Liebling Haus

שרון גולן
שירה לוי בנימיני
אלן קוגלר
‏)עורכות(‏
אודות
בית
ליבלינג

שרון גולן
שירה לוי בנימיני
אלן קוגלר
‏)עורכות(‏
אודות
בית
עריכה:‏
פלוריאן היילמאייר
קטרין פורמאנק
ליבלינג

היום
אתמול
מחר

36
66
142

שלום בית ליבלינג 1
מאמר בתמונות מאת יעל שמידט
הקדמות 28
סורן ברטול,‏ אודי כרמלי,‏ אלן קוגלר
בית ליבלינג היום
״אנו מבקשות ליצור זיקה וחיבור לנושאים אקטואליים.״ 38
ראיון עם שירה לוי בנימיני ושרון גולן
״אנחנו לא זקוקים לבית ליבלינג כדי לתת תשובות,‏ אלא כדי שנוכל לשאול שאלות.״ 44
ראיון עם ירמי הופמן
פתוח לרגל שיפוצים – הבניין כמקום לחילופי ידע ולמפגש 49
סברינה צגלה
בית הספר של העיר – העיר כמרחב למידה והשראה 57
שירה לוי בנימיני
בית ליבלינג אתמול
רק באוהאוס?‏ על מודרניזם בתל אביב 68
שרון גולן
85
היסטוריה מקוצרת של בית ליבלינג ודייריו טקסטים קצרים מאת פלוריאן היילמאייר
86
בית ליבלינג 92
האדריכל של בית ליבלינג:‏ דב כרמי 97
בעלי הבית:‏ בני הזוג ליבלינג 99
בקומת הקרקע:‏ משפחת מאייר 101
בקומה הראשונה:‏ משפחת אשרמן 104
בקומה השנייה:‏ משפחת שויער ״כשמתקרבים לבניין אפשר לראות את עקבות ההיסטוריה.‏ זה היה לנו מאוד חשוב.״ 108
ראיון עם וינפריד ברנה
״רצינו להימנע מיצירת הרושם שבית ליבלינג הוא מעין דגימה אדריכלית-ארכיאולוגית 114
שנשמרה למטרות מחקר.״
ראיון עם יורג הספל
פרטי בניין 119
מאמר בתמונות מאת יעל שמידט
טקסטים קצרים מאת פלוריאן היילמאייר

בית ליבלינג מחר
״בית ליבלינג צריך להישאר מקום דינמי.‏ הוא לעולם לא יהיה מוכן לגמרי,‏ 144
והוא גם לא אמור להיות מקום שכזה.״
ראיון עם שירה לוי בנימיני ושרון גולן
קולות 148
‏...ומחרתיים!‏ 158
שירה לוי בנימיני
160
כותבים 164
משתתפות ומשתתפי הפרויקט 167
קרדיטים לדימויים 168
קרדיטים

36
בית
ליבלינג
היום

מהו בית ליבלינג בתל אביב?‏ מדוע הוא כבר לא נקרא רק בשם
״מרכז העיר הלבנה״?‏ כיצד הפך בניין מגורים לשעבר למרכז תרבות
אשר משמש למחקר,‏ תערוכות ומפגשים בנושאי עירוניות,‏
אדריכלות ושימור?‏ איזה תפקיד מילאה בכך גרמניה?‏ מה עוד
ניתן ללמוד מחללי הבית על המורשת של העיר וכיצד הלמידה
מתקיימת במרכז המבקש כל הזמן ללמוד ולהתנסות?‏
37

38
״אנו מבקשות ליצור
זיקה וחיבור לנושאים
אקטואליים.״
עובדות יד ביד:‏ שרון גולן ‏)מימין(‏
ושירה לוי בנימיני

בשיחה עם קטרין פורמאנק,‏ מספרות שירה לוי בנימיני,‏ מנכ״לית 39
מייסדת והמנהלת האמנותית של בית ליבלינג,‏ ושרון גולן,‏ יוזמת
הפרויקט,‏ שותפה להקמת המרכז ומנהלת מעבדת המחקר,‏ על
החזון,‏ על תהליך הקמת המרכז ועל הדגשים שהן בחרו לקבוע
בתוכנית.‏
מהו בית ליבלינג כיום?‏ עד כמה הוא קשור באופן אישי
אליכן ולרקע המקצועי שלכן?‏
שירה לוי בנימיני:‏ התוכנית שלנו – כל התכנים
והפורמטים השונים – מקורה למעשה בתקופה שלנו
בבניין כשהוא עוד עמד ריק.‏ שרון ואני הקמנו את חללי
העבודה שלנו שם,‏ והתחלנו לפתח את הקונספט שהוגדר
בהמשך עבור מרכז המבקרים.‏
בתחילה,‏ התבקשנו לחשוב על מרכז מידע ומבקרים
קלאסי למדי.‏ אולם במהלך התקופה שעבדנו כאן,‏
כמשתמשות ארעיות כביכול,‏ הבנו טוב יותר את הבניין
והבחנו בכך שהוא יכול להיות גם משהו שונה לגמרי.‏
במהלך תקופת השימוש הזמני,‏ הזמנו את הילה כהן־
שניידרמן לבנות איתנו תוכנית רזידנסי עם עשרה
יוצרים ויוצרות והרכבנו מעין צוות חשיבה.‏ לפרויקט
קראו תוכנית ליבלינג ובאמצעותו ניסינו לחשוב כיצד
נוכל,‏ באמצעות שהייה וחשיבה משותפת,‏ לספר הכי טוב
את סיפורה של העיר הלבנה והמורשת של האדריכלות
המודרנית.‏
שירה,‏ את חקרת את נושא השימוש הזמני בבניינים,‏
נכון?‏
ש.ל.ב.:‏ כן.‏ לפני כן לא היה לי ניסיון או ידע כיצד לנהל
מקום כזה בפועל,‏ אך עשיתי מחקר מעמיק,‏ ובדקתי איך
אפשר להפעיל מבנים ריקים דרך שימוש ארעי בהם:‏
מבני ציבור ישנים,‏ מבני תעשיה,‏ מתוך אסטרטגיה של
למידת המקום וקביעת הפיתוח הנכון שלו.‏ בתחילה
עשיתי זאת כמחקר עצמאי,‏ ובהמשך מטעם העירייה
עם צוות יועצים ויחד עם היחידה לתכנון אסטרטגי.‏
בתל אביב עמדו אז קרוב ל־‎250‎ מבנים ריקים בבעלות
העירייה.‏ כיום ישנה מחלקה ייעודית באגף תרבות שבה
מועסקים עובדות ועובדים רק עבור הנושא הזה.‏ עבורי,‏
בית ליבלינג היה הזדמנות אידיאלית לבחינה בתנאים
נוחים של האפשרות להפוך מבנה מגורים למבנה ציבור,‏
דרך יישום קונספטים תיאורטיים הלכה למעשה.‏ יחד
עם ניסיוני בתכניות שימור ובחקר הקונפליקטים
בתחום העירוניות,‏ הבנתי שהשימוש הזמני בבית יכול
לסייע בהבנת הצרכים האמיתיים של התחום ובגיבוש
אסטרטגיית פיתוח נכונה למקום.‏
שרון גולן:‏ הסיפור שלי מתחיל קצת אחרת.‏ נולדתי
בגרמניה אך גדלתי בתל אביב,‏ ולמדתי אדריכלות
בשיקגו ב־IIT‏,‏ המרכז הטכנולוגי של אילינוי,‏ שהיה
בית הספר של מיס ון דר רוהה לאחר שעזב את גרמניה
במהלך המלחמה.‏ בהמשך נסעתי ללמוד בברלין,‏ ולאחר
מכן חזרתי לתל אביב.‏ איכשהו הגורל שלי קשור ברוח
הבאוהאוס.‏ לפני הלימודים לא ידעתי עד כמה תכנון
העיר בתל אביב היה בולט ומחושב ועד כמה ייחודית
הייתה האדריכלות בעיר,‏ כמו גם כמה דוגמאות למבנים
מודרניים ובעלי סגנון מקומי ייחודי ישנם בעיר.‏
המשכתי לתואר נוסף בדגש על שימור מבנים מקומי
כדי להבין טוב יותר את המרחב שאותו עמדתי לשרת.‏
לאחר מכן התחלתי לעבוד במחלקת השימור העירונית,‏
שם ליוויתי פרויקטים רבים של שיפוץ ובניית תוספות.‏
כשעלה הרעיון להקים מרכז לשימור אתרי מורשת

40
נתקלתי לראשונה בבית ליבלינג,‏ במסגרת חיפושיי
אחרי אתר מתאים.‏ הרקע הגרמני־ישראלי שלי עזר
לי להבין את ההיבט הבילטרלי של המורשת המשותפת
הזו,‏ ובאמצעות האגודה לידידות ישראל-גרמניה נוצר
קשר עם ממשלת גרמניה.‏ בדרך זו נרקם שיתוף הפעולה
הגרמני־ישראלי האחראי לפעילותו של הבניין כיום.‏
כל תהליך השיפוץ היה חשוב ביותר עבורי,‏ בייחוד
הממד הערכי,‏ שאפשר לספר את סיפורם של הבניין
ודייריו כחלק מתהליך השימור.‏ מה אנחנו משנים בבניין,‏
מה אנחנו צריכים לתקן?‏ או בניסוח אחר,‏ כיצד אנחנו
חושפים את הרבדים ההיסטוריים שלו,‏ ומה אנחנו
הופכים לגלוי כדי שהמבנה הזה יהפוך לפרויקט שיגלם
את שיטות העבודה הטובות ביותר,‏ שישמש מופת
לשימור מבנים?‏ היינו צריכים לדון ולהכריע בשאלה
הזו פעם אחר פעם,‏ ביחס לפרטים רבים.‏ במקביל,‏ הודות
לתמיכת העירייה והוועד המייעץ שלנו פיתחנו טיפין
טיפין את התכנים של התוכנית,‏ ובזכות השותפה שלי
שירה היה שם דגש חזק על הקהילה ממש מההתחלה.‏
ש.ל.ב.:‏ חשבנו כל הזמן על טוני ליבלינג.‏ היא רצתה
שהבית הזה,‏ אותו בנתה יחד עם בעלה מקס,‏ יוקדש
לתרבות ולחינוך.‏ זו הייתה המטרה החשובה ביותר שלנו.‏
בהתחלה עבדנו בצורה קונבנציונלית,‏ עם תוכניות של
חללים שונים:‏ 100 מ״ר לספרייה,‏ 100 מ״ר לבית קפה...‏
אבל זה לא הוביל לשום דבר משכנע מבחינת התוכן.‏ על
אחת כמה וכמה כאשר תהליך השימוש הזמני שינה את
כל רוח הפרויקט.‏
הבנו שצריך ליצור כאן מרכז לקהילות שונות – מקום
מפגש הן לשכנים והן לדיסציפלינות שונות הקשורות
לאמנות,‏ לעיצוב ולאדריכלות.‏ יצרנו שיח עם אנשי
אקדמיה ועם אדריכלים,‏ וכולם אמרו לנו שאין מקום
כזה בתל אביב ובארץ.‏ במוזיאונים הוצגו לעיתים
תערוכות שעסקו בנושא מסוים,‏ אך לא היה מרכז בו
יכול היה להתפתח שיח פתוח.‏ החלטנו שבית ליבלינג
יהיה המקום הזה.‏
אז התברר שהעיר הלבנה תמלא בבית ליבלינג תפקיד,‏
וכך גם האדריכלות של הסגנון הבינלאומי,‏ ההשפעה של
הבאוהאוס וגרמניה בכלל.‏ אבל זה לא הכול.‏ רצינו ליצור
מקום שישמש למחקר בנושאי היסטוריה ואקטואליה
הקשורים לכל העיר.‏ מקום לפיתוח אסטרטגיות,‏ שיהיה
רלוונטי גם למוסדות להשכלה גבוהה.‏ כיום,‏ בית ליבלינג
הוא בית פתוח לדיונים בנושאים שונים ומגוונים
הקשורים לאדריכלות ואורבניזם.‏ זו הסיבה שהשם
המקורי ״מרכז העיר הלבנה״ הפך למשני כאשר השם
הרשמי הוא בית ליבלינג:‏ ישנם בעיר אזורים רבים כל כך
שבמונחים דמוגרפיים וגיאוגרפיים אינם מזוהים כחלק
מהעיר הלבנה,‏ ולא רצינו להדיר אותם מלכתחילה.‏
כיצד הגעתן לנושאים שבהם רציתן לעסוק?‏
ש.ל.ב.:‏ הגענו למסקנה שהדברים העיקריים שברצוננו
לחקור ולהציג חייבים להימצא ממש כאן בבניין.‏ הרעיון
הראשון שעלה היה התוכנית ״פתוח לרגל שיפוצים״,‏
שעם הזמן התרחבה ‏)ראו עמוד 49( והקנתה לכל תהליך
השיפוץ נראות ציבורית.‏ חשבתי שזו הזדמנות לקחת את
אתגר השיפוץ ולהפוך אותו לתוכן המרכזי של השנה.‏
במסגרת זו התחלנו גם לחקור את בית ליבלינג ואת
החומרים שבו.‏ לדוגמה,‏ דרך האריחים שבחדר המדרגות
התוודענו לנושאים כמו הסכם ההעברה ‏)ראו עמוד 75(.
בהתחלה,‏ מה שעשינו בשיתוף עם קרן הבאוהאוס
בדֶ‏ סאו והאמנים והאמניות מתוכנית הרזידנסי שלנו
היה יותר חקירה אמנותית מאשר מחקר מדעי.‏ אולם
דרך הדיון המקצועי על אודות הסכם ההעברה,‏ המחקר
הוביל אותנו לרעיונות רבים בשלב מאוחר יותר.‏
ש.ג:‏ הבנו דבר נוסף שעשוי להיות חשוב כאן,‏ משהו
שנתקלנו בו כבר כשעבדנו במחלקת שימור המבנים
של העירייה – ואנחנו אחרי הכול משמשות מעין זרוע
מאורכת של העירייה.‏ רצינו ליצור הבנה טובה יותר
ביחס למשמעות של שימור מבנים.‏ כמו כן,‏ ביקשנו
ליצור יותר הערכה ומודעות בעיסוק עם המבנים
האיכותיים הקיימים לצד שימוש במה שנמצא בהישג
יד,‏ מבלי להחליף בהכרח מרכיבים אמנותיים רק כדי
להראות את יופיו של המבנה ההיסטורי.‏ זאת לא רק
בקרב המבקרות והמבקרים המגיעים מחוץ לעיר,‏ אלא
במיוחד בקרב תושבות ותושבי העיר תל אביב עצמם.‏
היה אפוא צורך לתת מקום לחינוך,‏ ולחינוך שמתחיל
בילדים ובקהילה השכונתית בפרט.‏ זו הייתה הנקודה
עליה הונחו אבני היסוד אשר מהוות את מהות הבית
כיום:‏ תערוכות,‏ מחקר וחינוך,‏ מתוך חיבור נושאים
מתמיד וגישה הוליסטית של תכנון עירוני בר קיימא.‏

41
ש.ל.ב.:‏ בגלל שהבסיס למרכז היה בכל זאת מורשת
האדריכלות המודרנית,‏ החלטנו ליצור את תערוכת
הקבע ״​יוצאת מהכלל:‏ העיר הלבנה – מורשת יומיומית״,‏
העוסקת בתולדות העיר והבניין מנקודת המבט הזו.‏ לצד
התערוכה שאצרו סברינה צגלה והדס זמר בן ארי,‏ יצרנו
מדריך קולי שמבוסס על תחנות רבות בבית ‏)אוצרות
וניהול:‏ ליה כוכבי(‏ ומפה מצוירת של העיר על מרפסת
הגג,‏ שמשלימים את התמונה באופן שקשור מאוד
למקום.‏ בנוסף,‏ בקומת הקרקע ישנו חדר פרויקטים,‏
תערוכות המתחלפות באופן קבוע,‏ הכוללות עבודות
של האמנים האורחים בתוכנית הרזידנסי שלנו,‏ ששמה
״הדירה״.‏ בתוכנית,‏ אנחנו חוקרים מושגים הקשורים
למגורים בעיר דרך חלל הדירה.‏ אמנם האמנים אינם
גרים בבניין,‏ אך הם יכולים להשתמש בדירות הנמצאות
בו להצגת התערוכות שלהם.‏ יש לנו גם ספרייה וחללי
עבודה משותפים שמטרתם למידה ופיתוח של חומרים
משותפים במסגרת מעבדת המחקר,‏ המשמשת למחקרים
העוסקים בעיר,‏ בארכיטקטורה שלה ובחיים בה.‏ לשם
כך,‏ המעבדה נמצאת בקשר גם עם מוסדות נוספים
ומשמשת משאב למחקר יישומי המבוצע על ידי
המחלקות העירוניות לשימור מבנים,‏ לתכנון ולקיימות.‏
חלל טרקלין תכנון העיר,‏ המשלים את מעבדת המחקר,‏
מאפשר חשיפה של תוכניות העיר,‏ מסמכי מדיניות
ומחקרים הנמצאים בחזית העשייה התכנונית של
העיר.‏ רובד משמעותי בעשייה החינוכית והפדגוגית
של המרכז הוא ״בית הספר של העיר״ שהקים ומנהל
אדר׳ ערן איזנהמר.‏ בבית הספר אנחנו עורכים קורסים
וסדנאות לילדים ולמבוגרים לצד סמינרים וסיורים בעיר,‏
בהתבסס על תוכנית ייחודית שפותחה בשנים הראשונות
בהשראת מוסדות הבאוהאוס ‏)ראו עמוד 57(.
ובית הקפה הוא אבן היסוד הרביעית,‏ שמפגישה בין
חברי הקהילה?‏
ש.ל.ב.:‏ בית הקפה הוא עוד סיבה חשובה לכך שאנשים
מגיעים לבית ליבלינג.‏ אחרי הכול,‏ תל אביב היא עיר
שבה ישיבה בבית קפה היא מעשה יומיומי חשוב.‏ אנשים
נפגשים כאן אצלנו,‏ השכנים באים,‏ חלקם עובדים כאן,‏
הורים מעבירים את זמנם בזמן שהילדים שלהם בסטודיו
הפתוח.‏ חשוב לנו שמנהל בית הקפה יהיה חלק מהמקום.‏
למשל,‏ איתמר ויינר שהקים אצלנו את ״קפה לב״ יוצר
פעילות תוכן המשלבת מוסיקה ואמנות ואנחנו עובדים
בשיתוף פעולה.‏ עוד לפני שהקים את הקפה,‏ הוא נהג
להגיע לכאן מדי פעם עם בתו והכיר את המקום ואהב
אותו.‏ כך,‏ אנשי הקפה ומבקריו,‏ נחשפים לבניין ולסיפור
שלו.‏ בסופו של דבר,‏ היה לנו ברור מלכתחילה שבית
הקפה הוא חלק בלתי נפרד מהמכלול של הבית,‏ וכך
גם הגינה שהרבה ממבקרי הקפה יושבים בה ונחשפים
לצמחייה שמבוססת על תוכנית של גדס.‏
מהי המשמעות של בית ליבלינג כיום?‏ מדוע הוא בעל
חשיבות לתל אביב כעת,‏ ארבע שנים לאחר פתיחתו?‏
ש.ל.ב.:‏ יש כאן הזמנה לעצירה,‏ לשהייה.‏ תל אביב מכנה
את עצמה ״עיר ללא הפסקה״.‏ בין אם חושבים שזה טוב
או שזה רע,‏ מה שבטוח נכון הוא שהכול משתנה בה כל
הזמן,‏ ובכל מקום צץ תמיד משהו חדש.‏ אנחנו רגילים
לשינוי ולקצב הזה,‏ אך למעשה אנחנו גם רוצים להכות
שורשים,‏ או לפחות לעצור לרגע.‏ ולשם כך קיים עכשיו
המקום הזה.‏ המהירות כאן שונה,‏ העניינים רגועים
יותר.‏ וכל אחד יכול לבוא לכאן – הקהילה המקצועית,‏
השכנים,‏ התושבים,‏ כל מי שמתעניין,‏ מבוגרים וילדים
כאחד – כולם יכולים לעצור,‏ לשהות ולהבין קצת יותר
את החיים בתל אביב,‏ בין אם כמבקרים בגינה,‏ בבית
הקפה,‏ בתערוכה,‏ באירוע,‏ או על הגג.‏
האם מוסדות אחרים או ערים ״איטיות יותר״ יכולים
ללמוד או לאמץ משהו מפרויקט בית ליבלינג?‏
ש.ל.ב.:‏ במובנים רבים,‏ תל אביב משמשת מעין מעבדת
ניסויים להתפתחויות שמתרחשות באופן דומה גם
במקומות אחרים בישראל,‏ ומעבר לכך גם בגרמניה
ובאירופה.‏ כמעט בכל מקום ערים חולקות למעשה את
אותן הבעיות,‏ ויש תחומים בהם אנו מקדימים מקומות
אחרים בכמה שנים.‏ אני חושבת שמצאנו כאן דרך
טובה לבחור בנושאים,‏ להציג אותם ולאפשר דיונים
פתוחים.‏ וכן,‏ אני חושבת שחלק מכך ניתן ליישם גם
במקומות אחרים.‏
ש.ג.:‏ תל אביב-יפו נמצאת כיום תחת מתח עצום,‏ הנובע
מכמות עצומה של בנייה חדשה של בניינים,‏ שיפוצים,‏
פיתוח תשתיות וג׳נטריפיקציה,‏ המובילה לאי שוויון
חברתי.‏ כל אלה,‏ בתוספת מזג אוויר של תנאי חום

49
פתוח לרגל
שיפוצים
הבניין כמקום
לחילופי ידע ולמפגש

50
סברינה צגלה,‏ אדריכלית,‏ מעצבת תערוכות ואוצרת,‏ נמנית
עם צוות ההקמה של הבית והייתה שותפה בגיבוש החזון
והערכים של המרכז מאז 2015. כאוצרת הבכירה של הבית,‏
היא יזמה ואצרה פרויקטים רבים,‏ בהם תערוכת הקבע.‏ כאן
היא מתארת​את הפרויקט ״פתוח לרגל שיפוצים״,‏ שהייתה
בין יוזמיו ושאותו ניהלה יחד עם שרון גולן.‏ בהתבסס על
הקונספט האוצרותי של צגלה ועל עיצוב הפרויקט,‏ בית
ליבלינג פתח את שעריו כאתר בנייה פרפורמטיבי ופדגוגי
והזמין מבקרות ומבקרים להשתתף בתהליך ולדון בו,‏ עוד
לפני פתיחת המקום באופן רשמי.‏
כאשר בניין עובר שינויים מבניים,‏ הוא בדרך כלל נסגר לרגל
השיפוצים.‏ הוא נחסם ומנותק מסביבתו הטבעית עד שהוא
נולד מחדש – כגרסה מחודשת של עצמו.‏ על פי רוב,‏ אתרי
בנייה גורמים לרעש ואבק בסביבתם ומעוררים את כעסם של
השכנות והשכנים.‏ אך מכיוון שבית ליבלינג רצה להושיט את
ידו לקהילה ולהזמין אותה להיות חלק מהאתר למן ההתחלה,‏
החלטנו להפוך את התהליך הזה,‏ שהוא בדרך כלל מופנם,‏
לתהליך פתוח.‏
״פתוח לרגל שיפוצים״ היה פרויקט רב־תחומי שהתקיים בין
השנים 2017-2019 והתמקד בשימור ושיפוץ בית ליבלינג.‏ הוא
הפך את הבניין לאתר פתוח של יצרנות אורבנית קולקטיבית,‏
אתר לחילופי ידע ולמפגשים.‏ מטרת הפרויקט הייתה להציג
את התהליך כמיצג אדריכלי חי,‏ ולעצב את אתר הבנייה
כמקום לימוד המזמין את אנשי המקצוע והקהל הרחב לקחת
בו חלק פעיל ולחקור ולדון בנושאים כמו שימור,‏ תחזוקה
ושיפוץ תוך התבוננות באתר,‏ מבפנים ומקרוב.‏ הבניין הפך
בראש ובראשונה לאתר בנייה לימודי ול״צריף בנאים״ כדוגמת

51
↑ תלמידים מבית הספר קנובלסדורף במהלך סדנת חלונות בהובלת zukunftsgeraeusche
↓ ערב סרנדות ומפגשים בנושא המרפסת במסגרת אירועי ״פתוח לרגל שיפוצים״

52
↑ קסדות מוכנות לחבישה,‏ שעוצבו כחלק מסיורי ״פתוח לרגל שיפוצים״
↓ מיצב של האמנית נעמה בר־אור בערב שעסק בחדר הרחצה,‏ במסגרת התוכנית הציבורית ״פתוח לרגל שיפוצים״

ה״ַּבּ‏ אּוהּוטֶ‏ ה״ )Bauhütte( הגרמני,‏ מונח היסטורי המתאר 53
מסורת בנייה משותפת של בעלי מלאכה שונים בפרויקטים
בקנה מידה גדול אשר התקיימה בצריף בשטח הפרויקט.‏
כך,‏ בית ליבלינג שימש בעלות ובעלי מלאכה לצד מתלמדות
ומתלמדים מגרמניה ומישראל.‏
חלק משמעותי ממסורת הבנייה המודרנית הגיע לישראל
מגרמניה בשנות ה־‎30‎ של המאה הקודמת,‏ אולם חלק ניכר
מהידע אבד עם השנים בנסיבות שונות.‏ למשל,‏ בישראל אין
מערך הכשרה מקצועי לבעלות ולבעלי מלאכה,‏ כך שהמפגשים
בין מתלמדות ומתלמדים העוסקים באותו התחום איפשרו גם
מפגש בין־תרבותי נרחב.‏
הסדנאות שנערכו במקום לא התמקדו בהחלפתם של
אלמנטים אדריכליים שונים בבניין,‏ אלא בתיקון ובתחזוקה –
כך שהמשתתפים יכלו להשתתף בתהליך הממשי של שיקום
המבנה ובו בזמן לדון בגישות מעשיות לשימור,‏ שהיו כבדות
משקל במהלך תכנון השיפוץ.‏ האדריכליות,‏ הבנאים,‏ בעלות
המלאכה והמהנדסים המעורבים בפרויקט ערכו במקום סיורים
מודרכים לציבור הרחב,‏ ודנו בהיבטים מעשיים ואתיים שונים
של תהליך השימור;‏ בהבדל בין שיפוץ לתחזוקה;‏ ובשאלה מה
יש לשמר,‏ מה יש לתקן ומה יש להחליף.‏ הרצאות של מומחים
מתחום ההיסטוריה,‏ הסוציולוגיה,‏ האדריכלות והאמנות
התמקדו בחללים השונים של הבניין,‏ דנו בשאלות הנוגעות
לחיי היום יום ובערכים התרבותיים הקשורים בעיצובם
הפיזי של מבנים.‏ ההרצאות האלו לוו במיצגים,‏ בהופעות,‏
בהקרנות סרטים ובהתערבויות אומנותיות באתר.‏ באמצעות
פתיחת המבנה לקהל הרחב במהלך הטרנספורמציה הפיזית,‏
המרחבית,‏ הפונקציונלית והפרוגרמטית שלו מבניין מגורים
לבניין ציבורי,‏ הפרויקט הציע הזדמנות לבחון כיצד האדריכלות
המודרנית ממשיכה להשפיע ולעצב את החיים והסביבה שלנו
גם כיום.‏
״פתוח לרגל שיפוצים״ היה מיזם בילטרלי גרמני־ישראלי
שהפיח חיים חדשים במורשת התרבות החומרית המשותפת
של שתי המדינות.‏ הניסיון שנצבר במהלכו,‏ ממקור ראשון,‏

איפשר לפתח נקודות מבט חדשות על אדריכלות מודרנית,‏ 54
תוך חקר המהות של הסגנון הבינלאומי בתל אביב באופן
שחרג מעבר לערכים אסתטיים בלבד ושילב בתוכו היסטוריה,‏
טכנולוגיה,‏ זהות ותרבות.‏ הפרויקט העמיד בסימן שאלה את
שיטות השימור הקונבנציונליות בכך שהציע גישות חדשות
לשיקום הן כאפשרות ללמידה משותפת והן כהזדמנות לעריכת
ניסויים ולחילופי ידע,‏ שחצו גם את הגבולות החוצצים בדרך
כלל בין המקצועות וסוגי המומחיות השונים.‏
ב־‎2018‎ הוזמן הפרויקט ״פתוח לרגל שיפוצים״ להשתתף
ביריד שימור בלייפציג שבגרמניה.‏ בהיעדרו של הנושא
המרכזי – הבניין עצמו – הציעה התערוכה תובנות חלקיות
מהפרויקט,‏ כשההתמקדות הייתה בחומריות של המבנה,‏
במלאכות הקשורות בו,‏ באלמנטים האדריכליים בבניין
ובאירועים שנערכו במהלך שיפוצו.‏ כך הוצג הַּבּ‏ אּוקּולְטּור
)Baukultur( של הפרויקט – מונח המציין תפיסה הוליסטית
של בנייה,‏ המדגישה את השילוב בין עיצוב אדריכלי,‏ תכנון
עירוני ואלמנטים עיצוביים במסגרת יצירת המרחב.‏ התערוכה
חשפה את מורכבות העשייה האדריכלית,‏ ואת הכוחות השונים
המשפיעים עליה.‏
התוכנית ״פתוח לרגל שיפוצים״ הדגישה את חשיבותם של
אמנות,‏ שיתוף פעולה ומעורבות קהילתית בתהליך השיפוץ של
הבניין.‏ היא איפשרה את פיתוחה של גישה חדשה לשימור,‏ ושל
פדגוגיה אדריכלית.‏ התוכנית חיברה מחדש את הבניין למורשת
האורבנית שלו ולחיי העיר של ימינו,‏ ובו בזמן הניחה את יסודות
לעתיד בר קיימא על ידי תפיסה מחודשת של שימור,‏ תחזוקה
ושיפוץ כפרקטיקות יומיומיות שהן חברתיות,‏ תרבותיות
וסביבתיות.‏
השותפים שלנו לפרויקט הגיעו הן מהאקדמיה והן מהמגזר
העסקי:‏ בית ספר קנובלסדורף ובית ספר מקס ביל בברלין,‏
לשכת בעלי המלאכה בברלין,‏ הפרויקט ״רעשי העתיד״
באוניברסיטה הטכנית של ברלין,‏ קרן ,Sto ,Keimfarben
ארקו,‏ משרד האדריכלים ברנה,‏ מכללת שנקר,‏ אוניברסיטת
הבאוהאוס בוויימאר,‏ עץ לדעת ואחרים.‏

55
קרן Sto הייתה מעורבת באופן מיוחד בפרויקט ״פתוח לרגל שיפוצים״.‏ היא העניקה תמיכה כספית
ואיפשרה למתלמדות ומתלמדים צעירים מענף עבודות הטיוח והצבע בגרמניה לבלות שבוע בתל
אביב ולתרגל את מלאכתם תחת הדרכה גרמנית־ישראלית,‏ כמו גם לבוא בדברים עם קולגות צעירים
מישראל באתר הבנייה של בית ליבלינג.‏ בתום תוכנית החילופים,‏ המתלמדות והמתלמדים טיילו בארץ
כחלק מתוכנית תרבותית בת שלושה ימים.‏ קרן Sto דיווחה לתקשורת על הפרויקט,‏ ופרסמה תיעוד
מפורט שלו באתר האינטרנט שלה.‏
קוד ה־QR מוביל ישירות לאתר של קרן Sto

66
בית
ליבלינג
אתמול

מה היה בית ליבלינג בעבר?‏ מי הקים ומי תכנן אותו?‏ מי התגורר בו
בעבר?‏ מה מיוחד בשיפוץ שלו?‏ מדוע הושארו בו עקבות של שינויים
ותוספות?‏ האם ניתן ליישם שיפוץ מעין זה גם על מבנים אחרים?‏
מדוע מומחיות ומומחים בינלאומיים מתעניינים בשיפוץ הבית?‏
מדוע חלק כה נכבד מחומרי הבנייה של הבית הגיעו ב־‎1936‎ מגרמניה
הנאצית?‏ מדוע ובאיזה אופן הבאוהאוס התל אביבי שונה מהגרמני?‏
67

68
רק באוהאוס?‏
על מודרניזם
בתל אביב
עיר שצמחה מדיונות החול שמחוץ ליפו,‏ העיר שאינה ישנה לעולם,‏
עיר שמשתנה כל הזמן,‏ אדריכלות שבה השפעות בינלאומיות
ומקומיות חברו זו לזו כדי ליצור צורה ייחודית של מודרניזם.‏
שרון גולן מסכמת את ההיסטוריה הקצרה ורבת התהפוכות של תל
אביב,‏ מציגה דמויות מרכזיות ומספרת על ממצא שהתגלה במקרה
בבית ליבלינג והציע נקודת מבט חדשה על העברת רעיונות,‏ אנשים
וחומרים מאירופה ומגרמניה הנאצית לפלשתינה-א״י.‏

בנסיעה לאורך נתיבי איילון לעבר מרכז תל אביב מיד מתבלטים לעין גורדי 69
השחקים החדשים הרבים הניצבים זקופים לכיוון השמיים בינות יער של
מנופים.‏ טבעת זו של מגדלים מקיפה את העיר ההיסטורית הישנה כמעט
כמו שולי אמבט ענק.‏ אולם שיגעון הבנייה הנוכחי מעמיד בסכנה גם את
העיר הלבנה,‏ אתר מורשת עולמית של אונסקו בגודל עשרה הקטארים
במרכז העיר.‏
תל אביב מתגאה בהיותה עיר גלובלית,‏ עיר ללא הפסקה.‏ כמו ערים אחרות
ב״עולם המערבי״,‏ תל אביב מתאפיינת בניגוד בין מרכז העיר ההיסטורי לבין
האזורים הגובלים בו,‏ המתפתחים באופן מתמיד,‏ ובקונפליקט בין הקידמה
למסורת.‏ האתגרים של עיר צומחת,‏ של פיתוח עירוני ידידותי לאקלים ושל
התמודדות עם המורשת ההיסטורית של המודרניזם מתנגשים כאן זה
בזה בפתאומיות – ובמלוא מובן המילה.‏ מזה כמה שנים,‏ העירייה מקדמת
את שימורם של מבנים ותיקים בני שלוש קומות שנבנו בסגנון המודרניזם
בכך שהיא מאפשרת לבעלי הדירות לבנות שתיים או שלוש קומות נוספות
בתמורה לשימור הבניין.‏ מגמה זו מקדמת כיום סוג מובחן ביותר של בנייה
שמטרתה עיבוי מרכז העיר שכמעט יוצרת שכבה שנייה לעיר,‏ שהיא למעשה
ריבוד של בנייה חדשה על גבי המבנים ההיסטוריים.‏ התפיסה הזו היא
תוצאה של המתח בין הרצון לשמר מאפיינים תרבותיים חשובים של העיר
לבין הצורך הדחוף בדיור.‏ היא מייצגת אפוא פשרה כלכלית בין שימור לעיבוי.‏
על רקע זה,‏ העיר בת 115 השנים חותרת להתאים את עצמה לאורח החיים
הקדחתני של ישראל כ״אומת הסטארט־אפ״.‏
נכון,‏ תל אביב נחשבת מזה זמן רב לעיר באוהאוס,‏ אך מנקודת מבט
מחקרית הארכיטקטורה של העיר הלבנה משתייכת לסגנון הבינלאומי,‏
מונח שנטבע ב־‎1932‎ על ידי תיאורטיקן האדריכלות הנרי־ראסל היצ׳קוק
והאדריכל פיליפ ק.‏ ג׳ונסון.‏ המונח נועד לציין את הגישה התכנונית של
אותה העת,‏ והוא מייצג אדריכלות פונקציונלית וחפה מעיטורים.‏ הסגנון
הבינלאומי השפיע על האדריכלות האירופית המודרנית משנות ה־‎20‎
ואילך,‏ והתפשט משם לעולם כולו.‏ בתל אביב,‏ הוא היווה ביטוי לרצונה של
העיר הצעירה להיראות מודרנית ככל האפשר.‏ הכוונה הייתה ליצור במודע
סביבה אדריכלית חדשה וזו נועדה להוות משקל נגד למסורות הבנייה
בארצות מהן הגיעו העולות והעולים הרבים כמו גם לסגנון האדריכלי
המקומי של המזרח התיכון.‏
בשפת היומיום ״באוהאוס״ הפך לשם נרדף לסגנון הבינלאומי בתל אביב,‏
גם בשל העובדה שהוא מעביר מסר מיתוגי משמעותי שקשור גם לזוהר של
הגשמת אוטופיה חברתית.‏ עם זאת,‏ הארכיטקטורה של העיר מורכבת מכדי
להיקרא בפשטות ״סגנון הבאוהאוס״.‏ היא משלבת תיאוריות והשפעות
רבות,‏ של דמויות שונות מזרם המודרניזם.‏ בין ההשפעות הבולטות ביותר
הנראות בנוף העירוני ניתן לזהות ללא ספק את הפונקציונליזם המעוקל
הדינמי של אריך מנדלסון,‏ את חמשת עקרונות העיצוב של לה קורבוזיה
לאדריכלות מודרנית ואת המודרניזם המתון של אנרי ון דה ולדה,‏ ממייסדי
איגוד הוורקבונד.‏ רעיונותיו הגיעו לישראל בשנותיה הראשונות של המדינה

באמצעות אדריכלים כמו דב כרמי,‏ שנמנה עם תלמידיו של ון דה ולדה 70
בבלגיה.‏ מכל ההשפעות הללו פיתחה תל אביב סגנון אדריכלי ״גלוקאלי״
‏)גלובלי ולוקאלי(‏ משלה,‏ המושפע מדחפים אירופיים אך מותאם גם לתנאי
האקלים והתרבות המקומיים.‏
התחלות
מקורה של העיר הלבנה נמצא ב״תוכנית גדס״:‏ שלטונות המנדט הבריטי
הזמינו בין השנים 1918 ל־‎1925‎ את מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס
ליישם רעיונות תכנון עירוניים חדשים בפלשתינה-א״י.‏ גדס,‏ במקור בוטנאי
וגיאולוג,‏ היה גם מתכנן ערים מתקדם ואקולוג עירוני,‏ והכיר את התנאים
המקומיים בארץ.‏ היכרותו העמיקה בעיקר לאחר שהותו בשנת 1919 כאשר
הגיע לתכנן את האוניברסיטה העברית בירושלים,‏ תכנון שלא יצא לפועל אך
השפיע על מתכנני העיר בהמשך.‏ הוא הציע להפוך את תל אביב לעיר גנים
על פי רעיונותיו של מתכנן הערים הבריטי אבנעזר הווארד,‏ ובעקבות גישתו
האקולוגית והגדרתו לעיר כאורגניזם המשתנה ללא הרף גדס פיתח תוכנית
ששילבה בניינים עצמאיים המאורגנים בבלוק די גדול ובמרכזו גינה לשירות
דיירי הבלוק.‏ אחד העקרונות הבסיסיים בתוכנית היה לאפשר לאור ולאוויר
לחדור אל תוך הבתים,‏ ולאוורר את הרחובות על ידי רוח הים.‏ לשם כך תוכננו
גינות קטנות ושטחים פתוחים מסביב לבתים העצמאיים שכללו קומות
עמודים שתוכננו לפי עקרונותיו של לה קורבוזיה,‏ על מנת לאפשר את זרימת
האוויר בתוך העיר.‏ גדס ארגן את רשת הרחובות בצורה היררכית,‏ והרשת
חולקה לצירי תנועה ראשיים,‏ רחובות מגורים ושבילים.‏
התכנון מלא החזון שהושלם על ידי גדס ב־‎1925‎ היה אמור לשמש כיותר
מתוכנית מתאר עירונית בלבד.‏ הוא נועד להיות גם כלי פוליטי,‏ חברתי
ותרבותי שמטרתו לפתח מרחב מחיה אידיאלי ליהודי החדש.‏ הנדסת
האנוש הזו הייתה אבן יסוד ערכית מרכזית בעיני הציונים שחלמו להקים
מחדש אומה גאה בדמות המכבים.‏ הם האמינו שניתן להגשים את היעד
הזה בין השאר בצעדים שכללו יישוב מחדש של עולות ועולים מהגטאות
של מזרח אירופה בעיר גנים ירוקה ובריאה.‏ או במילים אחרות – בסביבה
ראויה למחיה,‏ שתספק את צרכיהם הפיזיים והרוחניים של העולות והעולים
כאחד.‏ אולם איש לא העלה על דעתו שהעיר הצעירה,‏ שנוסדה ממש מחוץ
לחומותיה של יפו,‏ עיר הנמל העתיקה,‏ תצמח בצורה כה נרחבת בזמן כל־כך
קצר.‏ בין השנים 1932-1938, ובמיוחד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה
ב־‎1933‎‏,‏ ברחו כ־‎200,000‎ יהודיות ויהודים מאירופה לפלשתינה-א״י.‏ באותה
תקופה גדלה אוכלוסיית תל אביב פי שלושה – והגיעה עד לכ־‎150,000‎
תושבים.‏ כתוצאה מכך,‏ חלק מרעיונותיו המקוריים של גדס עברו התאמה,‏
אך העקרונות המרכזיים שולבו בתכנון באופן מותאם למציאות העירונית.‏
תל אביב,‏ שקמה על ידי עשרות אלפי עולות ועולים,‏ מהווה כור היתוך של
תרבויות שנוצק בקווי המתאר של הסגנון הבינלאומי.‏ העיר אינה מתהדרת
בסמלי אדרילכות מודרניסטית בולטים,‏ וניכר בה היעדרן של יצירות מופת

רחוב אלנבי,‏ מבט לעבר הים,‏ 1924
שדרות רוטשילד לאחר הקמתן על גבי גלויה משנות ה־‎20‎‏.‏ מבט לעבר הצומת עם רחוב הרצל.‏
ברקע מופיע הים ובשולי התצלום משמאל מופיעה העיר העתיקה של יפו.‏

85
היסטוריה מקוצרת
של בית ליבלינג
ודייריו

86
בית ליבלינג
שנת בנייה:‏ 1936/37
תכנון:‏ האדריכל דב כרמי והמהנדס צבי ברק
נבנה עבור:‏ טוני ומקס ליבלינג/ליבלינג בע״מ
כתובת:‏ רחוב אידלסון 29, תל אביב
בית ליבלינג נבנה עבור בני הזוג טוני ומקס ליבלינג.‏ הם רכשו את המגרש
ברחוב אידלסון בתחילת 1936, בימים בהם האזור סביב כיכר ביאליק כבר
התבסס כשכונת מגורים שקטה ואמידה.‏ לאחר הריסת הבניין הישן שעמד
במקום,‏ אשר נבנה בסגנון האקלקטי,‏ תכננו האדריכל דב כרמי והמהנדס צבי
ברק בניין בן שלוש קומות ושש דירות.‏ באמצעות עיצוב מתקדם ותוכניות
קומה כמקובל במעמד האירופאי הבינוני־גבוה,‏ הבניין נועד למשוך קהל
לקוחות משכיל ואמיד מקרב העולות והעולים מאירופה.‏ ככזה,‏ בית ליבלינג
הוא דוגמה בולטת לארכיטקטורה המודרניסטית שנבנתה בתל אביב בשנות
ה־‎30‎ של המאה ה־‎20‎‏.‏
מיקומו של המבנה העצמאי על המגרש מאפשר לאוויר צח המגיע מהים
במערב לנשוב דרך חללי המגורים והגינה.‏ כרמי תכנן על המגרש האסימטרי
בניין המורכב משתי מסות,‏ שאחת מהן בולטת ויוצרת כניסה מוצלת
לבניין.‏ חלוקה זו גם מגדילה את מספר החדרים הפינתיים ומשפרת את
זרימת האוויר לכל הדירות.‏ תוך התאמה מושלמת לתנאים הטבעיים של תל
אביב – הים,‏ האוויר והשמש – הבניין משמש דוגמה להטמעת העקרונות
של תוכנית המתאר של פטריק גדס.‏ המסה הצדדית פונה לים כדי למקסם
את הבריזה ממערב,‏ ולכל דירה מרפסת או שתיים:‏ במסה הקדמית
נמצאות מרפסות ארוכות הפונות לרחוב,‏ ואילו כל אחת מהדירות בחלק
האחורי כוללת שתי מרפסות קטנות יותר,‏ בקצוות הדרומיים והצפוניים
של ליבת המבנה.‏ חלונות קטנים יחסית מגנים על החדרים הפנימיים מפני
החום – כרמי החליף את חלונות הסרט של לה קורבוזיה והמודרניזם
האירופי במרפסות לרוחב החזית היוצרות קווים ארוכים ואופקיים.‏ אלו
ממשיכים מסביב לפינות הבניין בצורה טבעית,‏ כרפרנס ל״פינת הזכוכית״
המפורסמת של בניין הבאוהאוס בדסאו,‏ שהייתה מודל לחיקוי באותן שנים.‏
המלבן הגדול בולט מתוך הטיח של החזית ומקיף את שלוש המרפסות,‏ והוא

87
קטע מתוך מפה אווירית של רחוב אלנבי,‏ 1949. ניתן לראות בבירור את כיכר ביאליק העגולה,‏ ממנה
יוצא רחוב אידלסון.‏ בית ליבלינג מסומן בכתום.‏

מבוסס בפרופורציות שלו על חתך הזהב,‏ וכך מתייחס לאחד מעקרונות 88
הפרופורציה העתיקים והוותיקים ביותר באדריכלות.‏
בעיצוב תוכנית הקומה כרמי הסתמך על דירות ששימשו את בני המעמד
הבינוני־גבוה באירופה.‏ בליבת הבניין הוא מיקם את גרם המדרגות,‏
את המטבחים הקומפקטיים ואת חדרי האמבטיה,‏ כשהגג והמרתף היו
משותפים לכל הדיירים.‏ הכניסה ממוקמת בפינה הדרום־מערבית ומודגשת
בפרגולה מוריקה ובריכת מים קטנה,‏ שהיוותה אמצעי נוסף לצינון האוויר
באותה עת.‏ הבניין כולו מוקף בשטח ירוק,‏ ובפינה הפנימית האחורית של
כל קומה בו הייתה גם מרפסת שירות,‏ שהייתה תמיד נגישה משתי הדירות
הסמוכות.‏ אחד הסימנים לכך שהבניין נחשב בית מגורים יוקרתי הוא למשל
העובדה ששתיים מקומותיו אוכלסו מיד על ידי זוג משפחות של רופאים
בעלי שם ממרכז אירופה.‏ כבעלי הבית,‏ בני הזוג ליבלינג הסתפקו בדירה
האחורית בקומה העליונה.‏
בית ליבלינג,‏ מבט פרספקטיבי מהרחוב ‏)מימין(‏ ואיזומטרי ‏)משמאל(,‏ שרטוט של דב כרמי,‏ 1936 לערך

89
בית ליבלינג,‏ חזית לרחוב,‏ זמן קצר לאחר השלמת הבניין ב־‎1937‎

168
קרדיטים
מרכז בית ליבלינג
The Liebling Haus
© 2024 by jovis Verlag
An imprint of Walter de Gruyter GmbH, Berlin/Boston
Texts by kind permission of the authors.
Pictures by kind permission of the photographers/holders of the picture rights.
כל הזכויות שמורות
עריכה וראיונות:‏ פלוריאן היילמאייר וקטרין פורמאנק
צילומים ‏)אלא אם צוין אחרת(:‏ יעל שמידט.‏ הזכויות שמורות לבית ליבלינג
תרגום:‏ דורון אוברהנד
עריכה לשונית והגהה:‏ גולי דולב-השילוני
ניהול פרויקט ב־Verlag :jovis תרזה הרטהרץ
הפקה ב־Verlag :jovis סוזנה רסלר
עיצוב גרפי:‏ אבי בוחבוט וגילה קפלן
ליתוגרפיה:‏ Bild1Druck
הדפסה וכריכה:‏ גראספו
מידע ביבליוגרפי מאת הספרייה הלאומית של גרמניה:‏
הספרייה הלאומית של גרמניה כוללת פרסום זה ברישומיה
מידע ביבילוגרפי מפורט זמין באינטרנט בכתובת:‏
http://dnb.d-nb.de
jovis Verlag
Genthiner Straße 13
10785 Berlin
www.jovis.de
jovis books are available worldwide in select bookstores. Please contact your nearest
bookseller or visit www.jovis.de for information concerning your local distribution.
:ISBN 978-3-98612-023-8 ‏)כריכה רכה(;‏ 978-3-98612-026-9 ‏)ספר אלקטרוני(‏