חתם פרץ

1 

כנס חת"ם:‏ סיכום מלחמת יום הכיפורים-‏ 1 במאי 1974 

סא"ל ‏)מיל'(‏ פרץ שחר 

עריכה:‏ צביקה עופר 

ספטמבר 2004 

קתמ"ר תא"ל נתי שרוני:‏ 

שלום לכם ובוקר טוב.‏ אנחנו מבצעים היום,‏ או יותר נכון,‏ מתחילים יומיים של כנס לקחים של 

מלחמת יום כיפור.‏ למעשה,‏ עברו שמונה חודשים מאז המלחמה והיה די קשה לכנס את הפורום.‏ 

על אחת כמה וכמה היה יותר קשה לכנס פורום יותר רחב בגלל:‏ 

א.‏ בגלל מה שקרה בשלבים הראשונים לאחר המלחמה בדרום ובצפון.‏ 

ב.‏ מה שקורה עכשיו בצפון.‏ 

גם היום,‏ לא כל אלה שרצינו כי יהיו נוכחים,‏ אכן נוכחים.‏ עם זאת,‏ אין מקום לדחות את זה יותר,‏ 

בייחוד לאור העובדה,‏ שעבודה מטה,‏ לגבי חלק מהלקחים,‏ גם אם לא נידונו בפורום רחב,‏ כבר 

מתבצעת עכשיו.‏ וכן לגבי גלגול מסקנות,‏ שלא היה טעם לחכות לכנס בכדי להסיק אותם ולגלגל 

אותן בעבודה ולשנות דברים ממה שהיינו רגילים אליהם לפני מלחמת יום הכיפורים.‏ 

כבר נאמר כי הכנס הזה מתחלק לשניים,‏ והיום הזה הוא יום מתיש.‏ הוא יום מתיש,‏ משום שנשמע 

בו תיאורים,‏ כאשר המטרה הבסיסית של התיאורים היא להביא למכנה משותף של האינפורמציה,‏ 

כי אני משוכנע שעד היום,‏ לא כולם יודעים מה היה אצל כולם.‏ גם אם זה דורש היום רענון זיכרון,‏ 

שווה להביא את כולם למכנה משותף של אינפורמציה.‏ זאת משום שבפועל היו שתי זירות לחימה 

שונות,‏ דרום וצפון,‏ שהיו שונות גם באופן ניהול הלחימה,‏ גם בצורה שבה פעל האויב,‏ וכן מבחינת 

הפעלת הארטילריה בשתי הזירות]...[‏ 

מחר הוא יום הדיון החופשי שבו אנחנו נשים דגשים,‏ לגבי אילו נושאים היינו רוצים שתתייחסו.‏ זה 

לא פוסל התייחסות לנושאים שאינם מופעים בדגשים,‏ כאשר ברקע של כל הדיון החופשי,‏ מונח 

ספר הלקחים שיצא,‏ שלא הגיע לכולם,‏ ואני יודע מראש שלא הגיע לכולם.‏ על כל פנים,‏ הוא נמצא 

באגדים ומג"דים,‏ יכולים לראות אותו באגדים.‏ 

זהו ספר לקחים שאיננו מביא מסקנות,‏ אלא מביא רקע ומביא עובדות-‏ ואנחנו נתייחס לנושא הזה 

מחר.‏ הוא מתייחס לכותרות.‏ חלק מהנושאים הם נושאים שהם בגדר לקחים חדשים,‏ כאשר חלק 

מהנושאים,‏ הם למעשה אימות ללקחים שידענו גם לפני המלחמה והם פתח לדיון חופשי.‏ 

מת"פ דרום,‏ אל"ם אלי דורון:‏ 

אני עומד לתאר בהרצאה הזו גם את מהלכי הכוחות המסתייעים,‏ הן כדי לתת מסגרת להרצאה שלי 

מבחינת חת"ם,‏ והן כדי לתת רקע להרצאות של מפקדי האגדים,‏ שיבואו מאוחר יותר.‏ עיקרי 

המהלכים של הכוחות המסתייעים בהרצאה זו,‏ מוכרים מכל מיני ויכוחים שהתנהלו גם בפיקוד 

הדרום לאחרונה,‏ בנושא לקחי המלחמה,‏ ואלו עיקרי דברים בלבד,‏ עובדות ומהלכים עיקריים.‏ 

קודם כל,‏ תמונת המצב בפיקוד הדרום עד ה-‏‎6‎ בחודש שעה 14:00. כידוע היו התראות במשך 

השבוע שלפני המלחמה.‏ ביום שישי,‏ 5 באוקטובר,‏ הוכרז מצב כוננות ג,‏ עם כל המשמעויות.‏ 

בשבת,‏ אלוף הפיקוד ביקר אצל הרמטכ"ל,‏ הוא חזר בסביבות 10:00 בבוקר,‏ ניתנו מספר הנחיות 

לכוננות ל"שובך יונים".‏ ובסביבות שעה 12:30, תוך כדי ישיבה עם אלוף הפיקוד בחדרו,‏ הגיע רץ 

עם פתק על דו"ח האזנה לרשתות האו"ם,‏ על כוננות לפתיחה באש בצד המצרי.‏ תוך כדי שיחה על 

מה שיש לעשות-‏ האם יש להאמין לדיווח הזה,‏ האם יש לו משמעות?‏ ב-‏‎6‎ באוקטובר,‏ ב-‏ 13:55, 

הגיעו הדיווחים הראשונים על פתיחה באש עם ח"א,‏ ארטילריה וכו'.‏ זה היה המצב בפיקוד בשעה 

.14:00 

המלחמה בגזרת התעלה,‏ החלה בדיוק ב‎14:00‎‏,‏ במקביל למתקפה הסורית בצפון.‏ באותה שעה,‏ 

הסד"‏ כ שהיה במרחב סיני מנה כ-‏ 300 טנקים,‏ כ-‏ 12 סוללות חת"ם-‏ אחת 175 מ"מ והשאר 155 

מ"מ מ-‏‎50‎ וכ-‏‎10‎ פלוגות חי"ר וחרמ"ש.‏ בקו ממש,‏ בגזרת התעלה עד 12 ק"מ אחורה-‏ כ‎80‎ טנקים 

של חטיבה 14, שבע סוללות חת"ם-‏ האחת 175 מ"מ של אגד 209, פלוגות חי"ר מחטיבה 16

‏)חטיבת ירושלים(‏ ו-‏ 424 יושבות במעוזים,‏ כאשר חלק מהמעוזים מדוללים כבר זמן רב לפני 

המלחמה.‏ 

בשעה 8:30, ב-‏‎6‎ באוקטובר,‏ כאמור,‏ ניתנה פקודת כוננת ל"שובך יונים"‏ ופקודת כוננות ספיגה 

החל מ-‏ 17:00. ‏"שובך יונים"‏ הייתה פקודה של הפיקוד שדיברה על כוננות והכנות למלחמה 

בגזרת התעלה,‏ בסד"כ הסדיר,‏ אשר נמצא באותו הזמן בגזרה,‏ פלוס אפשרות להרחבה של ‏"שובך 

יונים"‏ עם גיוס מילואים-‏ למשל,‏ תוספת של אגד 214. במקרה הקונקרטי הזה ניתנה ב-‏ 08:30, רק 

פקודת כוננות ל"שובך יונים".‏ 

חטיבה 401, החטיבה השנייה של אוגדה 252, וחטיבה 460 שהיא חטיבת ביה"ס,‏ בשלב הזה 

נשארו מאחור.‏ עד 14:00 לא ניתנה שום פקודת תזוזה.‏ גד"ב 403, שהיה הגדוד העורפי של אגד 

209 בסיני פלוס שתי סוללות מבה"ד 9, שהורדו מספר ימים קודם לכן לסיני-‏ למרות הדרישות 

לקדם אותן לפי התוכנית הבסיסית של ‏"שובך יונים"‏ לתפיסת הגזרה המרכזית של סיני,‏ אלוף 

הפיקוד הורה להשאיר אותן מאחור כעתודה ולא לקדם אותן קדימה,‏ אפילו לא לטסה,‏ בהתאם 

להצעותיי,‏ אלא מאוחר.‏ אני מקווה כי כולכם מכירים את הגזרה.‏ 

אני הצעתי לקדם אותן לפחות לטסה,‏ כי גם משם הן יכולות לשמש עתודה עדיין,‏ אך הפקודה שלו 

הייתה שלילי-‏ יחד עם החטיבה המשוריינת,‏ להישאר מאחור.‏ פה צריך להזכיר כי בדרך כלל,‏ בסיני,‏ 

ישב כל גדוד 55 תומ"תים 175 מ"מ,‏ שתי סוללות של הגדוד ‏)אלה שלא היו בקו,‏ אלא מאחור(‏ 

הועלו מספר ימים קודם לכן,‏ לגזרת פיקוד הצפון.‏ כך שסד"כ הארטילריה בגזרת התעלה,‏ במרחב 

כולו,‏ מנה 12 סוללות בלבד.‏ 

אשר לאויב,‏ ככל הידוע,‏ באותו הזמן מולנו,‏ היו למצרים:‏ חמש דיביזיות חי"ר פלוס חטיבות 

עצמאיות:‏ שתי דיביזיות משוריינות,‏ ממוכנות,‏ ומבחינת חת"ם-‏ כ-‏ 230 סוללות אויב מול הסד"‏ כ 

המצומצם שלנו.‏ 

תא"ל שרוני:‏ 

יש טעות עובדתית אחת בדברים של אלי,‏ ואני רוצה שנזכור:‏ שתי הסוללות של בה"ד 9 שהגיעו 

לסיני,‏ לא הגיעו כמה ימים קודם לכן,‏ אלא הגיעו לקראת בוקר בשבת 6 באוקטובר,‏ והיו למעשה 

בכוננות לתזוזה קדימה,‏ לעבר קו התעלה,‏ החל משעה 10:00 בערך.‏ אבל גם בשעה 10:00 עדיין 

נשארו במרחב העורפי.‏ כך שבעורף היה גדוד 403 והסוללות של בה"ד 9. 

אל"ם דורון:‏ אבל שתיהן היו ברפידים ולא זזו.‏ 

6 בחודש,‏ 14:00, מה קורה בקו?‏ בקצרה:‏ הפגזות מצריות מסיביות על הקו הקדמי,‏ כולל המעוזים:‏ 

הפצצות בעומק של ח"א המצרי,‏ באזורי רפידים,‏ טסה,‏ בלוזה,‏ אום-‏ חשיבה ושרם א-‏ שיח',‏ שעדיין,‏ 

באותו הזמן,‏ הייתה בגזרת פיקוד הדרום.‏ ב-‏‎14:00‎ באותו היום,‏ כלומר 40 דקות לאחר תחילת 

ההתקפה האווירית והארטילרית,‏ החלה צליחה של דיביזיות החי"ר בסירות גומי,‏ פלוס רכב אמפיבי,‏ 

פלוס גשרי חי"ר,‏ בשלופה,‏ באי אל-‏ בלח וצפונית לאיסמעיליה.‏ 

למעשה עם תחילת ההתקפה המצרית,‏ מתחילים להניע את החטיבות 401 לכיוון 

התעלה,‏ בעוד שהארטילריה,‏ גם סוללות בה"ד 9 וגם גדוד 403 כבר קודמו קודם לכן,‏ לאחר שמפקד 

האוגדה פנה לאלוף הפיקוד ‏)על זה יעמוד מפקד 209(. זמן קצר לאחר הצליחה,‏ החלה תקיפת 

המעוזים והשתלטות מידית על המעוזים הלא מאוישים,‏ שהיום ידוע לנו כי המצרים ידעו על כל אחד 

מהם.‏ כל המעוזים האחרים נותקו,‏ כאשר בין המעוזים לבין הכבישים,‏ ובין המעוזים,‏ בינם לבין 

עצמם,‏ הושמו מארבי נ"ט וחי"ר,‏ בדרכי הגישה ועל הסוללה.‏ 

בין השעות 19:00 ל-‏ 20:00 תחילת כניסה של כוחות 460 למגע עם האויב בקו המים,‏ 

נכנסת פה נכנסת בגזרה הדרומית.‏ 

בגמר יום הלחימה הראשון בין השעות 20:00-21:00, נותרו לאוגדה,‏ בסה"כ כ-‏‎80‎ טנקים תקינים.‏ 

ב-‏ 15:30 הורה הרמטכ"ל לחיל-האוויר לתקוף ב ‏"קלע"‏ את אזורי הצליחה.‏ ‏)"קלע"‏ זו הפצצה לא 

מדויקת של ח"א,‏ והשמדת גשרים בשיטת ‏"קלע"‏ היא די מפוקפקת.(‏ 

במקביל לתקיפות בחזית התעלה,‏ המצרים הנחיתו כוחות קומנדו בעורף החזית,‏ כאשר רוב הכוחות 

הושמדו.‏ 

ב-‏ ב‎7‎ חודש בבוקר,‏ רוב הגדה המזרחית בידי המצרים.‏ במשך הלילה שבין 6 ל-‏‎7‎ בחודש,‏ המצרים 

מקיימים פעילות גישור ענפה,‏ כאשר במהלך ה-‏‎7‎ בחודש,‏ עלה בידם להעביר מזרחית לתעלה כ-‏ 

ו-‏ 460 

ו-‏ 401 

ו-‏ 401 

ב-‏ 14:00 

כאשר 460 

2

8 

214 

600 טנקים.‏ יש מאמצי שריון מצריים בגזרה הצפונית,‏ צפונה לקנטרה ובקנטרה,‏ ובצירי המיתלה 

והגידי.‏ 

ב-‏‎7‎ וב-‏‎8‎ באוקטובר,‏ הגיעו האוגדות 162 של ברן ו-‏‎143‎ של אריק ונערכו לבלימה בין ציר החת"ם 

לציר הרוחב.‏ כמובן שהיה פה שלב של צבירת הכוחות הראשונים הגיעו ב-‏ 7 בחודש והאחרונים ב-‏ 

ואפילו ב-‏‎9‎ בחודש.‏ 

מבחינת חת"ם,‏ החפ"קים של אגד 215 ואגד 214 הגיעו לגזרה,‏ כאשר 215 הגיע לגזרה הצפונית ו-‏ 

לגזרה המרכזית.‏ כמובן,‏ עדיין בלי התותחים,‏ אלא רק חפ"קים.‏ 

לחפ"קים הוקצתה ארטילריה מהגזרה.‏ כל חפ"ק בגזרתו קיבל יחידות אש לצורך משימות-‏ לדוגמה,‏ 

404 בגזרה הצפונית ויחידות אחרות בגזרה המרכזית.‏ 

במשך ה-‏‎7‎ וה-‏‎8‎ בחודש אותם האגדים ומפקדות האגדים,‏ בנו את עצמם עם הסד"כ האורגני 

שלהם,‏ שהגיע והצטבר בלוח זמנים שאותו אפרט יותר מאוחר.‏ 

שלב התקפות הנגד של האוגדות 162 ב.‏ -8 בחודש בסביבות השעה 03:00 התגבשה 

בפיקוד תוכנית של התקפת נגד,‏ הכוללת טיהור של קו התעלה שבין דרך החת"ם לקו המים,‏ מצפון 

לדרום,‏ תוך חילוץ הכוחות במעוזים והשמדת האויב.‏ משימה זו הוטלה על אוגדה 162. אוגדה 143 

קיבלה בשלב זה הוראה לרדת לגידי,‏ בכוננות לתקוף אויב ואולי לצלוח באזור הכפר.‏ 

אוגדה 162 החלה לתקוף ב-‏ 08:30. היא הצליחה לחלץ את אנשי מילנו,‏ חיזיון,‏ פורקן ומצמד-‏ 

המעוזים שבגזרה המרכזית והצפונית-‏ אך נתקלה בקשיים רבים.‏ יש לה אבדות כבדות מחי"ר ונ"ט 

מצרי,‏ בעיקר באזור שמצפון לציר טליסמן.‏ 

לאוגדה 252, האוגדה הסדירה של סיני,‏ אשר בלמה את ההתקפה המצרית בשלבים הראשונים 

של המלחמה,‏ נגרמו אבדות כבדות במשך היומיים האחרונים והיא נשארה לבלימה בגזרה 

הדרומית.‏ 

באותו היום,‏ ב-‏‎8‎ בחודש,‏ בשעה 12:00, קיבלה אוגדה 143 פקודה לנוע דרומה והחלה לנוע דרומה 

עם כל האגד הארטילרי וכו'.‏ ב-‏‎15:00‎‏,‏ לאחר הסיכומים של פיקוד הדרום,‏ הסתבר כי היו קצרים 

בתקשורת,‏ והמצב לא היה ברור.‏ בתחילה היה נדמה כי ל-‏‎162‎ הולך טוב במהלך שלה מצפון 

לדרום,‏ אך כאשר הסתבר כי הדיווח הוא לא נכון וזה לא הולך כל כך טוב,‏ קיבלה אוגדה 143, 

ב‎15:00‎‏,‏ הוראה לתקוף קודם כל בכיוון מערב,‏ לעבר החווה הסינית:‏ ורק אח"כ לרדת דרומה.‏ מה 

שמעניין,‏ הוא תהליך הצטברות הכוח של גדודי החת"ם עד ה-‏‎9‎ בחודש,‏ כשזה למעשה מסכם את 

השלב הראשון של הלחימה,‏ מבחינתי,‏ בהרצאה.‏ בשלב הפתיחה,‏ כאשר היו בקו שני גדודים 

סדירים של אגד 402 209: וסוללה מגד"כ 55. ב-‏‎6‎ באוקטובר,‏ בסביבות 10:00-11:00 

לפנה"צ,‏ גדוד 403 החל לזוז לכיוון התעלה.‏ ב-‏‎7‎ באוקטובר,‏ הגיעה סוללת 155 מ"מ מבה"ד 9, ת"פ 

אגד 209, כאשר מאגד 214 הגיע בערב גד"כ 647, ובלילה גדוד מכמ"ת 342. ב-‏ 8 באוקטובר 

הגיעה סוללה שנייה של בה"ד 9 פלוס מכמ"ת 285 של אגד 209. 

מאגד 215 הגיעו ב-‏‎8‎ באוקטובר,‏ גדוד מכמ"ת 120-340 מ"מ,‏ גדוד מכמ"ת 486 120 גד"ב 

872 מ"מ וגדוד מכמ"ת 160-322 מ"מ.‏ פה הם הגיעו טיפין,‏ טיפין על שרשראות,‏ לכן אני את זה 

מרכז גם לכיוון ה-‏‎9‎ באוקטובר.‏ חלק מהתומ"תים והסוללות הגיעו ב-‏‎8‎ בחודש והשאר ב-‏‎9‎ בחודש.‏ 

הגיעו יחידות ארטילריה נוספות,‏ שלא היו כפופות לאגדים:‏ גד"כ 329; ושתי סוללות מכמ"ת של 

גדוד של פיקוד דרום.‏ שתי סוללות של הגדוד הגיעו לרפידים,‏ בעוד האחרות הופנו,‏ 

בהתאם לתכנונים האופרטיביים לגזרת אל-‏ עריש ושרם א-‏ שיח'.‏ 

ב-‏ 9 באוקטובר הגיעו הגדודים הבאים:‏ גדוד 485, מכמ"ת 160 מ"מ של אגד 209; גדוד מכמ"ת 

857 של אגד 215; גדוד רועם 341 וגדוד תומ"ת 435 מ-‏ 50, שניהם של 215. 

בסך-‏ הכל היו לפיקוד הדרום בגזרת התעלה,‏ ב-‏ 9 באוקטובר בערב:‏ שבע סוללות כבדות 175 מ"מ;‏ 

תשעה גד"‏ בים 155 מ"מ-‏ רועם ו-‏ מ-‏ 50; שלושה גדודי מכמ"ת 160 מ"מ וחמישה גדודי מכמ"ת 

120 מ"מ.‏ 

כאמור,‏ שתי סוללות מכמ"ת 120 של גדוד 487 הפיקודי,‏ הופנו בהתאם לתוכנית ‏"שובך יונים"‏ 

לסדום ואל-‏ עריש,‏ ובשלבים יותר מאוחרים,‏ לאחר המלחמה,‏ הם הוחזרו לפיקוד.‏ בשלב זה,‏ עדיין 

היו חששות לנחיתות מהים,‏ ולכן הם הושארו שם.‏ 

כעת נעבור לשלב הבלימה ושחיקת שריון האויב בצומתי דרך החת"ם בין ה-‏‎8‎ בחודש בשעה 14:00 

155- 

ו-‏ 143 

ו-‏ 404 

גדוד 487- 

3

ל-‏ 14 חודש שעה 17:00. למעשה,‏ עד שלב הצליחה ומעבר התעלה.‏ ובנוסף לכך בלימת ניסיון 

הפריצה של דיביזיית השריון 21 ודיביזיה בליל 14-15 בחודש.‏ 

ב-‏‎8‎ באוקטובר,‏ בערב,‏ התייצבה החזית.‏ הפיקוד הורה לאוגדות,‏ לייצב קו הגנה תוך שמירת מגע 

רצוף עם האוייב וכרסום מערכו.‏ זו הייתה הוראה די פרובלמטית שהביאה להתנגדות של מפקדי 

האוגדות,‏ כי אי אפשר גם לתקוף ברצינות וגם לשמור על כוחות ורק לכרסם מערכים.‏ ב-‏‎8‎ בחודש 

גם הוקמה אוגדה משימתית,‏ אוגדה 440, כאשר מפקד הסיוע שלה הוא צבי שפיצר,‏ ומשימתה-‏ 

הקמת מערך עומק המבוסס על המצרים-‏ זה למעשה היה ב-‏ 9 באוקטובר.‏ באותו היום גם הוכרז 

מרחב מרש ‏"ל כפיקוד מרחבי משלו ולא ת"פ פיקוד הדרום,‏ שהיו לו מספיק משימות בגזרת 

התעלה ולא היה מסוגל להתפנות לטיפול במרש ‏"ל.‏ הכוח במרש ‏"ל היה בנוי על הכוחות 

בתעסוקה,‏ החל מחטיבה 99 וכוחות ארטילריה שלה,‏ פלוס כוח עוזי מחטיבה 35, ותשעה טנקים 

מחטיבה 11. 

ב-‏‎9‎ באוקטובר,‏ בעורף ועל הצירים פעלו כוחות אבטחה של חי"ר וחרמ"ש,‏ שעסקו במרדפים אחרי 

כוחות קומנדו ובעיקר אחרי קת"קים מצריים שהוצנחו יחד איתם.‏ המשימה ההתקפית היחידה ב-‏‎9‎ 

באוקטובר,‏ הוטלה על כוח קלמן.‏ האלוף קלמן מגן,‏ היה אמור להחליף את מפקד אוגדה 252, 

אלברט מנדלר ז"ל,‏ ומחוסר עבודה הופנה צפונה וקיבל פיקוד על חט מ"ר 275 ועל הגזרה שלה.‏ 

המשימה ההתקפית היחידה שלו,‏ הייתה להתחבר עם מוצב בודפשט הצפוני,‏ אשר בוודאי נשמע 

עליו הרבה,‏ בהמשך מסמיקו.‏ הוא נבלם כארבעה קילומטר לפני המעוז.‏ 

במשך ה-‏ 9 באוקטובר,‏ המצרים איבדו כ-‏ 170 טנקים.‏ ב-‏ 9 באוקטובר אוגדה 143 הגיעה למצמד,‏ 

אך מנתקת מגע לפי הוראת אלוף הפיקוד,‏ שאינו מאשר שום ניסיון לצליחה.‏ 

ב-‏ 9 באוקטובר,‏ יחד עם כוח קלמן כמובן,‏ הוקמה מפקדת הסיוע של 404 כמפקדת סיוע של כוח 

נמר כאשר תחת פיקודה גדודי המכמ"ת של אגד 215, שהיו פרוסים כבר בגזרה הזו-‏ 340 

במקביל גם הוקם כוח אלי,‏ שהיה מורכב משתי הסוללות 120 מ"מ,‏ במסגרת אגד 215. 

במשך ה-‏‎10‎ באוקטובר יש קרבות קשים,‏ בעיקר בגזרת 162- זרקור והברגה-‏ כאשר האויב מתרכז 

בהתבססות והתחפרות שבשליטתו עד ציר החת"ם,‏ ובמאמצי גישוש בעוצמה של כ-‏ 50 טנקים 

ועוד הרבה מאוד חי"ר.‏ יש תהליך של המשך העברת כוחות מצריים לגדמ"ז,‏ כולל,‏ כנראה,‏ טילי 

קרקע אוויר לגזרה הצפונית.‏ 

ב-‏‎10‎ בחודש מונה בר-‏ לב למפקד החזית.‏ ההוראה הראשונה שהוא נתן לכוחות,‏ הייתה להמשיך 

בלחימה תוך שמירת הכוחות והעסקת טנקים בטווחים ארוכים,‏ כדי להישמר מאבדות ‏)הסד ‏"כ היה 

אז מצומצם מאוד(‏ עד אשר יתפנה ת"א העסוק בצפון.‏ זה עובר כחוט השני,‏ לאורך כל הקרבות 

בגזרה,‏ למעשה עד 14-15 בחודש.‏ 

באוקטובר יש מאמצים התקפים מצריים באזורי איסמעיליה,‏ ציר הגידי,‏ ומאמץ עיקרי באזור 

רס-‏ סודר מכיוון הארמיה השלישית דרומה.‏ המאמצים האלה נהדפו כאשר בגזרת רס-‏ סודר הם 

נהדפו בסיוע של ח"א,‏ כי שם היה פנוי יחסית משום שהוא לא פעל באזור אמ"ט.‏ 

בשלב זה,‏ ב-‏ 11 בחודש,‏ החלו בפיקוד לתכנן מעבר למתקפה.‏ ראוי לזכור כי סד"כ הטנקים בפיקוד,‏ 

באותו היום,‏ מנה כ-‏ 750 טנקים.‏ מדברים על מתקפה באמצעות האוגדות 143 

בגזרה הדרומית וכוח קלמן בצפונית,‏ בבלימה.‏ מדובר היה על צליחה במצמד,‏ או בפירדאן,‏ או 

בשניהם גם יחד.‏ ‏)יותר מאוחר התוכנית תשתנה(.‏ 

ב-‏‎13‎ בחודש,‏ המצרים ממשיכים לתגבר את הכוחות בגדמ"ז ועוברים אפילו כוחות של דיביזיה 4 וכן 

חטיבה מדיביזיה 21. ביום זה מדובר על סד"כ של 1,100 טנקים מצריים בצד המזרחי של התעלה.‏ 

יש המשך של מאמצים מצריים בגזרת 252 באזורי עפרה,‏ מצווה ופוליגון.‏ ובאזורים האלה פה.‏ 

בליל 13-14 פתחו המצרים בהתקפה משולבת של שריון,‏ חי"ר וח"א לכל רוחב הגזרה,‏ בעיקר 

בגזרת אוגדה 162 בין מאדים לספונטני ‏)צפונה לאיסמעיליה(‏ ובגזרת אוגדה 143 באזור חמדיה 

וטלביזיה;‏ ובגזרת 252, בצירי הגידי והמתלה,‏ בציר יורה המפורסם.‏ 

ו-‏ 486. 

ו-‏ 162, כאשר 252 

ב-‏ 11 

שלב הצליחה.‏ בשלב הזה התבצע כיבוש ראש גשר בגדה הקרובה וביצוע צליחה על ידי אוגדה 

143. תחילת מעבר התעלה והמתקפה של אוגדה 162 בגדה המערבית,‏ בין 15 בחודש בבוקר ו-‏ 18 

בחודש 17:00. אתאר קודם כל,‏ את פעילות המסתייע,‏ ולאחר מכן,‏ בשתי מילים על החת"ם.‏ 

4

14 

ב-‏ 15 בחודש,‏ בשעה 20:00 החלה המתקפה,‏ והחלה פתיחת ציר עכביש על-‏ ידי חטיבה 14- זו 

החטיבה שבלמה 6 באוקטובר.‏ בעקבותיה נעה חטיבת חיר"ם 247 של דני מט,‏ כאשר באותו הזמן 

מתנהלים קרבות קשים באזור החווה הסינית,‏ בעיקר מול חטיבה משוריינת 24, של דיביזה 23 

מארמיה 2. אף על פי כן,‏ זמן קצר לאחר חצות,‏ הצנחנים עברו בסירות גומי את התעלה.‏ גשר 

הגלילים שהיה מתוכנן להעביר טנקים נתקע בגלל בעיות של מעבר על הצירים,‏ וטנקים ראשונים 

של חטיבה 401, של אוגדה 143, חוצים את התעלה על דוברות בסביבות 07:00 בבוקר.‏ 

עם המעבר של חטיבה 421, היא קיבלה כמשימה ראשונה במעלה,‏ לתקוף את בסיסי הטילים 

שבגזרה המרכזית,‏ כדי לאפשר סיוע ח"א לכוחות שנכנסים שם להתקפה.‏ 

באותו הזמן,‏ בפיקוד וגם באוגדה קיים חשש לראש הגשר,‏ כי יש לחץ מצרי חזק מאזור מיסורי 

והחווה הסינית לכיוון דרום ולכיוון ציר עכביש וטרטור-‏ הצירים המפורסמים שבגזרה הזו.‏ גם חטיבה 

וגם חטיבה 600, שלמעשה פתחו את הצירים,‏ סבלו אבדות כבדות,‏ וב-‏ 16 באוקטובר בערב 

ניתנה פקודה לחטיבה 35, לעבור ת"פ אוגדה 162 ולנסות לפתוח את הצירים.‏ הם עושים את זה 

אבל אחרי הרבה אבדות.‏ 

רק ב-‏ 17 בחודש,‏ איתרו המצרים,‏ כנראה,‏ את המאמץ העיקרי שלנו וחטיבה 25 המשוריינת 

מארמיה 3, נעה צפונה לכיוון הגשר.‏ למעשה,‏ החטיבה הושמדה על-‏ ידי כוחות מאוגדה 162- 

וחטיבה 500 ממערב.‏ 

מערב 17-18 בחודש החלה גם אוגדה 162 בצליחה,‏ ובבוקר 18 באוקטובר יש בצד המערבי של 

התעלה כ-‏ 170 טנקים של 162 ומתחילה תקיפה של אוגדה 162, בעיקר לעבר אזורי צח,‏ 

הראל וגשורה.‏ 

ו-‏ 143 

חטיבה 217 

תא"ל נתי שרוני:‏ 

אנו כבר עוסקים בשלב של הצליחה.‏ בשלב הזה אנו כבר נמצאים באזור צח ומתחילים לרדת 

דרומה.‏ יש לי בקשה אליך ואל אלה שיבואו אחריך-‏ תיאור המהלכים של האוגדות ותיאור השיקולים 

הפיקודיים והמהלכים הפיקודיים,‏ אותם אני מבקש לשמור כרקע,‏ וממך אני מבקש לשמוע,‏ 

במסגרת השיקולים שהיו ברמת מפקדת הפיקוד את כל הקשור להפעלת ארטילריה בפיקוד הדרום.‏ 

את מהלכי הבלימה כבר עברנו.‏ בשלב הזה העברנו את אוגדה 162 לצד השני ויש לשים דגשים גם 

על העברת הארטילריה לצד השני-‏ מהן המשימות שהפיקוד הטיל בשלב הזה והקצאת הכוחות?‏ 

אל"ם אלי דורון:‏ 

]...[ מבחינת חת"ם-‏ אגד 214 שאוגדתו ביצעה את הצליחה,‏ היה בהרכב האורגני שלו.‏ האגד קיבל,‏ 

לצורך הצליחה ולצורך ריכוז מירב יחידות אש בגזרת הצליחה,‏ ת"פ בנוסף,‏ שני גד"בים של אגד 

215, את גדוד המטל"ר 240 מ"מ,‏ את גד"ב 899 רוכב ואת גד"כ מינוס 329. זאת מבלי לפגוע 

במאמצי הבלימה בשאר הגזרות.‏ עם הסד"כ הזה הוא עשה את כל עבודת החיפוי וההכנה 

הארטילרית של הצליחה.‏ 

עם הצליחה של אוגדה 162, כוח ‏"נמר"‏ קיבל אחריות למעשה,‏ עם כל הגזרה הצפונית,‏ ודרומה 

כמעט עד לאזור הצליחה.‏ מפקד הסיוע שלו,‏ סמיקו,‏ קיבל ת"פ את כל יחידות הארטילריה העודפת 

של 215. 

נקודה נוספת שצריך לקחת בחשבון,‏ היא שהייתה בעיה של פריסת כל הסד"כ הגדול הזה להכנה 

הארטילרית לקראת הצליחה,‏ והייתה בעיה נוספת : מה להעביר לצד השני של התעלה,‏ כאשר 

צריך לקחת בחשבון שהיו בעיות עם הגשרים ‏)גשר הגלילים תוקן רק אחרי יומיים או שלושה(,‏ 

והוקם גשר דוברות.‏ 

הייתה בעיה של הספקת התחמושת לסד"כ ארטילרי גדול בצד השני של התעלה-‏ ולכן אלוף 

הפיקוד החליט להתיר מעבר מינימלי של יחידות ארטילריה,‏ כאשר צריך להודות שניתן אישור 

למעבר גד"כ 647 עם היתרון הגדול שיש לו זרוע ארוכת טווח והוא יכול לסייע גם לגזרה של 162 

יותר מאוחר.‏ ואכן כך נעשה,‏ ומספר מצומצם של יחידות ארטילריה עברו קדימה עם כל האגד.‏ 

שלושה ימים יותר מאוחר,‏ אחרי שהיה קצת קשה,‏ גם באזור סרפאום,‏ האזור הצפוני שבו פעלה 

אוגדה 143, לאחר שיחה של אריק עם בר-‏ לב,‏ הותר מעבר של יחידות ארטילריה נוספות.‏ כך 

5

19 

שצריך לקחת בחשבון כי הצד המערבי של התעלה הועבר רק חלק מינימלי של הארטילריה.‏ 

כפי שאמרתי קודם,‏ לצורכי הצליחה,‏ הוכפף גד"כ 647 ל-‏‎214‎ ועם פקודה,‏ צלח הגדוד ראשון מכל 

סד"כ הארטילריה ש-‏ 214 העביר.‏ 

כמה מילים על ניצול ההצלחה:‏ 

בשלב הזה הועבר כוח של 252 מערבית לתעלה ואוגדה 162 קיבלה את המשימה,‏ לנקות את 

השטח מערבית לתעלה ולכבוש עד טינה וקילו עד 23 בחודש.‏ על אוגדה 252, שכאמור חצתה ב-‏ 

בחודש,‏ הוטל להיכנס פנימה ולרדת בצד המערבי יותר של הגזרה,‏ לכיוון העיר סואץ,‏ לחתוך את 

הכבישים ולהגיע עד עדביה-‏ אם כי היו פה פקודות מתגלגלות.‏ לא מיד ניתנה את אותה משימה.‏ 

ובאשר לאוגדה 143- המשימה שלה נשארה לנוע צפונה,‏ בצד המערבי של התעלה,‏ ולנסות לכתר 

כוחות של הארמיה השנייה.‏ כמעט עד אזור איסמעיליה.‏ 

באותו הזמן,‏ כוח ‏"נמר"‏ פעל בגזרה הזו ‏)הצפונית(‏ ויותר מאוחר קצת יותר דרומה.‏ בצד הדרומי של 

הגזרה המזרחית,‏ נשאר כוח גרנית,‏ ולאחר מכן,‏ לאחר שבנו של גרנית נהרג,‏ מנדי קיבל פיקוד 

לבלימה באזור זה.‏ 

צלחה עם החפ"ק של אגד 209, כאשר איתו נע גד"ב 872 מאגד 214 עם שתי סוללות 

בלבד.‏ האוגדה קיבלה סיוע ישיר גם מהסוללה הסדירה של גדוד 55, שהייתה פרוסה באזור הזה ובין 

השאר נתנה סיוע גם לאגד 209, שלמעשה הלך בלי ארטילריה.‏ 

בשלבים שונים של הלחימה קיבל 209, את גדוד 739 מ-‏ 215, שהוכפף לו בסיוע ישיר.‏ כל שאר 

היחידות של אגד 209 היו פרוסות בצד המזרחי בבלימה.‏ 

באוקטובר,‏ כוח גרנית,‏ קיבל הוראה לכבוש את בוצר,‏ המעוז הישראלי שנכבש על-ידי גדוד 

קומנדו מצרי והיו שם 11 טנקים.‏ הייתה זו המשימה ההתקפית היחידה שהוא קיבל.‏ כוח גרנית 

תקף ולא הצליח.‏ בסופו של דבר,‏ המצרים החזיקו מעמד בצורה יוצאת מן הכלל גם אחרי שירדו 

גיחות של ח"א.‏ המעוז הזה נשאר בידי המצרים,‏ למעשה,‏ עד הפרדת הכוחות,‏ והוא 

בידיהם עד היום.‏ 

בחודש,‏ לאחר שהפסקת האש לא כובדה,‏ נכבש ג'בל עתקה על-ידי כוח מוטס,‏ וב-‏ 24 

בחודש,‏ ב-‏ 17:00, נכנסה לתוקפה הפסקת אש,‏ פרט לעיר סואץ,‏ שם עוד נמשכו הקרבות.‏ 

אוגדה 252 

ב-‏ 23 

עליהם 80 

ב-‏ 24 

10 

10 

כמה נושאי חת"ם עיקריים:‏ 

פיצול יחידות האש והצטברות הכוח:‏ הייתה בעיה ‏)והזכרתי אותה גם תוך כדי מהלכי הקרבות של 

המסתייעים(.‏ החפ"קים של האוגדות הגיעו עם הטנקים,‏ ואילו החפ"קים של האגדים,‏ הגיעו ללא 

יחידות האש.‏ לכן,‏ כפי שהזכרתי קודם,‏ כל חפ"ק שהתמקם בגזרתו,‏ ברגע שהתקשר לפיקוד והיה 

זקוק לארטילריה,‏ קיבל קצת,‏ לא הרבה-‏ סוללה פה,‏ סוללה או אולי שתי סוללות שם,‏ לא יותר.‏ זה 

מה שהיה ועם זה הוא עבד,‏ עד שהסתדר הכוח שלו,‏ כפי שראיתם בשקף קודם.‏ 

כפי שהזכרתי קודם,‏ ניתן לראות את הצטברות הכוח עד 9 באוקטובר.‏ למעשה,‏ צבירת הכוח הייתה 

מותנית בהתפתחויות בפיקוד הצפון,‏ מבחינת שחרור סד"כ ארטילרי לחזית הדרום,‏ ויותר מאוחר,‏ 

גם שחרור אגד שלם,‏ לא תמיד עם היחידות.‏ למעשה,‏ עד הפרדת הכוחות,‏ היו בפיקוד הדרום ארבע 

מפקדות אגדים-‏ 213; 215, 214, 209, ושלוש מפקדות סיוע גיזרתיות,‏ אשר הוקמו בהתאמה 

להתארגנות של כוחות החי"ר והשריון:‏ מפקדת סיוע של אוגדה 440, שנבנתה על אנשי פו"ם;‏ 

מפקדת סיוע של כוח סלע ( קחצ"ר(,‏ שהיה גם הוא כוח משימתי והוקמה לו מפקדת סיוע בראשותו 

של שמעון רום;‏ ומפקדת סיוע לכוח נמר,‏ שהוקם עוד ב-‏‎9‎ באוקטובר עם סמיקו.‏ 

סד"כ הארטילריה כלל:‏ 

שלושה גד"כים 175 מ"מ;‏ 

גד"בים מתנייעים 155 מ"מ-‏ מ-‏ 50, רועם ורוכב;‏ 

שלושה גדודי מכמ"ת 160; 

גדודי מכמ"ת 120 מ"מ,‏ כולל כוח אלי שהיה כוח מאולתר של 2 סול'‏ וגמ"כ 120 מ"מ אחד 

שהגיע מאוד מאוחר;‏ 

גדוד מטל"ר 240 מ"מ,‏ שלמעשה הפסיק לפעול אחרי הצליחה,‏ משום שהוא גמר את הרקטות 

שלו;‏ 

6

סוללת 155 מ"מ נגרר מגדוד 754, שהגיעה הרבה זמן אחרי המלחמה;‏ 

שתי סוללות מגדוד 326 משרם א-‏ שיח';‏ 

וסוללת 130 מ"מ מגדוד 873 שנבנתה על כוח-‏ אדם שנשלח מהצפון ותותחים ותחמושת שנתפסו 

שלל בשטח על-‏ ידי אגד 214. 

על הארטילריה ארוכת הטווח:‏ הגד"כים 55 647, ו-‏ 329. הארטילריה הזו ניתנה ברוב המקרים 

בסיוע כללי ‏)אם כי בחלק מהמקרים היא ניתנה גם בסיוע ישיר,‏ ובחלק מהמקרים,‏ בעיקר אחרי 

המלחמה,‏ לצורך פעילויות נגד(.‏ כאשר הטיפול המנהלתי בגדודים האלה והטיפול השוטף היה 

באחריות האגדים שבגזרתם פעלו הגדודים.‏ היו אמנם חריקות,‏ זה לא תמיד עבד כמו שצריך,‏ אבל 

בתנאים שהיו במלחמה שם,‏ העדפתי להקצות את הגדודים האלה בסיוע כללי,‏ בגלל הטווחים 

הארוכים שלהם ומשום שהם היו טובים מאוד ואנחנו סמכנו עליהם.‏ הגדודים האלה עשו טובה 

ואפשרו גמישות טובה מאוד בהפעלת האש,‏ עם העברת סוללות מגזרה לגזרה,‏ בהוראה באלחוט.‏ 

אגב,‏ כל זמן המלחמה היה קשר מצוין לאגדים,‏ לגדודים ולסוללות.‏ זה נתן אפשרות לתגבר את 

האגדים באש ארטילרית,‏ בעיקר עד 14 בחודש ‏)מפקדי האגדים יזכירו את זה בשלב יותר מאוחר ו-‏ 

מג"ד 647 שעבד עם יואל(.‏ 

בהתאם גם נקבעה הפריסה של הסוללות האלה,‏ כאשר השיקול העיקרי,‏ היה האפשרות לתת 

מענה באש ליותר מגזרה אחת.‏ 

הסיוע בין האוגדות בתיאום המת"פ:‏ המושג הזה לא היה קיים,‏ לא רק בשלבים הראשונים של 

המלחמה,‏ שבהם החפ"קים היו ללא ארטילריה,‏ אלא גם בשלבים יותר מאוחרים,‏ כאשר התעוררה 

בעיה של אחד מהאגדים לתגבור באש ארטילרית.‏ 

למשל,‏ אגד 215 קיבל סיוע מ-‏ 404 שהיה בכלל בגזרה אחרת,‏ בגזרה הצפונית,‏ אבל הסוללות 

הדרומיות שלו יכלו לסייע לאגד 215 באש,‏ וזה ניתן.‏ 

פיצול הסד"כ ופיצול הקישור מהיחידות.‏ היו הרבה טענות,‏ גם בזמן המלחמה,‏ ואפילו אחרי 24 

בחודש-‏ טענות מוצדקות של מפקדי האגדים,‏ של מג"דים ומפקדת קתמ"ר,‏ בנושא פיצולי הסד"כ.‏ 

הכוונה היא שגדוד של אגד X הופעל ת"פ אגד אחר.‏ וכמובן,‏ בכל נושאי הקישור,‏ לא היה שום דמיון 

בין עבודה של קישור עם גדוד בגזרה מסוימת.‏ לא רק שהקישור עבד באוגדה אחת והגדוד באוגדה 

אחרת,‏ אלא שהקישור עבד בפיקוד הדרום והגדוד שלו עבד בפיקוד הצפון.‏ אלו היו תופעות ידועות.‏ 

הפיצולים האלה נבעו מכמה סיבות ‏)ולדעתי לא הייתה ברירה(,‏ קודם כל,‏ למעשה היו שבע 

מפקדות אגד ומפקדות סיוע גזרתיות,‏ כאשר הגדודים היו רק של ארבעה אגדים,‏ פלוס גדודים 

שהצטרפו רק אחרי המלחמה ושהיו נחותים מבחינת נשקם ושאותם היה צריך לחלק בין שבעה 

כוחות.‏ אז ברור שהיה צריך להיות פיצול.‏ 

דבר נוסף שגרם לפיצול-‏ ולא רצינו במשך המלחמה לעשות ‏"מנייברות"‏ לאורך ורוחב החזית,‏ היה 

אופן הצטברות הכוחות.‏ הצורה בה התגלגלו האגדים למטה.‏ אגד 215 בגזרה הצפונית השאיר שם 

את שני הגמ"כים שלו,‏ כיוון שאלה היו הצרכים ועד סוף המלחמה לא ראה אותם בכלל.‏ כנ"ל לגבי 

אגד 214. 

היו גם מגבלות אובייקטיביות של צליחה,‏ שאותן הזכרתי תוך כדי תיאור מהלך הצליחה.‏ מסיבות 

הגיוניות וברורות,‏ לא רצו להעביר לגדה השנייה יותר מדי גדודים,‏ ולכן חלק מהכוח נשאר מאחור.‏ 

למשל,‏ יחידות האש של אגד 209 ויחידות מאגד 215. 

בנוסף,‏ היה פיצול יזום שלי,‏ בעיקר של הגד"כים,‏ כדי להשיג קשתות טווחים יותר רחבות.‏ ואז 

הגד"כים פוצלו לסוללות-‏ שתי סוללות וסוללה,‏ או סוללה,‏ סוללה וסוללה.‏ לדעתי לא היה מנוס מזה 

במלחמה.‏ כוח אלי למשל,‏ פוצל החל מה-‏ 9 בחודש לסוללה מכל גמ"כ ונבנה כגדוד מיוחד.‏ אני לא 

יודע מה מצבו היום,‏ האם הוחזרו לו כל הגדודים.‏ למשל,‏ גדוד 872 של אגד 214, שעבר ת"פ 209, 

כשצלח ב-‏ 19 באוקטובר;‏ הפיצולים של גדוד מכמ"ת 285 ו-‏ 487, שהיה כבר מפוצל בתכנון וכך 

הוא עבד,‏ למעשה,‏ עד סוף המלחמה;‏ והפיצול הגדוד של 209 שהיה מפוצל לשלוש.‏ 

אחרי המלחמה נעשתה פעולה לארגן את האגדים האלה מחדש,‏ עד כמה שניתן,‏ אבל שוב,‏ כל 

הזמן במגבלה הנתונה של שבעה כוחות מסתייעים מול סד"כ של ארבעה אגדים.‏ 

העסקת מטרות לפי פקודת הפיקוד-‏ במלחמה הזו היו מטרות די רבות שהועסקו לפי פקודות 

ישירות מהפיקוד.‏ זאת,‏ בנוסף כמובן לעבודה שהאגדים עשו.‏ 

7

50 

בראש וראשונה,‏ אני צריך להזכיר את מבצע בנדיגו,‏ שהיום הוא כבר לא סוד,‏ אבל עד המלחמה הוא 

היה סוד כמוס ביותר.‏ לפני המלחמה גם באגד 209, ואח"כ במת"פ דרום,‏ תכננו הרבה את המבצע 

הזה שדיבר על שיתוק סוללות טילים קרקע-‏ אוויר,‏ באמצעות תותחים 175 מ"מ ו-‏ 130 מ"מ.‏ עשינו 

על זה תכנונים,‏ עבדנו ותכננו 60 שעות ויותר.‏ במלחמה,‏ בפועל,‏ ביצענו בנדיגו אחד עם שמונה 

סוללות ארטילריה בהתראה של ארבע שעות.‏ זה בוצע על שמונה בסיסי טילים קרקע-‏ אוויר,‏ בגזרה 

הדרומית,‏ צפונית לסואץ,‏ על-ידי אגד 209 וגדוד 55. זה בוצע היטב ולמעשה הוכח כי בנדיגו עובד 

טוב.‏ הבסיסים האלה שותקו ולא פעלו,‏ ואורבך יעיד על זה.‏ 

בנוסף,‏ לפי פקודת הפיקוד,‏ הועסקו גם מפקדות או חפ"קים של המצרים,‏ מתקני קשר וגשרים-‏ 

מטרות שהפיקוד היה מודע להם לפעמים יותר מהאגדים,‏ בגלל בעיות פענוח שהיו.‏ 

התחמושת הארטילרית-‏ שהייתה למעשה הבעיה הקריטית של המת"פיה.‏ במלחמה הזו,‏ לא 

הופעלו גה"סים כמעט בכלל.‏ אם היו גה"סים מלאים,‏ אז הם עמדו מלאים עד סוף המלחמה-‏ הם 

לא הופעלו.‏ לא פעל הסבב התקני,‏ הפ"קלי של זרימת תחמושת מגה"ס ובהתאם,‏ דחיפה ומשיכה 

ממת"ק,‏ אלא הגה"סים עמדו בצד מלאים!‏ הייתה זו,‏ כנראה,‏ הנטייה של האוגדות להשאיר לעצמם 

תחמושת ספר.‏ לעומת זה,‏ במת"‏ קים שבהם השתמשנו לא הייתה שליטה של המת"ק על כל 

נושא התחמושת הארטילרית.‏ היה בלגן עצום והם בתחילה לא היו מסוגלים לשלוט על זה,‏ עד 

שהגיעו למקום אנשי החת"ם-‏ שולץ וקקטוס.‏ אלה עשו קודם כל סדר במת"ק עצמו ועזרו לאותם 

קציני תחמושת במת"קים להבחין בין חנ"ה מ-‏ 4 אי-‏ 1 לבין חנ"ה מ-‏ 9, ומה זה תחל מ-‏ 2 אי-‏ 1 

וכו'.‏ בלעדיהם,‏ אני מודיע פה קבל עם ועדה,‏ לא הייתה זזה התחמושת הארטילרית,‏ ואם הייתה 

זזה,‏ הייתה מעורבבת ולא הייתה נורית.‏ זה קודם כל,‏ תודות לאותם אנשי חת"ם שעבדו במת"קים 

ללא לאות ודאג לזה שתחמושת תגיע כמו שצריך.‏ והם לא רק התמקדו בנושא מיון התחמושת,‏ אלא 

גם בנושא של משיכת כלי רכב,‏ החרמת רכבים ודאגה לדחוף אותם קדימה כמה שאפשר-‏ בדרך 

כלל עד טסה.‏ 

לא היה כל ארגון לצוותי ניווט שדרת התחמושת,‏ הן במת"פיה והן במת"קים עצמם.‏ ברוב המקרים 

התחמושת נמשכה על-‏ ידי צוותים מהאגדים,‏ הן מטסה והן מהמת"ק עצמו ברפידים או בביר-‏ 

תמדה,‏ או ברומני.‏ יש גם להזכיר פה את נושא הצירים הסתומים,‏ שרק מי שהיה שם ממש וראה 

את זה,‏ יודע כי זו הייתה הבעיה בגזרה.‏ הצירים היו סתומים,‏ תחמושת לא הגיעה.‏ ואם מדברים על 

200 מכוניות תחמושת בלילה-‏ 200 מכוניות על ציר אחד,‏ רק של תחמושת ארטילרית,‏ כשזה 

מעורבב עם גשרים,‏ טנקים וגה"סים וכל מיני מתקנים אחרים שנעים על הציר,‏ אז המשמעות היא 

ברורה.‏ 

היה גם מחסור חמור ברכב פיקוד,‏ הן בגלל הסבב הארוך שרכבי התחמשת היו צריכים לעשות-‏ כל 

סבב נמשך 24-36 שעות עד שהמכונית חזרה ריקה ל-‏ מת"ק,‏ אם בכלל חזרה,‏ משום שחלק גדול 

מאותם כלי רכב נסחב על-ידי האגדים.‏ 

אבל גם כן מסיבות ברורות-‏ להם לא היה רכב.‏ 

בנוסף לזה,‏ יותר מאוחר כמובן,‏ המחסור בתחמושת 175 מ"מ,‏ 160 מ"מ ו-‏ 155 מ"מ.‏ 

מה שאני יכול לומר זה שתחמושת ארטילרית לאגדים,‏ לא הוקצתה במלחמה הזו לפי צריכה,‏ משום 

שלא היה טעם לבקש מהאגדים לומר כמה תחמושת הם צרכו היום מכל סוג-‏ הם פשוט לא היו 

מסוגלים לספור תחמושת.‏ 

]...[ 

מפקד א"א 209- אל"ם יעקב ארז:‏ 

אגד ארטילרי 209. אנחנו במסגרת אוג'‏ 252, האגד סדיר,‏ 3 גדודים 155 מ"מ,‏ שמהם שניים אם-‏ 

ואחד רועם,‏ גדוד מכמ"ת 120 וגדוד מכמ"ת 160- מילואים.‏ ויתרת האלמנטים של מפקדת 

האגד.‏ 

תיאור המצב הראשוני:‏ 

אנחנו היינו בכוננות החל מסוף השבוע של ערב יום כיפור.‏ האווירה הייתה אווירת מלחמה ]..[ 

הייתה תחושה שתהיה מלחמה.‏ גם מפקד האוגדה,‏ אלברט,‏ ז"ל,‏ החדיר בנו את התחושה שתהיה 

מלחמה.‏ אנחנו ידענו על שעת ‏"ש"‏ בשעה 18:00 ביום כיפור,‏ בפועל,‏ כידוע,‏ שעת פתיחה 

במלחמה הייתה 14:00. 

8

הפקודה שקיבלנו,‏ הייתה להיכנס למצב ‏"שובך יונים",‏ החל משעתיים לפני ‏"ש"‏ כלומר,‏ 16:00. 

המשמעות,‏ הייתה פריסה בעמדות ‏"שובך יונים"‏ לא בעמדות שבהם עמדנו כל הזמן.‏ וזאת כדי לא 

לחטוף אש בעמדות הקבועות כיוון שהייתה הנחה שהמצרים ירכזו לשם את האש כפי שאמנם 

אירע במלחמה.‏ להזכיר לאלה שלא ידעו,‏ אנחנו פרסנו ברוב העמדות בתעוזים,‏ כלומר,‏ במוצבים 

אחוריים מחופרים ומאורגנים בתנאי נוחות של חיים לא כפי שהיה במלחמת ההתשה אלא הרבה 

יותר מאורגן.‏ אכן אלה היו מטרות ברורות ראשוניות לארטילריה המצרית.‏ 

בחלק מהגזרות,‏ למשל בצפונית,‏ המח"ט ביוזמתו נתן מוקדם יותר פקודה לנוע לעמדות ‏"שובך 

יונים",‏ ואז סוללות הגזרה הצפונית היו בתנועה ל"שובך יונים"‏ כבר בסביבות השעה 13:00. חלק 

מהן נתפס ביציאה מהעמדות.‏ למשל,‏ הסוללה במחנה היוגוסלבי הייתה בתנועה וחטפה אש תוך 

כדי תנועה לעמדות שובך יונים.‏ 

באשר לקבוצות הפקודות,‏ לא אפרט אותן כאן.‏ על כל פנים,‏ בשעה 12:00 נערכה ביקורת החמ"ל 

על-ידי מפקד האוגדה;‏ בשעה 13:00 היינו אמורים לאייש את חדר המלחמה;‏ בשעה 13:30-13:45, 

כשהיינו בתנועה לחמ"ל היו גיחות אוויר מעלינו.‏ בזה נפתחה המלחמה,‏ כאשר תקפו בסמוך את 

ביר תמדה ואת המפקדות הקדמיות בטסה ומיתלה.‏ כל היעדים האלה הותקפו על-ידי גיחות רבות;‏ 

ראינו ממש מבנים צפופים של מטוסים שתקפו,‏ והיה די ברור שהנה פרצה המלחמה.‏ 

באותו הזמן נמצאו בחמ"ל מפקד האוגדה וכל יתר קציני המטה.‏ התחילה מהומה גדולה,‏ כאשר 

הגיעו הדיווחים מכל שלוש הגזרות על אש ארטילרית צפופה ועל תחילת פעילות של כוחות מצריים 

בגדה המזרחית.‏ כלומר,‏ היו כבר כוחות שנמצאו בגדה המזרחית בצידנו.‏ יותר מאוחר הגיעו דיווחים 

ראשונים על צליחה בכל מיני גזרות,‏ על הקמת גשרי חי"ר וגשרים אחרים למעבר כוחות.‏ והתמונה 

הייתה שהצליחה והפעילות היא בעיצומה.‏ 

יש לנו כבר נפגעים בגזרה הצפונית.‏ תותח ושתי מרגמות יצאו מכלל שימוש בבודפשט.‏ 

המסקנה-‏ האויב יורה בצורה יעילה,‏ ופוגע.‏ 

061830- מג"ד 403, רמי זיו,‏ הוא המס"ח של 401 ח-‏ טיבת מ"גח,‏ שקיבלה פקודה לנוע לגזרה 

הדרומית-‏ מקבל אחריות ארטילרית על הגזרה הדרומית.‏ 

גדוד 404 עובר ת"פ אוגדה 162 בגזרה הצפונית.‏ ברן מקבל אחריות על הגזרה.‏ 

070948- שתי דקות לפני : 10:00 פינוי סוללת נברון הדרומי.‏ הסוללה מצטיידת בתומ"תים שהיו 

מיועדים לה,‏ והפכה להיות סוללה מתנייעת.‏ 

ניתנה פקודה לסוללה המתנייעת לנוע לעמדות אחוריות.‏ הכוונה לגידי ולמיתלה.‏ 

ארמיה 3 פעלה בגזרה הדרומית-‏ הגזרה שלנו,‏ וארמיה 2 בגזרה הצפונית.‏ בגזרת ארמיה 3, חטיבת 

צלחה מדרום לאגם המר הגדול,‏ חטיבת הנחתים צלחה דרך האגם עצמו,‏ וחטיבה 3 

החלה לצלוח באזור המיתלה.‏ כל אלה צלחו ונמצאו במגע עם סוללות החת"ם.‏ 

בשבת,‏ 6 באוקטובר,‏ בשעה 16:00, היה דיווח מהקע"ת במקום זה ‏)יריב ז"ל שאח"כ היה הקש"א 

במיתלה(,‏ שטנקים מצריים נמצאים כאן בתנועה לכיוון הזה דרך החת"ם חוצים אותה ונעים דרומה 

‏)אלה היו .)PT-76 היה דיווח בסביבות 0945 באזור מסדר מהקע"ת שם בטלפון אליי,‏ שטנקים 

מצריים בטווח 1,500 ממנו.‏ טנקים באזור נוצה.‏ 

כלומר,‏ המצרים היו כמעט במגע,‏ כינון ישיר עם הטנקים שלנו.‏ ואז ניתנה הפקודה-‏ ‏"נוע אחורה".‏ 

הסוללות קיבלו פקודה להפסיק ירי כדי שהטנקים המצריים יעברו אותם ולא יתגלו,‏ ורק אחרי 

שהטנקים עברו הם קיבלו פקודה להתקפל אחורה.‏ להתקפל לאורך ציר הגידי,‏ ולאורך ציר המיתלה.‏ 

ואז נהיה מצב שלמעשה בשלבים מסויימים היו רק שתי סוללות במרחב גידי-‏ מיתלה,‏ והסוללה 

הזאת ‏]סוללת הנברון[‏ הייתה בהתארגנות למעבר לקראת אם-‏‎50‎‏.‏ 

072100 עד ה-‏‎18‎ בחודש 

סד"כ האגד מנה:‏ 

גדוד 402- שלוש סוללות אם-‏ 50: שתיים באזור הגידי ואחת בציר המיתלה;‏ 

גדוד 403- שלוש סוללות רועם שכבר הגיעו לכאן.‏ סוללה אחת זזה אח"כ לציר יורה אבל זה לא 

משמעותי כרגע.‏ אני מזכיר ש-‏ 403 היה בגזרת טסה קיבל פקודה לנוע לאורך ציר מבדיל לציילון 

ולהצטרף לאגד 209. הפקודה הייתה מהמת"פ.‏ אנחנו קיבלנו את הגדוד שעשה תנועה ארוכה 

לאורך דרך הרוחב.‏ הוא הגיע בהתחלה עם שישה קנים ואח"כ בהדרגה הצטרפו קנים נוספים עד 

-061815 

-070740 

הטנקים 25 

9

שעמד עם 12 קנים;‏ 

גד"כ 647- שתי סוללות 175 מ"מ.‏ ולתקן את אלי שאמר שלוש סוללות-‏ היו לנו רק שתי סוללות 

175. וכנ"ל לגבי 329. בשלבים מסויימים עשינו מהם שלוש סוללות אבל בסה"כ היו בכל גדוד 8 

קנים.‏ 

גדוד מכמ"ת 160 מ"מ 485- הגדוד הגיע בשלב הזה ומנה שלוש סוללות.‏ הגדוד פעל רוב הזמן 

באזור המחנה הפולני-‏ ציר הגידי.‏ 

גדוד ה-‏ 120 מ"מ 285- שלוש סוללות.‏ פעל בגזרה שלנו,‏ סוללה אחת בציר ואדי סודר מול הקומנדו 

שנחת שם-‏ בדרך שמובילה לרס סודר מכיוון מצבת פרקר.‏ 

בסה"כ פעלו 16 סוללות במסגרת האגד.‏ 

היה זה השלב העיקרי של הלחימה,‏ שלב הבלימה מול דיוויזיה 4 המשוריינת ומול החטיבה 

העצמאית 25 עם טנקי טי-‏ 62 וכל הכוחות המצריים האחרים שלחמו כאן.‏ 

האירועים העיקרים מ-‏ 181400-072100 

072315- סיוע אוויר על המזח.‏ זה היה לילה.‏ ‏)אפרט מאוחר יותר את נושא הסיוע למעוזים(.‏ 

2 סוללות מ-‏ 647 מוכנות כבר בליל ראשון-‏ שני בשעה 02:26. סיוע אוויר על מפצח ‏)מוצבי 

המיתלה(,‏ סיוע אוויר ביום,‏ המוצבים עדיין מחזיקים מעמד,‏ עדיין לא נפלו,‏ לא המזח,‏ לא הכפר,‏ לא 

מפצח.‏ ליטוף ובוצר התקפלו.‏ 

בשלב זה אנחנו אחראים על הגזרה הדרומית בלבד.‏ אוגדה 252, עד ה-‏‎13‎ בחודש בפיקודו של 

האלוף אלברט מנדלר ובהמשך האלוף קלמן מגן.‏ 

גד"כ 329 מגיע ביום שני בשעה 03:00 עם שתי סוללות.‏ הגדוד מוכן באזור המיתלה.‏ 

הפריסה:‏ גד"כ אחד,‏ מצפון למיתלה עם שתי סוללות;‏ גד"כ שני,‏ מדרום למיתלה עם שתי סוללות.‏ 

בסה"כ ארבע סוללות 175, כאשר סוללת כישוף ‏)גדוד 55( נמצאת בפיקוד אגד אחר,‏ והיא לא 

איתנו.‏ 

יש לנו כאן ארבע סוללות 175, שש סוללות 155 מ"מ,‏ שלוש סוללות 160 מ"מ ושלוש סוללות 120 

מ"מ.‏ אנחנו יורים לטובת המזח,‏ פורסים באום חשיבה שזה היה מוצב צומת קשר של הפיקוד,‏ על 

כל גזרת התעלה,‏ כאשר היה צורך לאבטח אותו.‏ הכוח שאבטח מנה שני גדודי חי"ר בפיקוד 

בנימיני.‏ גדוד ה-‏‎120‎ פרס לטובת הכוח ואבטח את אזור אום חשיבה כאשר סוללה אחת שלו פרסה 

בציר יורה לטובת הצנחנים במסגרת גדוד 202 מחטיבה 35. 

אנחנו מפעילים סיוע אוויר על ליטוף,‏ על כל הגשרים באזור ליטוף,‏ על מפצח ודרומה למזח.‏ ביום 

שלישי-‏ 090500 הגיע גדוד ה-‏‎160‎ על שרשראות לרפידים.‏ 

בשלב הזה אנחנו יורים ומורידים סיוע אוויר על גשרים בק"מ 151, בין מפצח והכפר.‏ אזור זה הוא 

אזור הגישור העיקרי לצליחת דיוויזיה 4. הסיוע האווירי באזור זה לא היה מאסיבי-‏ שתיים,‏ ארבע,‏ 

שש גיחות בלבד.‏ זה היה מקסימום סיוע האוויר שקיבלנו בשלבים האלה.‏ 

אנחנו יורים שוב עם ה-‏ 175 לטובת המזח,‏ כי אנו נמצאים כבר מחוץ לטווח ה-‏ 155 על הקו הקדמי.‏ 

הסוללות זזו אחורה והאויב זז מזרחה.‏ 

הפעלת סיוע אוויר על ציר יורה לטובת הצנחנים.‏ 

גדוד ה-‏ 160 מוכן עם שלוש סוללות בציר הגידי ב-‏ 191100. 

בשעה 092330 גדוד 403 מוכן בציר המיתלה עם חמישה קנים,‏ ובשעה 100245 עם כל הסוללות.‏ 

ב-‏ 10 

בחודש אנו מקבלים פקודה ‏"עצור"‏ מהפיקוד בנושא תחמושת 175 מ"מ.‏ כלומר,‏ מתחילים 

להיות קצרים בתחמושת 175. סה"כ ממוצע הוצאת התחמושת מסוג זה לקנה במלחמה היה כ-‏ 

1000 פגזים,‏ אנחנו ירינו פה בסביבות 800 פגז לקנה.‏ קיבלנו פקודה לעצור.‏ להזכיר כי התחמושת 

העיקרית שנורתה באותה שעה,‏ הייתה 175 מ"מ,‏ כי הבעיה הייתה סיוע למעוזים שעדיין לא נפלו.‏ 

]....[ 

עוד פעם יורים לטובת המזח שזאת הייתה הבעיה העיקרית בגזרה הדרומית,‏ כיוון שמפקד המזח 

טען שיש לו בעיות והוא רוצה סיוע.‏ 

פיצוץ ה-‏ 160 מ"מ.‏ היו שתי תופעות של התפוצצות קנה ב-‏ 160 מ"מ.‏ כתוצאה מירי בקצב גבוה 

או מתקלות אחרות התפוצצו הקנים ונהרגו שבעה חיילים מגדוד 485. הגדוד קיבל פקודה לירות 

10

בקצב נמוך ולא בקצב 5 או 4, אלא בקצב 2 או 3, כדי שלא יהיו נפגעים.‏ ואמנם אחרי הפקודה 

הזאת לא היו עוד נפגעים כתוצאה מפיצוצים של קנים.‏ 

בחודש,‏ אנחנו עם חפ"ק מפקד האוגדה,‏ נענו לכיוון הגשר וצלחנו בעקבות חטיבה 500 של 

לגדה המערבית של התעלה.‏ 

בגדה המזרחית נשארו כל יחידות האש,‏ בפיקודו של סגן מפקד האגד אלכס.‏ הסד"כ כלל את 

נשאר בגזרה הצפונית ולא פעל איתנו יותר עד סוף המלחמה(;‏ 

329 עם סוללה אחת 175 מ"מ,‏ וסוללה שנייה שהסבה קנים ל-‏ 203 מ"מ,‏ כי היינו קצרים ב-‏ 175 

כאמור;‏ גדוד מכמ"ת 120 מ"מ 285 עם שלוש סוללות כאשר אחת פעלה עצמאית בציר אחר.‏ בסך-‏ 

הכל בשלב הזה,‏ היו לאגד 14 סוללות.‏ 

בגדה המערבית הוקצו לנו כמו שאלי הזכיר:‏ 

גד"ב 872 עם 8-10 קנים במצב המתנה מדי פעם,‏ כתוצאה מפגיעות של תקיפות אוויר על הגדוד 

ותקלות שונות אחרות.‏ 

גדוד מכמ"ת 120 מ"מ 487, שלוש סוללות.‏ 

אנו מקבלים סיוע מהצד המזרחי של התעלה,‏ מדי פעם,‏ על-ידי הגד"כים 329 647, וסוללה מגדוד 

.55 

האוגדה נעה לאורך רכס ג'ניפה לכיוון הציר מיתלה-‏ קהיר,‏ וכביש סואץ-‏ קהיר כאשר המשימה 

הסופית,‏ היא נמל עדבייה וג'בל עתקה.‏ 

ב-‏‎22‎ בחודש נכנסנו לעתקה,‏ עם הסיוע שפירטנו כאן כאשר הפריסה בגדה המערבית אינה משנה,‏ 

בסה"כ היו לנו 2 גדודים אתנו וסיוע מסוללות בודדות או 2 סוללות מידי פעם מהגדה המזרחית 

לטובתנו.‏ 

צלחנו במסגרת האוגדה ב-‏ 191630. הפעלנו סיוע ארטילרי של גדוד )175 55 מ"מ(‏ לכיבוש צומת 

צח באזור מקצרה.‏ ב-‏ 200400 ירה לטובתנו.‏ ב-‏ 872 201000 שוב מופעל לכיוון שדה 

התעופה פאיד,‏ ומחנות פאיד.‏ 

מהחפ"ק העסקנו בסיסי טילים שהיו בטווח בכיוונים שונים.‏ היה סיוע אווירי על אזור מצנפה.‏ 

הופעל סיוע ארטילרי ואווירי לכיבוש אזור החפ"ק של ארמיה 3 ‏)החפ"ק העורפי;‏ וסיוע ארטילרי של 

לכיבוש החפ"ק הקדמי של ארמיה 3, שם נמצא מפקד הארמיה ‏)כפי שהסתבר לנו 

אחר כך(‏ אבל לא עלינו על זה.‏ 

לכיבוש עדבייה וע'רדקה קיבלנו סיוע מ-‏ 175 שהיה פרוס בצד המזרחי ונתן לנו סיוע מעבר לאגם.‏ 

ב-‏ 211400 הופעלו הגדודים 872 לטובת הצנחנים בסרג 72, כאשר כל הציר היה מלא 

זרימה עצומה של טנקים,‏ נגמ"שים ורכב 

כוחות מצריים שנסוגו מעדבייה מארמיה 3 

אחר בנסיגה די מבוהלת לכיוון קהיר.‏ המשימה של האוגדה הייתה לחסום באזור סרג 72. חסכנו 

לטובת הצנחנים כוח מאולתר שפעל באזור סרג 72 

ומדיוויזיה 4- 

גד"ב 872 

ו-‏ 647 

ב-‏ 18 

אוגדה 162 

הגדודים:‏ ;402 ;403 404) 

175 מ-‏ 55 

כמה דגשים:‏ 

נושא הסיוע האווירי.‏ כמעט שלא זכינו לקבל סיוע אוויר ]...[ היו דרישות רצופות בלתי פוסקות 

לסיוע אוויר כיוון שהרגשנו שבסד"כ הארטילרי שעמד לרשותנו לא נוכל לבצע את כל המשימות 

שאליהן נדרשנו.‏ הוסבר לנו בימים הראשונים שלא נוכל לקבל סיוע אווירי כי יש בעיות למעלה 

‏]ברמת הגולן[‏ ; וגם כאשר הופעל הסיוע נאלצו המטוסים בגלל בעיות אמ"ט לתקוף בשיטת קלע 

הלא מדויקת ולא היו יעילים.‏ 

]...[ כאשר פעל כבר החפ"ק האווירי בחזית,‏ קיבלנו מדי פעם יותר גיחות אשר גם הן לא ירדו נמוך 

כתוצאה מפעילות בסיסי טילים בהיקף די גדול עדיין בגדה המערבית.‏ 

החדרת קת"קים:‏ בגדה המזרחית בתחום ארמיה 3, הוחדרו קת"קים לפעילות פיגועים בסוללות 

ארטילריה,‏ בריכוזי רק"ם,‏ במפקדות או בכל מטרה אחרת מזדמנת.‏ להזכיר,‏ כי בשלב הזה לא היינו 

במצב משופר בחינת ההישגים של המצרים בשטח.‏ למעשה,‏ הפעולות ההתקפיות היחידות היו 

פעולות הקת"קים.‏ כל קת"ק חדר בליווי כוח צנחנים שמנה 15 איש.‏ הם ליוו את הקת"קים 

שהנחיתו מכת אש ארטילרית על החניון ואז ניתקו מגע.‏ כל לילה פעלו חמש-שש חוליות כאלה 

באזורים לאורך ציר החת"ם מכיוון דרום האגם המר עד לגזרת מבדד,‏ שם ישבו הצנחנים בפיקוד 

11

- 

מג"ד 202 שגם הוא שלח חוליות עם קת"קים פנימה.‏ אינני אומר שהגיעו פה להישגים מרשימים,‏ 

אך על כל פנים זו הייתה הפעילות ההתקפית היחידה בתקופה הזאת.‏ 

תצפית אוויר:‏ כמעט שלא הופעלה,‏ שוב ממגבלות של חיל-האוויר - הם לא נתנו לנו אישור.‏ אנחנו 

העלנו מטוס על ציר הרוחב,‏ היה שם קצין תצפית סרן בני ויינרמן,‏ והפעילות שלו הייתה מצומצמת 

מאוד רק דיווחים לצורכי אינפורמציה.‏ היה מקרה שאל"ם פלד פעל כמת"צ אוויר בהליקופטר וגם 

אותו הורדנו מהר,‏ כתוצאה מפעילות אווירית די רצופה שלהם וגם בעיות של טילים.‏ 

הסגת הסוללות בדרום.‏ את הסוללות בדרום קיפלנו בזמן לדעתי,‏ שאם לא כן היו לנו פחות סוללות.‏ 

הפקודה ניתנה בזמן,‏ הסוללות נעו אחורה,‏ המשיכו להילחם עד הסוף בלי נפגעים כתוצאה 

מפגיעות טנקים.‏ היו אמנם נפגעים כתוצאה מנ"ט,‏ כתוצאה מתקיפות אוויר,‏ אולם לא היה מגע עם 

טנקים מצריים למרות שטנקים או נגמ"שים מצריים התקרבו לסוללות בגידי ובמיתלה לטווחים 

קצרים של כ-‏ 1,500 עד 1,600 מטר.‏ 

סוללות ה-‏ 175 מ"מ עזרו לנו בצורה בלתי רגילה.‏ זאת במיוחד כאשר היו תקלות רבות בירי ביחידות 

והרועם-‏ תקלות בכלים ותקלות טכניות,‏ כל הבעיות האפשריות.‏ כתוצאה מזה סוללות היו 

משותקות לפרקי זמן שונים.‏ ה-‏‎175‎ ירו ללא הפסק ובצורה יעילה וטובה.‏ 

ביצענו מדי פעם ריכוזי אש על-גדודיים,‏ למרות שהיינו מפוצלים בגזרה רחבה מאוד.‏ זה נעשה 

כשהתנאים אפשרו,‏ על מטרות כדאיות,‏ כמו לדוגמה:‏ למניעת התקפת-‏ נגד של דיוויזיה 4, ב-‏ 13 

בחודש.‏ הדיוויזיה תקפה עם חטיבה 3 בציר המיתלה בדרום.‏ בהתקדמות חטיבה 3 לכיוון כביש 

הרוחב כשהחטיבה הייתה במרחק של ק"מ אחד-‏ שניים מכביש הרוחב.‏ הארטילריה הונחתה 

בריכוזים גדודיים והסיוע האוויר הופעל בצורה מאסיבית.‏ הייתה זו ההתקפה המשולבת הגדולה 

הראשונה,‏ בה הופעל חיל-‏ האוויר והארטילריה והטנקים.‏ למצרים הושמדו 50-60 טנקים חלקם 

הגדול בזכות חיל-‏ האוויר.‏ 

בקרת האש.‏ רוב בקרת האש נעשתה על-ישי קת"קים וקש"אים,‏ חלק על-ישי החפ"קים.‏ חלק אחר 

ועיקרי נעשה על-ידי הכוחות המסתייעים,‏ מ"מים,‏ מ"פים,‏ מג"דים ומפקדי מעוזים.‏ במעוזים לא היו 

קת"קים כי לא היה מספיק קת"קים לתת למעוזים.‏ היו קת"קים בפלוגות הטנקים ]...[ 

מפקדי המעוזים הפעילו את האש,‏ ביקרו אותה והייתה בעיה לא נורמלית של אבחנה בין האש 

שלנו לבין האש המצרית.‏ הם הפעילו את האש תיקנו אותה ואנחנו ירינו לטובת המעוזים ולפי 

דבריהם המניעה נפילת המעוזים קודם,‏ הייתה בזכות המטחים הארטילריים שהונחתו בשיטת ‏"אש 

על מוצבינו".‏ כך ירינו בגזרה הצפונית,‏ בגזרה הדרומית על הכפר והמזח,‏ על מפצח,‏ כאשר הפקודה 

הייתה להיכנס למעוז ולפנותו.‏ 

כתוצאה מהאש המצרים שהיו במעוז או ברחו ממנו או נהרגו והמעוז המשיך להחזיק מעמד.‏ 

היה ניסיון של סיוע ארטילרי לחילוץ המזח,‏ הייתה זו תכנית לחלץ את האנשים בדרך הים.‏ אנחנו 

הצבנו לשם 175. הפעולה לא הצליחה כי האי גרין גילה את השייטים וכתוצאה מזה ירינו להטעיה 

והפעולה לא בוצעה בשלמותה.‏ כידוע המזח לא חולץ.‏ 

מבצע ‏"בנדיגו":‏ בוצע בנדיגו על 8 בסיסי טילים בגזרה הדרומית,‏ בטווח מטוסי הקרב.‏ 

לא בנדיגו מלא על 23 בסיסיי טילים או יותר כפי שתוכנן אלא על 8 בסיסים בלבד עם סד"כ יותר 

קטן.‏ התוצאות היו טובות מאוד לפי דיווח טייסי הקרב.‏ 

אלה היו הנושאים העיקריים,‏ ולא נגעתי בנושא הלקחים.‏ הייתי מבקש רק לציין שני דברים:‏ 

1. הייתה הצטרפות גדולה מאוד של אנשים שהתנדבו והביעו רצון להשתתף במלחמה.‏ כולם 

התקבלו בעין יפה-‏ החל במפקד האגד שאותו החלפתי וכלה מפקדים אחרים,‏ שצלצלו ורצו 

להילחם,‏ ולכולם נמצא תפקיד.‏ הם עזרו רבות בניהול הקרב שהיה עמוס מאוד בימים הראשונים 

ואני חייב לציין זאת כאן.‏ 

אני מבקש להוסיף גם את הצטרפות הצנחנים בפיקודו של רן כהן שהגיע למיתלה וצירפתי אותו 

לחטיבה 35 ברס סודר ומאז לא ראיתיו יותר אלא בנכס זה;‏ ואת אריה זינגר שהגיע וצורף לחטיבה 

274 של יואל גורודיש,‏ והוא פעל כמפקד סיוע עד סוף המלחמה.‏ 

2. לאגד במלחמה,‏ עם היחידות הנוספות שצורפו לו,‏ היו כ-‏ 200 נפגעים מהם 23 הרוגים.‏ אנחנו 

ירינו בין 80 75- אלף פגזים ‏)אי אפשר לדייק כאן כי הוצאת התחמושת לא נרשמה(.‏ זאת על פי 

הדיווחים של הקצאות התחמושת מהמת"ק.‏ זה הוא סה"כ הנפגעים והוצאת התחמושת במהלכים 

האם-‏ 50 

12

העיקריים של פעילות האגד.‏ 

מפקד א"א 215- אל"ם חיים גרניט:‏ 

אגד ארטילרי 215 היה מורכב משישה גדודים;‏ 

שלושה גד"בים 155 מ"מ,‏ מהם אחד רועם שהיה בשלבי התארגנות;‏ 

גדוד מכמ"ת 160 מ"מ;‏ 

שני גדודי מכמ"ת 120 מ"מ.‏ 

לגבי הגד"בים,‏ שני גדודי ה‎155‎ היו בבה"ד 9 באופן קבוע כולל הימ"ח 

]...[ 

מבחינת מפקד האגד:‏ אני קיבלתי את הפיקוד שישה ימים לפני המלחמה;‏ ק'‏ האג"ם היה חודש 

בתפקיד;‏ רמ"ט לא היה.‏ השלמת איוש התפקידים בוצעה על-ידי מפקדת קתמ"ר בשבת,‏ והגיעו 

אנשים מכל מיני מקומות שאפילו לא הכירו האחד את השני.‏ 

בשבת בשעה 10:00 קיבלנו פקודה להתגייס.‏ ]...[ גיוס האנשים התעכב לא רק בגלל יום הכיפורים 

אלא גם בגלל המחסור באוטובוסים.‏ אנשים הגיעו לנקודות המפגש ולא היו אוטובוסים להסיעם 

לימ"ח.‏ כך חלק גדול הגיעו לימ"ח רק בשעות הערב ובלילה.‏ 

אני ירדתי עם חפ"ק האוגדה אחרי חצות לכיוון בלוזה,‏ ופריד הסגן עם עוד כמה עוזרים נשאר בימ"ח 

לארגן את ירידת האגד לסיני.‏ 

בהתחלה הייתה פקודה שהאגד-‏ המכמ"תים וה-‏‎155‎ יחכו עד שיגיעו המובילים.‏ 

כתוצאה מכך הם חיכו ומובילים לא הגיעו,‏ לבסוף ירדו באיחור של יממה.‏ אלה שירדו מקסטינה ירדו 

על שרשראות.‏ כמובן שכ-‏ 50% נתקעו בדרך רובם מתקלות טכניות וחלקם כתוצאה מזה שציר אל 

עריש-‏ בלוזה היה סתום.‏ רק לאחר שחלק מהמפקדה העיקרית של האוגדה עשו סדר על הציר הזה,‏ 

הפקקים נפחתו והכלים התחילו לאט לאט להגיע.‏ בהמשך אציג מהו לוח הזמנים של הגעת הכלים.‏ 

מהלכיה של אוגדה 162 במלחמה,‏ ובמסגרת האוגדה,‏ אגד 215 

כללית,‏ האוגדה התחילה לקבל אחריות בבלוזה,‏ ופעלה בגדה המזרחית עד הצליחה.‏ 

לאחר שצלחה את התעלה פעלה בגזרה הדרומית לכיתור העיר סואץ.‏ 

מהלכי האוגדה התחלקו לשלושה שלבים:‏ 

שלב א'-‏ הבלימה.‏ בשלב זה נלחמנו בין קנטרה ואסמעיליה על ציר החת"ם.‏ הבלימה לגבינו 

התחילה ב-‏‎8‎ בחודש ונמשכה עד 15 בחודש.‏ 

שלב ב'-‏ הצליחה.‏ בשלב זה היינו צריכים בהתחלה להשתתף לעזרת 143 ובהמשך לצלוח בעקבות 

143, אך היו מהלכים תוך כדי הצליחה ששינו את הדברים.‏ 

שלב ג'-‏ התקדמות ורדיפה.‏ שלב הלחימה לאחר הצליחה וניהול המלחמה בצד המערבי של 

התעלה.‏ שלב זה מתחיל בצליחה עד ההגעה לעיר סואץ'.‏ 

]...[ 

לגבי אוגדה 162, או אגד 215 המלחמה התחילה ב-‏ 7 בחודש בבוקר.‏ באותו בוקר הגענו לבלוזה 

וקיבלנו פיקוד על הגזרה הצפונית.‏ סמיקו היה בתוך בונקר הפיקוד ואז נאמר לי שהאוגדה מקבלת 

את הפיקוד על הגזרה ואני על הארטילריה.‏ סה"כ היו בגזרה שתי סוללות של 404 והסוללה 

השלישית,‏ סוללת הנברון,‏ הייתה בשלבי שיתוק סופיים.‏ הסוללה ספגה פגיעה בתוך התחמושת.‏ לי 

היה נדמה אז שהסוללה גמורה לגמרי עם הרוגים,‏ אך הסתבר שלא כך והחיילים עצמם יצאו מתוך 

הבונקרים והפכו לחיילי חי"ר.‏ זה היה המצב שבו קיבלנו את האחריות לגזרה חלק מיחידות האגד 

היה עדיין בתנועה והמכמ"תים וחלק ממפקדת האגד היו בבסיס ולא זזו בכלל.‏ לא הייתה כל שליטה 

על האגד בתנועה,‏ אני בכל אופן חושב שלא היה לי כל אמצעי איך לשלוט ואיך לדעת מה קורה 

באותו שלב של הלחימה.‏ 

באותו בונקר פיקוד בבלוזה היו יותר אנשים מאשר סיכות וכתוצאה מזה קשה היה לנהל את 

המלחמה משם.‏ באותו לילה החפ"ק של האוגדה יצא משם והתחלנו לנוע עם נגמ"שים בשטח 

ולנהל את המלחמה מהשטח.‏ 

יום לאחר מכן אוגדה 162 קיבלה את האחריות לגדרה שמדרום לקנטרה ועל הגזרה הצפונית 

למעשה נשאר מפקד כוח נמר,‏ קלמן מגן,‏ עם הכוחות שהיו בפנים.‏ 

בליל 7-8 בחודש התחילו להגיע שני גדודי המכ"מת וכיוון שהיה חשש רציני שהמצרים יתקפו את 

13

בלוזה ב-‏ 8 בבוקר ורצו להגן עליה בכל מחיר.‏ פרסתי עם שני גדודי המכמ"ת ליד צומת בלוזה מצד 

מזרח.‏ זה בעיקר כדי לתת מענה בארטילריה על בלוזה עצמה ובהמשך להקצות את שני הגדודים 

לשתי החטיבות הממוכנות 204 

באותו בוקר-‏ 8 בחודש-‏ התחילה להגיע חטיבה 217 על מובילים.‏ החפ"ק והטנקים הראשונים 

שלהם נדפקו על-ידי מארב קומנדו מצרי בין בלוזה ורומני,‏ ולמיטב זיכרוני שני טנקים יצאו מכלל 

פעולה.‏ כמובן שהתחיל מרדף ולחימה וזה העסיק את חטיבה 217 או את חלקה לפחות כחצי יום 

עד שהושמד הקומנדו שמנה כמה מאות חיילים.‏ 

ביניהם נתפס בשבי גם מפקד הכוח הזה.‏ 

ב-‏ 7 בחודש האוגדה החלה להתארגן בשטח.‏ היא קיבלה את חטיבה 500 שהגיעה בציר הצפוני 

ואת חטיבה 460 שכבר הייתה בשטח מיום שבת.‏ למעשה 460 התחילה להתרכז פה והיו לה,‏ 

מבחינת הטנקים,‏ פחות מגדוד.‏ המח"ט אסף את כל השרידים שנשארו מכל גדוד,‏ כולל מהגדוד 

שנותרו לו שניים-‏ שלושה טנקים בלבד.‏ 

ה-‏ 8 בחודש,‏ היה היום המכריע.‏ לא הייתה לי ארטילריה,‏ פרט לשני המכמ"תים שפרסתי ליד 

בלוזה והשארתי אותם ת"פ הכוח של קלמן,‏ כאשר הם היו מיועדים לחטיבה 11 

נאמר לי על-ידי הפיקוד שתוך כדי תנועה למטה אקבל את הסוללות הפרוסות של אגד 209. 

הסוללות היו פרוסות על האצבעות:‏ במדים הייתה סוללה אחת;‏ בטליסמן סוללה של גדוד 403; 

ובספונטני סוללה נוספת של 403. 

בטליסמן הייתה יתרת הגדוד.‏ 

מה שקרה פה זה שהייתה פקודה לרדת מצפון לדרום לנקות את הרצועה בת שני ק"מ ממזרח 

לתעלה ועד כביש החת"ם ולהשמיד כוחות אויב.‏ בבוקר התחילו לרוץ החטיבות 460 

בהתחלה זה הלך חלק והיה נדמה שאנחנו גומרים.‏ אבל אז נתקבלה פקודה לרדת למטה בסביבות 

חיזיון ולעבור את התעלה.‏ לתפוס את הגשרים הקיימים ולצלוח בכמה מקומות לצד השני.‏ ואז גדוד 

אחד של 460 הגיע כמעט לתעלה והוא נדפק ולא הצליח.‏ הוא נכנס למארב של הרבה סאגרים 

וכתוצאה מכך היו לגדוד אבדות רבות והוא נסוג.‏ ניסיון שני נערך על-ידי חטיבה 217 וגם הוא לא 

הצליח.‏ למעשה לקראת ערב האוגדה נסוגה להתארגנות והשאירה אבטחה בצמתים של מדים 

ספונטני ובמעבר טליסמן.‏ 

9 בחודש-‏ היום שבו התחילה להגיע הארטילריה.‏ פרסתי את היחידות בציר ספונטני.‏ 

כל המלחמה התנהלה באותו הזמן בגזרה הזאת.‏ רוב הלחימה הייתה בהברגה,‏ בזרקור.‏ 

פרסתי פה את גדוד 836, את גדוד 341, את גדוד 485 ואת כוח אלי שלמעשה נכנס לפה רק ב-‏ 20 

בחודש.‏ הכוח היה מורכב משתי סוללות מכמ"ת 120 מ"מ,‏ שהורדתי משני גדודי המכמ"ת 

ולמעשה אני חושב שהכוח הזה נשאר שם עד גמר המלחמה כולל עד הפרדת הכוחות ועשה 

עבודה בלתי רגילה בסיוע.‏ הוא נשאר כל הזמן באותו מקום.‏ 

המלחמה התנהלה פה כך שבכל בוקר הם עלו על הגבעות וניהלו את המלחמה כפי שאתם רואים 

פה וכל ערב הם התארגנו.‏ 

במקביל,‏ הארטילריה הייתה פרוסה על ציר ספונטני כאשר ה-‏ 160 וה-‏ 120 פרוסים קדימה,‏ 

לקראת ערב היו מדלגים אחורנית.‏ 

היו לי כן שתי בעיות רציניות:‏ 

בעיה מס'‏ 1- הספקת התחמושת.‏ הייתי צריך לקבל את התחמושת מרפידים דרך טסה אלי.‏ אני 

הייתי האחרון בתור.‏ אחרון,‏ כי בדרך בצומת טסה היה אגד 214, וכאשר התחמושת עברה דרך 

הצומת,‏ חלקה עבר ל-‏ 214 וגם ל-‏ 209 כי הם עמדו בצומת וחיכו-‏ יכול להיות שבצדק אבל אלי היא 

לא הגיעה.‏ כתוצאה מכך,‏ הייתה בעיה רצינית של תחמושת.‏ 

בעיה מס'‏ 2, הייתה איך להבטיח שהגדודים הפרוסים בשטח אמנם יישארו שלמים ובריאים 

ומסוגלים לירות מבלי שיישטפו על-ידי כוחות אויב,‏ כי סה"כ אנחנו היינו על קו הגבול וגם לאחר 

שדילגתי את הארטילריה אחורה,‏ היא עדיין הייתה לפני הטנקים.‏ הטנקים היו מאחורי 34 

וארטילריה הייתה פרוסה ליד 34. 

את בעיית האבטחה פתרנו בד"כ על-‏ ידי הקצאה של מחלקות חרמ"ש שקיבלתי כדי לאבטח את 

היחידות האלה.‏ המלחמה כל יום הייתה כמעט אותו דבר:‏ כל יום עולים למעלה יורים כאשר הם 

ולחטיבה 204. 

ו-‏ 217, 

ו-‏ 11. 

14

תוקפים-‏ בערך בין שלוש לחמש התקפות ליום-‏ ואנחנו הודפים אותם.‏ 

החל מ-‏‎9‎ בחודש המכמ"תים לקחו חלק רציני בהדיפת ההתקפות של האויב בכך שריכזנו את כל 

הארטילריה הזאת.‏ בסופו של דבר,‏ האגד היה פרוס כאן ברובו,‏ כאן פרסתי גדוד 435 ופה הייתה לי 

לעזר סוללה של 175-329 מ"מ שהיא למעשה כיסתה לי עד כאן.‏ 

כדאי לציין עוד מילה לגבי שת"פ הארטילריה.‏ הייתה פה סוללה של 404 ואני מוכרח לציין 

שהסוללה הזאת שהייתה ת"פ 404 נתנה סיוע לטובתי ולטובת חטיבה 217 עם המס"ח רמי אדר.‏ 

חלק מהזמן הגדוד הזה נתן סיוע לטובת סמיקו צפונה נגד התקפות שבאו מקנטרה ואני חושב שזה 

היה יעיל מאוד.‏ אני אומר להבדיל,‏ כיוון שלעומת זה הייתה פה סוללה של 403 שכמעט לא יריתי 

איתה למרות שהייתה שלי.‏ 

כפי שאתם רואים,‏ כל יום היה אותו סיפור-‏ 217 הייתה מתארגנת פה,‏ 500 פה וחטיבה אחת 

דרומית.‏ עם בוקר הייתה מתחילה הלחימה שהתרכזה בעיקר פה ושלושת החטיבות היו מתרכזות 

פה.‏ בערב מתארגנים,‏ ולמחרת בבוקר מתחילה הפרשה מחדש.‏ כך עד 14 בחודש.‏ ב-‏ 14 בחודש 

האוגדה קיבלה פקודה להתארגן לקראת הצליחה בעקבות 143, כאשר שטח הכינוס היה צריך 

להיות בציר מבדיל,‏ דרומית לטסה.‏ חטיבה 500 הייתה צריכה להתארגן אחורנית ולהישאר בעתודה 

פיקודית.‏ 

באותו זמן קיבלתי פקודה לפצל את אגד 215. שני גדודים הייתי צריך לפרוס בצומת עכביש,‏ ואת 

יתר האגד כלומר,‏ סוללה מגדוד 55, גדוד 160 נשארים לטובת הכוח של קלמן,‏ כאשר 

המס"ח של 274 נשאר בשטח.‏ היה זה אריה זינגר ויחידות שלי שנשארו פרוסות לטובתו.‏ אני חייב 

לציין דבר אחד:‏ קיבלתי לעזרה את בקי והוא הביא לי תועלת רבה מאוד.‏ כאשר עזבתי את השטח 

ראיתי שכל היחידות נשארות בלי ‏"אבא",‏ לכן השארתי אותו והוא היה אחראי עליהם ודאג להם עד 

סוף המלחמה.‏ 

15 בחודש-‏ האוגדה מתארגנת פה,‏ החטיבות 469 217, נשארת עתודה.‏ מבחינת 

כבר היו פרוסים פה.‏ הבעיה שהייתה לי פה:‏ 

הארטילריה,‏ הגדודים 341 

בקבוצת הפקודות של 143 הייתי הנציג היחיד של אוגדה 162. שם פגשתי את עקנין ‏]מפקד אגד 

214[ שאמר לי שאם אספיק לפרוס עד השעה 02:00 אני גם יורה,‏ אם לא,‏ לא אעבור.‏ אני פרסתי 

ונתתי פקודה לדלג קדימה את הרכבים שחייבים לנוע על הכביש והם נעו על ציר עכביש עוד לפני 

שהכוחות נכנסו פנימה.‏ דילגתי את הסיור ואת כל כלי הרכב הריקים ואמרתי שהתומ"תים לאט 

לאט יגיעו.‏ מה שקרה הוא שבאותו הערב היינו מוכנים אך הצליחה לא התבצעה.‏ היינו מוכנים עם 

שני הגדודים במקום.‏ המזל היה שהיינו פרוסים כ-‏‎2‎ או 2.5 ק"מ מהצומת וכתוצאה מכך יש לי 

הרושם שחסכנו המון נפגעים.‏ למעשה שם לא היו לי נפגעים,‏ למרות שפרסנו וירינו שם במשך 

יומיים.‏ 

ו-‏ 500 

וגדוד 120 

ו-‏ 836 בשעה 18:00 

ב-‏‎16‎ בחודש.‏ התעוררו בעיות שונות בנושא הצליחה של 143 וכתוצאה מכך חטיבה 500 הייתה 

צריכה להיכנס ללחימה.‏ האוגדה נעה והייתה צריכה להתארגן פה על מנת לצלוח ב-‏ 16 בחודש 

וזה פיזית לא התבצע.‏ 

ב-‏‎17‎ בחודש,‏ הפריסה נשארה כפי שהיא.‏ מה שקרה פה זה שתוך כדי התארגנות לצליחה 

בעקבות 143 הסתבר שהם גילו את הצליחה ואז חטיבה 25 המצרית נעה צפונה.‏ כתוצאה מכך 

162 קיבלה פקודה לעלות על החטיבה הזאת והיא שלחה שתי חטיבות-‏ 217 סדרה מצפון ו-‏ 500 

באה ממזרח וזה היה מחזה בלתי רגיל.‏ אחרי שעה-‏ שעתיים החטיבה הזאת הושמדה.‏ 

ב-‏‎17‎ בחודש קיבלתי גם שינוי משימה.‏ כלומר:‏ נאמר כי 143 צלחה עם הכוחות שצלחה,‏ ונאמר לנו 

שאנחנו צולחים באותו הלילה,‏ כי הפקודה הייתה שעד הלילה יהיה גשר ואנחנו צולחים.‏ התוכנית 

הייתה חפ"ק 162 ראשון,‏ ואחריו חט'‏ 460 אחריה 247. 

עוברים לצד שני ומתחילים להרחיב את ראש הגשר.‏ 

אני קיבלתי ת"פ למעבר בלבד את גד"כ 647; קיבלתי את גדוד 834 של 214, את הגדוד שלי 839 

וסוללה אחת רוכב.‏ את היתר לא קיבלתי למעבר ואני מניח שזה בגלל מצב הכלים שהיו מתחילים 

בבוקר עם 10-12 כלים ועד הערב לא היה יורה אף כלי.‏ 

ברגע שהתחלנו לעבור את הגשר,‏ החפ"ק עבר בשקט וברגע שהוא עבר התחילה הפגזה מאותו זמן 

בעקבות 143 

15

ועד הבוקר.‏ כתוצאה מכך הגשר נותק ואני פרסתי את 647 ואת סוללת הרוכב פה.‏ הם היו פרוסים 

קודם בלקקן.‏ פרסתי את 2 הגדודים ו-‏ 647 מיד עלה על מוקש והודיע לי את זה.‏ אז הוריתי לו לא 

לרדת מהציר אלא לפרוס אחד אחרי השני על הציר.‏ העיקר שיירה לכיוון מערב.‏ 

בהמשך,‏ חטיבה 460 שנדפקה כשהייתה באמצע המעבר,‏ התחילה לעבור עם דוברות טנק אחרי 

טנק.‏ למחרת ב-‏ 8 בחודש דילגנו מערבה את ה-‏ 175, ואני לקחתי לטובת בנדיגו לחלק הצפוני.‏ 

העברתי את הגדוד לצד שני והוא פרס בסביבה הזאת.‏ העברתי לצד שני גם את סוללת הרוכב בגלל 

היותו סגור ופחות פגיע ופרסתי אותו בשדה התעופה.‏ 

ב-‏ 18 בחודש בבוקר האוגדה התחילה לרוץ קדימה הסתבר לה שכל המערכים תפוסים על-ידי 

האויב,‏ למרות שיומיים קודם כאשר חט'‏ 204 עברה כל השטח היה בידה.‏ אבל,‏ היא קיבלה פקודה 

ללכת אחורנית לחיץ החקלאי וכמובן המערכים נתפסו שוב.‏ מה שאנחנו עשינו זה לדפוק את בסיסי 

נעו לדפוק את בסיסי הטילים,‏ כדי לאפשר לחיל-‏ האוויר להתחיל 

הטילים.‏ חטיבה 217 

לתת סיוע.‏ 

]...[ 

ב-‏ 19 בחודש התחילה הפריצה.‏ אני מוכרח לחזור לארטילריה.‏ בסופו של דבר,‏ מה שקרה פה 

מבחינת הארטילריה,‏ שעברו לצד השני 839 וסוללה של 899. העברתי אותם ופרסתי את 

כולם בשדה התעופה.‏ לדאבוני,‏ הם חטבו פה אש נ"ס רצינית מאוד והיו לי כאן הרבה נפגעים.‏ לא 

הייתה שום אפשרות לדלג אותם מערבה,‏ כי במערב עדיין שרץ אויב יחד עם כוחותינו.‏ לא הייתה 

אפשרות לדלג אותם.‏ דילגתי בתחילה סוללה אחת-‏ 155 מ"מ רוכב.‏ ולאט,‏ לאט דילגנו אח"כ את 

הסוללות במקום.‏ 

בצד המזרחי,‏ נשארו פרוסים גדוד 341 וסוללה אחת 175 מ"מ של גדוד 55. למעשה הם עדיין לא 

היו ת"פ שלי,‏ אבל כבר יכולתי להשתמש בהם מבחינת ירי וגם ניצלנו אותם.‏ 

כי לא הייתה פה רק ריצה על פרחים ‏]בסיסי טילים[,‏ אלא בכל המקומות האלה,‏ לפני שהם עלו,‏ ירה 

הארטילריה.‏ כפי שאתם רואים באותו היום,‏ ב-‏ 19 בחודש,‏ שלוש החטיבות נכנסו פנימה והתחילו 

לרוץ ולתפוס את החלק הצפוני של ג'בל ג'ניפה ולדפוק בכל מקום בסיסי טילים.‏ 

כפי שאתם רואים,‏ הם נתקלו פה בכוחות אויב.‏ מבחינתי,‏ הייתה פה בעיה חמורה,‏ כי ב-‏ 

בחודש,‏ צומח צח הייתה בידי האויב,‏ ולכן לא הייתה כל אפשרות לנוע על הצירים.‏ אלא בין 

כוחות אויב שהיו פה ‏)הייתה פה חטיבה פלסטינית(‏ לבין כוחות שהיו בצומת.‏ עד שעות אחרי 

הצהריים לחצתי ולא קיבלתי אישור להזיז את האגד מפה דרומה,‏ כי למעשה,‏ ברגע שהם הגיעו 

לפה,‏ האגד לא היה לו טווח.‏ אחרי לחימה רצינית עם ברן ‏)כי הוא לא רצה שהארטילריה תיפגע(‏ הם 

קיבלו אחרי הצהריים פקודה לנוע ולמעשה הם נעו בין כוחות האויב.‏ הם נעו בפריסה רחבה 

באבטחה של סוללה הרוכב מימין ומשמאל.‏ הם הגיעו והאגד פרס כאן.‏ אני רוצה לציין כי גם פה,‏ גם 

פה וגם בכל יתר הפריסות,‏ אלה היו פריסות אגד,‏ לא של חמישה גדודים,‏ כי לא היו חמישה-‏ כאן היו 

ארבעה גדודים,‏ ובכל המקומות האלה היו פרוסים שני גדודים פלוס סוללה ברשת משותפת באופן 

רציף,‏ כל הזמן.‏ 

מרגע שעברנו לצד השני והתחילה הרדיפה,‏ כמעט שלא הייתה מטרה שנכבשה או שהותקפה,‏ 

לפני שהונחתה עליה אש ארטילרית.‏ היה זה סיוע ארטילרי רצוף,‏ כי לשלוש החטיבות-‏ 460, 500, 

217- היו מס"חים-‏ רמי,‏ דן,‏ ואמנון-‏ והארטילריה לא הפסיקה לירות.‏ עם זאת,‏ הייתה פה בעיה 

רצינית ביותר של התחמושת.‏ אני קיבלתי תחמושת,‏ משכנו אותה והגענו עם התחמושת עד לקקן.‏ 

הפקודה הייתה,‏ כי על הגשר לא עוברות משאיות X24, כאשר התחמושת הגיעה כולה על X24 

והייתה בעיה חמורה מאוד.‏ מה עוד,‏ שגם להביא אותה ליחידות הייתה בעיה.‏ הרמ"ט של האגד 

לשעבר והרמ"ט הנוכחי נרתמו להבאת התחמושת,‏ ושניהם,‏ כל אחד בזמן אחר,‏ הביאו תחמושת 

עד הגשר,‏ כאשר לדאבוננו,‏ כל מי שהגיע לגשר חטף.‏ לבסוף,‏ לאחר שאמרתי להם כי בתוך שעה-‏ 

שעתיים נפסיק לירות,‏ כי נישאר בלי תחמושת,‏ סגן מפקד האוגדה,‏ אישית,‏ נע אחורנית לגשר,‏ לקח 

את המשאית הראשונה,‏ והעביר אותה לצד השני.‏ 

הוא אישית העביר את המשאית הראשונה וכתוצאה מכך,‏ אחרי זה,‏ עברה כל השיירה והתחמושת 

הגיעה עד מרחב הפריסה הראשונה.‏ עד שם ניתן היה,‏ איכשהו לנוע בצירים,‏ בכבישים ובדרכי 

עפר.‏ למעשה,‏ משם לא ניתן היה לנוע בגדה המערבית עם רכב X42, כי אנחנו לא נענו על הציר.‏ 

ו-‏ 834 

וחטיבה 460 

18-19 

16

האויב ישב על ג'בל ג'ניפה,‏ ואילו הכוח שלנו ישב בעמק,‏ בין ג'בל ג'ניפה והאגם.‏ בשטח היו רק 

דרכי עפר ושוב הייתה בעיה של תחמושת.‏ עד הפריסה הראשונה יכלו להגיע עם רכב X42, ומשם 

היינו צריכים להעביר תחמושת ברכב רב-‏ מינוע וללכת קדימה.‏ רכב רב-‏ מינוע לא היה.‏ לשני 

הגדודים היו בסך-‏ הכל 6-7 כלי-‏ רכב רב-‏ מינוע לתחמושת.‏ 

אבל הישועה הגיעה מרחוק.‏ נראה שהגיעה תחמושת ללוד,‏ ושם העמיסו אותה על רכב חדש רב-‏ 

מינוע,‏ 5 טון,‏ ואם איני טועה,‏ ב-‏ 20 בחודש,‏ הגיעו אלינו 8-10 משאיות כאלה עם תחמושת.‏ 

ביקשתי רשות וקיבלתי אישור להשאיר אותן צמודות.‏ נדמה לי כי הן צמודות לאגד עד היום הזה.‏ אני 

לא בטוח האם האישור היה רשמי,‏ אבל היה אישור מהאוגדה להשאיר את המשאיות האלה,‏ ואני 

מוכרח להגיד לכם כי 7 המשאיות האלה הצילו את האגד.‏ 

]...[ 

הייתה לי פה כל הזמן בעיה שהתלבטתי בה-‏ איך לפרוס את הארטילריה כך שהטנקים יקבלו את 

הסיוע.‏ היו לי בנושא זה ויכוחים רבים עם סגן מפקד האוגדה,‏ כשכל פעם הוא טען שאני הורג 

אותם.‏ אבל,‏ בסיום המלחמה הוא אמר כי הסיוע היה יוצא מן הכלל.‏ אני הייתי צריך לדחוף את 

יחידות האש תמיד כך,‏ שבפריסה הם יהיו במקביל לשריון.‏ כך זה היה בכל הפריסות בלי יוצא מן 

הכלל.‏ פריסת הארטילריה התבצעה במקביל,‏ ולפני שהטנקים הגיעו לאותו מקום.‏ כתוצאה מכך,‏ 

תמיד ניתן סיוע לכל מקום שרצו,‏ בלי בעיות.‏ 

אני מוכרח לציין כי היו פה עשרות מטרות אויב,‏ ועל כל המטרות האלה,‏ ירו כולם,‏ בלי יוצא מן הכלל.‏ 

למזלי,‏ עשיתי פה מבצע,‏ וב-‏ 18 בחודש,‏ ב-‏ 17:00, ביקשתי רשות לדלג את גדוד 341 ואת סוללת 

לדרום האגם המר.‏ בתחילה קיבלתי שלילי מאלוף הפיקוד.‏ רתמתי את האלוף שלי לנושא 

הזה ואמרתי לו כי בלי זה אין לי ארטילריה.‏ אחרי מאבק רציני קיבלתי את האישור לפריסה.‏ זה היה 

די מסוכן.‏ האויב שישב מדרום לשטח הזה,‏ כקילומטר או שניים,‏ היה אויב ממשי,‏ הייתה גם 

ההיתקלות עם כוחות האויב שעלו צפונה,‏ ומחלקת הטנקים שהוקצתה לאבטחה,‏ ניהלה איתם 

איזה קרב קטן ובזה נגמר העסק.‏ הם נשארו פרוסים פה עד לגמר הלחימה בגדה המערבית הגדוד 

הזה נתן לי סיוע לכל הלחימה שהתנהלה פה.‏ אינני יודע אם אתם יודעים,‏ אבל הייתה כאן לחימה 

רצופה עם די הרבה אבדות שלנו.‏ הגדוד שהיה פרוס פה נתן גם לי סיוע עד חצי ג'בל ג'ניפה,‏ כאשר 

הסוללה שהייתה פרוסה פה,‏ ה-‏ 175 מ"מ,‏ נתנה סיוע גם לי וגם ל-‏ 209. כאשר אוגדה 252 נכנסה 

בעקבותינו ב-‏ 19 בחודש,‏ ונעה תמיד בצד המערבי שלנו.‏ 

מ-‏ 21 בחודש כבר היה לחץ זמן לסיים ולחסל.‏ ב-‏ 21 בחודש,‏ ג'בל ג'ניפה היה בידנו וחלק 

מהכוחות כבר התחילו לנתק את שני הכבישים לקהיר.‏ 

ב-‏ 22 בחודש בבוקר אמר משה דיין כי מוכרחים להגיע לפחות לתעלת סואץ ולהתחבר,‏ על מנת 

שהחלק הזה יהיה בידנו.‏ זה בוצע.‏ כוחות של האוגדה הגיעו לפה,‏ אם כי פה היה ‏"ברוך"‏ קטן עם 

חטיבה 500, אשר הגיעה לתעלה,‏ ובדרך חזרה עלו על מארב ונדפקו להם כ-‏ 10 טנקים.‏ 

ב-‏ 23 בחודש,‏ אחרי הפסקת האש הרשמית,‏ התחילו לרדת כלפי מטה,‏ כדי להגיע ולנתק את 

ארמיה 3. למעשה הגענו באותו היום עד למבואות העיר סואץ,‏ כאשר הארטילריה,‏ במסגרת של 

שני גדודים וסוללה,‏ נעה בעקבות הכוחות עד לפריסה האחרונה לכיוון העיר סואץ.‏ כשהארטילריה 

פרסה במקום הזה,‏ כוחותינו היו מצפון לארטילריה,‏ ולמעשה פה הם ניהלו טיהור של השטח.‏ 

השטח הזה היה מלא עם מצרים נסוגים ומבולבלים.‏ למעשה האוגדה ניהלה פה קרב של ניקוי 

השטח.‏ 

ב-‏ 24 בחודש דילגתי סוללה אחת 155 מ"מ רוכב לכיוון העיר סואץ ופרסתי 2 פלוגות ממערב 

ומצפון,‏ על מנת לדפוק את העיר בכינון ישיר.‏ 

היה זה כבר לאחר ה"ברוך"‏ שקרה בעיר סואץ,‏ משנכנסו פנימה ונדפקו.‏ בשלב זה קיבלתי סוללה 

מ-‏ 203 של גד"כ 329. פרסתי אותה לכינון ישיר ואז הייתה הפסקת אש טוטאלית,‏ סופית.‏ 

במשך כל שני ימי הלחימה האלה,‏ ניסו המצרים לגשר ולעבור.‏ גשר אחד נותק על-ידי הארטילריה.‏ 

עוד גשר או שניים נותקו על-ידי ח"א,‏ וכאן אני מוכרח לומר מילה אחת על ח"א-‏ החל מ‎21‎ בחודש,‏ 

כאשר כל הזה היה מנוקה מטילים,‏ ח"א התחיל לתת סיוע מסיבי רצוף,‏ שנמשך יומיים,‏ גם לגדה 

המערבית וגם לגדה המזרחית,‏ כאשר בגדה המזרחית הוא ירה בעיקר בעצמו,‏ לא הכוונה,‏ ואילו 

מערבית לתעלה עם הכוונה של מערכת הקישור של אוגדה 162- שלוש מפקדות הסיוע והקת"קים.‏ 

ה-‏ 175 

17

8 

כאן כאן,‏ להערכתי,‏ המערכת החל מהמס"ח ומטה עבדה בסדר,‏ בעוד שהמערכת למעלה לא עבדה 

לפי הדוקטרינה שהייתה לפני המלחמה.‏ ללא צל של ספק.‏ כתוצאה מכך,‏ גם כל ניקוי השטח הזה 

הלך הרבה יותר בקלות,‏ כשעל חלק מהמטרות ירו ארטילריה ות"א ביחד,‏ ועל חלק מהמטרות,‏ 

ארטילריה לחוד וח"א לחוד,‏ עד שהגענו לעיר סואץ.‏ 

מילה אחת לגבי העיר סואץ.‏ נדמה לי כי היינו פזיזים שם.‏ לו היינו חושבים לרגע כי ישנם כוחות 

כאלה ולו היינו מורידים לשם ארטילריה מסיבית,‏ כולל ח"א,‏ נדמה לי שהעיר סואץ הייתה נופלת 

ללא כל קושי,‏ כפי שגם הייתה ההערכה לפני שנכנסו.‏ 

אל"ם יעקב עקנין-‏ מפקד א"א 214 

אגד 214 פעל במסגרת 214 במסגרת אוגדה 143. למזלו,‏ התאמן האגד חודשיים לפני המלחמה,‏ 

כך שהגדודים היו מאומנים.‏ מי שלא היה ברמה מתאימה,‏ הייתה מפקדת האגד,‏ אך על זה גם אני 

לא אתעכב.‏ 

סד"כ האגד כלל:‏ שלושה גד"בים;‏ גדוד מכמ"ת 160 מ"מ;‏ וגדוד מכמ"ת 120 מ"מ.‏ 

הגדודים היו בנויים בעיקרם משלוש סוללות,‏ אבל עם שמונה-‏ תשעה קנים בלבד כשרוב האגד היה 

ממוקם במחנה נתן,‏ חוץ מגד"ב אחד שנמצא בבה"ד 9 בעבדת-‏ הגדוד של בן דוד.‏ 

את פקודת הגיוס קיבלנו בשעה 09:30. עד השעה 14:00 הסגל הסדיר הספיק להוציא כבר את כל 

התומ"תים ולזווד אותם.‏ עד השעה 19:00 בערך,‏ כ-‏ 60% מכל חיילי האגד כבר היו במחנה נתן,‏ 

זאת למרות כל הקשיים שהיו עם האוטובוסים המוניות וכל בעיות הגיוס.‏ החל מ-‏ 23:30, האגד היה 

מוכן ליציאה החוצה.‏ מה שעיכב אותנו,‏ למעלה מ-‏‎12‎ שעות,‏ הייתה בעיית ההצטיידות בתחמושת 

הכבדה והקלה.‏ יותר מזה,‏ ברגע שבאנו לגיוס,‏ לא ידענו דבר,‏ לא ב-‏ 09:30, ולא בשעה 15:00, פרט 

למה ששמענו ברדיו.‏ כלומר,‏ שום אינפורמציה על אויב ומודיעין לא הגיעה אלינו מהפיקוד.‏ ועוד,‏ 

לקראת לילה,‏ קיבלנו ידיעה מהפיקוד כי בסיני נחתו כוחות קומנדו מצריים ‏)סיני זה שטח עצום(,‏ 

ומבקשים מאיתנו שנהיה מוכנים להיתקלות עם קומנדו במהלך התנועה.‏ הייתה זו סיבה נוספת 

להתעכב במחנה נתן על מנת להצטייד בנשק קל ובתחמושת קלה.‏ 

לקראת הבוקר ביום ראשון יצא החפ"ק ראשון.‏ אנחנו נסענו לאזור רפידים.‏ את המשימה הראשונה 

קיבלנו ברפידים,‏ ביום ראשון בבוקר,‏ ב-‏ 7 בחודש.‏ המשימה שהוטלה על האוגדה,‏ הייתה להיערך 

לבלימה או להיערך להגנה על ציר הרוחב,‏ באזור טסה.‏ אף אחד לא ידע מה המצב,‏ כי כשהיינו 

באוגדה 252, לא הייתה תמונה מדויקת על מה שקורה עם האויב,‏ היכן הארטילריה,‏ מי צלח ומי לא 

צלח,‏ אף אחד לא ידע.‏ את תמונת המצב קיבלנו ברגע שיצאנו לשטח עם החפ"ק,‏ כשעדיין לא 

הייתה לנו שום ארטילריה וכאשר יחידות השריון התחילו להתגלגל על שרשראות.‏ הגענו וראינו כי 

האויב נמצא בערך באזור ציר החת"ם,‏ ואז הוחלט כי אנחנו לא מתעכבים בטסה,‏ אלא מקדמים את 

כל הכוחות ומתחילים את הלחימה מאזור ציר החת"ם.‏ 

הארטילריה שעמדה לרשותנו ב-‏ 7 בחודש,‏ הייתה מפקדת סיוע של 403 עם גרובר,‏ וחטיבה 14 

שמנתה אז כפלוגה מוגברת,‏ משום שעיקר הטנקים שלה הושמדו בקרב הבלימה עד ה-‏ 7 בחודש.‏ 

כאן גם נעשה שינוי בהרכב האוגדה-‏ במקום שהיא תהיה מורכבת משתי חטיבות משוריינות 

ומחטיבה ממוכנת,‏ נתנו הוראה להוריד את החטיבה הממוכנת לאזור הגידי ואנחנו קיבלנו את 

חטיבה 14. הארטילריה שהייתה פרוסה בגזרה ושאותה קיבלתי,‏ הייתה:‏ סוללה אחת 155 מ"מ של 

גדוד 403, על ציר טסה-‏ איסמעיליה;‏ סוללה אחת 175 מ"מ,‏ מגדוד 55 הסדיר;‏ הסוללה השנייה של 

גדוד 403 הייתה בצומת של אצבע 2- ציר הרוחב לא פעלה,‏ כי לא הייתה כשירה;‏ הסוללה 

השלישית של 403 הועברה ל-‏‎215‎‏.‏ 

מבחינת לוח הזמנים,‏ הגדוד הראשון שהגיע לגזרה היה גדוד מכמ"ת 342, וכשהוא הגיע לגזרה ב-‏ 

בחודש,‏ קיבלנו הוראה מהפיקוד,‏ לא להחזיק אותו אצלנו,‏ אלא להוריד אותו לכיוון הגידי,‏ לטובת 

כוח משוריין שהיה צריך להימצא שם.‏ הגדוד ירד למטה ולמחרת בבוקר הוא חזר,‏ כי לא מצא שום 

כוח משוריין.‏ הבנתי כי הוא היה צריך ללכת ולהתחבר לחטיבה הממוכנת שלנו,‏ אבל כנראה שלא 

היה קשר והאחד לא ידע מהשני והוא חזר אלי.‏ הצבתי אותו בציר המרכזי,‏ בציר טליסמן.‏ האגד,‏ 

כאגד,‏ הגיע רק ביום שלישי 9 בחודש,‏ ואז עמדו בפנינו שתי בעיות:‏ 

האחת-‏ ידענו שחיל-‏ האויר לא פועל והוא מוגבל,‏ אם זה בגלל תקיפה בצפון או בגלל הטילים.‏ והיה 

ברור לנו שנצטרך למלא גם את תפקיד חיל-‏ האוויר.‏ 

18

השנייה-‏ הבעיה המרכזית שעמדה בפנינו הייתה לשתק את טילי הסאגר,‏ כי בקרבות שריון בעבר 

בין הטנקים שלנו למצרים דפקנו אותם.‏ הבעיה,‏ הייתה להגיע לנקודת המגע ולהתחיל לטפל 

בטנקים המצריים,‏ בלי להיפגע מהחי"ר ובעיקר מטילי הסאגר.‏ 

כאן עמדו בפנינו שתי אפשרויות:‏ לקחת את האגד,‏ להתפצל לשני צירים-‏ אצבע 3 והציר המרכזי;‏ 

או לקחת ולרכז את האגד בפריסת אגד על ציר אחד.‏ העדפנו לקחת את האגד ולצרף אותו בציר 

ליד כישוף ‏)כשאני אומר כישוף,‏ זה לא צומת(.‏ אף אחד לא התכוון כי מישהו יפרוס בצומת,‏ 

אלא זה היה מרחב ארטילרי שהשתרע עד צומת כישוף,‏ כאשר בציר הצפוני השארנו את המכמ"ת 

120 מ"מ,‏ כי במקום הזה הוא אינו יכול להביא תועלת.‏ הוא עמד כאן למעלה 24 שעות ולא ירה 

אפילו פצצה אחת.‏ כיוון שגדוד 403 בינתיים קיבל הוראה לעבור ל-‏ 209, לקחנו את ה-‏ 120 מ"מ,‏ 

והוא עבד כאן כל הזמן על מיסורי וירה מתחילת המלחמה ועד סופה רק על מטרה אחת באזור 

מיסורי.‏ 

כמה נקודות לשלב הזה של הבלימה:‏ 

אף אחד לא קיבל משימה מוגדרת.‏ ומה שהציג כאן אלי,‏ יכול להיות שאחרי המלחמה אפשר 

להלביש על זה כל מיני תאוריות,‏ כשמבינים מה היה שם.‏ אנחנו כל הזמן הגבנו לפעילות של האויב.‏ 

שום יוזמה שלנו לא הייתה.‏ כל הזמן רצנו אחרי הזנב של עצמנו.‏ 

יותר מזה,‏ היה בתכנון שנתקוף יחד עם אוגדה 162. בשחר ההתקפה,‏ באה ההוראה כי אנחנו לא 

עושים דבר,‏ אלא ממתינים ומסתכלים על ההתקפה של 162. באמת הסתכלנו עם אותה ארטילריה 

שהייתה ממוקמת אצלנו בגזרה,‏ סייענו גם ל-‏ 215. זה היה עם הסוללה של 403 בציר טליסמן.‏ 

לקראת הצהריים,‏ כשהיה נדמה ש-‏ 162 משיגה את המשימה שלה,‏ קיבלנו הוראה-‏ וזה בדרך כלל 

היה ברשת המבצעים של הפיקוד ‏)אני לא מדבר על רשתות החת"ם,‏ כי מרשתות חת"ם אני לא 

ידעתי שום דבר(-‏ לרוץ מיד לאזור הגידי כי שם יש התקפה ואנחנו מוכרחים לבלום אותה,‏ כי 209 

לא עומד בהתקפה הזו.‏ מה שהצלחנו להוריד זה היה את המכמ"ת 120 מ"מ וקיבלנו סוללה אחת 

175 על מובילים,‏ שאותה הוריתי להוריד עם המובילים לאזור הגידי.‏ כשהגענו לאזור הגידי לקראת 

בא הליקופטר עם רמ"ט הפיקוד והודיע לנו לחזור מיד חזרה צפונה.‏ מה קרה שם?‏ 

המצרים בארמיה 2, לאחר ההתקפה של ברן,‏ התחילו לתקוף בגזרה המרכזית,‏ הוא לא יכול היה 

לבלום את זה והיה חשש של פריצה.‏ ואז מיד חזרנו ‏)ובמקרה הזה גם גדוד הסיור של האוגדה 

הושמד כליל(‏ והמשכנו את הבלימה כמו שעשינו בימים הראשונים.‏ בשלב הבלימה,‏ עמדנו וירינו 

24 שעות ביממה,‏ ואני רוצה לציין בשלב זה ארבע נקודות,‏ כפי שאני התרשמתי:‏ 

א.‏ לא היה שום תכנון לשלב הבלימה.‏ הכול היה מאולתר,‏ ולא אלתורים של הפיקוד,‏ אלא של 

האגדים.‏ 

ב.‏ לא היה שום פיקוח היסעים,‏ כך שלא ידעת מה שקורה בצירים.‏ וכדי למצוא את האגד שלי,‏ 

לקחתי את יהושע ולקחתי את דגן ושלחתי אותם עם ג'יפים והם נסעו לאורך הציר והתחילו להביא 

את התומ"תים.‏ 

יותר מזה,‏ הם גם מצאו סוללות של בה"ד 9, שהם היו פרוסות בכלל בצד המזרחי של ציר הרוחב,‏ 

סתם יושבות בשטח,‏ לא יורות לשום מקום.‏ 

לקחנו אותם וצירפנו אותם לגדודים שלנו.‏ 

ג.‏ עניין התחמושת-‏ בנושא זה היה בלגן טוטאלי.‏ זה היה עקב אכילס של כל המבצע כי שם אתה 

עומד ויורה 24 שעות בקרב בלימה,‏ ואתה צריך תחמושת.‏ אז במקום שיהיה כאן פיקוח.‏ ודובר כאן 

על הקצאת תחמושת,‏ אני מצטער מאוד,‏ אני לא קיבלתי שום תחמושת,‏ לא ביום הראשון,‏ לא ביום 

השני ולא ביום האחרון.‏ וכפי שתיאר את זה מפקד אגד 215 זה היה נכון-‏ מי שתפס משאיות,‏ הוא 

ירה.‏ יותר מזה,‏ מאחר שלא היה פיקוח על הצירים,‏ אי אפשר היה להגיע עם תחמושת לעמדות.‏ 

ואז התומ"תים היו צריכים לצאת מהעמדה,‏ להגיע לנקודת התחמושת,‏ לאותו מקום אליו המשאית 

הצליחה להגיע,‏ להתמלא ולחזור חזרה.‏ 

ד.‏ בנושא הפעלת האגד:‏ מתחילת המלחמה היינו בעמדת אגד עם רשת משותפת,‏ אבל חטיבות בו-‏ 

זמנית,‏ ובמבנה האגד כמו שהוא,‏ אז יכולת לרכז מקסימום עד שני גדודים למטרה,‏ במקרים 

מיוחדים.‏ 

אף אחד מהטנקים או מהחטיבות המשוריינות,‏ לא היה מוכן לזוז קדימה אפילו לא מטר אחד בלי 

אצבע 3 

שעה 16:00, 

19

סיוע ארטילרי,‏ וכאן היית צריך להתחיל להתפצל.‏ אז למרות שמכל ההכנות הטכניות האחרות,‏ 

יכולת לרכז את האגד למטרה אחת,‏ היינו מוכרחים לפצל את האש.‏ זאת,‏ בגלל מבנה וארגון האגד,‏ 

שאחד הלקחים הוא שיש לשנות אותו לקראת המלחמה הבאה.‏ כי במבנה הקיים,‏ האגד לא יכול 

היה לענות בו-‏ זמנית לשלוש חטיבות שעמדו בבלימה.‏ 

בקשר לסיוע אוויר-‏ גם סיוע האוויר פעל בניגוד לכל התורות שנלמדו עד המלחמה.‏ הכינו את 

המערך הזה לתורה מסוימת של הפעלת סיוע אוויר,‏ והנה באה המלחמה והפכה את כל הקערה על 

פיה.‏ היה חפ"ק אווירי שישב בחפ"ק של הפיקוד וניסה משם לתת הוראות ישירות לטייסים את מה 

לתקוף.‏ כאשר הקת"קים ניסו לכוון מטוסים עם מכשירי הקשר,‏ הטייסים לא רצו לדבר איתם בכלל,‏ 

כי ישנו חפ"ק ח"א.‏ אז אתם מתארים לכם שיושבים 30 ק"מ מהחזית באיזה שהוא בור,‏ ושם איזה 

איש ח"א צריך לתת הוראות על מה לירות,‏ כשהוא בכלל לא רואה את המטרות.‏ דני ניסה להתקשר 

עם עודד ‏]בונה[‏ לבור,‏ ואז הוא קיבל הוראה חד-‏ משמעית,‏ כי סיוע אוויר מבקשים דרך הפיקוד,‏ ז"א 

תחנת ביניים שהיא בכלל מיותרת.‏ זה היה נכון לגבי כל המלחמה,‏ עד ה-‏ 22 בחודש.‏ 

השלב העיקרי שלנו,‏ היה כיבוש ראש הגשר.‏ היו תוכניות לצלוח את התעלה מהיום הראשון של 

המלחמה.‏ אז היו תוכניות לצלוח באזור קונטרה,‏ והיו תוכניות לצלוח באזור הפירדאן,‏ והיו תוכניות 

לצלוח מדרום לאגם המר,‏ והיו גם תוכניות לצלוח באזור מצמד.‏ כל התוכניות האלה לא היו תוכניות 

של ממש,‏ אלא רק רעיונות.‏ ב-‏ 13 בחודש בלילה הגיע הרמטכ"ל ואישר את הצליחה למחרת באזור 

מצמד.‏ עד אז לא ידענו בדיוק מהו הסד"כ הארטילרי העומד לרשותנו.‏ ב-‏ 14 בחודש הגיע המת"פ 

ואמר לנו כי אנחנו מקבלים חלק מאגד 215 עם עוד מספר יחידות.‏ בסך-‏ הכל קיבלנו לכיבוש ראש 

הגשר כ-‏ 11 גדודים,‏ כולל האגד שלנו.‏ 

סד"כ האגד לצליחה מנה:‏ חמישה גד"בים מ-‏ 50 ורועם;‏ סוללת רוכב;‏ כשלושה גדודי 175 מ"מ;‏ 

גדוד 160 מ"מ;‏ גדוד 120 מ"מ;‏ וגדוד מטל"ר.‏ וזה היה ב-‏ 14 בחודש,‏ כאשר באותו הלילה צריך היה 

לבצע את הצליחה וכיבוש ראש הגשר.‏ ברור כי כאן לא היה תכנון,‏ כאן היה נוהל קרב חפוז ומעבר 

לחפוז.‏ וכשאמרנו לחיים ‏]גרניט[‏ לבוא לאזור כישוף ולפרוס ושאם הוא לא יגיע עד 03:00 02:00- 

שלא יבוא,‏ זה נאמר משום שאם הוא לא היה מגיע עד 2:00-3:00 באמת לא היינו צריכים אותו.‏ 

ההתקפה לא התחילה ב-‏ 20:00, כפי שתיאר את זה המת"פ,‏ היא התחילה ב-‏ 17:00, כאשר 

הכוונה הייתה שחטיבה 600, שהייתה בגזרה המרכזית של האוגדה,‏ תבצע מעין הטעיה,‏ כאשר 

היא לוחצת לכיוון מערב,‏ ובהזדמנות הזו חטיבה 14 עושה איגוף לאגם המר ומתחילה לקפל כלפי 

צפון.‏ ההתקפה של חטיבה 14 נקבעה עם חשכה,‏ ב-‏ 18:00, כאשר תחילת ההטעיה נקבעה 

לשעה אחת לפני חושך-‏ 17:00. 

בעקבות חטיבה 14, נעו עוד שתי חטיבות:‏ חטיבת הצנחנים,‏ אשר היו צריכים לכבוש את ראש 

הגשר;‏ ובעקבותיהם,‏ חטיבה 421 שהייתה צריכה להיות אחראית להובלת הגשר ולהיות החטיבה 

המשוריינת הראשונה שתצלח לקראת בוקר.‏ 

תוכניות האש כאן,‏ היו מאוד חפוזות ומאוד מאולתרות,‏ והן נעשו בעיקר בשיתוף פעולה בין מפקדת 

האגד ומפקדי הסיוע החטיבתיים.‏ לא היה כאן נוהל הקרב הרגיל שמישהו מציג תכנית,‏ אלא הכל 

התבשל במשך שעה במפקדת האגד עם מפקדות הסיוע,‏ ורצים ירדו ליחידות עם תכנית הסיוע.‏ זה 

היה ממש קרב היתקלות.‏ כשדיברו פעם על כיבוש ראש הגשר,‏ אז דיברו על נוהל קרב של שבוע.‏ 

פה היה נוהל קרב של 12 שעות.‏ 

העיקרון שהנחה אותנו בתכנון הסיוע,‏ היה הפשטות.‏ החלק המרבי של האגד הוקצה לחטיבה 600 

לצורך ביצוע ההטעיה,‏ החל מהשעה 17:00. עם חלק קטן מהסד"כ העסקנו באש מחושבת את קו 

התעלה לאורכו,‏ באזור הצליחה.‏ כאשר חטיבה 14 התחילה להתקדם והתחילה ליצור מגע,‏ רוב 

הסד"כ הארטילרי עבר לטובת חטיבה 14 ולטובת הצנחנים לכיבוש ראש הגשר.‏ את טיווח המטרות 

לכיבוש ראש הגשר עשינו בעזרת קש"א שנע עם חטיבה 14- עם הגדוד הראשון שיצר מגע עם 

מצמד.‏ שם היה קרב קשה מאוד.‏ היה זה ממש גיא הריגה.‏ 

למחרת בבוקר 421 צלחה את התעלה.‏ כמובן שהעבודה הקשה ביותר הייתה לחטיבה 14. 

הצנחנים ו-‏ 421, ברגע שעברו את התעלה,‏ הם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.‏ 421 עברה את 

התעלה וביצעה בדיוק את כל אותן הפעולות ש-‏ 162 חשבה שביצעה.‏ כלומר,‏ היא נעה והשמידה 

20

את כל בסיסי הטילים באזור ראש הגשר ואת כל הארטילריה,‏ ונעה שם בחופשיות למעלה מ-‏ 20 

קילומטר מערבה,‏ עד שהמח"ט קיבל פקודה מהפיקוד לחזור ולהיות צמוד לחטיבת הצנחנים.‏ 

חטיבה 421 חזרה רק לאחר שהשמידה את כל בסיסי הטילים.‏ זה יפה מאוד שאגד 215 ירה על 

המטרות האלה,‏ אבל הם ירו על מודל.‏ 

אגב,‏ כאן זו הפעם הראשונה שאני שומע שיקולים.‏ במלחמה לא שמעתי את שיקולי הפיקוד.‏ ב-‏ 15 

בחודש,‏ ברגע שעברנו את ראש הגשר,‏ במשך 24 שעות,‏ המצרים לא ירו כדור אחד על ראש הגשר.‏ 

הם לא הבינו בדיוק מה שקרה כאן.‏ ולכאן יש להוסיף את האמרה המפורסמת של אריק שרון,‏ 

שאמר כי גם היהודים לא הבינו?‏ ואם היו מנצלים את האקט הזה של ה-‏ 36 שעות,‏ כדי להעביר 

חטיבות נוספות או להעביר את האגד הארטילרי כפי שאנחנו רצינו,‏ היינו חוסכים הרבה מאוד 

קרבנות.‏ 

שיקול הספקת התחמושת,‏ לדעתי,‏ לא היה שיקול.‏ כי כמו שדאגו לתחמושת לאותה חטיבת טנקים 

שהייתה מעבר לתעלה ולחטיבה המוצנחת,‏ אפשר היה גם לדאוג לתחמושת לארטילריה.‏ אנחנו,‏ 

אחרי כיבוש ראש הגשר היינו נאלצים להמשיך קדימה ולפרוץ באזור לגמרי פתוח,‏ כאשר אי אפשר 

היה לירות כאן.‏ מה גם שחייבו אותנו לפצל את האגד לשני מרחבים:‏ האחד,‏ החלק שעבר את 

התעלה-‏ וגד"ב 155; ושאר היחידות שפעלו בגדה המזרחית,‏ ושם אי אפשר היה לפעול.‏ 

אם ניתן היה לפעול בצורה נאותה,‏ זה דווקא בגדה המערבית ולנצל שם את המסתור של כל 

המחנות והצמחייה.‏ אבל הפיקוד,‏ משום מה,‏ התעקש ולא נתן לנו לעבור.‏ ואז פעלנו בצורה 

מפוצלת;‏ עיקר האגד היה בגדה המזרחית ושני גדודים בגדה המערבית.‏ אשר לשאלה איך אפשר 

היה לעבור?‏ אפשר היה לצלוח בדיוק כמו שחטיבה 421 עברה ובדיוק כמו ששני הגדודים עברו.‏ 

כלומר,‏ באמצעות הג'ילוא והדוברות-‏ והיה טוב מאוד לעבור על הדוברות.‏ כאן אני מבקש לתקן ל-‏ 

214: כשהם עברו את התעלה,‏ הם עברו על גשר ולא על ג'ילוא.‏ הם לא עברו על דוברות.‏ 

כך,‏ בצורה מפוצלת,‏ המשכנו את הלחימה עד 22 בחודש,‏ כאשר הבעיה הקריטית,‏ הייתה 

התחמושת.‏ הגענו ממש לקרקעית המלאי,‏ והתחלנו כבר לירות מהבטנים.‏ ברוך קורות,‏ שיהיה 

אחראי על המרחב הזה,‏ שאל בפליאה מדוע אני יורה מהבטנים.‏ אמרתי לו כי טוב לירות מהבטנים 

ושילכו אח"כ אחורה ריקים,‏ מאשר לעמוד ולא לירות.‏ ובאמת,‏ בניסיון לכבוש את איסמעיליה 

מאחור,‏ להערכתי אחד הגורמים לכך שלא הצלחנו לבצע את המשימה,‏ היה בגלל שהאגד הגיע 

ממש לסוף מלאי התחמושת והתחלנו לירות תחמושת בטן.‏ וכשיורים תחמושת בטן גם מקמצים 

מאוד במתן אש-‏ ולא יכולנו לתת להם שום סיוע.‏ ניסינו להיעזר בחיל-‏ האוויר,‏ אבל כפי שכבר 

הסברתי,‏ במקום לתת אפשרות לקת"קים לומר לאן לירות ולכוון את המטוסים,‏ הפיקוד ניסה 

להשתלט על זה,‏ והחפ"ק הפיקודי שישב כ-‏ 40 ק"מ משם,‏ נתן הוראה למטוסים לאן לירות.‏ 

ב-‏ 22 בחודש,‏ בשעה 8:00, משנכנסה לתוקפה הפסקת האש,‏ התארגנו להגנה בקרב ההתשה 

הקצר,‏ כפי שזה היה.‏ 

סא"ל שמואל מאיר ‏)סמיקו(‏ 

כל קודמיי,‏ במשך המלחמה הזו גם בלמו וגם תקפו.‏ אני היחיד בכל פיקוד הדרום שרק בלמתי.‏ 

למעשה,‏ החל מ-‏‎6‎ בחודש ועד 22 בחודש,‏ נשארתי באותה הגזרה.‏ הגזרה שלי הייתה מבודפשט 

בצפון ועד מחצית צפון האי אל בלח.‏ בגזרה הזו היו:‏ גדוד ח"יר מילואים מוקטן מחטיבה 16; גדוד 

טנקים-‏ 33 טנקים;‏ גדוד ארטילריה-‏ 2 סוללות מתנייעות ביורם ובמרור,‏ ועוד סוללה אחת 155 מ"מ 

נגררת בבודפסט.‏ הסוללה הזו הפעילה גם שני קנים 120 מ"מ.‏ 

פריסת המסתייע:‏ גדוד החי"ר שמנה 250 לוחמים תפס שישה מעוזים בקו הקדמי,‏ כולל בודפשט 

וחממה;‏ גדוד הטנקים-‏ מתוך 33 הטנקים,‏ רק 3 טנקים היו על קו המים.‏ שתי פלוגות טנקים היו בקו 

העורפי,‏ ופלוגה נוספת,‏ של צ'רציל,‏ ישבה פה.‏ זה היה המצב ההתחלתי עם תחילת המלחמה.‏ 

לוח הזמנים ב-‏‎6‎ בחודש:‏ מידע ראשוני על כך שצפויה מלחמה,‏ הועבר אליי ב‎0‎ 4 בחודש,‏ כאשר 

קתמ"ר היה אצלי בביקור והחלפנו דעות על מועד המלחמה הצפוי,‏ אבל בהחלט לא חשבנו כי ב-‏ 6 

בחודש תתחיל המלחמה.‏ ב-‏ 5 באוקטובר קיבלנו התראה ראשונית כי הולך להיות משהו.‏ רק 

בשעה 18:00, ניתנה ההוראה להחזיר אנשי קבע וקצינים מחופשה,‏ כאשר החיילים עדיין הושארו 

בחופשה.‏ ב-‏ 6 באוקטובר ב-‏ 10:30 ניתנה פקודה למעבר ל"שובך יונים".‏ לגבינו ‏"שובך יונים"‏ היה 

שסוללות החתם מדלגות לאחור.‏ הטנקים שהיו בעורף-‏ פלוגת טנקים מגיעה לאזור קנטרה ופלוגת 

גד"ב 175 

21

טנקים נוספת לאזור מפרקת וצפון האי.‏ בשעה 12:00 נערכה קבוצת פקודות אצל המח"ט בבלוזה.‏ 

שם נאמר כי המלחמה תתחיל בשעה 18:00, ומעבר ל"‏ שובך יונים"‏ לא לפני השעה 16:00. רק 

בשעה 13:20 קיבלנו ממפקדת האגד פקודה לעבור ל"שובך יונים".‏ ואז נתתי פקודה לשתי 

הסוללות שלי לעבור מיד ל"שובך יונים".‏ כל הטנקים נשארו במקומם,‏ כאשר שתי הפלוגות פה 

ופלוגה נוספת בצ'רציל.‏ 

עם תחילת המלחמה-‏ הפגזות לאורך הקו הקדמי ועל כל המעוזים,‏ לאורך קו התעוזים ולאורך ציר 

חת"ם.‏ הפצצות מטוסים על בלוזה עצמה,‏ על רומני ועל שתי פלוגות הטנקים שנמצאו בעורף.‏ 

המצרים הפעילו קומנדו למארבים בשטחנו.‏ במשך השבוע הראשון למלחמה היינו מלאים עם 

חוליות קומנדו ועם מארבי קומנדו גדולים.‏ עיקר מארבי הקומנדו היו:‏ באזור בודפשט-‏ ארבעה ק"מ 

מזרחית לבודפשט.‏ זהו המארב המפורסם עם 150 הלוחמים;‏ מארב נוסף גדול על אזור רומני,‏ עליו 

סיפר חיים מ-‏ 215 כי כשהוא ירד עם הטנקים,‏ הוא נפגע עם המובילים עצמם;‏ מארבים נוספים על 

ציר הרוחב עם מרגמות 82 מ"מ.‏ 

כבר בשעות הראשונות קיבלנו דיווחים על צליחה מכמה מקומות:‏ 

1. ממפרקת בצפון האי.‏ 

2. ממילאנו.‏ 

3. מכתובה 

4. מלחצנית קיבלנו דיווח כי צולחים אצלם ומאז הפסיק הקשר איתם לחלוטין.‏ 

4. מאורקל.‏ כשההתקדמות הייתה ממוצב 900 לאורך אורקל.‏ 

כבר בשעות הראשונות נתקלנו בנושא של קידום טנקים.‏ בעיקר מכיוון עריסה קידמו המצרים כ-‏ 

10 טנקים לעבר המוצב עצמו.‏ 

התוכנית המצרית,‏ הייתה לכבוש את בודפשט ממערב עם טנקים,‏ ולאחר מכן להתחבר עם מארב 

הקומנדו שהיה במרחק של ארבעה-‏ חמישה ק"מ מבודפשט עצמה.‏ כך,‏ במשך השעות הקרובות 

לצליחה היינו מוצפים בפעילות מצרית.‏ ברגע שהחלו ההפצצות וההפגזות,‏ הייתי עם הסוללה הזו 

בתנועה,‏ ואנו קיבלנו הפגזה על ציר החת"ם.‏ הסוללה לא הייתה מסוגלת להמשיך לירות ולפרוס.‏ כך 

זה היה עד השעה 15:30. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לבלוזה בשעה 16:00, ואז נודע לי מפי 

המח"ט,‏ כי הכוח היחיד שנשאר בשטח זה הארטילריה.‏ מתוך 33 הטנקים שהיו בגזרה,‏ נותרו 

חמישה טנקים בלבד.‏ פלוגת הטנקים שנעה לכיוון קנטרה הושמדה כליל,‏ ופלוגה טנקים נוספת 

שנעה על ציר מאדים לעבר מפרקת,‏ הושמדה כליל בצומת מפרקת.‏ כך שנותרו שלושת הטנקים 

שהיו בטמפו מתחילת המלחמה ועוד 2 טנקים מצ'רצ'יל שהצליחו להגיע לבודפשט-‏ סה"כ חמישה 

טנקים.‏ ואז המח"ט אמר לי כי המשימה כרגע מוטלת אך ורק על הארטילריה.‏ במקביל לזה,‏ 

הותקפה בודפשט קשה.‏ המצב שם היה ששתי המרגמות,‏ שניסו לחסום באש את הטנקים 

המתקרבים לעבר המוצב,‏ נפגעו על-ידי אש נ"ס.‏ בו בזמן נפגעו שני תותחים 155 מ"מ שהיו שם.‏ 

בשעה 18:00 מצב הארטילריה בגזרה,‏ היה שמסך-‏ כול הכלים עבדו שמונה תומ"תים 155, ועוד 

שני 155 מ"מ בבודפשט.‏ 

ראיתי את המשימה העיקרית כהגנה על המעוזים עצמם-‏ על שישה המעוזים בקו המים.‏ זאת,‏ 

לאחר שהבנתי מתוך הקשר כי מצבם קשה מאוד.‏ בשום מעוז לא היה קת"ק או קש"א.‏ כל 

הקת"קים והקש"אים נעו עם פלוגות הטנקים.‏ דיווחים וטיווח קיבלנו ממפקדי המעוזים,‏ שרובם היו 

סמלים או רב"טים.‏ המשימה העיקרית,‏ הייתה לחלק את שמונה הקנים שנשארו לי לכל המעוזים.‏ 

ולמעשה מ-‏‎6‎ בחודש ועד 8 בו פעלתי עם שמונה קנים,‏ כאשר לכל מעוז הוקצה קנה אחד.‏ 

השיטה שבה עבדתי בה הייתי שבמשך 24 השעות הראשונות,‏ סייעתי לכל מעוז עם קנה אחד בירי 

מצפון לדרום ומסביב למעוז.‏ למעשה,‏ היחידים שהחזיקו את המעוזים היינו אנחנו,‏ כאשר פינוי 

המעוזים התבצע ב-‏ 7 בחודש בערב.‏ 

ב-‏ 7 בחודש,‏ כפי שחיים אמר,‏ אוגדה 162 הייתה אמורה לקבל אחריות על הגזרה,‏ ואז חיים פגש 

אותי בבלוזה אמר לי כי הוא מקבל פיקוד על הנושא הזה.‏ באותה הזדמנות,‏ שאלתי אותו היכן 

הארטילריה,‏ והוא אמר כי הארטילריה בדרך ואין לו מושג היכן ומתי היא תגיע.‏ למעשה,‏ הארטילריה 

הראשונה שהגיעה כללה את שני גדודי המכמ"ת של אגד 215- 

הבעיה שנתקלנו בה,‏ הייתה כיצד לפתוח את המארב שנמצא בבודפשט.‏ סיפור המארב של 

גדוד 340 וגדוד 486. 

22

ב‎8‎ 

בודפשט הוא כזה:‏ במוצאי שבת,‏ לפידות הצליח להגיע מרפידים עם ארבעה טנקים ואז קלמן הורה 

לו לצאת ולפתוח את הציר לבודפשט.‏ כשהוא הגיע למרחק של שני ק"מ מהמארב,‏ נורו עליו 

סאגרים,‏ ומתוך ארבעת הטנקים שהיו לו,‏ שניים הושמדו.‏ הוא הודיע במכשיר כי אינו מסוגל לפתוח 

את הציר.‏ ב-‏ 8 בחודש,‏ כשהגיע ה-‏ 120 מ"מ הצעתי לקלמן לנסות לפתוח את הציר עם מרגמות 

120 מ"מ.‏ הצבתי את המרגמות בטווח שלושה ק"מ מהמארב,‏ עם סיירת 269 מילואים.‏ הצמדתי 

להם קת"ק וקש"א,‏ כשהמשימה הייתה לצאת ולטווח את המארב.‏ הסיירת הגיעה כקילומטר לפני 

המארב,‏ טיווחה אותו,‏ ובמשך יום שני ושלישי,‏ ירינו על המארב עצמו כ-‏ 1,000 פצצות.‏ למעשה,‏ 

ביום רביעי הדרך לבודפשט הייתה פתוחה.‏ המארב התקפל מעצמו.‏ אבל,‏ המצרים חזרו שוב,‏ ב-‏ 14 

בחודש,‏ לאותו מקום ולאותה גזרה.‏ ואז,‏ כשאנשי החרמ"ש ניסו לפתוח את הציר,‏ היו לנו פה כ-‏ 20 

נפגעים.‏ 

מ-‏ חודש ועד 15 בו,‏ היינו בקרב בלימה,‏ כאשר החטיבות קיבלו פקודה לבלום על ציר החת"ם,‏ 

לא לסגת ממנו.‏ השיטה שבה הפעלנו את הסיוע ‏)עם חטיבה 11 בתחילה(,‏ הייתה שלפני 

שהטנקים שלנו היו עולים לעמדות תובה,‏ הנחתנו אש ארטילרית ורק לאחר מכן הטנקים תפסו 

עמדות.‏ 

כך פעלנו,‏ כאשר הגזרה היא עדיין עד לצפון האי.‏ מ-‏ 15 בחודש ועד 22 בחודש,‏ המשכנו בקרב 

הבלימה על ציר החת"ם,‏ כאשר קיבלתי תוספת של ארטילריה מאגד 215. אז גדוד 405 פעל כבר 

עם שלוש סוללות,‏ כאשר בסוללה 155 מ"מ הנגררת בבודפסט היו שלושה הרוגים ושישה פצועים.‏ 

הסוללה יכלה להמשיך לעבוד.‏ בזמן המצור הם עבדו בחיילי חי"ר.‏ הוצאתי משם את החיילים 

והפכתי אותה לסוללה מתנייעת,‏ כך שבכל סוללה היו לי שלושה קנים.‏ גדוד 435 היה עם שתי 

סוללות;‏ גדוד 857; שני גדודי 120 מ"מ-‏ 340 ו-‏ 486. גדוד 312- סוללה אחת מ-‏ 214; ושתי סוללות 

של כוח אלי.‏ ב-‏ 10 בחודש,‏ מתוך הגדודים שפעלו פה הוצאנו כוח,‏ ואז הוא הוקצה ב-‏ 10 בחודש 

לטובת חיים לפעולה.‏ 

מת"פ מרש"ל-‏ אל"ם ישראל בן אמיתי 

עוד במלחמת העצמאות הייתה בעיה של חלוקת הארטילריה.‏ היה מבצע גדול בצפון שנקרא מבצע 

חירם ‏)אחד הקתמר"ים אימץ את שם המבצע כשם משפחתו(.‏ מפקד הכוח היה האלוף לסקוב 

והוא ביקש לפצל את הארטילריה:‏ מחציתה על סאסא ומחציתה על גוש חלב.‏ רק הקתמ"ר דאז,‏ 

שמוליק אדמון ז"ל,‏ הצליח לשכנע שהארטילריה פועלת באגרוף אחד,‏ ואז שני התותחים 65 מ"מ 

ירו למקום אחד.‏ 

מאז התפתחה הארטילריה.‏ 

בליל 8 באוקטובר צלצלו אליי ממנהל הסגל ושאלו אותי אם אני מוכן לרדת עם האלוף גביש לשרם 

א-שיח'.‏ חשבתי כי מדובר על משהו משני,‏ אבל אמרתי שאני נכון לכך,‏ וב-‏ 06:00 אספו אותי 

משדה התעופה בחצרים והגענו לשרם ב-‏ 9 בחודש בשעה 12:00, וקיבלנו את הפיקוד.‏ 

במרחב היו באותו הזמן:‏ חטיבה 35 עם גדוד אחד,‏ נח"ל ושתי פלוגות של גולני;‏ חט'‏ 65 של טיבי;‏ 

וחטיבת המרחב במקום.‏ מבחינת השריון,‏ אם נספור את כולם יחד סה"כ אני חושב שהיו שם כ-‏ 35 

טנקים,‏ כשחלקם היו בשרם וחלקם בצפון.‏ 

המרחב הזה כבר ספג באותו זמן את כל ההפתעות הראשוניות האפשריות,‏ כאשר עלו עליו גם על 

מתקן המכ"ם וגם על ההוק שהיה בשדה התעופה של אופירה,‏ גם על הקשר האלחוטי ועל מתקני 

הנפט.‏ זה היה המצב כשהגענו וקיבלנו את הפיקוד ומצאנו את הכוחות פרוסים בשטח.‏ חטיבה 35 

נמצאת חלקה בצפון באזור רס סודר וחלקה עוסקת ברדיפה אחרי אנשי קומנדו והשמדתם.‏ 

חט'‏ 99, חטיבת המרחב,‏ הייתה בשרם אחראית על המרחב בין 250 ל-‏ 300 ק"מ,‏ בלי כוחות 

פרוסים ובלי מערכים מוכנים לקליטת כוחות במקרה של צורך בהליכה לאחור.‏ 

הפיקוד היה מאולתר לחלוטין.‏ אספו מכל הבא ליד.‏ ק'‏ החימוש היה ירח כץ,‏ אני הייתי המת"פ,‏ וק'‏ 

הקשר היה מזרחי וכו'.‏ כל אחד מקציני המטה היה בלי אנשים שיסייעו לו,‏ כאשר במקום הייתה 

החטיבה של טיבי.‏ 

הערכת המצב של האלוף גביש,‏ הייתה שיש לנייד לחלוטין את הכוח הנמצא ברס סודר עד לאבו 

זניימה.‏ כל הכוחות מכאן וצפונה יהיו ניידים.‏ הכוח רשאי וצריך לוותר על שטח כדי לחסוך בכוחות.‏ 

23

300 

באבו זניימה יוקם מערך הגנה שיוכל לקלוט אפילו שתי חטיבות;‏ ומשם עד שרם,‏ אם יהיה צורך,‏ 

תהיה לחימה לאחור עד אשר יגיעו למקום הזה ושם יהיה בבחינת מעוז אחרון.‏ 

הרמטכ"ל לא היה אצלנו מתחילת המלחמה ועד סופה.‏ מי שביקר אצלנו היה שר הביטחון 

‏)פעמיים(.‏ הוא הגיע ביום רביעי בבוקר,‏ ב‎10‎ בחודש,‏ ואמר שאמנם מצדה לא תהיה פה,‏ אבל דגניה 

בוודאי שיהיה.‏ הוא צפה כי כוח מצרי שבין 100 ל-‏ 500 טנקים עשוי לרדת דרומה מסואץ,‏ משום 

שחשוב מאוד למצרים לתפוס את המצרים ואת חוף ים סוף.‏ 

בסד"כ שמניתי לא ציינתי את הארטילריה.‏ הסד"כ הארטילרי כלל:‏ גדוד מכמ"ת 120 מ"מ של 

חטיבה 35; גדוד מכמ"ת 120 מ"מ נוסף-‏ הגדוד של ינקל'ה צור;‏ גדוד 122 326, מ"מ קצר.‏ ואלה היו 

פרוסים בצורה הבאה:‏ 

גדוד אחד בצפון-‏ גדוד של הצנחנים;‏ 

גדוד 345 היה כולו פה בשרם;‏ 

גדוד 326 היה מינוס שהייתה בנצרנה.‏ 

בתוקף הקשרים שלי הרשתי לעצמי להתקשר עד לקתמ"ר עצמו ולבקש יחידות נוספות והאמת 

היא שמינו שלח לי סוללה שהצליח לגרד מאילת וזו הסוללה הבינונית מגדוד 745 נגררת,‏ שהגיעה 

למטה.‏ 

אפרט מהן הפריסות שהיו במשך הזמן,‏ ומה היו השינויים בהקצאת היחידות.‏ למעלה תמיד היה לנו 

גדוד מכמ"ת ה-‏ 120 של צור שסייע לצנחנים ואח"כ לכוח איילון שקיבל פיקוד ועשה עבודה יוצאת 

מן הכלל ותמיד נמצא לפני הכוחות המשוריינים שהיו בשטח.‏ הם ממש בלמו שריון מצרי שניסה 

לרדת.‏ בשלב יותר מאוחר הייתה גם סוללת 155 מ"מ שהועלתה למעלה אחרי התנגדויות רבות של 

האלוף,‏ ועוד סוללת 122 מ"מ ה-‏‎155‎ הצליחה לירות את כל התחמושת שעמדה לרשותה וזה כ-‏ 

470 פגז;‏ ה-‏ 122 הגיעה רק ביום האחרון של הלחימה ולכן ירתה כ-‏ 200 פגזים;‏ ה-‏ 120 מ"מ ירו כ-‏ 

ו-‏ 400 פצצות.‏ 

ההיערכות השנייה הייתה כאן באבו זניימה.‏ שם היה בתחילה גדוד מכמ"ת 120 מ"מ ואח"כ 

מכמ"ת פלוס סוללה.‏ כאן למטה השארנו במצב הסופי שלושה סוגי סוללות:‏ 

122 מ"מ,‏ 120 מ"מ ו-‏ 155 מ"מ,‏ והסוללה שנשארה כאן.‏ 

הדבר המיוחד שהיה צריך להיות פה בפיקוד,‏ הייתה אמורה להיות הפעולה המשולבת שצריכה 

הייתה להניע כוחות מכאן לכאן,‏ להשתלט על כל המרחב-‏ אזור הנפט שלהם-‏ ולעבור מכאן ולהגיע 

עד לעדביה,‏ ואז היינו נפגשים עם חיים ‏]גרניט[.‏ אבל,‏ החזיקו את הכוחות.‏ לפחות שלוש פעמים היו 

פקודות להיכון,‏ כלומר לערוך את הכוחות,‏ וגלגלנו את הכוחות מלמעלה למטה,‏ כאשר התוכנית 

הייתה שמחת"ם יפעל גדוד מכמ"ת חדש,‏ כאשר סוללה אחת שלו מוטסת ושתיים אחרות מושטות 

לצד השני.‏ כמובן עם סיוע אווירי ועוד שריון וחי"ר.‏ הסוף תפס אותנו כאשר את הכוחות שהיו כבר 

על הנת"קים היו צריכים להוריד אותם בחזרה.‏ 

למעשה לא אגיד שזאת הייתה מלחמה מתסכלת.‏ אנחנו היינו מחלקה בפיקוד שלנו.‏ בטלפון הלבן 

השתמשנו להוציא דיווחים אפילו מפיקוד הצפון,‏ כדי לדעת מה קורה שם וידענו דומני יותר טוב 

מאשר רבים אחרים.‏ ידענו דברים רבים,‏ ידענו איפה יש קשיים ושמענו גם את השיחות שהיו 

ברשתות הקשר.‏ אבל,‏ לעשות ניתן לנו לעשות מעט למרות שהיו כמה שלבים שאלוף הפיקוד ביקש 

לאשר לו לשלב פעולה עם כוח גרניט,‏ כדי לנסות ביחד לעלות על הארמיה ה-‏‎3‎‏.‏ זה לא ניתן לנו 

ואמרו לנו שהמשימה היא להגן על המרחב הזה ולא לאבד כוחות.‏ 

הפעילות המיוחדת שהייתה פה באזור,‏ זה היה מרחב מיוחד כיוון שהייתה פה גם פעילות אווירית 

וגם ימית,‏ ואם אפשר להשתמש בביטוי צרפתי לגבי חיל הים במלחמה הזאת כפי שעשינו אותו 

כאן,‏ אפשר לקבוע שפה ממש עשו עבודה יוצאת מן הכלל.‏ 

כפי שאמרתי הלחימה בקומנדו הסתכמה במעל ל-‏ 300 הרוגים וכמספר דומה של שבויים,‏ ושני 

מג"די קומנדו שנלקחו בשבי.‏ 

הערות עיקריות:‏ 

דבר שהפתיע אותי מאד ויכול להיות שמינו חשב שאני מנדנד לו וזה שאני הופתעתי שאי אפשר 

לקבל מרעומי זמן.‏ 

24

]...[ 

צריך לתקן את המצב.‏ צריך להעלות את אחוזי מרעומי הקרבה,‏ מפני שאופי המלחמה,‏ הפעלה 

מאסיבית של הסאגרים,‏ עם שריון בתנועה,‏ עם כוחות חי"ר רבים בשטח מרעומי זמן מכל הסוגים 

עשויים להיות מאוד לתועלת.‏ 

באשר להספקת התחמושת למרחב כמו מרחב שלמה.‏ איש לא יעלה בדעתו שמתל-אביב צריך 

לספר תחמושת לרמת הגולן.‏ יקימו מצבורים במקומות אחרים.‏ כאן היה מצבור תחמושת אחד,‏ 

ובשלב ראשון היה צריך לקבל אישור מהמטכ"ל להוצאת התחמושת,‏ עד אשר שברנו את התהליך 

וקיבלנו אישור ישירות.‏ 

דבר שני,‏ גם במלחמה הזאת ירו גדודי המכמ"ת מהקרקע.‏ זחל"מי המרגמות נלקחו מהם כדי 

להסיע תחמושת,‏ וכתוצאה מכך הגדוד לא זז בזמן.‏ גם הרכבים שגררו את ה-‏ 122 מ"מ נלקחו 

לצרכים שונים.‏ 

]...[ 

הסיוע ההתקפי.‏ היה לי נעים לדבר עם עודד בונה ועם חיים ירקוני ולקבל היענות שלהם.‏ אבל 

כשניסיתי לברר עד כמה הוא קיבל סיוע התקפי.‏ אז היו פעמים רבות שהסיוע הגיע אך לא היה לו 

קשר מפני שנתנו לו ערוץ לדבר ואף אחד לא ענה לערוץ הזה.‏ מטוסים הסתובבו ולא ניתן היה לדבר 

איתם.‏ 

]...[ 

הדבר האחרון,‏ שאני רוצה לציין,‏ זה ההפעלה של ספינות התותחים.‏ עשינו ניסוי עם דגם ד'‏ על גבי 

נת"ק וזה פעל יוצא מן הכלל.‏ 

ביקשנו שתי ספינות תותחים כדי להפגיז אותם מהים אבל דחו לנו את זה ברגע האחרון.‏ ובמקום 

זה עשו את זה עם שני מטוסים והייתה פעולה מוצלחת מאוד.‏ ראוי לזכור כי חוץ מהארטילריה 

המתנייעת המוטסת,‏ המוצנחת וכדומה,‏ יכולה לפעול גם ארטילריה ימית.‏ 

קתמ"ר:‏ 

יש נקודה אחת שאיני רוצה שתישאר בספק.‏ שיהיה דבר אחד ברור,‏ אנחנו התחלנו עם רמות מלאי 

צה"לית.‏ ולדוגמה בתחמושת 155 מ"מ,‏ ובתחמושת 175 מ"מ שאלה הם שני הסוגים שאותם ניתן 

לרכוש גם בחוץ.‏ יתר סוגי התחמושת 122 130, 120, מ"מ לא רוכשים בחוץ.‏ 

בעובדה,‏ ירינו יותר תחמושת ממה שהיה המלאי הצה"לי ביום שהמלחמה התחילה.‏ ואת זה אני 

אומר בגמר המלחמה,‏ לאחר שהיחידות החזירו את התחמושת למת"קים.‏ כלומר,‏ לא על סמך 

דיווחי היחידות ]...[ ואם ירינו מעל ל-‏ 20,000 פגזי 155 מ"מ מעל למה שהיה בארץ,‏ זה אומר 

שירינו פגזים שהגיעו מחו"ל.‏ ואם ירינו כפול זה אישור שנשארנו על רמת מלאי שהתחדשה.‏ 

את הצעקות על תחמושת,‏ על מנת שיתחילו להביא מחו"ל ברכבת אווירית,‏ התחלתי להקים בזמן 

שבארץ עוד הייתה תחמושת.‏ יתרה מזו,‏ ברגע שעמד לרדת המלאי במתקני הרמטכ"ל לרדת ידעתי 

כבר שבצינור יש.‏ אבל אתה לא יכול לבסס המשך לחימה על העובדה שבצינור יש.‏ כי אתה גם אף 

פעם לא יודע כמה יש.‏ 

כאן הקמתי צעקות על רמת מלאי שלא היו בארץ הכלים ‏]כלי רכב[‏ לחלוקה.‏ לא יכולנו להוציא 

פגזים מבסיס תחמושת בלי הכלים.‏ אם חשבתם לרגע שהאמנתי שהדרג הגדודי לא יאפשר להוציא 

את רמת המלאי הזאת-‏ ידעתי שאפשר.‏ ועובדה,‏ ירו פגזים בלי הכלים.‏ כלומר,‏ עמדנו על רכש 

תחמושת כבר בשלבים מוקדמים.‏ 

אני רוצה לציין כאן עובדה אחת נוספת,‏ שהיא גם יכולה להיות לקח של המלחמה הזאת.‏ בחלוקה 

צה"לית כוללת לשני המרחבים-‏ דרום וצפון-‏ ימי הלחימה שתוכננו הוכיחו את עצמם במספרים 

כנכונים.‏ אני מדבר על מספרים,‏ ימי הלחימה הוכיחו את עצמם כנכונים בראיה של צפון יחד ודרום 

יחד.‏ ובחלוקה לאורך ימי הלחימה.‏ חלוקה שהוכיחה את עצמה.‏ אבל זה לא אומר שלא היו ימי 

לחימה שבהם הוציאו תחמושת של שלושה ימי לחימה מבחינת הכמות שירו.‏ 

היו ימים שפיקוד דרום התחיל לקבל תחמושת ממתקני מטכ"ל בהקצבות.‏ והוויכוח היה כשהקצנו 

500 פגזים 155 מ"מ לפיקוד הדרום למשיכה מהמת"קים,‏ וזה לא אומר שהיו ירה באותו יום את 

ההקצבה הזו.‏ הוא ירה יותר והוא דרש 6,000 והייתה הגבלה.‏ 

25

כך שעיקר הלחץ היה להביא תחמושת מחו"ל,‏ תחמושת ארטילרית-‏ ובצדק.‏ לגן גם כשישראל ‏]בן 

אמיתי[‏ ביקש תחמושת 155 מ"מ,‏ הוא קיבל 400 פגז,‏ ואני לא זוכר מי השיג יותר.‏ 

לכן בנקודה הזאת אני רוצה שיהיה ברור לכולם,‏ בפועל ירינו יותר תחמושת 155 מ"מ ו-‏ 175 מ"מ 

ממה שהיה במדינת ישראל.‏ 

מאחר שלנקודה הזאת יש השלכות מדיניות,‏ ולמה הלכנו לאמריקנים שיעשו רכבת אווירית,‏ ויש 

לזה בהחלט השלכה.‏ אני רוצה שיהיה ברור לגמרי שיכול להיות שאת ה"גוואלד"‏ התחלתי לעשות 

מוקדם מידי,‏ אבל עובדה היא שהתחמושת הגיעה במועד,‏ ובפועל ירו תחמושת שהגיעה במטוסים 

ישירות בשטח.‏ 

26

חתם פרץ

You also want an ePaper? Increase the reach of your titles

Delete template?

Save as template?