נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה - YU Torah Online

הרב ברוך חיים סיימאןראש ישיבה בישיבת רבנו יצחק אלחנןנבואת משה רבינו באספקלריא המאירהא.‏ הקדמהכתוב בתורה ‏(דברים לד:י)‏ ‏"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה'‏ פנים אלפנים",‏ ומבואר בר"מ ‏(פ"א הל'‏ ע"ז הל'‏ ג)‏ שהתואר ‏"משה רבינו"‏ מכוון ל"רבן של כל הנביאים".‏בביאור מעלת נבואת משה איתא בגמ'‏ יבמות ‏(מט:)‏ וז"ל כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריאשאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה עכ"ל.‏במושג זה של אספקלריא המאירה וביארו לאורו כמה מאמרי חז"ל,‏– זה הדברהדבר עכ"ל.‏‏"כה"‏ לשוןהרבה מגדולי רבותינו שקלו וטרווכמו שיבואר לפנינו.‏ב.‏ ההבדל בין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירהאיתא בספרי ‏(פרשת מטות אות ב מובא ברש"י עה"ת במדבר ל:ב ד"ה זה הדבר)‏ וז"ל:‏מגיד כשם שנתנבאו נביאים בכה אמר כך נתנבא משה בכה אמר ומוסיף עליהם זהוכתב המלבי"ם ‏(שם ב"התורה והמצוה"‏ וכ"כ רבינו אליהו מזרחי שם)‏ שהחילוק ביןללשון‏"זה הדבר"‏מתבאר ע"פדברי הגמ'‏באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו ניבא באספקלריא המאירה.‏ביבמות הנ"ל שכל הנביאים נתנבאובביאור הענין כתב הרא"םש"כה"‏ הוא האספקלריא שאינה מאירה שהיא נבואה שאינה ברורה כ"כ והיא קבלת המכוון מןהענין שהיתה למשה בתחלת נבואתו,‏ ושוב כשגדל במדרגת נבואתו היתה לו נבואה ברורה מאדאספקלריא המאירה כהוראת לשון ‏"זה הדבר".‏ג.‏ שיטת הרמב"ן בפירוש ‏"וידבר ה'‏ אל משה לאמר"‏––לדעת הרמב"ן בפירושו עה"ת התורה מרמזת מעלת נבואת משה בכפל לשון הפסוק‏"וידבר ה'‏ אל משה לאמר."‏ וז"ל הרמב"ן בפרשת וארא ‏(שמות ו:י):‏ והנכון בעיני כי מלת לאמרלהורות על בירור הענין בכל מקום וידבר ה'‏ אל משה באמירה גמורה,‏ לאאמירה מסופקת ולא ברמז דבר ולכך יתמיד זה בכל התורה,‏ כי נבואתמשה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות,‏ ולבן אמר כן ליעקב אמש אמר השם אלי לאמרבאמירה ברורה שלא אזיק לכם,‏ כי לולא כן הייתי עושה עמכם רע,‏ וכן ויאמרו בני ישראל אל משהואל אהרן לאמר שהיו אומרים להם כן בפירוש וצועקים להם בגלוי פנים כי המקור לבירור העניןפעם מוקדם פעם מאוחר,‏ כמו ‏(ירמיה כג-יז)‏ אומרים אמור למנאצי עכ"ל.‏כוונת הרמב"ן היא שאיןלפרש כאן ‏"לאמר"‏ כמו שרגילים לפרשה במובן של ‏"לאמר לאחרים"‏ שהרי לפעמים אי אפשרלהעמיס הבנה זו בלשון הפסוק כמו ‏"אמש אמר אלי לאמר"‏ ‏(בראשית לא:כט)‏ דלא שייך שם לאמרלאחרים,‏ אלא כוונת המלה ‏"לאמר"‏ היא נבואה ברורה וע"ד דברי הגמ'‏ ביבמות הנ"ל דהיינואספקלריא המאירה.‏

164 אור המזרחד.‏ ענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משההנבואה הברורה שניתנה למשה רבינו לפעמים נקראת ‏"שכינה מדברת מתוך גרונו".‏וז"ל הזוהר ‏(פנחס רלב.):‏ דקודשא בריך הוא ושכינתיה מדבר על פומוי וכו'‏ עכ"ל,‏ וכן איתאבתקוני זהר‏(תיקון לח)‏וז"ל:‏משה ידבר והאלקים יעננו בקול–בההוא זמנא משה ימללבשכינתא,‏ הדא הוא דכתיב פה אל פה אדבר בו עכ"ל.‏ המכוון בדברים הנ"ל הוא שהדיבור שיצאמפיו של משה רבינו בעת שדיבר דברי נבואתו לכלל ישראל לא היה קול טבעי אלא קול השכינהשהיה מדבר מתוכו.‏כ"ו בענין זה).‏‏(עיין בספר אפיקי יהודה להרה"ג ר'‏ יהודה ליב הלוי עד"ל זצ"ל דרוש י"ז אותה.‏ הוכחת הרמ"ע מפאנו מטעמי המקראלתוספת נופך בענין זה כתב הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות ‏(מאמר חקור דין– דפרק ו)‏ וז"ל ואין להתעלם ממה שדקדק בעל הטעמים,‏ בפסוק וידבר ה'‏ אל משה לאמר,‏ בכל מקוםשהוא,‏ שאין בו טעם מפסיק זולתי טפחא במלת ה'.‏ אבל בפסוק וידבר משה אל ה'‏ לאמר יש זקףקטן במלת משה וטפחא תחת ה',‏ וכמותו וידבר ה'‏ אל אהרן לאמר ‏(ויקרא י:ח)‏ וכן וידבר ה'‏ אליהושע לאמר ‏(יהושע כ:א)‏ יש זקף קטן אצל ה'‏ וטפחא גבי אהרן וגבי יהושע,‏ עכ"ל.‏בהסבר דברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל,‏ ראה בפירוש מגיני שלמה ‏(להרה"ג ר'‏ יהושע ב"ריוסף אב"ד קראקא)‏ שביאר שהיות שבפסוק וידבר ה'‏ אל משה לאמר יש בטעמי המקרא טפחא תחתשם ה',‏ והוא הפסק קל,‏ אנו למדין שדיבור ה'‏ היה ישר אל משה רבינו.‏ לעומת זה,‏ כאשר כתובוידבר ה'‏ אל אהרן או אל יהושע,‏ יש בטעמי המקרא זקף קטן בשם ה',‏ והוא הפסק גדול,‏ להראותשהדבור לא היה לאהרן או ליהושע ממש,‏ אלא הקב"ה דיבר וממילא נשמע לאהרן או ליהושע.‏בביאור מה שהיה נחשב הדיבור אל משה כ"דיבור ישר"‏ שמעתי מהרה"ג ר'‏ ישראל דודשלזינגר שליט"א דהיינו משום המעלה המיוחדת של נבואת משה שהיתה שכינה מדברת מתוךגרונו,‏ משא"כ לשאר הנביאים.‏ו.‏ ביאורו של מהרי"ל דיסקין בגדר נבואתו של משה רבינועפ"י יסוד הנ"ל שנבואת משה רבינו היתה באספקלריא המאירה מבאר מהרי"ל דיסקיןמאמר חז"ל בספרי בפ'‏ וזאת הברכה דאיתא שם ‏(דברים לד:א):‏ ‏"ולא קם נביא עוד בישראל כמשהאבל בבבליים קם ואיזה זה בלעם בן בעור כו'.‏הרבה תמהו ‏(עיין בביאורי רבינו חיים מוואלוז'יןירושלים תשמ"ה עמ'‏ לט,‏ ובספר מחזה עליון להרה"ג ר'‏ יצחק סנדר שליט"א עמ'‏ פה-צד)‏ דאיךשייך להשוות בלעם הרשע למשה רבינו.‏וכתב מהרי"ל דיסקין ‏(במאמר לסיום התורה שנדפס בסוף חידושי מהרי"ל דיסקיןעה"ת)‏ לבאר שאין כוונת חז"ל ח"ו להשוות בלעם למשה מצד מעלת הגברא,‏ אלא להשוות את

165הרב ברוך חיים סיימאןנבואתם לענין ששניהם נתנבאו באספקלריא המאירה משא"כ בשאר הנביאים.‏ביאור הענין הואשכל נביא שמקבל נבואתו באספקלריא המאירה אינו צריך לפתור את הנבואה שהרי הכל ברורומונח לפניו.‏ מאידך,‏ נבואה שניתנה באספקלריא שאינה מאירה צריכה להיות נפתרת ע"י הנביאעצמו.‏ משה רבינו קבל נבואתו באספקלריא המאירה מחמת מעלתו.‏ אמנם בלעם קבל נבואתובאספקלריא מאירה מחמתפחיתותו– כלומר,‏שהקב"ה לא רצה שהפתרון יהיה ביד רשע כזהולכן נתן לו נבואה ברורה שלא צריך לפתור אותה,‏ זה תו"ד מהרי"ל דיסקין.‏בדבריהם"‏‏(ראה בספר מחזה עליון להרה"גשאומרים בברכת ההפטרהיצחק סנדר ר'‏רעד)‏ ‏(עמ'‏שביאר הנוסח‏"ורצה‏(אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמריםבאמת),‏ דקשה שאם הקב"ה מסר לנביאים את נבואתם פשיטא שרצה בדבריהם.‏אלא הכוונהשהקב"ה נתן הנבואה באספקלריא שאינה מאירה והנביא צריך לפתור את המראה ופתרון הנביאהוא מה שהקב"ה מרוצה בו).‏ע"פ הנ"ל ביאר מהרי"ל דיסקין דברי הגמ'‏ ב"ב ‏(יד:)‏ וז"ל משה כתב ספרו ופרשתבלעם ואיוב עכ"ל,‏ דלכאורה צ"ב כוונת הגמ'‏ באומרה ‏"פרשת בלעם".‏וכתב המהרי"ל דיסקיןשאע"פ שכל נביא קבל נבואתו באספקלריא שאינה מאירה כדברי הגמ'‏ ביבמות הנ"ל,‏ מ"מ משהרבינו קבל גם את אותן הנבואות של שאר הנביאים באספקלריא המאירה וכתבם בתורה,‏ ולכןנקראת הכל על שמו – תורת משה.‏ אמנם,‏ פרשת בלעם ניתנה כבר לבלעם באספקלריא המאירה,‏ולכן היא נקראת על שמו – ‏"פרשת בלעם",‏ ומשה רבינו הוא שהעתיק פרשת בלעם לתוך התורה.‏‏(עיין בפנים יפות לבעל ה"הפלאה"‏ בפרשת בלק עה"פ ‏"וירא את ישראל"‏ שכתב דברים דומיםלדברי המהרי"ל דיסקין הנ"ל).‏עפ"י דברי מהרי"ל דיסקין הנ"ל כתב הרה"ג ר'‏ אלעזר מנחם מן שך זצ"ל בספרו אביעזרי ‏(הל'‏ יסודי התורה פ"ז הל'‏ ו)‏ שיש מקום להבין ביתר עומק ענין נסיון העקידה.‏שאברהם אבינו לא קבל נבואת העקידה במילים‏"קח נא את בנך וגו'"‏והיינואלא ראה הנבואהבאספקלריא שאינה מאירה והיה צריך לפתור הנבואה באופן שהיה מאמין שכך הוא רצון הבורא.‏המילים ‏"קח נא את בנך וגו'"‏ שנכתבו בתורה אינם אלא האספקלריא המאירה שעל ידה קבל משהרבינו לכתוב בתורה.‏לפי זה ניתן לעמוד על גודל מעלתו של אברהם בנסיון העקידה שהרי אילוהיה שומע אברהם אבינו אותן המילים של קח נא מפי הגבורה היה הנסיון נפחת במקצת מכיון שלאהיה פתרון הנבואה תלוי כלל בידו ולא היה לו שום ברירה לפרש את הציווי באופן אחר.‏אמנםכאשר קבל אברהם את נבואתו באספקלריא שאינה מאירה שהיה תלוי בפתרונו האמיתי,‏ ומ"מ לאהשתדל כלל אברהם לפרש את הנבואה בדרך אחרת מהוראתה האמיתית,‏ זה מורה על תמימותוויושר לבבו של אברהם אבינו בעל הנסיון.‏

166 אור המזרחז.‏ ביאורו של בעל באר מים חיים ביסוד טעותם של אהרן ומריםכתוב בתורה בפרשת בהעלותך ‏(במדבר יב:א-ב):‏ ‏"ותדבר מרים ואהרן וגו'‏ ויאמרו הרקאך במשה דבר ה'‏ הלא גם בנו דבר וגו'."‏ וכתב הבאר מים חיים ‏(לרבי חיים מטשערנאביץ זצ"ל)‏שיש לדקדק בכוונת אמרם ‏"אך במשה"‏ ‏(בבי"ת)‏ ולא אמרו ‏"הרק אך עם משה דבר"‏ שלכאורה הואיותר נכון מצד הלשון.‏ומבאר שם ע"פ הבדל הנ"ל בין משה רבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו למדרגת שארנביאים שחסר להם מעלה זו.‏סבורים שנבואתם שוה לשל משה.‏וכתב לפרש וז"ל:‏וזה היה טעות אהרן ומרים שלא הבינו זאת,‏ והיוולזה אמרו הרק אך במשה דבר ה'‏– פירוש,‏הכי לא נמצא זוהבחינה כי אם במשה,‏ מה שבמשה גופיה דבר ה'‏ שהשכינה מדברת מגרונו,‏ הלא גם בנו דבר ה',‏פירוש גםבנו בתוכנו‏(פסוק ו)‏ – אם יהיה נביאכם ה'‏דבר ה',‏ כי סברו שגם הם על בחינה זו כמשה.‏ ועל זה השיבם המקוםבמראה אליו אתודע וגו',‏כלומר בתוך מראה אתודע אליו,‏והוא דמיון המראה שהרואה יראה בה פני חבירו,‏ אבל לא זה הוא הפנים האמתי,‏ כן דיבר הקב"הכביכול עם הנביאים מלובש במראה,‏ ואינם מדברים בדבר ה'‏ ממש,‏פה אדבר בו וגו'‏מתוכו בבחינת זה הדבר האמור.‏הנביאים שהדבור בתוך המראה,‏מדבר מתוכו.‏כלומר כביכול הפה שלי אל פה של משה ידבר,‏אבל לא כן עבדי משה פה אלכי השכינה מדברתפירוש לא במראה כשאררק מראה עצמיות שהדבור בעצמוומראה ולא בחידות,‏ועל כן מדוע לא יראתם לדבר וגו',‏ כי הוא מוכרח לפרוש מן האשה,‏ שהשכינהכביכול מתגלית בתוכו בגלוי עצום כמדבר וכו'‏ עכ"ל.‏ח.‏ ביאורו של הגרי"ז שבגאולת מצריםהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משהע'‏ בחידושי הגרי"ז עה"ת ‏(שמות ג:יא)‏ שביאר שהטעם ששאל משה רבינו במראה הסנה‏"מי אנכי כי אלך אל פרעה"‏ היתה משום שיציאת מצרים היתה צריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמוכדדרשינן ‏"ויוציאנו ה'‏ ממצרים – לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודוובעצמו",‏והקב"ה השיב לו ‏"כי אהי'‏ עמך"‏תהיה הגאולה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.‏– כלומר,‏ומביא הגרי"ז בשם אביו הגר"ח להקשות על מש"כ בפ'‏השכינה תהיה מדברת מתוך גרונך ושפירוזאת הברכה ‏"ולא קם נביא עודבישראל וגו'‏ לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה'‏ לעשות בארץ מצרים וגו'"‏ דאיך שייך לומר דלאקם עוד נביא על האותות והלא כתיב ‏"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".‏ ותי'‏ ע"ז הגר"חדאה"נ שלעתיד לבא יהיו נפלאות כמו במצרים אבל האותות לא יעשו ע"י נבואה כזו של משהרבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו רק ע"י נבואה סתם.‏וביאר הגרי"ז שהסיבה לכך היא כי יציאתמצרים היתה צריכה להעשות ע"י הקב"ה ולכן נעשה מכח נבואת משה ששכינה מדברת מתוך גרונו,‏

167הרב ברוך חיים סיימאןואילו הגאולה העתידה אינה צריכה להעשות ע"י הקב"ה,‏ עי"ש עוד בבאור הענין.‏ביתר ביאור,‏ ראה בספר תורה אור ‏(ביאורים וחידושים הערות והארות על ספר חידושימרן רי"ז הלוי על התורה להרה"ג ר'‏ ישראל משה פינקלשטיין שליט"א)‏ שהביא ראיה לדבריהגרי"ז שיצ"מ הוצרכה להיות דוקא ע"י נבואת משה רבינו מלשון הר"מ בפ"א מהל'‏ ע"ז הל'‏ ג',‏וז"ל ומאהבת ה'‏ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאיםושלחו וכו'‏ עכ"ל.‏מתפרש היטב לפי מרן.‏וכתב בספר הנ"ל וז"ל מה שכאן כתב הר"מ את התואר רבן של כל הנביאיםדהר"מ מיירי מזה שהעמיד הקב"ה את מרע"ה להוציא את בנ"י ממצריםולכן כתב עליו שהיה רבן של כל הנביאים שזוהי מעלתו העליונה של נבואת מרע"ה שזה היה נצרךליציאת מצרים,‏ וכדברי מרן,‏ עכ"ל.‏ריש פרשת וארא.‏וכתב עוד בספר הנ"ל וז"ל:‏ וכדברים האלה בעיקרם מבואר גם בפי'‏ הראב"ע והרמב"ןולפי פירושם נמצא שמהענין הזה גופא איירי המקראות שם.‏שמרע"ה שאל אתהקב"ה למה זה שלחתני,‏ וענה לו הקב"ה אני ה'‏ וארא אל אברהם וגו'‏ בקל שקי ושמי ה'‏ לא נודעתילהם.‏המאירה.‏ופירושו,‏ שהאבות לא הגיעו בדרגת נבואתם לדרגת מרע"ה בנבואה שהיא באספקלריהוזה היה המענה לשאלת מרע"ה למה זה שלחתני.‏ור"ל שהיינו טעמא שה'‏ שלח דוקאאותו מפני שהוא מתנבא בשם ה'‏ ולא בשם שקי כמו האבות,‏ ונבואתו היא פנים אל פנים,‏ יעו"שבראב"ע וברמב"ן.‏הרי להדיא מבואר בדבריהם שיציאת מצרים היתה צריכה להיות דוקא במעלתנבואת מרע"ה,‏ אלא שיש שינוי בין מה שכתב מרן בטעם למה שנצרך דוקא נבואת מרע"ה לבין מהשכתבו הראב"ע והרמב"ן אבל הא מיהא מבואר בדבריהם שיצי"מ היתה צריכה להיות בנבואתמרע"ה,‏ עכ"ל.‏‏[אמנם ראה לקמן מה שהבאנו מהנצי"ב בהשמטות להעמק דבר,‏ שכתב שנבואת משהבגאולת מצרים היתה בדרגה יותר גבוהה מנבואת שאר הנביאים,‏ אך עדיין לא הגיעה לדרגת שכינהמדברת מתוך גרונו,‏ שלדרגה זו זכה רק בנבואת התורה עצמה.]‏ט.‏ ביאורו של בית הלוי על גדר הנבואה דלעתיד לבאישעיהו הנביא ניבא ‏(ישעיה נב:ח):‏ ‏"קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראובשוב ה'‏ ציון".‏ כתב המצודת דוד בביאור הפסוק שהצופים הם העומדים על המגדלים ומבשרים מיבא לעיר,‏ והפסוק אומר שהצופים יראו כביכול את השכינה החוזרת לציון והם ישמחו וירננו.‏ וכתבהבית הלוי ‏(מובא בלקוטי מאמרים וליקוטים על מילי דאגדתא מכי"ק של המחבר עמ'‏ ל'‏ שמופיעיםבסוף בית הלוי עה"ת במקצת הוצאות)‏ שכוונת הפסוק היא שהצופים הם הנביאים שהם הרואים‏"יחדיו ירננו"‏–שכולם יתנבאו בסגנון אחד.‏כלומר,‏ אף שבדרך כלל אין שני נביאים מתנבאיםבסגנון אחד,‏ זהו משום שסתם נביאים מקבלים נבואתן באספקלריא שאינה מאירה וכל נביא פותראת נבואתו בסגנון המיוחד לו.‏ אמנם לעתיד לבא אפילו שאר הנביאים יקבלו נבואתם באספקלריא

168 אור המזרחהמאירה ולכך יתנבאו כולם בסגנון אחד כי הכל רואים הנבואה הברורה יחד.‏כוונת הפסוק היא כך:‏ ‏"קול צפיך נשאו קול"‏–לדעת ה"בית הלוי"‏שכל הנביאים יתנבאו,‏ ‏"יחדיו ירננו"‏כולם –יתנבאו בסגנון אחד,‏ ‏"כי עין בעין יראו בשוב ה'‏ ציון"‏ – הנבואה בעת ההיא תהיה בראיה ברורהבאספקלריא המאירה.‏", ה'‏אולי יש לפרש כן בפסוק האחרון בצפניה שכתוב:‏ ‏"בשובי את שבותיכם לעיניכם אמרשנתקשו המפרשים בביאור תיבת ‏"לעיניכם",‏ ולפי הנ"ל תהיה הכוונה ‏"לעיניכם אמר ה'‏"שבעת הגאולה,‏ בעת שיתקיים בשובי את שבותיכם,‏ אז יהיו עם ישראל בדרגת ‏"לעיניכם אמר ה'"‏דהיינו בדרגת אספקלריא המאירה,‏ שרואים את מאמר ה'‏ – ‏"כי עין בעין יראו".‏י.‏ ביאורים בנבואת משה רבינושבאו בלשון ‏"כה"‏ ושבאו בלשון ‏"זה הדבר"‏עיין בספר בית אהרן להרה"ג ר'‏ שלמה זלמן האראוויץ זצ"ל ‏(מלפנים אבד"ק פאטאק-‏זלאטי ואח"כ רב דקהל אנשי ליטאוויסק בעיר נ.י.)‏ בפרשת כי תשא שמביא דברי הספרי הנ"ל‏(אות ב')‏שמשה רבינו פעמים נתנבא בלשון ‏"כה"‏ ופעמים בלשון ‏"זה הדבר",‏ והעיר עמש"כבפרשת כי תשא ‏(שמות לב:כז)‏ ‏"כה אמר ה'‏ אלקי ישראל שימו איש חרבו על יריכו וגו'"‏ דלמהנאמר שם דוקא נבואה של ‏"כה",‏ וכתב לבאר ע"פ מה שמצינו שאחרי חטא העגל אמר הקב"הלמשה ‏"לך רד"‏ ‏(לב:ז)‏ ופירש"י וז"ל רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם עכ"ל.‏ עפי"זי"ל שכיון שמחמת חטא העגל ירד משה קצת מגדולתו ממילא ניבא אז רק בלשון ‏"כה".‏וע"ש עוד שהוסיף לבאר מה שמצינו שמשה התפלל‏(לג:טז)‏ ‏"ונפלינו אני ועמך"‏ופירש"י וז"ל ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם וכו'‏ עכ"ל,‏ דיש לפרש דכיון שמשה התפללשכלל ישראל יהיו מובדלים מן האומות וחזרה להם חשיבותם,‏ ממילא ראוי שתחזור גם למשה כלתוקף נבואתו.‏וממילא מובן היטב מש"כ מיד בפסוק שלאחריו בתשובת הקב"ה ‏"גם את הדבר הזהאשר דברת אעשה"‏ דלשון ‏"הדבר הזה"‏ הוא כמו לשון ‏"זה הדבר"‏ דהיינו הנבואה במלוא תקפהבאספקלריא המאירה,‏ ע"ש.‏בענין השנוי בין ‏"כה"‏ ל"זה הדבר"‏ ראה ג"כ בקדושת לוי פרשת וארא עה"פ והנה לאשמעת עד כה ‏(שמות ז:טז)‏ וכן בקדושת לוי פרשת בא עה"פ ויאמר משה כה אמר ה'‏ ‏(יא:‏ ד).‏בביאור דבריו כתב מו"ר הגר"צ שכטר שליט"א בספרו בעקבי הצאן ‏(עמ'‏ קלב)‏ שבהוראת שעהכגון מכת בכורות הנבואה היא באספקלריא שאינה מאירה ובלשון ‏"כה",‏ אולם במצוה לדורותשהיא חפצא של תורה הנבואה היא באספקלריא המאירה ובלשון ‏"זה הדבר"‏ עי"ש.‏וע"ע בהשמטה האחרונה לתורה שבפירוש העמק דבר להנצי"ב שמבאר את המקרא‏"ולא קם נביא וגו'‏ לכל האותות והמופתים"‏ דר"ל שאפילו בנבואות אלו שאמר משה לפרעה בעניניהאותות והמופתים לא קם כמשה,‏ כי היו נבואות אלו במעלה גדולה יותר משאר נביאים.‏ אבל

169הרב ברוך חיים סיימאןבעניני נבואת התורה בזה אין הכתוב צריך להשמיע לנו שלא קם כמשה,‏ כי היו ממש בדרגת שכינהמדברת מתוך גרונו.‏יא.‏ בענין נבואה לטובה אינה חוזרתאיתא בגמ'‏ ברכות ‏(ד.)‏ וז"ל כדתניא עד יעבור עמך ה'‏ עד יעבור עם זו קנית,‏ עד יעבורעמך ה'‏ זו ביאה ראשונה,‏ עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה,‏ מכאן אמרו חכמים ראויים היוישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא עכ"ל.‏הקשה הצל"ח ‏(שם ד"ה ראויים)‏ על דברי הגמ'‏ הללו ממש"כ הר"מ ‏(פרק י הל'‏ יסודי התורה הל'‏ ד)‏שנבואה לטובה אינה חוזרת אפילו אם יש חטא וא"כ תקשה למה לא נעשה לישראל נסים בימיעזרא דמה בכך שחטאו מ"מ עדיין היתה נבואת ‏"עד יעבור עם זו קנית"‏ שהיא לטובה צריכהלהתקיים.‏וכתב הצל"ח בסוף דבריו שמבואר שם בר"מ שהסיבה שנבואה לטובה אינה חוזרתשע"י כך נוכל להבחין הנביא לידע אם הוא נביא אמת שהרי אם כל נבואה יכולה להשתנות ע"יתשובה או ע"י חטא לא נוכל להבחין אם הנביא הוא נביא אמת.‏אמנם,‏ כיון שנקבע שנבואה לטובהאפילו אם חטא אינו יכול לחזור בו,‏ שוב נדע אם הוא נביא אמת,‏ שהרי אם יש נבואה לטובה ולאנתקיימה הרי בודאי שאינו נביא אמת.‏עפ"י הדברים הנ"ל חידש הצל"ח שכיון שכתוב לגבי משהרבינו ‏(שמות יט:ט)‏ ‏"וגם בך יאמינו לעולם"‏ א"כ כבר יש הבטחה מהקב"ה שלא יהרהרו אחרנבואתו,‏ ולכן אין צורך לבחון את משה רבינו וממילא לגבי משה אפילו נבואה לטובה חוזרת.‏אמנם,‏ עיין בהקדמה לשו"ת עין יצחק ‏(ח"ב)‏ להגאון רבינו יצחק אלחנן זצ"ל שיישבקושיית הצל"ח באופן אחר.‏תירוצו מבוסס על דברי הר"מ בהקדמה לפירוש המשניות ‏(ד"ה והחלקהשני)‏ שכתב וז"ל שהקב"ה כשיבטיח אומר בבשורות טובות על ידי נביא אי אפשר שלא יעשה כדישתתקיים נבואתו לבני אדם,‏ והוא מה שאמרו ע"ה ‏(ברכות דף ז.)‏ כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובהאפילו על תנאי אינו חוזר בו.‏אבל ענין פחד יעקב אחר שהבטיחו הקב"ה בבשורות טובות כמושנאמר ‏(בראשית כח)‏ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיה מפחד פן ימות כמו שנאמר‏(שם לב)‏ ויירא יעקב מאד ויצר לו,‏ אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעון שמא יהיה גורםלו מיתה והוא מה שאמרו ‏(ברכות דף ד.)‏ קסבר שמא יגרום החטא.‏בטובה ויגברו העוונות ולא יתקיים הטוב ההוא.‏יורה זה שהקב"ה מבטיחויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה וביןהנביא אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלא תנאי ואחרכן לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל ואי אפשר להיות בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בואמונת הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא יבחן כשיאמנו הבטחותיו וכו'‏הרמב"ם.‏עכ"ללמדים מדברי הר"מ בפיה"מ שכל שהקב"ה מבטיח לנביא לעצמו,‏ כמו לגבי יעקב אבינו,‏והנביא חוטא,‏ יכול הקב"ה לחזור מהנבואה על הטובה.‏לעומת זה,‏ כאשר הנביא מקבל נבואה לומר

170 אור המזרחלאחרים,‏ אז הנבואה אינה חוזרת,‏ כי לולא זה אי אפשר לבחון את הנביא אם הוא נביא אמתוכמבואר בדברי הר"מ הנ"ל בהל'‏ יסודי התורה.‏על פי יסוד זה ‏(ע"ש בעין יצחק שאינו מביא להדיא דברי הר"מ בהקדמה לפירושהמשניות אבל כנראה שדבריו מבוססים על דברי הר"מ),‏ביאר ה"עין יצחק"‏ שמאחר ששכינהמדברת מתוך גרונו של משה ממילא נחשב כמו שהקב"ה מדבר ישר לבני ישראל וא"כ הרי נבואתמשה דומה למה שהקב"ה מבטיח לנביא לעצמו שבכי האי גוונא אפילו נבואה לטובה חוזרת.‏עודמבאר שם ב"עין יצחק"‏ דכיון שכתוב ‏"כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם"‏ הרי הגדרת‏"אשר יצא מפי"‏ היא רק כאשר הקב"ה אומר לנביא והנביא אומר אח"כ לצבור,‏ אז הוא דנחשבשהדבור יצא מפי הקב"ה וניתן לנביא וממילא אינו משתנה לטובה.‏לעומת זה,‏ נבואת משה רבינושהשכינה מדברת מתוך גרונו אינה נכללת בהגדרת ‏"אשר יצא מפי"‏ שהרי הדיבור נשמע ישר לבניישראל דרך גרונו של משה רבינו.‏יסוד זה שיש חילוק בין נבואה לטובה שנאמרה לנביא לומר לאחרים שאינה יכולהלהשתנות בנגוד לנבואה שהקב"ה אמר לנביא עצמו שיכולה להשתנות מופיע במשך חכמה בכמהמקומות.‏עיין במשך חכמה ‏(בראשית טו:ח)‏ בפירושו לפסוק ‏"במה אדע כי אירשנה"‏ שכתב וז"ל:‏ואם כן בני ישמעו מאתי דבר ה'‏ והבטחתו שהיא על פי נביא,‏ אבל במה אדע אני לעצמי כי אירשנהכי אנכי שמעתי מפי ה'‏ ופן יגרום החטא,‏ עכ"ל.‏וע"ע במשך חכמה ‏(בראשית כה:כא)‏על הפסוק ‏"ויעתר יצחק לה'‏ לנוכח אשתו"‏ שמביאמהרשב"ם לפרש ‏"לנוכח אשתו"‏ דר"ל ‏"בשביל אשתו",‏ ומבאר ה"משך חכמה"‏ שיצחק היה בטוחשיהיה לו זרע וכמו שאמר השי"ת לאברהם ‏"וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו‏(לברית עולם)‏ לזרעו אחריו"‏ וזה לא יכול להשתנות אפילו ע"י חטא שהרי זוהי נבואה לטובהשנאמרה ע"י נביא ‏(אברהם אבינו)‏ לומר לאחר ‏(ליצחק)‏ שאינה משתנית.‏ אמנם מה שאמר הקב"הלאברהם ‏"אבל שרה אשתך יולדת לך בן"‏ הרי הם דברי הקב"ה לנביא אודות עצמו שיכוליםלהשתנות,‏ ולכן הי'‏ מפחד אברהם ואמר לאבימלך ‏"והרגוני על דבר אשתי",‏ שהרי יתכן שהנבואהשנאמרה לו לעצמו יכולה להשתנות ע"י חטא,‏ ע"ש.‏יב.‏ דרגת נבואת משה רבינו בסוף חייו – שיטת הנצי"בכתב הנצי"ב ‏(דברים לג:א ד"ה לפני מותו)‏ שבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברתמתוך גרונו של משה ולכן לא קרא משה את השירה בע"פ אלא נכתבה בספר תורה ושוב נקראהמתוך הכתב.‏שכתב וז"ל:‏וע"ע בהעמק דבר ‏(דברים לא:יט)‏ על הפסוק ‏"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"‏לפי הפשט מזהיר למשה שיכתוב את השירה הזאת בספר תורה וילמדה את בנ"י,‏ דלאככל פרשיות שבתורה שמתחלה דיבר משה בעל פה לישראל כמו ששמע מפי הקב"ה ואח"כ כתב,‏

ב(‏171הרב ברוך חיים סיימאןאבל שירת האזינו הזהירו ה'‏ שיכתוב ויגמור התורה וללמד את בנ"י מתוך הכתב,‏ כדין תורהשבכתב בזה"ז,‏ וכן עשה משה כמבואר להלן כ"ב ויכתוב משה וגו'‏ ואח"כ וילמדה את בני ישראל.‏ומש"ה נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך על התורה כשמלמדים מתוך הכתב וברבים כדאיתאבירושלמי ברכות ‏(פ"ז)‏ מה תורה ברבים טעון ברכה,‏ וכך עשה משה כדכתיב כי שם ה'‏ אקרא וגו',‏אע"ג שלא נהג משה הכי עד כה,‏ היינו משום שעד כה היהבאופן שהשכינה מדברת מתוך גרונו,‏ והוא דרך נסי שאין טעון ברכה וכמו לעניןוכדאיתא בברכות ‏(דף כא)‏פרנסה לא התפלל במדבר מחמת שהיה הכל בדרך נס כמש"כ בספר במדבר כ'‏ י"ג,‏ כך לא ברך עלהתורה בשעה שהיתה דרך נס,‏ושלא בדרך נס,‏משא"כ שירת האזינו הי'‏ הקריאה מתוך הכתבמש"ה הי'‏ טעון ברכה,‏ והיינו דכתיב להלן ‏(לב:מד)‏ ויבא משה וידבר את כלדברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון,‏ ולכאורה קשה היכן נצטוה יהושע בכך,‏ אלא ודאילא נצטוה אלא משה,‏ ורק מחמת שלא היה הולך עוד קולו על כל ישראל,‏ משום שלא היה בדרך נס,‏היה נצרך יהושע לסייעו בדבר,‏ ומש"ה כתיב כאן הושע,‏ באשר לא היה קורא מדעת עצמו וכמצווהמפי ה',‏ אלא בשליחות משה,‏ וכמו שהיה אז תלמידו והיה נקרא הושע.‏ כל זאת הגיע למשה רבינובשירת האזינו.‏ והוא משום שהחל אורו לכהות,‏ עד שהגיע לפני מותו ממש.‏התגבר האור ואמר פרשת וזאת הברכה בעל פה,‏ באותו כח שהיה תמיד,‏כדרך נר הכבה שמתלקח בשעת הכבוי באותו זוהר שהיה תחילה,‏ כמו כן ביארנו פשט הכתוב ועתהכתבו דמדבר עם משה וכו'‏ עכ"ל.‏היוצא מדברי הנצי"ב שצורת נבואתו של משה רבינו ברוב ימי חייו היתה בבחינתשכינה מדברת מתוך גרונו,‏ אמנם בסוף ימיו דהיינו בזמן שירת האזינו נאבדה ממנו דרגה זו וניבאאז בקולו הטבעי.‏עפ"י הנחה זו מיישב הנצי"ב הדקדוקים דלהלן:‏ ‏(א)‏ רואים שנבואת שירת האזינונכתבה קודם אמירתה מה שלא מצינו בשאר התורה שהדבור קדם לכתיבה,‏(המקור של ברכתהתורה הוא בפסוק ‏"כי שם ה'‏ אקרא הבו גודל לאלקינו"‏ והסיבה שלא בירך משה על התורה קודםלכן היתה שכאשר שכינה היתה מדברת מתוך גרונו זה דרך נס ואין מברכין על הנס,‏‏(ג)‏ רואיםששירת האזינו נאמרה ע"י משה והושע בן נון אע"פ שלא מצינו שהיה צווי ליהושע באמירתהשירה,‏ וטעם הדבר הוא שכיון שמעתה דיבר משה בקולו הטבעי ולא באופן של שכינה מדברתמתוך גרונו,‏ ממילא היה צריך סיוע מיהושע כדי להשמיע את קולו למרחק.‏אמנם הנצי"ב כאן ובריש פרשת וזאת הברכה מוסיף לבאר שאע"פ שבסוף חייו נאבדהממשה הסגולה של שכינה מדברת וכו'‏ מ"מ חזרה מעלה זו אליו סמוך לפטירתו כדרך נר טרםשיכבה עולה בו ניצוץ האחרון.‏וביאר הנצי"ב ‏(דברים לג:א)‏ שזה נרמז בתואר ‏"איש האלקים"‏הכתוב בתחילת פרשת וזאת הברכה ‏("וזאת הברכה אשר ברך משהאיש האלקיםאת בניישראל"‏ לפני מותו")‏ שבעת ההיא סמוך למותו קיבל משה רבינו שוב את דרגת הנבואה העליונהשל שכינה מדברת מתוך גרונו.‏מש"כ הנצי"ב ששירת האזינו נאמרה ע"י משה שלא בדרך שכינה מדברת מתוך גרונו,‏

172 אור המזרחכן כתב ג"כ בעל ‏"קדושת לוי"‏ בתחילת פרשת וילך שכתב וז"ל:‏ ובזה תבין דבר נפלא,‏ למה בשירתהאזינו נביאות משה רבנו סתומה מאד,‏ שלא מצינו כזאת בכל התורה,‏ כי הענין כך הוא,‏ שנבואתמשה רבנו היתה באספקלריא המאירה,‏ וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ‏(יבמות מט:).‏ולכך נבואתו של משה רבינו שהיתה באספקלריא המאירה,‏ היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמושקבל מהשם יתברך,‏ בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה,‏ מה שאין כן שאר הנביאים,‏ שלא היולהם כח של משה רבנו,‏ היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושארנביאים,‏ שסתומה מאד,‏ וזהו נקרא אספקלריא שאינה מאירה.‏ והנה קודם הסתלקותו של משה רבנועליו השלום,‏ ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע,‏ ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרךהתלבשות,‏ עכ"ל.‏על פי דברי ה"קדושת לוי"‏ הנ"ל מובא בשם ה"אבני נזר"‏ ‏(בשיח שרפי קדש מהדורהחדשה כרך א'‏ עמ'‏ קמ"א)‏ לבאר כעין מה שנתבאר לעיל מהנצי"ב שכיון ששירת האזינו היתהבאספקלריא שאינה מאירה,‏ לכך בירך משה רבינו ברכת התורה,‏ כיון שזוהי פעם הראשונה שלמדתורה בבחינת לימוד עצמי,‏ ולא בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונו.‏יג.‏ שיטת רמב"ן מהר"ל וגר"א בדרגת נבואת משנה תורהראה בספר אהל יעקב להמגיד מדובנא זצוק"ל בפרשת דברים ‏(עמוד ה)‏ וז"ל:‏והנהשאלתי את פי מורי ורבי הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מורנו ורבנו הרב אליהו מווילנא זצוק"למה ההבדל בין התורה הקדושה ובין משנה תורה,‏ ואמר לי כי הארבעה ספרים הראשונים היונשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה.‏הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה.‏לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דבריאשר הקב"ה אמר אל הנביא היום,‏ וליוםמחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל,‏ ואם כן בעת אשר דבר הנביא אל העם כבר היה נעתקממנו הדבור האלקי,‏ כן היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה רבינו ע"ה בעצמו עכ"ל.‏הרי שמביא המגיד מדובנא בשם הגר"א שארבעת הספרים הראשונים של תורה הםבבחינת שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ואילו בספר משנה תורה אינו בדרגה זו של נבואה.‏שיטת הגר"א היא לכאורה בניגוד לדברי הנצי"ב הנ"ל שלדעת הנצי"ב יוצא שרק החל משירתהאזינו לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה.‏עיין בהגהות יריעות האהל על ספר אוהל יעקב ‏(להרה"ג ר'‏ אברהם בערוש פלאהם)‏שהביא שגם מהר"ל בספר תפארת ישראל ‏(פרק מג)‏ מחלק בין ספר משנה תורה לבין ארבעהספרים הראשונים של תורה ע"ד הגר"א הנ"ל.‏וז"ל המהר"ל שם:‏ וקודם שבאנו לבאר דבר זה,‏ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה,‏ אשר בה גם הדברות השניות ‏(דברים ה:ו-יח)‏ וביןשאר התורה.‏במס'‏ מגילה בפרק בתרא ‏(לא.)‏ אין מפסיקים בקללות וקאמר אביי ‏(מגילה לא:)‏ לאשנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין,‏ ואין בכך כלום.‏ מאי

173הרב ברוך חיים סיימאןטעמא,‏ הללו מפי הקב"ה נאמרו,‏ ובלשון רבים נאמרו,‏ והללו משה מפי עצמו אמרן,‏ ובלשון יחיד עדכאן.‏ ואין הכונה בזה חס ושלום שיאמר משה דבר מפי עצמו,‏ אף אות אחת.‏ רק ההפרש שיש ביןהמשנה התורה,‏ ובין שאר התורה. . . ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה,‏ אף שמשה היה מדבר אותו,‏מכל מקום היה כאילו השם יתברך מדבר,‏ כי כל התורה שכך גזר וכך צוה השם יתברך,‏ והיה השםיתברך נותן הדבור בפיו,‏ וכמו שכתוב בעשרת דברות ‏(שמות יט,‏ יט)‏ משה ידבר ואלקים יעננובקול.‏ וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה,‏ השם יתברך שם הדבור בפיו.‏ אבל במשנה תורה היהמדבר משה מעצמו,‏ כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח.‏וזה פירוש מה שאמרו חכמים‏(מגילה לא:)‏ קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם,‏ כלומר שלא היה השם יתברך נותןהדיבור בפיו,‏ שלא היה משנה תורה רק לקבל את התורה,‏ והקבלה היא על ידי מי שקרוב אלהמקבל,‏ כי המקבל הוא עיקר במשנה תורה.‏ לכך היה זה על ידי משה רבינו עליו השלום,‏ שהואקרוב אל המקבל וכו'‏ עכ"ל.‏הרי דברי המהר"ל מקבילים לדברי הגר"א הנ"ל.‏עוד ביאר באוהל יעקב ע"פ הנ"ל דברי המדרש בדברים רבה ‏(פרשה א פיסקא א)‏ וז"ל:‏מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ולשונה של תורהמתיר את הלשון ר'‏ לוי אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמד ממקומו,‏ הרי משה עד שלא זכה. . .לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי,‏ כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים,‏ מניןממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה עכ"ל.‏היוצא מדברי המדרש שאע"פ שבמשך רובחיי משה היה כבד פה,‏ עכ"ז בזמן שדיבר התורה של חומש דברים נתרפא לשונו.‏ וביאר ה"אוהליעקב"‏ שהסבה שמשה היה כבד פה היתה כדי שיוכלו ישראל להכיר במשה רבינו את המעלההגדולה של שכינה מדברת מתוך גרונו,‏ דמכיון שידעו ישראל שמשה לא היה ביכולתו לדבר מצדעצמו באופן ברור,‏ ועם כל זה כשדיבר לפניהם דברי תורה היו דבריו ברורים,‏ הרי זה עדות גמורהשהשכינה מדברת מתוך גרונו וכל הדברים אמת לאמיתם.‏וכל זה בקשר לארבעה ספריםהראשונים שם הוא דשייך טעם זה,‏ אבל בספר דברים שאינו אלא חזרה על התורה פעם השניה שובאין סיבה לכבידת פיו של משה שהרי כבר נתאמתו הדברים לישראל בפעם הראשונה,‏ ולכן נתרפאלשונו,‏ ע"ש.‏‏(וע"ע בדרשות הר"ן דרשה ג טעם אחר למה היה משה כבד פה.)‏ראה בשם משמואל ‏(דברים תר"ע ד"ה או י"ל)‏ שנקט ג"כ כשיטה הנ"ל שבמשנה תורהכבר לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה,‏ וכתב שכן משמע ברמב"ן בכמה מקומות.‏ עודהוסיף שם לבאר בשם אביו ה"אבני נזר"‏ שמשנה תורה היא תורה ממוצעת בין תורה שבכתבלתורה שבעל פה.‏ובפרשת דברים.‏ועיין עוד בענין זה בפרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין בפרשת בהר עמוד צג,‏יד.‏ שיטה שגם ספר משנה תורהנאמר בדרגת שכינה מדברת מתוך גרונומאידך,‏רבינו מנחם הריקאנטי‏(בביאורו לפרשת כי תבא)‏ מוכיח מהפסוק הנאמר

צ(‏174 אור המזרחבתוכחה בפרשת כי תבא ‏"מפני רוע מעלליך אשר עזבתני",‏ שכל ספר משנה תורה נאמר למשה מפיהגבורה,‏ וז"ל:‏ ‏"אך משה ידבר מפי השכינה,‏ כי פיהו כפיה".‏וע"ע בהגהות היעב"ץ לסנהדרין‏"ט ע"א)‏ שכתב:‏ ‏"כי בוודאי כל משנה תורה דברי משה הן,‏ כמו שביאר בתחילת הספר,‏ אבלשכינה מדברת מתוך גרונו,‏ כמו שנראה בכמה מקומות".‏גם הבני יששכר ‏(במאמרי ראש חדש סיון מאמר ב'‏ אות ט')‏ כתב:‏ ‏"שכל משנה תורהמשה אמרן מפי הגבורה ממש,‏ כאילו כביכול בעצמו מדבר,‏ כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו".‏‏[וראה עוד בזה על הדעות השונות בספר ‏"מממעמקים"‏ ‏(נלקט ונכתב ע"י הרב אלכסנדר אריהמנדלבוים)‏ בפרשת דברים.]‏ויש לעורר גם למה שכתב רבי מאיר אבן גבאי בעבודת הקודש ‏(התכלית פרק כ"ב)‏שיש שתי דרגות בשכינה שדיברה מפי משה,‏ שבכל התורה היתה הנבואה ‏"משה מפי הגבורה",‏ובמשנה תורה הייתה הנבואה ‏"משה מפי השם הגדול".‏טו.‏ נבואות משה שאינם דברי תורה אלא דברי נבואההבאנו לעיל ‏(סוף אות י')‏ דברי הנצי"ב שנבואת משה רבינו בגאולת מצרים היתהבדרגה יותר גבוהה מנבואת שאר הנביאים,‏ אך פחותה מדרגת נבואת התורה.‏ אמנם מצאנו בחז"לשהיו למשה גם נבואות אחרות שהיו בדרגת דברי נבואה.‏ וכך דרש רבי לוי בשם רבי חנינא‏(מדרש תהלים בובר פרשה צ'‏ אות ד')‏ וז"ל:‏ ‏"אחד עשר מזמורים שאמר משה,‏ בטכסיס של נביאיםאמרן,‏ ולמה לא נכתבו בתורה,‏ לפי שאלו דברי תורה ואלו דברי נבואה".‏ וכוונתו למזמורי תהליםמפרק צ'‏המתחיל תפילה למשה איש האלקים עד פרק ק'‏ שהוא ‏"מזמור לתודה"‏ ועד בכלל.‏טז.‏ ביאורו של ה"שם משמואל"‏ בנבואת שירת היםכתוב בתורה בפרשת בשלח בהקדם לשירת הים ‏"אז ישיר משה ובני ישראל וגו",‏והוקשה לרש"י למה נאמר הפסוק בלשון עתיד,‏ וז"ל:‏ אז ישיר משה – אז כשראה הנס עלה בלבושישיר שירה וכו'‏ עכ"ל.‏ע"ז העיר בעל שם משמואל ‏(שנת תרע"ג עמודים קפד-קפה)‏ דלמה מתיחסת התורה כאןלמחשבה שקודם המעשה,‏ והרי כל מעשי האדם הם באופן זה שאין אדם עושה אלא מה שעולהבלבו מתחלה.‏רק בדרך נבואה.‏בסגנון אחד.‏עוד העיר שם שהרי זה פלא שכולם נתכוונו ללשון אחד באמרם השירה וזה לא יתכןועל זה יש לתמוה שהרי מבואר בגמ'‏ סנהדרין ‏(פט.)‏ שאין שני נביאים מתנבאיםעוד הוסיף להעיר שם על מה דאיתא בגמ'‏ ‏(ברכות נ.)‏ וז"ל:‏ לכדתניא היה ר'‏ מאיראומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלקים ה'‏ממקור ישראל עכ"ל,‏ וצריכים להבין דאיך יתכן שעוברין במעי אמן שאין להם כלי דבור,‏ אמרושירה.‏

175הרב ברוך חיים סיימאןבישוב הקושיות הנ"ל ביאר השם משמואל שגדר שירת הים היה נבואה בדרגה של משהרבינו דהיינו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונם של כל אחד ואחד מישראל,‏כפי שמורה הלשוןשל ‏"זה קלי ואנוהו"‏ שדומה ללשון של ‏"זה הדבר"‏ שהיא הנבואה הברורה ביותר.‏ ושמעתי לבארעפי"ז דברי חז"ל ‏(מכילתא על הפסוק זה קלי ואנוהו)‏ שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאלבן בוזי מימיו,‏ והיינו שבזמן קרי"ס ניתנה לישראל הנבואה של אספקלריא המאירה ואילו יחזקאלניבא רק באספקלריא שאינה מאירה.‏ממילא מובן מה שכל אחד ניבא באותו סגנון שהרי מהדאמרינן שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד הוא רק באספקלריא שאינה מאירה שכל נביאפותר הנבואה כפי יכולתו ‏(וכפי שנתבאר למעלה באות ט'‏ בשם ה"בית הלוי"),‏ אמנם מאחר שהיתהנבואתם על הים בדרגה של אספקלריא המאירה שפיר ניבאו כולם בסגנון אחד.‏ובזה מיושבת ג"כ התמיהה על מה שעוברים אמרו שירה במעי אמן,‏ דכיון שהיתה נבואהזו ענין נסי של שכינה מדברת מתוך גרונם ואף אנשים המדברים לא אמרו שירה ע"י דיבורם הרגילאלא ע"י דיבור השכינה שיצא מפיהם,‏ א"כ שפיר שייך זה אפילו בעוברים.‏אלא דלפי"ז תקשי דאיזו מעלה יש בשירת הים אם היא נבואה של שכינה המדברתמתוך גרונם ואומרת השירה.‏‏"שעלה בלבם לומר שירה"‏על זה כתב ה"שם משמואל"‏ שרש"י בא ליישב תמיהה זו,‏ ולכך כתב– כלומר,‏שכיון שהיתה להם התשוקה הגדולה לומר שירה משום כךברכם הקב"ה בסגולה הנפלאה שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונם.‏ וזוהי המעלה הגדולה של כללישראל שהיה להם הרצון העז לומר שירה,‏ להודות ולהלל לחי העולמים.‏