AlonBH-2019-10

zachi.gat

אצלינו בחג

www.bathhefer.net.il

אני מסמסת הודעת הזמנה לחג ב"ווטצספ"‏

לפלונית,‏ כי כך תמיד נהגתי.‏ אבל בסתר

ליבי,‏ אני מקווה שתענה בסירוב מנומס.‏ היא

קוראת,‏ יש שני סימני ‏"וי"‏ כחולים ותשובתה

משתהה.‏ אולי יש סיכוי שגם היא לא מעוניינת?...‏

כדי ‏"לעזור"‏ לה להחליט,‏ אני מוסיפה הודעה:‏

‏"כמובן ונבין אם קבעת הפעם עם אחרים"...‏

.... אחרי דקות בודדות,‏ היא עונה ומסבירה,‏

שהיא מוזמנת כבר ומאוד מחמם את ליבה

שהזמנו.‏ נראה לי שאנחת הרווחה נשמעה

בשני הצדדים.‏ תבינו,‏ אותה פלונית היא אישה

מדהימה.‏ זה לא היא,‏ זה אנחנו!‏

בחג קיימת כביכול מוסכמה,‏ שזאת ההזדמנות

לאיחוד משפחות,‏ חברויות וכד'.‏ אבל הבחנתי,‏

שככל שעוברות השנים נהפכנו לאנשים

פרטיים יותר.‏ במשך השנה אנחנו עובדים

ופוגשים עמיתים לעבודה ואנשים נוספים שהם

חלק משיגרת חיינו.‏ בתוך כך,‏ אנו מחייכים

לפעמים חיוך מאולץ,‏ אך בבית אנחנו רוצים

להיות טבעיים,‏ חופשיים,‏ אני ומשפחתי.‏

כמה שיותר קטן,‏ יותר טוב ‏)להזכיר שאנחנו

לא ממש ‏"קטן",‏ בכל זאת 10 נפשות ברוך

השם(.‏ בבית הזה שלנו,‏ שדואג לקידוש בימי

שישי וארוחה משפחתית בימי שבת קודש,‏

ולאחריה כל אחד בורח לשנ"צ כיפי.‏ הבדיחות

המוכרות בחוג המצומצם,‏ שלא בהכרח

מצחיקות את האורח מבחוץ.‏ סיפורי חיי היום

יום של כל אחד מאיתנו מעניינים מאוד,‏ יותר

מסיפורי מתח שנכתבו בספרי רבי-מכר,‏ אך

ברור שלא בהכרח יעניינו את זה שמבחוץ.‏

לפני שנתיים אותה פלונית הביאה לי נענע

בעציץ והבטיחה שהיא תתפתח יפה.‏ בהתחלה

השקעתי והשקיתי,‏ אך אחרי יומיים כבר

שכחתי…‏ הנענע נבלה ולא חזרה עוד לחיים!‏

שנה אחרי,‏ אותה פלונית שוב הוזמנה ואז

נזכרתי בבהלה בדקה ה-‏‎90‎ בעציץ הנענע

העומד בחוץ עם עשב שהתמלא במקומה...‏

חגים

ד"ר איילת גולדשטיין

מהר כתבתי באתר"‏ help דרושה נענע"!‏

נעניתי בחיוב ונשלחתי לעקור נענע מגינה

שהאדמה יבשה בה.‏ הזעתי,‏ ליקטתי,‏ שתלתי

מחדש והצלחתי להציל את המצב.‏

בהזדמנות אחרת אותה פלונית הביאה פרחים.‏

לא היה אגרטל,‏ אז אילתרנו בקבוק פלסטיק.‏

כשהבן הבכור הגיע,‏ הוא שאל בקול רם:‏ ‏"מה

אתם שמים פרחים כאילו אתם מתורבתים?"‏

האחים הצעירים נחלצו מהר לרמוז לו ואז הוא

שתק...‏ בהמשך,‏ הבקבוק איבד את יציבותו,‏

המים נשפכו על שולחן האוכל וכו'‏ וכו'.‏

באותה ארוחה הכנו שניצל טעים ממש,‏

אנחנו כמו ‏"עמיחייס"‏ מסתפקים רק במזלג!‏

אותה פלונית בקשה בנימוס סכין...‏ לא היה

בנמצא...‏ עד שבעלי נזכר שאבי היקר,‏ קנה

לנו בזמנו מערכת סכו"ם ‏)מסיבותיו שלו(.‏

מערכת הסכו"ם נמצאה מתחת למיטה ‏)כמו

הרבה מתנות שנשכחו שם...(‏ והסכין הובאה

לפלונית.‏ באותו הזמן התפתח מרד שולחני

וכולם ביקשו סכינים...‏ מערכת הסכו"ם סוף

סוף מצאה את יעודה ‏)תודה לאבא(.‏

בעבר הרחוק יותר נאלצנו אנו להתארח אצל

אחרים,‏ כל פעם מחדש ננזפנו שאיחרנו והאוכל

בגללינו התקרר.‏ אנחנו מצדינו התבאסנו

שלא דאגו לקולה ואם כבר הייתה,‏ אז לא לפי

הסטנדרטיים שגובשו על-ידינו.‏ ואם לבשתי

קצר מידי על פי טעמם של הדור הבוגר יותר,‏

עברתי סריקת MRI ולאחריה נשמעה נזיפה

קלה.‏ נשאלנו מה נשמע,‏ אך התכוונו בעצם

שנשמע את ‏"מה נשמע"‏ שלהם.‏ היה הרבה

רעש,‏ הרבה בלאגאן,‏ תחומי עניין משותפים

לא נמצאו ‏)לכן הפגישות הן רק פעם בשנה

ומאולצות(‏ ופקקים אינסופיים.‏

לא כולנו בנויים לחיי חברה כאלה,‏ מנסה

להשתנות,‏ חשבתי שמתחיל שינוי,‏ אבל

לא...‏ לא קורה!‏

לפני כחודש טסתי לכנס מטעם עבודתי,‏ כל

מה שרציתי,‏ זה לעשות ‏"וי"‏ כאחת מהמטלות

לקידום בעבודה.‏ נסעתי עם החוקר שאיתי

והצעתי לו שיצרף את אשתו.‏ היא הגיעה...‏

פולנייה,‏ תל-אביבית,‏ מתורבתת...‏ סכין ומזלג...‏

מלחיץ להיכשל לידה...‏

במטוס,‏ בדרך הלוך ישבנו באותה שורה...‏

אספתי אנרגיות והשקעתי ב"איילת תרבותית",‏

אבל נראה לי שכשלתי במשך הימים ששהינו

שם.‏ בדרך חזרה,‏ לפתע גיליתי שאני לא לידם.‏

זאת הייתה התרגשות גדולה יותר מהפעמים

שקיבלתי את התארים.‏ ישבתי במקומי וחיכיתי

בחרדה קלה בתהייה מי אלו שכן ישבו לידי...‏

האמת,‏ הבחנתי שמגיעים כאלה שבאמת חצו

את גבול התרבותיות ‏"בבקשה לא,‏ בבקשה

לא הם...,‏ יופי עברו אותי"‏ מלמלתי לעצמי.‏

עד שהגיע זוג פחות או יותר בגילי,‏ די מרשים

חיצונית,‏ אפילו מסתבר שלמדנו במוסדות

לימוד אקדמיים זהים וככל שהשיחה התקדמה

יותר,‏ הסרנו מעצמינו מחיצות ומחסומים

ונחשפנו אחד בפני השני ‏)אפילו הם חלצו

נעליים,‏ אני לא-יש גבול(,‏ ואז התחשק לנו

יין וגם תה וככה טרטרנו את הדיילים במטבח

הקטן הזה שבמטוס,‏ וצחקנו ונחנקנו ועשינו

‏"שכונה".‏ אם בכל הימים ברומא סבלתי

והרגשתי שלעולם לא אצליח להתחבר או

שלא יתחברו אלי הזוג ש"בילה"‏ במחיצתי,‏

בשלושת שעות הטיסה בחזרה לארץ,‏ כבר

הספקנו לעשות שידוך בין הילדים,‏ לקבוע דייט

למועדון זאפה ‏)סניף כשר - ‏"בגללי"(‏ והיה

לי כיף כל-כך,‏ כזה שריפא את כל חרדותיי

מאותו זוג ‏"אליטיסטי"‏ שהתעקש להישאר

‏'נפוח'‏ בדעותיו.‏

כל שאני מנסה להגיד - שחררו!‏ חבל לשחזר

מפגשים בכל שנה שמשאירים אצל כמה

מן האנשים תחושת מירמור ומיאוס.‏ ‏"אימא

שלך,‏ אבא שלי,‏ הילדים של פלוני...‏ שפכו,‏

לעגו,...."‏ למה אנחנו צריכים את זה?‏ גיליתי

10

More magazines by this user
Similar magazines