ביטאון ×× ×•×© - גיליון #23 חודש מאי 2011 - העמותה הישראלית לבריאות ×”× ×¤×©

מאי 2011הקול האנושיגליון מס'‏ 23בטאון ‏"אנוש"‏ העמותה הישראלית לבריאות הנפששרים בצוותא ב"ערב מקסים"‏בקרית שמונה עמ'‏ 9תערוכתם של איציק ליעוז וחיים אלוש,‏סניף אשקלון עמ'‏ 20הפנינג בישול בסניף אשקלון עמ'‏ 5משפחות אנושמספרות...‏סיפורי משפחות,‏ פרויקטים ופעילות‏"האני האחר"‏ של בית ספר ‏"רימון"‏עמ'‏ 20מתנ"סים בעבודה בחוות החושים עמ'‏ 8בטאון אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש יוצא לאור בחסותה האדיבה של חברת

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏מיל"ם אשדודנקודת האורב"פרצופה של המדינה"‏סיפורי משפחותכשגלינה ודניאל עלו לארץ,‏ כל הקשיים הבירוקרטיים וקשיי השפה שבהם נתקלים עולים חדשים -רק החמירו את מצבו של דניאל שכבר בחו"ל החל לחלות במניה דיפרסיה.‏ גלינה:‏ ‏"אני פונה אלהמערכות – תקלו עלינו!!‏ דעו לקלוט בצורה רגישה יותר את העולים החדשים"‏גלינה ‏)שם בדוי(,‏ היא בת זוגו של דניאל ‏)שם בדוי(,‏ המתמודד עםמניה דיפרסיה.‏גלינה ודניאל עוברים ביחד תהליך התמודדות כפול ומכופל,‏ בן 8שנים.‏בהיותם עולים חדשים מדרום אמריקה,‏ חווים את קשיי הקליטהבגיל שאינו צעיר – בארץ חדשה,‏ על כל המשתמע מכך.‏ במקביל,‏עם או בלי קשר,‏ מתמודדים עם ביטויי מחלת המניה דפרסיה שלדניאל,‏ שבזמן הראיון עם גלינה מאושפז אשפוז כפוי בשל התקףמני – זו הפעם הרביעית,‏ ע"י משפחתו.‏גלינה מתארת קשר ישיר בין שני התהליכים.‏ ‏"עוד כשהיינושם,‏ היו סימנים.‏ אבל כשעלינו ארצה הכל התגבר.‏ כל הקשייםהבירוקרטיים שבהם נתקלים עולים חדשים,‏ כולל הקשיים בשפה– רק החמירו את המצב.‏ אי אפשר היה לקבל טיפול ראוי",‏ היאנאנחת,‏ ‏"האמת?‏ עד היום אנחנו מתקשים למצוא מענה.‏ אנימותשת רק מהחיפושים".‏הפסיכיאטר שם דגש על העלייה לארץ בגיל מבוגר כטריגר לפריצתהמחלה,‏ וראה בצעד הזה טעות.‏ עצוב להיווכח כי גלינה,‏ שמסכימהאיתו,‏ שוקלת לחזור עם משפחתה למדינה שממנה באו,‏ ‏"אולי שםיהיה לנו יותר קל"..‏גלינה ומשפחתה חוו הרבה רגעי תסכול לאורך כל הדרך.‏ ‏"דניאלסבל המון עליות ומורדות במצבו.‏ התקפי המניה כללו בזבוזיכספים ברמה שלא תתואר.‏ וכמובן,‏ כמו בימים אלו – התקפיםפסיכוטיים כולל התקפי אלימות".‏גלינה,‏ נעימת הליכות ורכה,‏ תוהה מאיפה היא שואבת את הכוח:‏‏"אני מחפשת פתרונות ללא מענה.‏ לרגע לא מוותרת.‏ לא פעםעמדתי מול סיטואציות קשות מנשוא.‏ הרגשתי חוסר אונים".‏ אתהכול היא אומרת תוך רגישות ואמפתיה למצבו של בעלה,‏ יחד עםקושי עצום.‏היא מוסיפה לרצף הקשיים את המקום המייחד את התפקידהאישי שלה:‏ ‏"בשל קשיי השפה,‏ אני גם הפה של דניאל.‏ מולהמוסדות,‏ מול האנשים,‏ מול המשטרה שנכחה באירועים שהיהמעורב בהם,‏ ואפילו מול השופט בבית משפט.‏ נאלצתי בעצמילתרגם את דבריו של בעלי,‏ זה אבסורד.‏ גם ככה המעמד כל-כךקשה.‏ נוסף לי תפקיד בעל כורחי כדי לשמור על חיינו".‏יחד עם הקושי העצום שאיתו מתמודדת גלינה,‏ היא מציינת נקודתאור – מיל"ם אשדוד.‏ שם פגשה באוזן קשבת של אנשי מקצוע ושלנשים כמוה.‏ בסוגריים היא מציינת בחיוך ‏"אני אפילו חונכת היוםבהוסטל אנשים כמו דניאל".‏ כן,‏ בין אם למרות או בשל הפקפוקבמערכת,‏ היא הפכה לחלק ממנה.‏גלינה ניצבת היום מול סימן שאלה גדול:‏ ‏"אין לי מושג לאן פנינו.‏לא יודעת אם אשאר עם דניאל.‏ לא יודעת אם נישאר בארץ.‏ כרגעהוא באשפוז,‏ נתמודד עם השאלות האלה בקרוב".‏וגלינה מסיימת בקריאה נואשת שכדאי להקשיב לה בתשומת לב:‏‏"הכי חשוב זה שתהיה הרבה יותר הקשבה תוך מתן תשומת לבלפרטים הקטנים.‏ צריך להכניס למערכת מטפלים דוברי שפותאחרות,‏ ייצוג משפטי דובר שפה אחרת.‏ גם ככה הכל כל-כךקשה.‏ אני פונה אל המערכות – תקלו עלינו!!‏ דעו לקלוט בצורהרגישה יותר את העולים החדשים.‏ זו המדינה שלנו.‏ בוא נראהאת הפנים היפות שלה,‏ קצת יותר"....‏כלי הקרמיקה של אנוש רמת השרון מככביםבמסעדות הנחשבותחברי עמותת אנוש מסניף רמת השרון המייצרים כלי קרמיקה מתגבריםבימים אלו את פס הייצור שלהם.‏ כלי הקרמיקה נמכרים יפה למספרמסעדות ברחבי תל-אביב.‏בין המסעדות שרכשו את כלי הקרמיקה,‏ גם מסעדת ‏"מון"‏ הנמצאת ברחובבוגרשוב בתל-אביב.‏‏"כשראינו את כלי הקרמיקה המדהימים של עמותת אנוש,‏ הזמנו מהסטודיוברמת השרון סטים של כלים המשמשים אותנו להגשה",‏ כך מספר זהרשטרך,‏ מנהל מסעדת ‏"מון"‏ האסייתית.‏ לדבריו,‏ לא מעט אורחים המגיעיםלמסעדה הופכים את הכלים כדי לראות מי הקדר,‏ וכשרואים שכתוב ‏"אנוש"‏הם שואלים איך נוצר הקשר.‏ ‏"למעשה,‏ לקוחה שלנו היא שיצרה את הקשרבינינו לבין אנוש",‏ מספר זהר,‏ ‏"זה מאוד מתאים לקונספט של המסעדה,‏המגישה סושי ואוכל מהמטבח היפני והאסייתי".‏מרקו אבוג'דיד,‏ הבעלים של המסעדה יחד עם סלין קורץ מספר,‏ כי המסעדהחוגגת בימים אלו 11 שנה להיווסדה.‏ב-‏ 14 בפברואר פתחו השניים מסעדה חדשה ברחוב פינסקר,‏ המגישה סוגיםשונים של קרפ צרפתי – מלוח ומתוק.‏ ‏"כמובן שגם לשם רכשנו צלחות וסטיםלהגשה מסטודיו הקרמיקה של אנוש ברמת השרון",‏ אומרים השניים...‏ירדן,‏ חברת עמותת אנוש מהסטודיו לקרמיקה שיוצרתאת הכלים,‏ יחד עם מרקו אבוג'דיד,‏ מבעלי המסעדה7

העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפשמיל"ם אשדודאיריס,‏ אחות של מתמודדת:‏סיפורי משפחות‏"בכל משפחה יש משהו.‏ זה המשהו שלנו"...‏איריס,‏ אחות של מתמודדת,‏ השלימה זה מכבר עם העובדה שאחותה הקטנה מתמודדת עםמחלה נפשית:‏ ‏"בעבר הרגיזו אותי הרבה דברים בהתנהלות של אחותי.‏ עם הזמן הבנתי שיש פהבעיה אחרת.‏ היא לא בן-אדם רגיל,‏ וצריך לקחת את זה בחשבון"‏איריס מעורבת,‏ כבת משפחה,‏ בפעילות של מיל"ם באשדוד.‏ אחותהלעומת זאת – לא.‏ היא מתנגדת לכל מסגרת שיקומית,‏ ומטופלתתרופתית.‏ בעבור האחות,‏ עמותת אנוש היא טאבו.‏ בעבור איריס,‏הוכחה הכניסה לתחום השיקום כחוויה.‏‏"על רקע השילוב במיל"ם חלה התקרבות בין בני המשפחה שחוואת המשבר יחד",‏ היא מציינת,‏ ‏"אני אדם סגור.‏ בוחרת שלאלשתף.‏ יש לי בעיקר את עצמי.‏ אני משתפת בעניינים האישיים שליאת החברות שלי,‏ אך מבדילה באופן ברור בין אלו שלי לבין אלושל אחותי.‏ לגבי ההתמודדות של אחותי,‏ אני בוחרת על פי רובשלא לחשוף את העניין".‏הכל החל בתקופה שבה הייתה אחותה הצעירה בבית ספר תיכון.‏‏"היא הייתה יפה במיוחד ותמיד במרכז.‏ כולם היו סביבה ואניזוכרת אותה כדמות חיובית",‏ איריס מנסה להיזכר,‏ ‏"ואז,‏ באיזשהושלב היא החלה להסתגר,‏ הלכה ונהייתה בודדה,‏ וסירבה להתחברלאנשים – עד ההתפרצות שהייתה לה בגיל 14, אז אושפזה".‏איריס,‏ כמו רבים כמותה,‏ קיוותה שבשחרורה של האחות הסתייםהסיפור.‏ ‏"המשפחה חשבה שזו אפיזודה חולפת שתעבור,‏ ונמשיךהלאה.‏ רצינו לעבור את זה כבר,‏ להאמין שזה זמני".‏אך לא כך.‏ מהר מאד הבינו בני המשפחה שזה סיפור התמודדותשילווה אותם עוד זמן ארוך.‏‏"כל אחד מבני המשפחה התפתח כאדם,‏ בדרכו.‏ יחד עשינו גםעבודה משותפת.‏ הבנו לגמרי שיש מקום שנותן סיוע לנו,‏ כמולאחרים – שזקוקים לו כל-כך.‏ החלטנו מהר מאד להשתמש בו".‏את האישיות,‏ דרך החשיבה,‏ העדינות והכנות ואפילו את השמחה– מביאה עימה איריס לתוך ההתמודדות.‏ ‏"בהתחלה הייתההמון הסתרה.‏ בושה.‏ רגעים קשים.‏ אני מודה שאפילו היה פחדלהרוס את התדמית של המשפחה.‏ עם הזמן בחרתי אחרת,‏ ואלייהצטרפו נוספים",‏ היא מחייכת,‏ בכל משפחה יש משהו.‏ זה המשהושלנו...".‏מיזם תעסוקתי חינוכי נחנך בסניף קריית-יםחוות החושים - יום שכולו חוויה וכיף!‏מתנסים בעבודה בחוות החושיםחוות החושים של סניף קריית ים מציעהלמבקריה – קבוצות מבוגרים וילדים כאחד –ימי כיף וחוויה חד פעמיים.‏ בין שבילי הגינההאורגנית,‏ חדר החושים ‏)"סנוזלן"(‏ ואולםהפעילות,‏ יוצאים המבקרים להרפתקהחושית מעוררת ומהנה:‏ נוגעים,‏ טועמים,‏מריחים,‏ מתבוננים מאזינים ויוצרים.‏חוות החושים הוקמה כמיזם תעסוקתי בעלמסר חינוכי – חברתי,‏ המהווה ערוץ מיוחדלשילוב בקהילה,‏ מימוש פוטנציאל אישיומקור פרנסה מכובד למתמודדים עם מגבלהנפשית.‏מועדון תעסוקתי ‏"ניצנים"‏ הוקם לפני כ-‏‎6‎שנים ושימש כמועדון כישורי חיים לנפגעי נפשבוגרים,‏ אשר מטרתו הייתה להקנות כליםלתפקוד עצמאי בתחומים שונים.‏ ל"ניצנים"‏הגיעו פעמים רבות לאחר שהתייאשו מעצמםוחדלו להאמין ביכולתם להשתלב בחברהובמסלול חיים נורמטיבי ואיכותי.‏במהלך השנה האחרונה עבר המועדון תהליךשינוי משמעותי ביותר והפך ממרכז כישוריחיים למרכז תעסוקתי חדש וייחודי אשרמפעיל את מרכז הסדנאות ‏"חוות החושים".‏במרכז החדש מתארחות קבוצות שונותליום של חוויה פעילה אשר אותה מעביריםומפיקים המשתקמים.‏מספרים אנשי הצוות:‏ ‏"כדי שהפרויקטיצליח נדרשה אמונה גדולה מאוד לאורך כלהדרך.‏ במסגרת השינוי נבנו ופותחו סדנאותהכשרה למתמודדים כגון:‏ נהלי עבודה,‏ מעגלהשינוי,‏ תקשורת בין אישית,‏ סדנת עמידהמול קהל,‏ יחסים בעבודה,‏ עמידה במצבילחץ,‏ שירות ומכירה ועוד.‏ במקביל החלוהמתמודדים להתנסות במערך תפקידיםרבים אשר נבחרו בהתאם למטרות הפרויקט,‏בשיתוף עם רצונותיו ויכולותיו של כלמתמודד:‏ הכנת כיבוד,‏ קבלת קהל ואירוח,‏הנחיית קבוצות,‏ טיפוח ואחזקת הגינה,‏תפעול מחשב,‏ הכנת מתנות ויצירה,‏ ניקיוןוארגון המבנה,‏ מלצרות,‏ קניינות,‏ שיווקוקשרי לקוחות,‏ ניהול משמרת ועוד.‏ לצורךהתמקצעות בתפקידים אנו נעזרים בגורמיםמקצועיים אשר בונים יחד אתנו את השילובהמוצלח והעדין בין מטרותיו השיקומיות שלהמקום,‏ לבין הפיכתו למיזם עסקי ברמהגבוהה המותאמת לשוק החופשי.‏לפרטים נוספים וליצירת קשר עם חוות החושים:‏כתובתנו:‏ שד'‏ צה"ל 19 ת.ד.‏ 1225 קריית ים,‏ טל':‏ 04-8743135 פקס:‏ 04-8743329ימים ושעות פעילות:‏ א'‏ – ה'‏ 8:30-12:308עד כה התארחו במרכז קבוצות רבות,‏ הן שלמבוגרים והן של ילדים,‏ והתגובות שהתקבלוהיו חמות ונרגשות.‏ כיום מגישים בחווהמוצר מוגמר ואיכותי שמהותו:‏ שירות מסור,‏מפגש פתוח וחוויה פעילה.‏ המתמודדים,‏ כמוגם הצוות המקצועי והמתנדבים,‏ עובדיםבמרץ ובמסירות ראויים לשבח לפני ימיהאירוח ובמהלכם.‏חוות החושים – סניף קריית ים

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏מיל"ם נתניהיש גם מלאכים בדרך‏"כששמעתי מה האבחנה של גיא ‏)שם בדוי(‏ הייתי פשוט בהלם",‏מספרת רחל.‏ המחלה פרצה אצל גיא בהיותו בן 16. מאז מתמודדתמשפחתו עם המשברים ביחד.‏ההתמודדות עם המחלה חייבה אותם להשקיע כספים רביםבטיפולים.‏מספרת רחל:‏ ‏"עבדתי בתפקיד שכלל מפגש עם נכויות.‏ בעיקרפיסיות.‏ כשהתחלנו את המסע עם גיא,‏ נחשפתי לעולם קשה,‏ שלאידעתי מעולם שהוא קיים.‏ עיקר השבר שלי היה כשראיתי ילדיםקטנים שחולים במחלת נפש.‏ לא תיארתי לעצמי ולו לרגע,‏ שקיימתתופעה כזאת".‏רחל מגוללת מסכת מפגשים עם אנשי מקצוע.‏ לדבריה היו ביניהםשהעבירו את המסר בצורה קשה ומייאשת,‏ אך היו גם ‏"מלאכים",‏שהדליקו את האור בתוך החשיכה שבה הייתה שרויה המשפחה.‏‏"הרופא הראשון אמר לנו:‏ ‏'איך הבאתם את הבן לפירוק מוחלט?‏אם תשקיעו בו הרבה כסף,‏ אולי הוא ייצא מזה..'".‏ מאז ועדהיום,‏ היו המפגשים עם אנשי המקצוע מגוונים ומלמדים.‏ חלקםמחלישים וחלקם מחזקים.‏ הייתה אף רופאה אחת ששיתפה אותנובחוויה שעברה ביחד עם בנה בזמן שהשתקם מתאונת דרכיםשעבר.‏ היא הדגישה בעיקר את האמונה וסיפרה שהבן השתקםבאופן מלא.‏ היא נסכה בנו תקווה והעבירה מסר של אמון מלאבמערכת השיקום".‏במהלך השנים נשאבה רחל למלאכת הטיפול בגיא.‏ היא צמצמהאת שעות העבודה שלה והשקיעה את כל כולה בשיקומו.‏ למרותזאת,‏ חוותה גם חוויות לא קלות עם גיא:‏ ‏"גיא עשה הפרדהמוחלטת ביני לבין בעלי,‏ תקופה ארוכה התחבר לאבא בלבדואפילו לא דיבר איתי"...‏פתאום נקטע קולה הנוגה – ועל פניה מופיע לפתע חיוך גדולכשהיא מדברת על המלאך שהופיע בחייה:‏ " אחרי כמה שנים שלסיפורי משפחותלרחל שני בנים.‏ האחד )32( מתמודד עם פגיעה נפשית,‏ השני )34( מתמודד עם המרחק ביןהארץ לארה"ב,‏ שם בחר לגור.‏ ורחל,‏ מתמודדת עם שניהםנדידה בין אנשי מקצוע,‏ נפגשנו עם פרופסור לפסיכיאטריה ששינהאת חיינו מהקצה אל הקצה.‏ הוא האמין בחלומות של גיא ועזר לולהגשים אותם,‏ זה אחר זה".‏אותו פרופסור היה נוכח שלב אחר שלב בכל מהלך השיקום שלגיא - מגיל 20, כשגיא התעקש להשלים את לימודי הבגרות,‏ ועדשקיבל את רישיון הנהיגה ‏)שעשה במסגרת סדנה מיוחדת לאנשיםעם קשיים(‏ לרגע לא הרפה מהאמונה בגיא ומהתמיכה בו.‏‏"גיא למד גרפיקה,‏ הנהלת חשבונות.‏ הכל היה חשוב להתפתחותשלו,‏ אבל מאד יקר.‏ התמיכה של כולנו גם יחד,‏ היא זאת שדחפהאותו כל הזמן קדימה".‏אבל התמיכה לאורך כל הדרך,‏ הייתה מורכבת.‏ מצריכה חשיבהשונה,‏ שינויים,‏ כוחות.‏ ‏"בשל הקשיים עברנו דירה ממושב אלהעיר.‏ עשינו את זה כדי לזכות בתמיכה של המשפחה המורחבתוגם כי קצת התביישנו מהחשיפה במקום מגורים קטן".‏מעבר לקשיים מול החברה בעקבות משבר הבן,‏ היה על המשפחהלהתמודד גם עם קשיים שנוצרו בתוכה.‏ ‏"הבן הבכור התחתןוהקים משפחה.‏ אצל הקטן,‏ הכל מורכב יותר.‏ הפער בין האחיםהלך וגדל".‏רחל מעידה על עצמה כמי שמצליחה להתמודד עם הקשיים גםבזכות הקשר עם מיל"ם.‏ ‏"שם אני פוגשת אנשים כמוני,‏ שמביניםללבי.‏ יש בכך משום תחושה של שותפות גורל".‏גיא עובד היום במשרד הנה"ח ומבחינה חברתית עדיין מתקשהלהתחבר לחברים ובפרט לנשים.‏ רחל מעט מודאגת,‏ אך מביטהלאחור לדרך הארוכה שעברה המשפחה יחד עם גיא מאז רגעקבלת הבשורה ועד היום.‏ ‏"כשקשה,‏ אני תמיד מזכירה לעצמי אתה'מלאכים'‏ שמסייעים לי בדרך,‏ בעמותת אנוש ובכלל במערכתהשיקום – וחוזרת לחייך...".‏הנפש של מקסים יוצאת לאור!‏בערב מיוחד שכולו שירים ישראליים הפגין מקסים,‏ מתמודד מקריית שמונה,‏איך מנפצים סטיגמותמקסים,‏ בן 57, אבא לשלושה תושב קריית שמונה,‏ מתמודד עם פגיעה נפשית במועדון עמותת ‏"אנוש"‏בעיר מזה שבע שנים.‏ בסיוע אוראל DJ בן 17, הופיע מקסים בבית הקפה ‏"מותק"‏ שמופעל על ידי חבריהעמותה.‏ בערב מיוחד שבו באו לידי ביטוי מוזיקה,‏ יצירה ושמחה,‏ הפגינו מקסים וחבריו את הכוח להתמודדעם הסטיגמה.‏ערב שירים ישראלים היווה מפגש בין שני אנשים שונים סביב אהבתם למוזיקה.‏ מקסים,‏חי ונושם מוזיקה,‏ הפך את אהבתו למוזיקה ואת כישרון השירה שלו כלי להתמודדות.‏מקסים מפעיל במועדון אנוש חוג קריוקי וחולם להופיע מול קהל.‏אוראל בן 17 תלמיד תיכון ‏"בבית לקידום נוער"‏ בליוויו של בעז בן פורת ‏)עו"ס שנה ג'‏ תלחי(,‏ הינו די ג'יי מקצועי המפעיל ומפיק אירועי הגברה באזור,‏ ורוצה לעשות התנדבותמשמעותית.‏ ביחד עם אנשי הצוות והסטודנטים יזמו את ‏"ערב מקסים".‏הערב איפשר להביא לביטוי את המטרות המרכזיות של ‏"קפה מותק":‏ מקום מאפשרומעצים,‏ הנותן במה ‏)במלוא מובן המילה(‏ לביטוי אישי,‏ למפגש בין קהלים שונים,‏ לשיתופיפעולה מקדמים בין ארגונים בקהילה,‏ וליצירת תרבות פנאי נורמטיבית ולא מתייגת.‏שרים בצוותא ב"ערב מקסים"‏ בקריית שמונה9

העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפשמיל"ם חיפהרכבת השדיםסיפורי משפחות‏"המושג ‏'אשפוז בכפייה'‏ העיר בנו את כל השדים שהכרנו על מחלת נפש:‏ קשירות למיטה,‏ מכותחשמל,‏ סורגים,‏ זריקות והלעטה של תרופות.‏ כיצד יכולים אנחנו – ההורים,‏ להביא לשם את בתהזקונים שלנו,‏ יפה,‏ עדינה,‏ וכל כך שברירית...‏ "המסע שלי התחיל לפני שש שנים,‏ כשעליתי לרכבת בבאר שבעבדרכי לנהריה לבקר את אחותי.‏לקחתי חופשה של יומיים מהעבודה.‏ ארזתי תיק קטן עם בגדיםלהחלפה ליום אחד וצידה לדרך,‏ עמדה לפני נסיעה של ארבעשעות.‏ המולת הקולות בקרון המלא עד אפס מקום לא הפריעה לילתפוס תנומה קלה.‏התעוררתי לקול צלצול הנייד שלי – חברה של בתי נילי טלפנהוביקשה שאגיע לנילי מהר ככל האפשר ‏"משהו לא בסדר איתה"‏אמרה,‏ נילי חסרת מנוחה,‏ מדברת ללא הרף,‏ ונשמעת מנותקתמהמציאות.‏מיליון מחשבות עלו במוחי בניסיון להבין מה קורה.‏נילי עברה לגור בצפון כדי ללמוד במכללה,‏ ועמדה לסיים סמסטרשני,‏ התחלה של ‏"חיים חדשים"‏ בתום תקופת טיפול גמילהמעישון סמים.‏שוחחנו יום יום בטלפון.‏ היא נשמעה מאושרת,‏ אבל יחד עם זאתמאד לחוצה מהשינוי בחייה.‏ הרופא המטפל התקשר והביע דאגתובשל מצבה של נילי.‏למיטב ידיעתו,‏ אמר,‏ מצב כזה נגרם לאנשים שחזרו לעשן סמיםאחרי הפסקה.‏ מאד סביר,‏ הוסיף,‏ שעישנה חשיש שהוסיפו לו חומרהגורם להזיות ויש לקחתה בדחיפות לבית חולים כדי להתנקות.‏התמונה התחילה להתבהר.‏ ידעתי שעלי לשנות את תכניותייולטפל בנילי.‏ אבל איך??‏ לאן??‏כל שעמד לרשותי היו מספרי טלפון של משפחה וחברים בנייד.‏התחלתי בסבב טלפונים.‏ רק השם יודע כמה קשה היה לי לנהלשיחות על סמים,‏ מיון,‏ בית חולים,‏ ופסיכיאטרים,‏ כשחיילתחמודה וזרה יושבת מולי.‏ החלטתי לרדת בחיפה ולהגיע לרמב"ם.‏חבריה של נילי ניאותו לבקשתי להסיעה לשם.‏אבל בחיפה סירבה נילי אפילו לשמוע על אשפוז.‏ נאלצנו לחזורצפונה,‏ לביתה,‏ וללון שם.‏בבוקר המחרת,‏ אבא של נילי החליט קודם להתייעץ עם פסיכיאטר‏)באופן פרטי(.‏ הגענו אליו בשעות הערב המאוחרות.‏ ‏"התקףפסיכוטי"‏ קבע,‏ ורשם כדורים.‏משביקשנו מכתב הפניה אמר שאין צורך,‏ שהרי ‏"כל פסיכיאטרמתחיל"‏ בבית החולים שאליו נגיע עם נילי יחליט על אשפוזה.‏ וכךהגענו בבוקר שלמחרת למיון הכללי ברמב"ם.‏לאחר ארבע שעות מתישות הגיעה רופאה פסיכיאטרית תורניתוקיבלה את נילי.‏ אותנו היא הזמינה לשיחה כעבור שלושת רבעישעה.‏ המליצה על המשך נטילת התרופות,‏ אך כיוון שנילי סירבהלהתאשפז,‏ היה עלינו לקחת אותה הביתה ולהחזירה לרמב"ם מדייום ביומו.‏כששאלתי את הרופאה כיצד יתכן בכלל ששואלים ל"דעתו"‏ שלאדם כשכל-כך ברור שדווקא הדעת השתבשה,‏ ענתה שהיא לאיכולה לאשפז אותה,‏ ולא הוסיפה.‏היא פשוט לא חשבה לרגע שגם אנחנו – ההורים – מבוהלים,‏מבולבלים ואובדי עצות.‏ אם הייתה מסבירה לנו מהם ההליכיםהמקובלים במקרים של אשפוז אדם בגיר,‏ היינו מבינים,‏ ופועליםעל פיהם,‏ ואז היו נחסכים מאיתנו טלטולים מיותרים רבים.‏לאחר מספר ימים נודע לנו,‏ שלפסיכיאטר המחוזי יש סמכותלאשפז בכפייה כשזה מתבקש.‏ קבענו פגישה אצלו.‏נילי עברה בינתיים לגור עם אביה בקריות.‏נסעתי הביתה כדי להצטייד בבגדים ובציוד נוסף להם הייתיזקוקה נואשות,‏ לסיים עבודה דחופה,‏ ו"התנחלתי"‏ אצל אחותיבנהריה,‏ אחרי שלקחתי חופשה לא מוגדרת מהעבודה.‏אבל.....‏הספקות כירסמו בנו.‏המושג ‏'אשפוז בכפייה'‏ העיר בנו את כל השדים שהכרנו על מחלתנפש:‏ קשירות למיטה,‏ מכות חשמל,‏ סורגים,‏ זריקות והלעטה שלתרופות.‏ כיצד יכולים אנחנו – ההורים שלה,‏ בכלל להעלות עלהדעת להביא אותה לשם?‏ בת הזקונים שלנו,‏ יפה,‏ עדינה,‏ וכל כךשברירית...‏ ‏"בובת חרסינה"‏ כינו אותה בילדותה.‏הילדה,‏ שבגיל 6 תפרה באצבעותיה הדקיקות והמוכשרות להפליאאין ספור שמלות לבובות שלה.‏ הילדה שהספיק לה לראות פעםאחת בלבד סרט כדי לדעת לדקלם מילה במילה את כל המשפטיםשנאמרו בו.‏איך יכול להיות שלא ראינו במשך 19 שנה מחלת נפש?‏איפה טעינו?‏ אולי אנחנו אשמים?‏ הרי כשהייתה בת 4 התגרשנו.‏הפסיכיאטר המחוזי הצליח לשכנע את נילי להתאשפז מרצונה.‏היה זה שבועיים ימים לאחר שלקתה בהתקף פסיכוטי.‏ האשפוזהראשון...‏ לו נוספו אחר כך עוד ארבעה אשפוזים.‏שלוש שנים אחר כך עברתי לגור בצפון.‏לאט לאט למדתי להפנים את העובדה שיש לי בת עם נפש פגועה,‏ושכל שינוי,‏ גם שינוי לטובה,‏ משפיע עליה לרעה.‏ אני תמיד צריכהלהיות מוכנה.‏למדתי להזמין אמבולנס פרטי להקטין הוצאות כספיות,‏ להגיעלמיון בטירה,‏ כדי לחסוך זמן המתנה - אין במיון טירה קהלסקרנים שבאים ודוחפים את הראש לראות מאיפה יוצא הדיבורהבלתי נלאה,‏ הצרוד,‏ הטורדני,‏ המלווה בהמון גסויות.‏כן.‏ שמעתם נכון – בחירות של אמא מבוססות על ‏"קטנות",‏ אבלמה לעשות?‏ אני לא רופאה ולא פסיכיאטר.‏ אין לי שמץ מושג עלרמה מקצועית.‏ויש לטירה עוד יתרון - אי אפשר להתבלבל ולחשוב רמב"ם;‏ ‏–אולייולדות,‏ אולי נשים,‏ אולי אורתופדיה?!-‏ טירה זה פסיכיאטריה.‏ישר וברור,‏ לי גם לה,‏ ולכל השואלים.‏כן,‏ אני אמא.‏אם כואבת,‏ אבלה על בת שחיה נושמת–‏ וכל כך אבודה!‏המסע שלי התחיל כזכור ברכבת.‏ רכבת מוזרה שפושטת ולובשתצורה.‏פעם רכבת הרים,‏ או רכבת שדים.‏ רכבת משא כל-כך כבדה!!‏לי זה לא משנה,‏ אני יודעת שהפסים הם ‏"מילם",‏ וקבוצותהתמיכה,‏ ויש מנהיג לעולם,‏ אז אני בטוחה.‏אני גם יודעת שבקרונות הסמוכים יש עוד המון אנשים,‏ הורים,‏אחים,‏ וגם חברים נושאים ונוסעים במנהרת הזמן,‏ מתמודדיםכמוני.‏את התיק לא פרקתי.‏ הוא ארוז ומוכן אם וכאשר יגיע הזמן.‏הוספתי לו במשך השנים כיס ענקי מלא משאלות,‏ חלומות,‏ בקשותותפילות.‏אבל זה,‏ לפעם אחרת...‏10

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏‏"בית"‏ – אדם בקליפ חדש בסיוע עמותת אנושבמסגרת שיתוף הפעולה של הזמר אדם עם אנוש – העמותההישראלית לבריאות הנפש,‏ צולם קליפ לשיר ‏"בית"‏ מתוך אלבומוהאחרון ‏"רגעים קטנים".‏השיר נכתב על ידי חיים קינן,‏ על פי סיפור חייו של אדם,‏ על הבית שבוגדל בצל ילדות עם אם חולה במניה דיפרסיה.‏הקליפ צולם בלוקיישן זהה לבית ילדותו של אדם ובהשתתפותהשחקנית רינה לביא.‏הזמר אדם השתתף לאחרונה באירוע ההתרמה השנתי של עמותתאנוש ובכנס העובדים הארצי.‏ זאת,‏ בעקבות חיבור שנוצר עםהעמותה לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטרי על חייו,‏ שבו הוא נחשףכמי שילדותו עברה בצל אם פגועת נפש.‏ במהלך ערב ההתרמה הוקרןקטע מרגש מהסרט ומיד לאחר מכן שר את ‏"בית"‏ ולא השאיר עיןיבשה אחת באולם.‏ צופית גרנט,‏ אחות לפגוע נפש נשיאת חוג הידידיםשל אנוש ומנחת האירוע:‏ ‏"אדם נגע בלבבות.‏ זה היה הקטע המרגשביותר בערב,‏ שהמחיש יותר מכל את המורכבות של להיות בן משפחהלפגוע נפש".‏בעקבות שיתוף הפעולה מוזמן אדם מדי פעם לפורומים שוניםהעוסקים בבריאות הנפש כדי לספר את סיפורו האישי ולהופיע,‏ומרטיט את הלבבות.‏ לדבריו,‏ החשיפה הביאה אותו למקומות טוביםוהחשיבות שלה עצומה.‏ בשמת אדמון,‏ דוברת אנוש:‏ ‏"החשיפההאישית של אדם מסייעת לנו רבות במאבק הסיזיפי בסטיגמהשדבקה בפגועי הנפש.‏ אני מקווה שאמנים נוספים ילכו בעקבותיוויירתמו למאבק".‏הזמר אדם בערב ההתרמה של אנושמיל"ם אשדודשמחה לא נכנעת לעצבסיפורי משפחותשמחה מתמודדת עם בעל חולה מניה דיפרסיה המכור להימורים.‏ היא מצביעה על טעות נפוצהבקרב המשפחות:‏ ‏"מנחם התאשפז,‏ וכשהשתחרר – חשבנו שהסתיים המשבר והרפינו מהטיפול".‏הקשר עם צוות מיל"ם מחזק אותה ולמרות הקשיים היא נשארת אופטימית.‏ כשמה – כן היאשמחה היא ההוכחה שהשם שנבחר לאדם,‏ עשוי להיות גורםהמעצב את אישיותו וחייו.‏ במקרה שלה השם רומז על הדרך שבהמתמודדת המשפחה עם בן משפחה השרוי במשבר.‏רבים הם הקשיים שאיתם היא מתמודדת כאשתו של מנחם ‏)שםבדוי(,‏ שסובל ממניה-דפרסיה וגם מכור להימורים.‏‏"תני לכתבה את הכותרת:‏ ‏'הישרדות'",‏ היא אומרת תוך תיאורהמסע שעוברת המשפחה בת חמש הנפשות בשנים האחרונות.‏‏"בתחילת הנישואים הכול היה בסדר.‏ בעלי עבד כנגר וגידלנויחד שלושה ילדים מקסימים"‏ ‏)היא שולפת בגאווה את תמונותהילדים כמי שמנסה להזכיר לעצמה מהו ניצוץ האושר בחייה(.‏‏"בעקבות פיטוריו של מנחם,‏ חלה הידרדרות במצבו הנפשי והואנכנס לדיכאון.‏ כל אותו הזמן השקעתי אנרגיה רבה כדי להסתיראת העניין מהמשפחה המורחבת.‏ ואז,‏ באופן לא צפוי,‏ ממעמקיהדיכאון – מנחם המריא לעבר המניה",‏ מתארת שמחה בדרכההצבעונית את השינוי הקיצוני,‏ שהתבטא ב"רכישות כלכליותבסכומים מטורפים,‏ נזקים כספיים בקנה מידה גדול,‏ איבדתישליטה".‏שמחה,‏ כאישה דתייה,‏ בת למשפחה שורשית באשדוד,‏ פנתה כדרכהלרב,‏ שהמליץ על אשפוז דחוף.‏ ‏"מנחם התאשפז,‏ וכשהשתחרר –חשבנו שהסתיים המשבר והרפינו מהטיפול".‏כאן מעלה שמחה טעות הנפוצה בקרב משפחות רבות,‏ שתחושתההקלה שמקורה בטיפול,‏ מביאה אותן לידי שאננות.‏‏"מכאן רק החלה הסאגה.‏ מנחם המשיך ועשה נזקים,‏ בעוד אנימנסה לפרנס את הילדים – והתאשפז שוב,‏ פעם אחר פעם".‏במקביל,‏ אמה של שמחה,‏ שהייתה לה יקרה מכל,‏ נפטרה.‏ היא זושהיוותה בעבורה מקור הכוח.‏‏"היא הייתה אמא מושלמת,‏ והכול בשבילי.‏ ההתמודדות הייתהפתאום כפולה.‏ מנחם הגיע לשבעה מוזנח ובייש את המשפחה,‏ ולילא היה כוח.‏ הייתי עצובה ושבורה".‏אבל מהמשבר הזה צמחה שמחה וגילתה מחדש את הכוחותהטמונים בה.‏ בעזרת האב התומך נפשית וכלכלית,‏ קמה על רגליהוהחליטה לא לוותר.‏ בעיקר על האושר שלה ושל ילדיה.‏‏"החלטתי לעזוב את הבית.‏ הדברים הלכו והידרדרו.‏ הילדים ראומחזות מאד קשים.‏ הרבה אלימות,‏ וכאן - היה מבחינתי הגבול".‏שנה שלמה גרו שמחה והילדים בבית אביה,‏ בנפרד ממנחם.‏בתום התקופה,‏ בעקבות חרטה ותחנונים של הבעל,‏ חזרו הביתה.‏‏"עד היום אני מצטערת על הצעד שעשיתי בכך שהסכמתי לחזור".‏מאז,‏ מנחם ממשיך ומסתבך כלכלית ופרנסת המשפחה קשה.‏הילדים עוזרים בעודם עובדים בעסקי המשפחה ועדים לכל מהשעוברת שמחה,‏ שעם הזמן בחרה לשתף יותר ויותר.‏ היא רואהבמשפחה המורחבת ואף בילדיה,‏ מקור כוח עבורה.‏‏"בזה זה לא נגמר.‏ יש לי אחות עם פיגור,‏ שמאושפזת בימים אלובמצב קשה.‏ אני תומכת בה מכל הלב.‏ במקביל אני חיה עם בעלשלא בטוח שיש לי רצון להישאר איתו.‏ מגיעה לי אהבה אמיתית",‏היא מוסיפה מתוך תובנה שמן הסתם התגבשה במפגשים במיל"ם,‏שם קיבלה כוח לשים גם את האושר שלה בסדר עדיפויות עליון.‏היום שמחה,‏ אישה יפה ומטופחת,‏ שהחיוך המבולבל לא משמפיה – נמצאת בצומת דרכים.‏ ‏"היום אני חיה בפחד בעיקר מהלאנודע.‏ אני מחפשת תשובות ובינתיים לא מוצאת.‏ הזוגיות בינינומרוחקת,‏ ועם הילדים הכול מורכב".‏ שמחה לא מצליחה לעצור אתדמעותיה,‏ למרות שהצהירה בתחילת הראיון שהפסיקה לבכות.‏‏"נקודת האור בתוך כל הבלבול וחוסר האונים הזה,‏ הוא צוותמיל"ם אשדוד – בעבורי זוהי נקודות אור בתוך כל החושך הזה.‏אבל אני לא מתכוונת לוותר.‏ אאסוף את השברים ואמשיךהלאה".‏11

העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפשתל-אביבסיפורי משפחות‏"לרגע לא ארפה מלשמור על כבוד הורייכבני אדם"‏לרגע לא ארפה מלשמור על כבוד הוריי כבני אדם...‏ארז הוא בן יחיד לשני מתמודדים החברים בסניף אנוש תל-אביב.‏ מקור השם בעץ ארז הלבנון,‏אותו העץ החזק שממנו בנו את בית המקדש.‏ הוא מספיק חזק כדי לשאת את העול והכובד...‏ארז מתפרנס מהיותו עיתונאי בעיתון גדול.‏ הכישרון המילולימתבטא באופן בולט גם בדרך שבה הוא מתאר את התחושות שלובמשך 30 שנות חייו לצד שני הורים פגועי נפש.‏ הוא מספר אתסיפורו באופן מאד אותנטי ומוחשי.‏ ניתן להרגיש כל רגש,‏ לראותכל נוף שהוא מתאר,‏ כמעט להריח את הריחות שהוא מתאר...‏הוא מתחיל מהסוף:‏ ‏"המפגש עם המועדון החברתי של אנושהוא חוויה מרגשת בעבורי.‏ לראות את אבא שלי,‏ שהיום הוא נכהבכיסא גלגלים חוגג את יום ההולדת שלו ומתרגש כמו ילד,‏ זוחוויה ענקית בשבילי.‏ גם אמא שלי,‏ שהמועדון הוא הבית השנישלה – אלו דברים שאני לא מכיר.‏ המערכות מנוכרות וקשות והןאלו שאחראיות על גורלות של אנשים.‏ ודווקא אתם באנוש - איןלכם החלטות אלא בעיקר קבלה".‏בימים אלו ארז חי במאבק תמידי מול הגוף האחראי עלהאפוטרופסות של שני הוריו.‏ המדינה לקחה ממנו את האחריותעל מעט הכספים של הוריו,‏ והפקידה אותה בידי אנשים זריםהמקבלים את ההחלטות בענייני הכספים.‏‏"אני מותש מההתנהלות מולם.‏ אין להם מושג וכל רצון להבין אתהקשיים שלנו...הם לא יודעים מהי פגיעה נפשית ומהם הצרכיםשל כל אחד מההורים,‏ ואני מוצא את עצמי כל הזמן במלחמה.‏למען מה?‏ בסך הכול למען האושר של ההורים שלי,‏ שהם האנשיםהכי קרובים לי".‏ארז שוזר את סיפורו האישי בסיפור ההתמודדות של הוריו,‏ומתחיל בהתחלה:‏ ‏"הילדות שלי הייתה מורכבת,‏ אבל טובה.‏ לאברור לי אם היא באמת הייתה ורודה כל-כך או שאני מייפה אותהבלא מודע.‏ אימא ילדה אותי ומיד נכנסה לדיכאון שאחרי לידהובגיל חודש הכניסו אותי למעון כזה של ילדים שההורים מתקשיםלגדל אותם,‏ ליד הבית בתל-אביב.‏ את אמא מהר מאד אשפזו".‏בהתחשב בגיל הצעיר שבו הוכנס למעון,‏ זכרונו של ארז מפתיע:‏‏"אני זוכר שאבא בא כל הזמן לבקר אותי.‏ את אמא שיחררובהדרגה מבית החולים.‏ לאחר מכן גם אותי החזירו הביתה תוךליווי מקצועי,‏ לזרועותיהם של ההורים".‏‏"אני זוכר הרבה טוב.‏ היינו משפחה נורמטיבית.‏ אימא ניקתה,‏קנתה בגדים,‏ קצת בישלה...משפחה רגילה.‏ הלכנו לים מדי פעם...‏היינו בקשר עם האחים של אמא.‏ אני זוכר שערכנו איתם לילסדר",‏ הוא אומר ונאנח אנחת כאב על כך שהדברים השתנו.‏ אמאשל ארז היום הרבה פחות תפקודית.‏ נעזרת בשירותי דיור מוגן.‏האב מאושפז במעון מחוץ לעיר ויושב על כסא גלגלים.‏ עם הדודיםכמעט אין קשר.‏ ארז מיידע אותם מידי פעם על מצבה של אחותםומנסה להיעזר בהם,‏ אבל לרוב זה לא קורה.‏‏"אבא עבד,‏ הלך למילואים,‏ היה לנו קשר טוב עם השכנים.‏ לאטלאט גדל הפער בין אמא לאבא לטובת אבא,‏ אז הוא בעיקר הובילאת המשפחה".‏ארז,‏ כמו רבים אחרים,‏ מחפש את הרגע שבו השתנו הדבריםבצורה קיצונית.‏ תר אחרי הנקודה הספציפית,‏ שם הכל השתבשמבחינתו.‏‏"עברנו דירה אל מחוץ לעיר,‏ רחוק מהמקום שאליו היו רגיליםכל השנים.‏ לדעתי המעבר השפיע על התפקוד שלהם.‏ הם הפסיקולחגוג לי ימי הולדת,‏ היחסים עם הסביבה לא היו משהו...‏ זה הלךוהידרדר.‏ ואז חזרנו שוב לת"א,‏ ושוב שינוי.‏ כנראה שזה לא היהבריא לשניהם וחלה הידרדרות נוספת.‏ אבא נכנס להתקפי מניהמוזרים ונהיה פרנואידי,‏ ואמא הלכה ונהייתה תלויה בסבתא,‏שהייתה חולה בעצמה".‏בתוך כל זאת ארז עוצר וחוזר לדמותו כילד בן 8, שרואה אתאביו נגרר במדרגות בכוח ע"י אחים פסיכיאטרים שמוביליםאותו לאשפוז כפוי.‏ ‏"מאז,‏ אני בעיקר זוכר את הביקורים של אבאמאברבנאל בבית.‏ הוא היה מגיע לסופי שבוע,‏ לוקח אותי בראשוןבבוקר לבית הספר,‏ וחוזר לשם.‏ אני אפילו זוכר מכתב שכתבתילו - ‏'אבא אל תלך ממני'..".‏ארז,‏ שנעזר בטיפולים פסיכולוגיים,‏ הלך ונהיה לנער ולגברבעל תובנות ומודעות עצמית גבוהה.‏ ‏"מאז התחלתי להיות ילדהורי..".‏קשה שלא לראות את החיבור בין המלחמה שלו כילד שרוצהשיאבקו עליו,‏ שלא יוותרו עליו – לבין המאבק שלו היום מולהמוסדות,‏ שלא יוותרו על הוריו.‏ כבר אז כנראה פיתח כוחותהמשקפים את אישיותו הבלתי מתפשרת.‏‏"אבא חזר מהאשפוז הזה ואני זוכר שהתעסקו בי הרבה.‏ אני אפילוזוכר כיצד תיחקרו אותי כדי לראות אם אמא מתפקדת.‏ שיקרתיהרבה כי רציתי לגונן עליה...‏ עד היום אני עושה את זה...",‏ הואמחייך את חיוכו הכובש.‏ ‏"אט אט הוציאו אותי מהבית לפנימייהבירושלים.‏ זו הייתה פנימייה טיפולית והייתי שם חמש שנים.‏אמא ואבא הגיעו מדי פעם לביקורים.‏ אמא מתישהו הפסיקה.‏אבא מעולם לא ויתר".‏הוא מעיד על עצמו שהיה ילד סגור ומופנם:‏ ‏"התנהגתי יפה,‏ כיאמא אמרה שאם אהיה ילד טוב,‏ יחזירו אותי הביתה".‏ארז יכול לספר עוד ועוד על חוויותיו כילד פנימיות.‏ החוויותהשפיעו עליו כאדם ועיצבו את עולמו.‏ ‏"היום,‏ בגלל מה שעברתי,‏אני מורד בניסיונות של המערכת להכניס את ההורים למסגרותשלא מתאימות להם.‏ זאת כפייה ואני לא אסכים".‏רגע מכונן נוסף בחייו היה אותו יום שבו נשלח ארז הביתה במלחמתהמפרץ,‏ כמו שאר הנערים.‏ ‏"אבא היה בהתקף מאני קיצוני והמצבבבית היה נורא.‏ אז הבנתי שלא אוכל לחזור הביתה".‏מהפנימייה הטיפולית הוא עבר לפנימייה רגילה,‏ שנחשבהלאיכותית.‏ הוא מציין את העו"סית עמליה,‏ שלה הוא חייב עדהיום תודה על שהאמינה בו.‏‏"...לשם ביקשתי מאבא שלא יבוא..התביישתי בו..",‏ הוא אומר.‏ארז נע בין תיאור הסבל והקושי לבין תיאורי אהבה אינסופייםכלפי הוריו.‏ מה שמאפיין לא פעם משפחות רבות בהתמודדות עםבן משפחה שסובל מקשיים אלו או אחרים.‏ארז מיעט להגיע מהפנימייה הביתה.‏ בביקוריו נתקל לא פעםבהתקפי מניה מוזרים של אביו ובמצב כלכלי קשה עד כדי מחסורבאוכל בסיסי.‏ ‏"כבר בגיל 17.5 מצאתי עצמי לוקח אחריות.‏ אניואמא ניסינו לתפקד יחד כדי להציל את המצב.‏ כל זאת,‏ תוךתקופת הבגרויות שלי.‏ ההרגשה הייתה שאני חייב להיות נוכח,‏אחרת יהיו נזקים קשים".‏ארז התגייס והתגורר בדירת המשפחה.‏ בצבא זכה לאמפתיה מצדהצוות למצבו האישי והמשפחתי,‏ דבר שנתן לארז תחושה שלהמשך במעמ'‏ הבא12

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏מיל"ם חיפהעוד זה מדבר וזה באסיפורי משפחותרונית מצאה במיל"ם אוזן קשבת וקיבלה עזרה,‏ תמיכה וכלים בהתמודדות עם מחלת הבן.‏ בעודהיא לומדת להכיר בעובדה שעולמה כבר לא יהיה אותו דבר,‏ החלה גם בתה לגלות מצוקותנפשיותאיך לא ראיתי ואיך לא שמתי לב לפני כן...‏יום אחד התקשרו אליי ושאלו אותי אם אני מעוניינת לבואלפגישה במיל"ם ‏)מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים(.‏ למרות שלאהכרתי את מיל"ם ולא ידעתי מה זה מיל"ם,‏ נעתרתי לבקשה,‏ כיהייתי בתקופה כל-כך קשה,‏ שכל עזרה שהציעו לי הסכמתי לקבל,‏במחשבה שזה יכול לסייע לבני.‏הסיפור עם בני החל כשגיליתי שהוא מכור לסמים.‏ הרגשתיש"השמיים נפלו".‏ מאוחר יותר התגלה לי,‏ שיש לו תחלואה כפולה:‏גם התמכרות לסמים וגם פגיעה נפשית.‏ רוב שעות היום,‏ במשךתקופה ארוכה,‏ הוא ישב מול הטלוויזיה כמו ‏"זומבי"‏ ולא דיברעם אף אחד ולא עשה כלום,‏ וכשבאו אנשים או בני משפחה,‏ הואהסתתר או יצא מהבית.‏ על טיפול הוא לא רצה לשמוע בשום פניםואופן.‏ המשכתי לחפש עזרה וישועה.‏ יחד עם זאת כל הזמן שאלתיאת עצמי ‏"כיצד זה יכול להיות,‏ שבני,‏ הילד הכישרוני החכםוהטוב,‏ הגיע למצב הזה?!";‏ ‏"מה לא היה בסדר בחינוך שלי?!";‏‏"איך לא ראיתי ואיך לא שמתי לב לפני כן שהמצב גרוע?!".‏ההגעה הביתה הייתה סיוט בשבילי.‏ כל הזמן הרגשתי מועקה,‏משהו שאי אפשר להשתחרר ממנו.‏ נכנסתי הביתה ללא ההתלהבותשהייתה לי קודם לכן.‏ לא ידעתי מה אני הולכת למצוא שם בבית,‏חשבתי שהכל מתפרק.‏ לפעמים הצלחתי להתאפק ולא להגיב למהשקורה בבית,‏ אבל בדרך-כלל הייתי לחוצה.‏ מאוד רציתי שתהיההתקדמות,‏ שיהיה שינוי.‏ כעסתי על כולם וגם על עצמי.‏ רוב שעותהיום בכיתי.‏ לשאלה ‏"מה שלומך?"‏ הייתי מתפרצת בבכי שלדמעות ללא שליטה.‏היה מאוד קשה.‏ לא מצאתי מנוח.‏ הייתי מאוד מוטרדתבגלל בני.‏ כשבעלי ואני שוחחנו,‏ דיברנו בעיקר עליו,‏ וכןשיתפתי בסיפור רק חברות טובות שלי ובני משפחה.‏הרגשתי כבדות,‏ התקשיתי לנשום ובקושי תפקדתי.‏ רוב הזמןבכיתי ולא יכולתי לדבר על הבעיה בלי דמעות בעיניים,‏ הרגשתיאשמה.‏ ניסיתי להתקשר לכל העולם ולחפש עזרה בכל מקום.‏התקשרתי לאחותי לבקש עזרה ולשאול אותה מה דעתה על כלהעניין,‏ האם יש לה רעיון או פתרון?‏הלכנו מפסיכיאטר לפסיכיאטר,‏ אבל כמעט שלא הייתה התקדמות.‏הרגשתי שאיבדתי את השמחה,‏ אבל לא את התקווה.‏ כשהגעתילמיל"ם,‏ נעזרתי מאוד במנהלת המיל"ם חיה נחמה,‏ ובקבוצהשבה השתתפנו,‏ אני ובעלי.‏ בני החל בתהליך של שיקום,‏ תהליךשקידם אותו ומאוד עזר לו בהחלמה.‏עוד לא הספקתי לעכל את כל מה שעבר עליי,‏ ופתאום גיליתישגם בתי סובלת מאיזו שהיא הפרעה רגשית.‏ היו לה המון כעסיםכלפיי,‏ כלפי אביה,‏ כלפי אחיה וכלפי כל העולם.‏ יחד עם זאת גםלי היו כעסים כלפיה.‏ הרגשתי ממש חסרת אונים,‏ וכל מה שעשיתילא עזר ולא שיפר את מצבה.‏הייתי בטוחה שהדברים תלויים בי,‏ ושרק אני זו שאוכל לפתור אתהבעיה.‏ אבל רק כשבעלי ואני הגענו למיל"ם,‏ תוך כדי ההשתתפותבקבוצה,‏ למדנו הרבה.‏ למדתי כיצד להתייחס לבתי ואיך לדאוגלעצמי,‏ כדי שלא אתמוטט ויחד עם זאת למצוא את הטיפול הנכוןוהמתאים.‏ כל זה מאוד סייע להחלמתה של בתי ולשמירה עלהשפיות שלי.‏במיל"ם קיבלתי הרבה כלים,‏ תמיכה ועזרה,‏ שסייעו לי להתמודדבמצבים הקשים שבהם הייתי שרויה.‏ המפגש הקבוצתי מאוד עזרלי.‏ הרגשתי שאני משתנה בזכות הקבוצה,‏ מה שהביא להקלהבמצב שבו הייתי נתונה.‏ חלק מהכלים שקיבלתי הם:‏ איך להקשיב,‏לא רק למה שנאמר אלא גם למה שנאמר בין השורות.‏ רכשתי ידעבלתי מבוטל על המחלה,‏ על סימפטומים,‏ על תופעות הלוואי שלהמחלה ועוד...‏ למדתי כיצד לשים גבולות גם לעצמי וגם לבן שלי,‏לדוגמה:‏ לומר לו ‏"אני לא מוכנה שידברו אליי ככה",‏ שאני מרשהשיכנסו הביתה עד שעה מסוימת,‏ וכי יש לשמור על השקט בלילה.‏כמו כן שמתי גבולות לעצמי:‏ אני לא מסיעה את הבן כל הזמן לכלמקום שהוא מבקש.‏ תוך כדי,‏ ניסינו לחזור לשגרה ולשמור עלהזוגיות.‏פתרנו בעיות מתוך תהליך השיתוף בקבוצה,‏ שמענו זה את זהוחשבנו על דרכים להתמודדות.‏ לדוגמה:‏ איך להגיב כשהבתמתקשרת אלי בלילה?‏ גם היום יש מדי פעם רגרסיות,‏ אבלההתייחסות שלי ושל בעלי שונה.‏ אנחנו פחות נבהלים ומלוויםאת הבן או את הבת למקום בטוח יותר.‏ בזכות מיל"ם הצלחתילהתמודד עם הקשיים.‏ כל מה שלמדתי וכל מה שקיבלתיבמיל"ם מלווה אותי במקומות נוספים בחיי,‏ ומאוד מקל עלייאת ההתמודדות עם מצבים שונים בחיים.‏ כיום הצטרפתי לוועדהמשפחות של מיל"ם.‏ בוועד אנו נפגשים אחת לחודש וכשצריך,‏גם יותר.‏ יוזמים פעילויות כגון ימי עיון,‏ כנסים וכד'.‏אני רואה את הצטרפותי לוועד המשפחות,‏ כחובה ולא רק כזכות.‏כפי שבמיל"ם עזרו לי,‏ כך אני רואה את עצמי מחויבת לתרוםולעזור למשפחות במיל"ם ככל יכולתי.‏המשך מעמ'‏ 12משמעות,‏ שחשובה לו עד היום.‏‏"מכאן,‏ הלכתי וגדלתי לאדם בוגר ואחראי.‏ אני מצליח מאדבמקצוע אבל כל הזמן חושש שיפטרו אותי בשל המסירות להורים,‏שגוזלת ממני זמן רב ופוגעת בעבודה.‏ בנוסף,‏ לאחר הקריסההכלכלית שהייתה לי,‏ אני חי היום עם אמא וזה לא פשוט לי.‏ אבללא יעזור כלום,‏ לרגע לא ארפה מלשמור על כבודם כבני אדם.‏לאחרונה יש בי צורך להיות איתם יותר,‏ כי אני מבין שזה לאלעד.‏ המועדון של אנוש משמש לי מעין מתווך ביני לבין ההוריםוזה מקל עליי.‏ אנוש היא נקודת האור היחידה שיש לי,‏ כי מזמןאיבדתי אמון במערכת".‏13

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏מיל"ם נתניהסיפורי משפחות‏"אמרתי לבני:‏ קח סכין,‏ תהרוג אותי – וזהו!"‏אסתר נלחמת בכל החזיתות:‏ קשיים כלכליים בעקבות מות בעלה,‏ אלימות קשה מצד הבןהחולה,‏ ההתמכרות לסמים שהביאה אותו למצבים קיצוניים ועוד.‏ אסתר:‏ ‏"למדתי בקבוצותהתמיכה של מיל"ם,‏ שיש לאבירם גם אישיות.‏ לא רק מחלה.‏ לחלק הזה שבו אני מנסה לדבר"‏אסתר נמצאת בימים אלו בדיוק בשיא הסערה.‏ סערה נוספת בחייהמשפחה בהתמודדות עם המשברים האינסופיים של אבירם ‏)שםבדוי(‏ – הבן,‏ שסובל מסכיזופרניה וגם מהתמכרות לסמים.‏בזמן הראיון אבירם מאושפז בכפייה.‏ זה לו האשפוז החמישי.‏השני בכפייה.‏‏"בכל פעם זה קשה יותר.‏ ההידרדרות גדולה יותר",‏ היא אומרתבבכי.‏‏"אבירם הוא בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים.‏ היום הוא בן 27.כשהיה בן 9 אביו נפטר ומאז חלה ההידרדרות במצבו.‏ נאלצתילהתמודד עם מות הבעל ועם התפרצויות הזעם של הבן עוד בהיותוילד קטן".‏אסתר נלחמה בכל החזיתות:‏ קשיים כלכליים בעקבות מות בעלה,‏אלימות קשה מצד אבירם,‏ ההתמכרות לסמים שהביאו אותולמצבים קיצוניים,‏ ובעקבות השילוב של הסמים והתרופות – גםעם התקפים פסיכוטיים ורצונו למות.‏ ‏"כבר קרה שאמרתי לבני:‏קח סכין,‏ תהרוג אותי – וזהו!",‏ היא אומרת בכאב.‏‏"הרופאים אמרו שהטריגר לפריצת המחלה היו בעיקר הסמים.‏לא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל".‏אסתר מדגישה את תכונותיו הטובות של אבירם ואת היכולות שלו:‏‏"הוא חכם ויפה – ילד מקסים",‏ היא מחייכת ומאידך מתקשהלהכיל את הפער הכל-כך גדול בין היכולות לקשיים.‏ נראה כאילוחשוב לה להזכיר לעצמה את הצדדים היפים שלו.‏יחד עם זאת היא מזכירה לעצמה:‏ ‏"למדתי בקבוצות התמיכה שלמיל"ם,‏ שיש לאבירם גם אישיות.‏ לא רק מחלה.‏ לחלק הזה שבואני מנסה לדבר.‏ למרות ההאשמות שלו והכעסים שלו מולי,‏ אניבוחרת לראות גם את החלק הבריא שלו,‏ יש לו הרבה מזה".‏בהמשך לשאלה אם היא משתפת אנשים בקשיים,‏ רחל נאנחת:‏‏"בימים אלו אני מרגישה ייאוש גדול.‏ ניכור מצד המערכת.‏כשאבירם בבית,‏ יש לי שליטה.‏ כשהוא לא - אני מודאגת ומפחדת.‏לא פעם פחדתי למות.‏ בשיא שלו הוא אלים כלפינו.‏ כשאמרו לנושהאבחון הוא סכיזופרניה,‏ אמרתי לעצמי:‏ ‏'אני מעדיפה שיהיהלו סרטן"..‏אסתר עומדת בימים אלו חסרת אונים מול מצבו של הבן.‏ הכלמאד מחליש אותה.‏ אין לה מושג כיצד יתמודד עם התחלואההכפולה הזו – של סמים ופגיעה נפשית.‏‏"אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק.‏ אין רגע שלווה.‏ כשאבירםמפסיק תרופות ומתחיל להשתמש שוב בסמים – חלה הידרדרותואז כולנו בכוננות.‏ מבחינתו,‏ הסמים הם המענה לסבל שלו,‏ ואז –המעגל סגור ואין מוצא".‏במרכז מיל"ם של עמותת אנוש היא זוכה לחיבוק חם ולתמיכה.‏‏"צרת רבים חצי נחמה",‏ היא אומרת באי נוחות בולטת בהגיעהלמפגש עם הורים במרכז מיל"ם בנתניה.‏ נראה שהאחרים בקשבגמור למצוקתה.‏ האימהות האחרות זורקות לחלל האוויר עצותבשילוב חיבוק חם.‏לעתים גם התמיכה הזו היא סוג של כוח.‏פתרונות ברורים למצבו של אבירם,‏ אסתר והמשפחה – לא תמידיש.‏ התחושה היא שחשוב שהמתמודד עצמו יבחר לצעוד קדימה,‏במקביל לרצון ולתמיכה של המשפחה.‏‏"יש הרבה טענות על כך שאני מפנקת אותו יותר מדיי.‏ אולי זהמה שגורם לו לא להתאמץ.‏ אני לא יכולה אחרת – אמא – זואמא...".‏‏"צלם,‏ אדם ואנוש"‏מתמודדים מסניף באר שבע הציגו את צילומיהם בתערוכה בבית ‏"אשכול פיס"‏ בעירתערוכת הצילום ‏"צלם,‏ אדם ואנוש"‏ הוצגה במשך שבוע ימים בבית אשכול פיס בעיר.‏ בתערוכה הוצגוצילומים של מתמודדים מסניף אנוש באר-שבע כחלק מקורס צילום שהתקיים בסניף.‏שיתוף הפעולה בין העמותה,‏ המתמודדים וגואל דרורי,‏ מורה לצילום,‏ אמן ואוצר,‏ מנכ"ל צלמנייה -העמותה לצילום ותיעוד מורשת ב"ש,‏ הוליד צילומים מעוררי השראה ורגש,‏ הפותחים צוהר לעולמו האישישל האדם ש"מאחורי המצלמה".‏התערוכה ‏"צלם,‏ אדם ואנוש"‏ היא פרי מצלמתם של קבוצת מתמודדים שלמדה להשתמש במצלמה ככלילביטוי אישי.‏ דרך עדשת המצלמה ובתוצאות המוצגות בתערוכה ניתן להבחין כי המציגים חושפים עולםפנימי עשיר.‏במפגשי הקבוצה הציגו המשתתפים עבודה בדיוקן עצמי,‏ נחשפו סיפורי חיים,‏ אשר באמצעות הצילוםוהדימויים,‏ ניתן לנסות ולהבין את העולם העשיר המסתתר מאחורי היומיום של חברי הקבוצה.‏הם הכירו את בניית הקומפוזיציה הצילומית,‏ הכרת המצלמה ואופן הנצחת סצנות מהחיים.‏ הקבוצהיצאה לסדנת צילום בעיר העתיקה בבאר-שבע,‏ לביקור במיזם הצילום "7 זום",‏ ועוד.‏ הכלים שרכשו חבריהקבוצה,‏ מביאים אותם להתבונן בצורה ממוקדת וביכולת לאחוז בחלקיק שנייה ולשמרו לנצח.‏המתמודדים התוודעו לאמן שבהם,‏ ליכולת השליטה והבחירה שלהם,‏ ולנקודת מבטם האישיתוהייחודית.‏בתמונות:‏ למעלה צילום של יגאל,‏ למטה צילום של אורית15

המופע מדמה את אחד המפגשים בסדנהשבה עבדו במהלך השנה האחרונה עםהיוצר הבימאי והשחקן אמנון פישר.‏העמותה הישראלית לבריאות הנפש‏"משהו טוב"‏בפברואר העלו חברי קבוצת הדרמה של מועדון הצעיריםבקריית אונו את המופע ‏"משהו טוב",‏ המספר על החייםבצל המחלה – בהובלתו ובבימויו של השחקן והיוצר אמנוןפישר.‏ במהלך השנה האחרונה עיבדו ביחד עם פישר אתהקשיים הרגשיים,‏ הדחייה החברתית והחלומות האישייםלכדי מופע מרגשבאולם מופת בקריית-אונו והיה פתוחלקהל הרחב שגדש את האולם,‏ זכו חבריהקבוצה לתשואות רמות.‏העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏אחרי שנה של עבודה יצירתיתאנחנו גאים להזמין אתכם ל-‏‏"משהו טוב"‏אמנון פישר,‏ בימאי ההצגה:‏ ‏"ההצגהמאפשרת למתמודדים לחשוף ולגלותאת עולמם הפנימי תוך יצירתיות,‏עומק וביטויים אומנותיים מן המעלההראשונה.‏ הקהל יכול להציץ אל חייהםשל המתמודדים ולהבין עד כמה הדעותהמוקדמות על מחלת נפש רחוקות מןהמציאות ועד כמה עולמם דומה לעולמםשל הצופים.‏ העבודה על ההצגה הייתההזדמנות מרתקת ומאתגרת בעבוריוהפגישה אותי עם הכוחות הבריאיםשיש למתמודדים בעשייה אומנותיתובתיאטרון".‏הקבוצה נפגשה מדי שבוע,‏ כשברקעמנהלת אותה סיגל ישראלי,‏ מנהלת מועדוןהצעירים,‏ שתמכה,‏ עודדה והיוותה משעןלאורך הדרך.‏ בתום המופע,‏ שהתקייםד"ר דניאלה עמיטל,‏ מנהלת מחלקהפסיכאטרית במרכז לבריאות הנפשבאר יעקב-נס ציונה:‏ ‏"מסגרת קבוצתיתכמו תיאטרון מאפשרת תמיכה רגשיתומעודדת קבלה עצמית אצל הפרטבקבוצה.‏ במקביל חשוב לשמר את הקשרעם המטפל האישי כמו גם להקפידולהתמיד בטיפול התרופתי כדי לאפשראיכות חיים ואיזון נפשי.‏ כיום קיים פתרוןלטיפול ארוך טווח באמצעות זריקה פעםשבועיים,‏ דבר המסייע למתמודדים רביםלדבוק בטיפול התרופתי ולקיים אורחחיים נורמטיבי ועצמאי".‏המופע התאפשר הודות לחסות חברתהתרופות יאנסן סילג.‏מופע קבוצת הדרמה של חבריאנוש קריית אונובמאי המופע ומנחה הסדנה - אמנון פישרהמופע יתקיים ביום ד'‏16.02.11 בשעה 20:30באולם מופת,‏ רחוב פנקס 10קריית אונוהכניסה חופשיתהמופע בחסות חברתההזמנה למופע ‏"משהו טוב"‏הנפש"‏ ‏"ראי ‏"ראי הנפש"‏קבוצת ‏"אנוש " קריית אונו מציגה כמדי שנה תערוכה בקהילה.‏‏"ראי הנפש"‏ הוא הנושא הנבחר על ידי חברי הסדנה.‏ כוונת השםלשקף את הקול הפנימי שצף ועולה ומביא לידי ביטוי את הנוףהפנימי בצבע וצורה.‏ הציור בעבורנו,‏ אומרים חברי הסדנה,‏ הואכלי,‏ דרך לספר את סיפורנו.‏ הציור הוא הדיבור של הנפש.‏הצבע והבד הם הפינה האותנטית והאינטימית שלנו - רגעים שלאמת.‏שם בעצם אנחנו מתייחדים עם רגשותינו,‏ עם מה שמתחולל בתוכנו.‏רגשות של אור ושמחה,‏ סערות נפש.‏ זה זמן לריכוז מחשבה,‏זמן להתנתקות מכל מה שאנו חווים ביומיום.‏ ‏"ראי הנפש"‏ הואההשתקפות של עצמנו.‏כתבה:‏רבקה רון מנחת הסדנה - מועדון אנוש קריית אונוציור מתוך תערוכת המתמודדים17

העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפשכנס שת"פ אנוש-הום סנטר - 2011בחודש פברואר התקיים הכנס השנתי לשיתוף הפעולה בין חברתהום סנטר לבין עמותת אנוש.‏ שיתוף הפעולה בין הגופים נמשך מזהשש שנים.‏ מטרת הכנס הייתה לבנות תכנית עבודה משותפת בין 12הסניפים המשתפים ביניהם פעולה,‏ ולהוקיר את עבודתם של אלושערכו פעילויות משותפות ייחודיות במהלך השנה החולפת.‏את יום העיון פתחה מיכל דנין הולנדר,‏ מנהלת פיתוח המשאביםשל העמותה אשר ברכה את מנהלי הסניפים החדשים שהצטרפו אלשיתוף הפעולה בשנה זו.‏ד"ר הלה הדס ששלחה את ברכתה הדגישה בדבריה את הייחודשבשיתוף הפעולה בין אנוש להום סנטר:‏ ‏"זהו קשר שמושקעים בועבודה ורגש – איננו נחים על זרי הדפנה אלא משקיעים בו באופןמתמיד,‏ הצלחתו נובעת מכך שהוא נובע מהערכים והיעדים שלהארגונים".‏בהמשך היום סיפרה רגי כהן,‏ מתמודדת מסניף נתניה העובדת מזהמספר שנים בסניף הום סנטר בעירה,‏ על עבודתה בסניף ועל הסיפוקהרב שהיא מקנה לה.‏ ‏"אני יועצת טקסטיל והעבודה בהום סנטרתרמה לי רבות והעניקה לי ביטחון עצמי גם בחיי האישיים".‏ בחלקהשני של היום התחלקו המשתתפים לצוותי עבודה כדי להתוות אתתכניות העבודה לשנת 2011.לסיום הוענקו תעודות הוקרה לחמישה מנהלי סנטרים מצטיינים עלפעילותם הרבה במסגרת השת"פ בשנת 2010. הסנטרים המצטייניםהיו בני ברק,‏ באר שבע,‏ רמלה,‏ נתניה וחיפה מפרץ.‏‏"תודה על יום ממצה ומועיל",‏ סיכם ארן שדמי את היום וציין כיהוא יוצא בתחושה של סיפוק מהעשייה המשותפת,‏ ‏"אני מקווה לעודמפגשים מועילים וטובים שכאלה".‏בהמשך בירך סמנכ"ל משאבי אנוש של חברת הום סנטר,‏ ארן שדמי.‏ארן ציין בדבריו את תחושת הערך המוסף ששיתוף פעולה עם גוףחברתי כאנוש מעניק לעובדי הום סנטר,‏ וכי הדבר מסייע ליציבותבמקום העבודה.‏ ‏"לראות את האור בעיניים של רפי מנהל סניף הוםסנטר בני ברק לאחר אירוע מיוחד עם חברי העמותה,‏ אומר את הכל",‏ציין ארן.‏ הוא הדגיש את הערך המוסף ששיתוף הפעולה מהסוג הזהנותן הן למתמודדים של אנוש והן לעובדים של הום סנטר,‏ המתנדביםלקחת חלק בפעילות לעתים גם מעבר לשעות העבודה הרגילות.‏בהמשך היום סיפרו איריס רוזנס,‏ מנהלת סניף אנוש רמת גן,‏ ורפיברקני,‏ מנהל סניף בני ברק,‏ על שיתוף הפעולה הפורה בין הסניפיםבשנה החולפת – על הפעילויות המגוונות ועל בילויים משותפיםדוגמת יציאה לבאולינג,‏ סדנת ‏"הכן עצמך לחורף",‏ מסיבות משותפותבחגים ועוד.‏סוד ההצלחה לדבריה טמון במנהל הסניף שמשכיל לסחוף את כלאנשי הצוות אחריו,‏ בהתמדה של מנהל סניף אנוש ביצירת הקשר עםמנהל הסנטר ובשילוב עובדים נוספים מסניף אנוש בשת"פ.‏רפי הוסיף ואמר כי זוהי זכות גדולה לעבוד עם חברי אנוש וכיהעובדים למדים להעריך את היכולות של המתמודדים ולקבל אותםלחיק החברה.‏רגי כהן עם רותי קובל,‏ מנהלת תעסוקה נתמכת בנתניהארן שדמי,‏ סמנכ"ל משאבי אנוש הום סנטר עם עתליה דרעי,‏ סמנכ"למקצועי אנוש ומנהל סניף הום סנטר באר שבע18

העמותה הישראלית לבריאות הנפשהעמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏מיל"ם אשדודהבריחה של נדבאריאלה ואריק מתמודדים כזוג הורים.‏ ההתמודדות המשותפתמעניקה להם כוח.‏ שניים בחזית המלחמה זה כוח כפול.‏ הכל כפול:‏התמיכה,‏ אך מאידך גם הדילמות.‏לאריאלה ולאריק חוויות חובקות עולם.‏ ברגעים שבהם מתפרצתשוב המחלה של הבן נדב )36( – הוא בורח לארץ רחוקה,‏ לפיבחירתו,‏ אם אפשר לקרוא לזה כך.‏‏"כשהוא בורח הוא לא מעדכן היכן הוא.‏ ככה אנחנו עסוקיםברגעים הקשים האלה בתחקירים על מנת למצוא אותו.‏ אנחנומפעילים את כל העולם בשביל המטרה הזאת.‏ הכל במקביללדאגה שלנו לשלומו ולשאלה – אם הוא בכלל בחיים".‏את חוויות החיפוש במהלך השנים הם מספרים יחד,‏ משתלביםיפה זה בסיפורו של זה,‏ תוך רגישות והקשבה שנראה – כי עובדועיבוד מקצועי במסגרת ההתמודדות המשותפת.‏‏"גם ללמוד לעבור את הכל ביחד צריך הנחיה.‏ לעתים הדעותחלוקות,‏ הכיוונים שונים.‏ חשוב לדעת לעבוד בשיתוף פעולה".‏בשביל זה היה להם את מיל"ם,‏ כבר בשלב מוקדם של ההתמודדות.‏מעבר להכוונה המקצועית,‏ הרחיבו את מעגל החברים שלהם.‏‏"היום אנחנו נפגשים עם המשפחות גם כדי ליהנות בלי קשר לבןהמשפחה ולהתמודדויות שלנו.‏ סתם לעשות חיים!".‏הרגע שבו הכל התחיל היה ביום שבו התקשר נדב מן הצבא בשלושבלילה.‏ זה רגע שחרוט לשניהם חזק בזיכרון.‏נדב שירת בחיל קרבי ועבר טירונות מאד קשה.‏ הטלפון בשעהכזאת של הלילה לא היה דבר שבשגרה והדאיג מאד את ההורים.‏‏"לא היו סימנים מוקדמים.‏ הטלפון הזה הפתיע אותנו.‏ בשיחההוא אמר שהוא רוצה לעזוב את הצבא.‏ הופתענו ונבהלנו".‏המשפחה התחברה למצוקת הבן.‏ גם אחיו,‏ שהקשר ביניהם קרובמאד – התגייס למשימה.‏ התלבטות גדולה החלה בקרב המשפחהבאשר לשילוב אנשי מקצוע בתהליך,‏ עד שהוחלט שנדב יישארבמסגרת צבאית אבל ישנה תפקיד.‏ עד לשחרורו שירת כנהג.‏לאחר השירות הצבאי,‏ עבד נדב בעבודות מזדמנות על מנת לחסוךכסף לטיול,‏ ויצא לדרך.‏‏"הוא מאד נהנה בטיול.‏ הכיר חברים,‏ טייל,‏ ראה עולם.‏ אבל אזנתבשר על מותו של בן משפחה קרוב מאד,‏ שהיה יקר לו מכל,‏ וחזרמוקדם מהצפוי לארץ".‏מאז חזרתו,‏ חלה ההידרדרות הגדולה שכללה שימוש בסמיםובריחה לארצות רחוקות.‏ בעזרת אנשים טובים וטכניקותסיפורי משפחות‏"כשלבננו נדב נודע דבר מותו של בן משפחה קרוב מאד,‏ שהיה יקר לו מכל,‏ חלה ההידרדרותהגדולה שכללה שימוש בסמים ובריחה לארצות רחוקות.‏ דווקא ההיקשרות שלו לחיית המחמדוהאחריות עליה,‏ הוכחה כדבר שגרם לו להאמין בעצמו מחדש"‏יצירתיות מצאו ההורים ביחד עם האח – את נדב במזרח הרחוק.‏בית חב"ד והקונסוליה היו תמיד ברקע ותמכו במאמצי המשפחהלאתר את הבן ולהחזירו לארץ.‏ בפעמיים ההן,‏ לאחר מבצע מיוחד- חיכו לו בשדה התעופה בני המשפחה והחברים,‏ ומכאן – לאשפוזכפוי.‏בני הזוג מתארים את החוויות הקשות בחיוך ובבדיחות הדעת.‏ הםנזכרים יחד ברגעים משמעותיים ונראה כי הזוגיות,‏ למרות הכל,‏התחזקה כמי שעברו יחד הרפתקאות אינסופיות שאילצו אותםלהתמודד כל הזמן.‏‏"למרות היחד,‏ היו רגעים של פערים במקום הרגשי שכל אחדמאיתנו היה בו.‏ אריאלה עברה תקופות קשות של ייסורי מצפוןעל האשפוזים הכפויים.‏ אני תמכתי בה ושכנעתי אותה שאין מנוסמהפתרון הזה,‏ למרות שבתוך תוכי – גם לי היו כאלה",‏ אומרהאב.‏בשלב מסוים אובחן נדב כסובל ממאניה דיפרסיה.‏בני הזוג הגיבו לאבחנה,‏ כמו הורים רבים אחרים – בשוק.‏‏"היינו חסרי אונים.‏ בכל פעם שיצא מאשפוז הרגשנו אבודיםובודדים.‏ לא הייתה הכוונה מצד הפסיכיאטריה וטיפול המשךהיה נחוץ,‏ אבל לא ברור כיצד והיכן.‏ האמון במערכת נפגע".‏עד לאותו רגע שבו הגיע פתרון ממקור לא צפוי.‏ מחיית מחמד,‏שמבלי שידעה – הייתה המענה לרגשות הקשים של נדב.‏‏"הוא נקשר אליה.‏ יצא מהבית כדאי לטייל איתה,‏ טיפל בהבמסירות.‏ היא נתנה לו תחושת משמעות.‏ האחריות שקיבל עלעצמו הוכחה כדבר שגרם לו להאמין בעצמו מחדש".‏מדי פעם מרד בטיפול התרופתי,‏ חזר וברח לארצות נוספות ואפילונעצר.‏ שוב,‏ בעזרת קונסוליות ועזרה של גורמים נוספים – הוחזרלארץ.‏ ‏"לאורך כל הדרך אחיו לא הרפה.‏ הוא הוביל את החיפושיםוהלך עם תמונת אחיו הקטן ביד,‏ תוך שהוא מראה אותה לתושביםזרים,‏ בתקווה שאולי יזהו אותו".‏ההתנהלות ה"צבעונית"‏ לכאורה של נדב,‏ גובה מחירים כבדים.‏השכנים,‏ החברים – כולם תומכים תוך שהם מגלים הבנה לדאגההכרוכה בסכנה שבהרפתקאותיו של נדב.‏האהבה שקורנת מעיניהם של בני הזוג לבן המשותף,‏ היא המניעלכל התמיכה,‏ שהובילה את נדב להיות בימים אלו אדם עובד,‏מטופל.‏ ההורים זוכים לתמיכה של צוות מיל"ם וקבוצות ההורים,‏כשכל הסובבים אותם משתדלים לתמוך וחשים כשותפים לדרך.‏בסניף אשקלון חגגו הפנינג בישול עם אלקנה ביטון,‏שסיים במקום השני בגמר תוכנית הריאלטי ‏"מאסטרשף".‏ אלקנה הגיע לאירוע ייחודי שיזם הסניף עם השקתספר מתכונים של המתמודדים.‏ האירוע צויין בבישולהמוני במעמד ראש העירייה בני וקנין שיחד עם אלקנהעשו כבוד למתמודדים ולבני משפחותיהם.‏ כולם בישלויחד ארוחה משותפת.‏ ההפנינג כלל תחנות שבהן הוכנומאכלים שונים,‏ תחנות של תחרויות היתוליות ועוד.‏ אתהערב ליווה די.ג'יי שמלבד השמעת מוסיקה הלהיב אתהחוגגים גם עם שירי ארץ ישראל.‏‏"מאסטר לנפש"‏השף אלקנה עם ראש העיר בני וקנין,‏ מנהל הסניף בנימין בודנהיימר ומתמודדים19

העמותה הישראלית לבריאות הנפש ‏(ע.ר)‏העמותה הישראלית לבריאות הנפש‏"האני האחר"‏ של בית ספר ‏"רימון"‏זו השנה השנייה שפרויקט ‏"האני האחר"‏ מתקיים בשיתוף פעולה של אנוש ובית ספר ‏"רימון"‏למוזיקה ולג'אז.‏ תלמידי רימון מלחינים ומבצעים שירים של חברי העמותתמופע מסכם עלה על בימת מרכז ענב בתל אביב בחודש מאימופע מרגש וייחודי שבו הועלו 23 שירים בביצועים מקוריים שלסטודנטים מבית-ספר ‏"רימון"‏ לג'אז ולמוסיקה בת זמננו,‏ שהלחינושירים של חברי עמותת אנוש,‏ הועלה באמצע חודש מאי במרכז עינבתל-אביב.‏הסטודנטים,‏ שאותם מנחה ב'רימון'‏ היוצר והזמר אריאל הורוביץ,‏הלחינו ועיבדו את השירים בסדנה ייחודית לאורך הסמסטר האחרון,‏תוך היכרות ועבודה משותפת עם חברי אנוש.‏ אריאל הורוביץ ליווהאותם עד לשלב הסופי של העלאת המופע ומאחורי הקלעים.‏אריאל הורוביץ,‏ הזמר והיוצר העומד מאחורי הלהיטים ‏"רנה",‏ ‏"סיגלנחמיאס"‏ ו-‏ ‏"רקפות בין הסלעים"‏ עבד זו השנה השנייה עם תלמידיומרימון בפרויקט ייחודי שבמסגרתו קבוצה נבחרת של סטודנטיםמצטיינים ברימון עבדה במשך חצי שנה על הלחנה והפקה של מופעמוזיקלי,‏ כשאת מילות השירים כותבים חברי עמותת אנוש.‏התהליך כולו פתוח – חברי אנוש מגיעים לחזרות ונוצרים קשריםאישיים בינם לבין הסטודנטים.‏הסטודנטים הלחינו 19 שירים שנכתבו על ידי המתמודדים,‏ שבעבורםהכתיבה מהווה דרך אומנותית להתמודד עם מחלות נפש דוגמתדיכאון,‏ סכיזופרניה,‏ מניה דיפרסיה ועוד.‏ ההתבוננות המעמיקהפנימה אל תוך השירים היוותה בעבור הסטודנטים היכרות עם רובדנוסף של הנפש.‏ את היצירות הסופיות ישמיעו הסטודנטים בערבהמופע ‏"האני האחר".‏ מכיוון ש"האני האחר"‏ כבר הפך למסורת,‏וקנה לו שם של מופע ברמה אמנותית גבוהה,‏ הוא נחשב ב"רימון"‏לפרויקט יוקרתי,‏ וסטודנטים רבים שואפים להיות חלק מקבוצתהמצטיינים שיוצרת אותו כל שנה מחדש.‏תמונות מתוך המופעאריאל הורוביץ,‏ מוביל הפרויקטתערוכת מתמודדים ציירים בלב מרכז התרבות באשקלוןתערוכת ציור ופיסול מיוחדת של האומנים חי אלוש ואיציק ליעוז,‏ תושבי אשקלון,‏הוצגה בחודש מרץ במרכז הכנסים הבינלאומי של מכללת אשקלון.‏עשרות חברים,‏ בני משפחה ותושבי אשקלון התכנסו לערב הפתיחה של התערוכה,‏להרמת כוסית ולדברי ברכה מפי האומנים,‏ מנהל הסניף בנימין בודנהיימר וגב'‏ חנהרביב יו"ר איגוד האומנים של אשקלון.‏יצחק ליעוז,‏ יליד ותושב אשקלון.‏ נשוי ואב.‏ עוסק בפיסול קרמי,‏ גילוף בעץ וציור.‏למד לימודי אדריכלות ועיצוב פנים,‏ לימודי פיסול קרמי,‏ צילום ועריכה.‏ חבר באגודתהאמנים באשקלון.‏ לאמנות חלק חשוב בחייו של ליעוז.‏ היצירה משמשת לו כמקורלצמיחה,‏ סיפוק וכלי תרפויטי ושיקומי.‏ ליעוז:‏ ‏"אני נהנה להסתכל בעבודות שליכאשר הן גמורות.‏ אני מרגיש הרגשה חיובית וחש אל היצירות כאילו הן מעין ילדיםשלי - דברים שיצאו מתוכי".‏ על ההתמודדות:‏ ‏"המחלה נותנת לנו יתרון באמנות,‏מפני שאנו רואים דברים בצורה קצת פחות ‏'מרובעת'".‏חיים אלוש,‏ יליד טוניס,‏ עלה ארצה בגיל שש.‏ תושב אשקלון.‏ מהחברים המייסדיםשל סניף אשקלון.‏ עוסק בציור ורישום.‏ למד גרפיקה ולימודי אמנות.‏ מצייר בטכניקותשונות כולל שמן,‏ גואש,‏ רישום בפחם ובטוש ועוד.‏ האמנות והתיוג כאמן מוסיפיםלדימוי העצמי ולמקום שלו כבעל חשיבות וכאדם תורם בחברה.‏ אלוש:‏ ‏"האמנותהיא מתנה בשבילי".‏אנו מודים לגב'‏ תמר דגני,‏ מדריכת שיקום באומנות שטרחה להצלחת התערוכה.‏כתב:‏ בנימין בודנהיימר – מנהל סניף אשקלוןבתמונה:‏ תערוכתם של איציק ליעוז וחי אלוש,‏ סניף אשקלון20