×‘× ×•×’×¢ לרגש 9 - × ×˜"ל - × ×¤×’×¢×™ טראומה על רקע לאומי

בנוגע לרגשע מ ו ת ת נ ט " ל , ג י ל י ו ן מ ס ' 9, א י י ר ת ש ס " ז , א פ ר י ל 2 0 0 7מהצפון לדרוםקיץ 2006המציאות שלאחר המלחמהעופר שלחבמלחמה,‏ נשים הן הראשונות לשלם מחירטלי ליפקין–שחקעל חוסן אישי וחברתיפרופ'‏ אבי בלייךאתם לא לבדפרופ'‏ מולי להדיומן מלחמה משדרותד"ר רוני ברגרתמונת מצב של תל אביב,‏ קיץ 2006תמיר ליאון

דבר יו"ר נט"ל יהודית יובל רקנאטיאפריל 2007, יום הזיכרון תשס"זשלום לכולכם,‏לפניכם הגיליון התשיעי של עיתון עמותת נט"ל,‏ המופץבכמיליון עותקים ולראשונה גם מתורגם לאנגלית ומופץבארצות הברית.‏ בקיץ האחרון מצאנו את עצמנו במפתיע במצבמלחמה,‏ מצב הזכור לבוגרים שבינינו גם מימי מלחמת יום כיפור.‏ הפעם,‏ בשונה מאז,‏סבלה האוכלוסייה האזרחית בצפון הארץ,‏ ובדרום המשיכו הקסאמים לאיים על שלומםהפיזי והנפשי של התושבים.‏גיליון זה מוקדש לדיון בסיטואציה שבה ‏"הופך העורף לחזית",‏ מצב שבו אזרחיםמוצאים את עצמם תחת אש של ממש,‏ ועליהם להסתדר בכוחות עצמם.‏מספר אנשי מקצוע וכותבים מיומנים הסכימו ‏)בהתנדבות(‏ לשתף אותנו בחוויותיהם,‏מחשבותיהם והתובנות שלהם:‏ טלי ליפקין שחק מתייחסת להיבט הנשי;‏ עופר שלחמעלה את האפשרות שאנו מצויים בסיטואציה קשה שבה יש חשש לערעור החוסןהנפשי של העורף;‏ פרופ'‏ אבי בלייך מנתח את המונח ‏"חוסן נפשי";‏ פרופ'‏ מולי להד,‏כאיש הצפון,‏ משתף אותנו בתובנות חשובות ואף מעלה הצעות מעשיות;‏ ד"ר נמרודעדי במסמך אישי מרגש על ימי המלחמה מנקודת מבטו של רופא צבאי,‏ וכן משפחתשטיינברגר,‏ החולקת עימנו רגעים קטנים אך מלאי עוצמה מחייה של משפחה שכולה.‏עוד תמצאו כאן מעין ‏"יומן מלחמה"‏ של המטפל ד"ר רוני ברגר,‏ החושף אותנו להוויהשלא נתנו עליה את הדעת;‏ טור אישי של נימרוד לב שמציג זווית שאולי לא חשבנועליה;‏ טור אישי של מתנדבת בקו של נטל,‏ וגם נקודת מבט מרתקת של האנתרופולוגתמיר ליאון על צעירי תל אביב.‏ חשוב לנו לתת ביטוי לדעות,‏ חוויות ורגשות,‏ היכוליםלסייע בהבנת המורכבות של חיינו כתוצאה מאירועי המלחמה.‏נט"לעוסקת הן בפרט והן בחברה ובבריאותם הנפשית.‏ נט"ל מציעה תמיכה נפשית,‏ טיפולוהדרכה למי שנפגעו בעקבות אירועים טראומטיים על רקע המצב הביטחוני בארץ‏)טרור,‏ מלחמה,‏ שירות צבאי וחיים באזורים המועדים לפגיעה(.‏ נט"ל פועלת מאז 1998כמלכ"ר עבור כל תושבי הארץ ‏)יהודים וערבים(‏ ללא כל שיוך פוליטי.‏ אחד היעדיםהוא להבין טוב יותר את ייחודה של טראומה על רקע לאומי בשונה מטראומות אחרות‏)תאונות דרכים,‏ שואה,‏ אלימות חברתית ועוד(.‏ אנו מאמינים שכך נשכיל ללמוד ולפתחשיטות טיפול חדשות ונוכל לסייע לסובלים שנפגעו.‏כבר בימי המלחמה הראשונים,‏ בחודש יולי,‏ היו אנשי המקצוע והמתנדבים של נט"לערוכים להגיש שירות לתושבי הארץ באשר הם.‏ המתנדבים המיומנים בקו הפתוחעשו לילות כימים כדי להרגיע,‏ לתמוך,‏ להפנות ולטפל.‏ חלק מהפונים שומרים מאז עלקשר מקצועי עם המטפלים של נט"ל,‏ בבית נט"ל ובכל רחבי הארץ.‏ נוסף על הטיפולהאינדיווידואלי,‏ בנט"ל צוות של אנשי מקצוע הפועל בקהילה ומגיש עזרה מקצועיתלמי שמופקדים על שלום הציבור - עובדי רווחה,‏ אנשי בריאות הנפש,‏ מורים,‏ גננות,‏פקחים,‏ מתנדבים ועוד.‏ הצוותים פועלים כל השנה ביישובים הנזקקים לתמיכה במצביטראומה.‏הבית החדשעם המעבר לביתנו החדש במרכז תל אביב נפתח מרכז הכשרה למקצועות הטראומה.‏המרכז מיועד לאנשי מקצועות בריאות הנפש במטרה להעשירם ולהקנות להם כליםעדכניים לטיפול בנפגעי פוסטראומה.‏ התכנית מיועדת גם לקהלים נוספים מתחוםהחינוך,‏ בריאות הציבור והמִנהל הציבורי.‏ברצוננו להזמין ללימודים גם את אלה המעוניינים בהרחבת הידע שלהם מתוך ענייןאישי,‏ כתוצאה מסבלו של בן משפחה נפגע פוסטראומה בעקבות פיגועים או מלחמה.‏בנט"ל פועל מרכז תיעוד למעוניינים לספר את סיפורם האישי ולשמר אותו עבורםועבור בני משפחתם.‏שלכם,‏יהודית יובֵל רקנאטימשנת 2000 מתמודדת החברה הישראליתעם חזית טרור מתמשכת וקשה.‏ לא מכברנחלצנו ממלחמת לבנון השנייה לתוך גל עכור שלביקורת והלקאה עצמית,‏ כאשר בעקבות מלחמהזו הוטלו ספקות ביכולת הצבא,‏ בכושר הפיקודשל מפקדיו,‏ בשיקול הדעת וביכולת הניהוג שלקברניטי המדינה.‏ עשרות אלפים נעקרו מבתיהםבאזור עזה במתווה ההתנתקות,‏ אלפי ישראליםנטשו את בתיהם בצפון המופגז בטילים ורביםבילו ימים ושבועות במקלטים,‏ בשני המקרים עםפגיעה קשה בביטחון האישי ותחושה מרה שלנטישה ואכזבה ממוסדות המדינה.‏ כל המצביםאופיינו בסיכון מוחשי לנו,‏ ליקירינו ובמידה הולכתומצטברת לחברה הישראלית ככלל.‏ מונחים כמוטראומה ופוסט-טראומה הפכו למילים שגורות,‏וגם בקדמת עיסוקנו הרפואי,‏ ובכלל זה ברפואתהנפש,‏ הרבינו לעסוק בתגובות הטראומטיות,‏במצוקות ובחולי.‏מקדמי בריאות וחוסןבצד העיסוק בחולי ובטראומה גוברת בשניםהאחרונות המודעות ברפואה ובפסיכולוגיהבצורך לחקור מקדמי בריאות וחוסן.‏ הגדרהמקובלת של חוסן )resilience( היא ה"יכולתלהתמודד באופן מוצלח עם מצבים קשים ובתוכםמצבים טראומטיים".‏ אחת האפשרויות ללמודעל החוסן הנפשי היא דרך המראה של הקוטבההפוך לו,‏ כלומר השפעות הטראומה.‏ כאשרבדקנו מה מגן על הישראלים מתסמינים של לחץטראומטי,‏ מצאנו שגורמים כמו תחושת ביטחוןאישי,‏ תמיכה חברתית ואופטימיות מגביריםחוסן מפני לחץ טראומטי.‏ מחקר נוסף,‏ שהשווהאת השפעות הטרור על תושבי גוש קטיף,‏ קרייתארבע ותל אביב,‏ מצא כי אמונה דתית המשולבתעם אידיאולוגיה ועם לכידות חברתית חזקה היווגורמי חוסן שהגנו על תושבים מפני תסמיני לחץטראומטי ושמרו על רמת תפקודם,‏ אף במצבילחץ קיצוניים ‏)ז'‏ קפלן וחב',‏ אונ'‏ בן גוריון(.‏שאלה של אופטימיותקשר זה בין תפיסת החוסן על ידי הישראליםלבין מדדים חברתיים שונים עשוי להסביר ממצאמפתיע נוסף בסקרים שלנו,‏ והוא ההבדל בין רמתהאופטימיות הגבוהה שהישראלים מבטאים לגביעצמם לבין זו שהם מבטאים ביחס למדינה ‏)כ-‏80% מול 60%(. פער זה יכול להתקשר לחוסרהאמון בסמלי המדינה כמו המנהיגות והממסד,‏כפי שנמצא במחקר.‏ תימוכין לכך ניתן למצואבסקר שבדק את רמת הפטריוטיות כמרכיבבחוסן החברתי ‏)א'‏ יער,‏ אונ'‏ ת"א(.‏ מסקרזה עולה שלמרות האירועים הקשים בעקבותמלחמת לבנון השנייה,‏ רמת הפטריוטיות בקרב

פרופ'‏ אבי בלייך על סדר היוםאישי,‏ חוסןחברתי חוסןחוקרים שבדקו מה מגן על הישראליםמתסמינים של לחץ טראומטי מצאו,‏ למשל,‏שתחושת ביטחון אישי,‏ תמיכה חברתיתואופטימיות מגבירים חוסן מפני לחץ טראומטיהישראלים לא ירדה וכשני שליש מהציבור היהודירואים עצמם כפטריוטים ‏)דומה למצב בארצותהברית ובחלק מאירופה(,‏ כאשר לכך יש ביטויבעמדות שונות כמו לחיים בארץ,‏ לאהבת הארץולמוכנות להילחם עבור המדינה.‏ עם זאת מוצאסקר זה,‏ כמו גם אחרים ‏)ג'‏ בן-דור,‏ אונ'‏ חיפה(,‏ירידה בולטת באמון הציבור במוסדות השלטוןהשונים,‏ ומכאן משתמע שמסתמן שבר הולך וגדלבין היחס החיובי של הישראלים לחברה ולמדינהלבין תפיסתם את הממסד השלטוני ובמיוחד אתהקברניטים כמי שאינם ראויים לאמונם.‏ כיצדנתרגם ממצאים אלה על מנת לקדם את חוסנהשל החברה הישראלית?‏בראש ובראשונה חיוני להתמקד בטיפוח מנהיגותראויה וביצירת תנאים חוקיים ומשטרייםנאותים לתפקודה.‏ הנהגה זו תידרש לשקם אתמקור הסמכות החסר כל כך ברבדים השונים שלהחברה בישראל ולהציב סדר יום חדש.‏ גבוה בסדרהעדיפויות הלאומי חיוני שתהיה העדפה מתקנתלפריפריות ולקבוצות חלשות נוספות באספקה שלמשאבי חוסן,‏ כאשר השקעה בתשתיות ובחינוךהן מהחשובות ביותר בהקשר הזה.‏ במישורההתמודדות האישית,‏ הגורם שהוא קרוב לוודאיהמרתק ביותר מבחינת יכולתו של האדם לשרודבמצבים קשים,‏ להתמודד ולנצח הנו הכוח המרפאשל מציאת משמעות ופשר לחייו ‏)ו'‏ פרנקל,‏‏"האדם מחפש משמעות"(.‏ כך,‏ ברמה הלאומית,‏אנו מצפים מהנהגה שתייצר ותציב בפנינו חזוןעם אופק של תקווה,‏ תקווה שתתן פשר לסבל,‏כמו גם שאר רוח וכוח להמשיך ולחתור לעתידטוב יותר.‏מרכיבים תודעתייםלא מכבר נדרשה המועצה לביטחון לאומי להגדרתהחוסן הלאומי resilience( )national כמרכיבתודעתי והתנהגותי המהווה חלק מהעוצמההלאומית,‏ עם הנחה נלווית שהחוסן הלאומיאמור להתבטא גם בנכונותם של פרטים ומגזריםשונים בחברה להעדיף את האינטרס הלאומי עלפני זה של הפרט והקבוצה ‏)ר'‏ גל,‏ מל"ל(.‏ מעניינתבמיוחד לענייננו היא הסוגיה הנוגעת למאפייניםייחודיים בתודעה הקולקטיבית של החברההישראלית אשר עשויים לתרום לחוסנה מחד,‏ אךגם לפגיעותה הטראומטית מאידך.‏מרכיב בולט כזה בנרטיב היהודי הנו תפיסת האחרכאויב בפוטנציה וככזה השואף להשמידנו,‏ בבחינת‏"זכור את אשר עשה לך עמלק"‏ ו"שבכל דור ודורעומדים עלינו לכלותנו".‏ אין ספק שמיתוסים אלהממקורותינו עיצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיביתשלנו כחברה חשדנית ומאוימת,‏ הדרוכה כל העתלמלחמה על קיומה.‏ באופן דומה נדרשנו,‏ לאמכבר,‏ לדפוס התמודדות שכיח של הישראליםעם גל הטרור האינטנסיבי,‏ זאת על ידי קבלהוהשלמה עם המצב במשולב עם בידוד רגשי.‏שילוב זה אִפשר אמנם התנהלות מתפקדת למדי,‏אבל מאידך גרע מהרגישות ומהאמפתיה כלפיהאחרים במחוזותינו וגם כלפי סבלה של החברהשמנגד,‏ שללא הבנה ודיאלוג עמה קשה לראותאיך ייעצר מעגל הדמים.‏סיכום,‏ החברה הישראלית מפגינה חוסן לאמבוטל לנוכח איומים קשים מחוץ ‏)טרור,‏ מלחמה(‏ומבית ‏)תפקוד לקוי של מנהיגות,‏ שחיתותממסדית(.‏ חוסן זה בא לידי ביטוי במדדי בריאותהנפש,‏ בין השאר במיעוט יחסי של ביטויי לחץטראומטי,‏ בדפוסי התמודדות גמישים ובשימוריכולת להתנהלות ותפקוד תקינים.‏ בהתמודדותעם איומים מחוץ יש משקל נכבד לתפיסת האחרכאויב פוטנציאלי.‏ עמדה פסיכולוגית זו עלולהלהגביר את הפגיעּות הטראומטית שלנו,‏ אך בהבמידה טמונים בה גם מקדמי חוסן חברתי ולאומיסדר יום אישי וסדר יום חברתיבמפגש שבין חוסן אישי לחברתיחקרנו עד כמה הישראלים מוטרדים,‏גם בעיצומו של טרור מתמשך,‏בנושאים חברתיים המרכיבים אתסדר יומה של חברה דמוקרטית ועדכמה הם סבורים שנושאים אלהעלולים לערער את החוסן של החברההישראלית.‏ מצאנו,‏ בין השאר,‏ש-‏‎26%‎ מהם היו מוטרדים בעיקרמהמצב הכלכלי,‏ ולגבי יותר מ-‏‎24%‎הטרור היווה את הסיבה העיקריתלדאגה.‏ 10.4% חשבו שהשחיתותהממסדית היא הגורם העיקרי המאייםעל חוסנה של החברה,‏ ו-‏‎9.6%‎ הצביעועל היעדר מנהיגות ראויה כגורם.‏ 5%סברו שאלימות ופשיעה הם המקורהעיקרי לדאגה,‏ 3.5% הוטרדו בעיקרמהיחס לפלשתינאים ו-‏‎2.5%‎ עדייןסבורים שאפליה עדתית היא הגורםהמאיים ביותר על החברה הישראלית.‏מעניין לציין כי מידת המוטרדותבנושאים הללו נמצאה גם היא קשורהלתסמינים של מצוקה ולחץ.‏‏)הגברת לכידות ומיצוי יכולות(.‏ בזירה הפנימיתניכר לאחרונה שבר הולך וגדל באמון הישראליםכלפי מנהיגיהם,‏ באשר לשיקול דעתם ויכולתםלהנהיג וגם באשר לטוהר המידות שלהם.‏ דפוסהביקורת העצמית הנוקבת המוכר היטב בנרטיבהיהודי,‏ עוד מימי הנביאים והמוכיחים בשער ועדלתקשורת בת ימינו,‏ הוכיח כבר את חשיבותולהמשך חיותה וחוסנה של החברה הישראלית.‏בהקשר זה,‏ יש המצביעים על סגנון הביקורתכקיצוני,‏ מכליל ומקומם,‏ ועל הפער שבינה לביןההישגים הגדולים של החברה הישראלית כנגד כלהקשיים והסיכויים,‏ אולם לנוכח מבחן ההיסטוריהניתן להניח שזהו מנגנון התמודדות חיוני עבורהחברה הישראלית.‏פרופ'‏ אבי בלייך,‏ מנהל ביה"ח לב השרון;‏יו"ר ועדת היגוי מקצועית,‏ נט"ל1-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

נימרוד לב מבט אישיחשוב לדבר עם הילדים מה לעשות אם ההוריםאינם בבית.‏ למי עליהם לפנות?‏ כיצד לפעול?‏ לכלאחד ואחת מאתנו יש כישורי התמודדות.‏ חשובשנהיה מודעים להם ונזכור מה הכוחות שלנוובמה כל אחד יכול לעזור לעצמו או לאחרים.‏תכנית מגירהבדקו עם עצמכם כשאתם חושבים על ניסיון העברמה עוזר לכם.‏ האם מתאים להיות פעיל,‏ לעסוקבפעילות גופנית?‏ לבשל,‏ לנקות,‏ לתקן,‏ לבנות?‏או אולי לנוח?‏ לעשות הרפיה?‏ האם חשוב לכםלהיות עם אנשים או לקחת על עצמכם תפקיד?‏לקחת אחריות?‏ לפעול עם חבורה?‏ האם משפחהאו חברים קרובים זה מה שמסייע לכם,‏ או האםאתם נמנים עם אלה שמתאים להם לתכנן,‏ להיותבעניינים?‏ ללמוד מניסיונם של אחרים כדי לבנותסדר פעולות רצויות?‏ האם מועיל לכם לשוחחולהבין את המצב?‏ להסתכל על הכל בצורהלוגית?‏ שמא אמונה דתית מסייעת לכם,‏ או אוליאמונתכם ביכולת להתגבר ו"דבר לא יזיז"‏ אתכםמעמדתכם?‏ אולי טקסים משותפים,‏ דתיים אואחרים,‏ מחזקים אתכם?‏האמנם אתם מעדיפים טלוויזיה כלשהי או דווקאסרטים ותכניות בידור?‏ אולי לעסוק באמנות?‏אולי לנגן או להקשיב למוזיקה?‏ ייתכן שהקשרעם אנשים,‏ שיתופם במה שעובר עליכם – אלההדברים שמסייעים לכם.‏ או שמא לשוחח עם אישמקצוע בטלפון או פנים אל פנים?‏ האם לשחררלחץ,‏ מועקה ופחדים או כעסים מסייע לכם?‏ אםהצלחתם לזהות מה עוזר לכם ומה עוזר ליקיריכם,‏‏ִרשמו לעצמכם מה מכל זה תוכלו לעשות במצבימצוקה בעתיד.‏ בנו לכם מעין תכנית מגירהלהתמודדות וסכמו עם בני הבית כיצד ‏"לשלוף"‏אותה בזמן אמת.‏ חשוב מכול,‏ זכרו - ‏"אין דרךשהיא נכונה יותר.‏ יש רק דרכים שמועילות באופןאישי להפחית מצוקה ולהגביר תפקוד".‏אתם לא לבדמכל האמור לעיל אין ולו שמץ מהפחתת האחריותשל הרשויות המקומיות והארציות להתכונן.‏ עלהרשויות להכין מרכזי שליטה וניהול חירום,‏ לספקמענה לתרחישים שונים,‏ להעמיד צוותים לסיוע,‏לפתוח מרכזי מידע,‏ להפעיל מרכזים לחלוקתמצרכים חיוניים ומעל לכול - לפתח שיתוף פעולהועבודה משותפת בין כל מי שאמור לפעול במצבחירום.‏ מנהיגות בשעת חירום חיונית ביותר -אולם ללא תיאום,‏ ללא שיתוף פעולה בין גורמיהרשות השונים,‏ האזרח לא ירגיש שיש יד מכוונתומתאמת.‏ חוסן אינו מילת קסם או מושג ללאתוכן.‏ חוסן נבנה מפרטים רבים שבסופו של דברמשדרים לאזרח:‏ אתם לא לבד,‏ אנחנו מסוגליםלהתמודד,‏ יש לנו יכולת וכוח וביחד נעשה זאת.‏פרופ'‏ מולי להד,‏ נשיא עמותת משאביםסערת רעמים וברקיםבאמצע הקיץבחלוף הסכנהאפשר להתבונן על חלק מהדברים שחווינוולמצוא בהם רגעים של הומור - מדוברבעצם בחוויה קשה,‏ בטראומהבאמצע השבוע החל מזג האוויר הסוער,‏ ואל תוך השקט המדומה שעוטף את יישוביהצפון שלנו חדר פתאום רעם,‏ כזה שהפך לסערת רעמים שהרעידה את אוויר הלילה.‏לכאורה עניין שגרתי ורגיל בחורף.‏ אבל,‏ עם הרעם הראשון ‏)והשני והשלישי,‏ עד שהרביעיכבר נשמע כמו גשם חזק(,‏ היה מי שאמר:‏ רגע,‏ תגידו,‏ אלה לא שוב הפצצות שמתחילות?‏והאמירה הזו הביאה אותי ברגע אחד להכיר שגם אנחנו,‏ כאן ועכשיו,‏ יכולים להיותמוגדרים,‏ בעצם,‏ נפגעי טרור לאומי.‏ ניחא,‏ אם רק היינו יושבים כאן כל התקופה הזוויודעים שבכך הסתיים העניין,‏ ומעתה ישרור שוב השקט.‏אבל הרעמים האלו שהתחילו פתאום הקפיאו אותנו,‏ וזה שאמר ‏"רגע זה לא הפצצותשוב",‏ הזכיר לנו שגם בשקט המדומה הזה אנחנו יושבים על חבית אבק שריפה.‏ איןספק שהמלחמה הזו היא טראומה,‏ ליושבים בעורף הצפוני.‏ התקופה הזו,‏ שבה הופצצנוכדי לפגוע בשעות היום והלילה,‏ הייתה מלחיצה וקשה.‏ ובכל זאת,‏ יש בה קטעים מחייהיומיום ‏)סוג של שגרת מלחמה,‏ אם אפשר באמת לקרוא ליומיום של מלחמה ‏"שגרה"...(‏שאם זה לא היה כל כך אמיתי ומפחיד ולא נוח,‏ הם היו נראים כמו סצנות קומיות מאיזהסרט מטורף.‏ אני משוכנע שלא עלה על דעתכם,‏ למשל,‏ כיצד פעולה פשוטה כמו בישולהפכה למשימה הנפרׂשת כמעט לאורך כל היום.‏ כל רבע שעה בערך מתחילים ה"בומים"‏ואז שוב האזעקה ‏)בסדר הזה,‏ כשכבר היו אזעקות...(,‏ כך שמיד חייבים לרוץ ולכבותאת האש.‏ וכך זה נמשך,‏ הכנת ארוחה בתשלומים ובהמשכים,‏ וכשהמרק כבר מוכן סוףסוף,‏ השעה היא כבר שתיים בלילה.‏ ויש רגע שאתה כל כך רעב שאתה אומר ‏'וואלה,‏מצדי שייפול עכשיו מה שייפול,‏ אני לא זז מפה ולא רץ לשום ממ"ד,‏ אני חייב לאכולמשהו'.‏ ויושבים ואוכלים,‏ ומסביבנו המולת גיהינום.‏ כיוון שחולקי הממ"ד במקרה שלנוהם חובבי בעלי חיים מושבעים,‏ מיד עם תחילת האזעקה אנחנו צריכים לרוץ ולאסוף אלהחדר הבטוח ארבעה חתולים,‏ שלוש ציפורים ושני כלבים.‏ תארו לעצמכם בדמיונכםאת התמונה הבאה:‏ רק לראות אותנו רצים,‏ כל אחד מאתנו ממונה על מספר חיות,‏כשמשימתנו לאסוף ולהביא אותן פנימה בזמן הקצר ביותר האפשרי.‏מרתק לראות כיצד הם,‏ בעלי החיים,‏ נעשים מודעים לסאונד הספציפי ולמה הוא אומר,‏חלקם כבר מכירים את הצלילים ואפילו רצים אוטומטית בעצמם לממ"ד,‏ אבל לא כולם.‏ולך ותפוס חתול שמחליט שעכשיו הוא משחק אתך משחק משולב של תופסת מחבואים.‏אז מה אם ברקע ההתפוצצויות מאיימות לשבור את הזגוגיות?‏ כשאתה לבסוף אוחזאותו בידיך ורץ מתנשף אל החדר,‏ הוא עושה פרצוף תמים.‏ זו סיבה שלא לשחק?‏ והנהיושבים כולנו צפופים בחום,‏ אמצע הקיץ,‏ חדר סגור.‏לציפורים יש כל הזמן ‏"דברים להגיד",‏ הכלבים ‏"מתלוננים"‏ על הצפיפות,‏ אבל בסך הכולכולם - אבל כולם - מתנהגים למופת,‏ כי הם מבינים שמשהו חריג מתרחש ויש לגלותאחריות ובגרות.‏ עם זאת,‏ אף שמנקודת המבט העכשווית,‏ בחלוף הסכנה המיידית,‏ אפשראולי להתבונן על חלק מהדברים שחווינו,‏ לנסות ולמצוא בהם רגעים של הומור ‏)שהרירגעים כאלה בהחלט מסייעים לכולנו להמשיך(,‏ בפירוש מדובר בחוויה קשה,‏ בטראומהרצינית.‏ טיפול נכון והתמודדות נכונה עם הפחד הופכים אותך מודע לכך שהמלחמההבאה אסור לה בשום אופן שתנוהל כפי שהתנהלה המלחמה האחרונה.‏ ועד כמה שקשהלכולנו לקבל זאת,‏ המלחמה הבאה ‏)או שמא המשכה של זו(‏ כבר עומדת,‏ לצערנו,‏ בפתח.‏זו עובדה,‏ עובדה שכולם כנראה מודעים לה.‏נימרוד לב,‏ מוסיקאי–יוצרwww.rbsmusic.comלהורדת השיר ‏"הפכתי שבוי"‏ בהשתתפות קרנית גולדוואסר,‏שנכתב ומוקדש לחיילים החטופים ‏)ללא תשלום(‏1-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

מבט אישיטלי ליפקין–שחקכרוניקהשל מלחמהידועה מראשכאילו לא חלפו השנים,‏כאילו לא הזדקנו,‏ילדנו,‏ אהבנו,‏ כאבנו,‏החכמנו,‏ האמנו,‏ניסינו.‏ וההיסטוריה?‏ההיסטוריה,‏ היא בשלה.‏מתעקשת לחזור עלעצמה,‏ בווריאציות.‏אבל מלחמת לבנון מודל2006, עלתה על המקור.‏אך ראשונות לשלם אתהמחיר הן הנשים.‏בתחילה,‏ הכי קשה הייתה תחושת הדז'ה-וו.‏בהלת הסיוט החוזר.‏ שמות הנהרות,‏ העיירות,‏הגשרים;‏ מראות הכוחות הנעים על צירים מוכרים;‏קולות המלחמה בלבנון שחזרו להכות באוזניים.‏ורק הילדים לובשי המדים שיוצאים ושבים,‏ חייםאו ירויים,‏ מתחלפים.‏ כאילו לא חלפו השנים,‏כאילו לא הזדקנו,‏ ילדנו,‏ אהבנו,‏ כאבנו,‏ החכמנו,‏האמנו,‏ ניסינו.‏ וההיסטוריה - היא בשלה.‏מתעקשת לחזור על עצמה,‏ בווריאציות.‏בשנת 1982, ומאז עד היציאה,‏ הייתה לבנון שיעורכואב במגבלות הכוח,‏ קורס שופע תובנות בכלהקשור לערמומיות השטח,‏ למורכבות האנשים,‏למניפולציות השלטוניות בחסות הפטריוטיזםובכוח תיבת המילים המשעבדת של ה"ביטחוןהלאומי"‏ שפעלה כמו כישוף.‏אבל הוואריאציה,‏ מלחמת לבנון מודל 2006, עלתהעל המקור.‏ דיגיטלית,‏ ספקולנטית ומופרטת,‏שלחה אמנם מלחמת לבנון השנייה לקרב את אותםחיילים נחושים ואמיצים העושים את המיטב,‏אבל העלתה על סדר היום את תיבת המיליםהאלטרנטיבית,‏ או המשלימה,‏ לביטחון הלאומי,‏העלתה על הפרק את ה"חוסן הלאומי"‏ וחשפה אתחולשתו.‏ בשעה שנחשפנו למטחי השנאה שירקולועי המשגרים של הקטיושות,‏ נחשפה אוזלת הידשל הנהגה חובבנית שכבר שנים אחדות בוגדתבאזרחיה,‏ בחלשיה,‏ במשלמי המסים,‏ בנותניםובזקוקים,‏ כושלת במתן תחושה של ביטחון וסדרחברתי בכל תחומי החיים המרכזיים.‏ משלטוןהחוק ועד צורכי הבריאות,‏ דרך שירותי האכיפהוהצדק,‏ הכלכלה,‏ הרווחה והחינוך,‏ נבגדנו במהלךשנים של הזנחה.‏ האמון בין האזרח לרשויות נסדק,‏ואגב כך התערער החוסן הלאומי מן היסוד.‏נשים.‏ גורם פגיע תמידהראשונה לשלם את המחיר הייתה,‏ כתמיד,‏הפריפריה.‏ הראשונות בפריפריה לשלם את המחירהיו,‏ כתמיד,‏ הנשים.‏ במלחמה,‏ בכל מלחמה,‏ הנשיםהן הראשונות לשלם את המחיר.‏ לא רק כאמהותהמשלחות את ילדיהן לקרב,‏ אלא כאלה הנחשפותרגע אחרי נפילת קטיושה בצפון.‏ למצולמים אין קשר לכתבה.‏ צילום:‏ זיו קורןלאֵימֵי המלחמות ולפגעיהן בכל מקום בעולם.‏בעת המלחמה ולאחריה.‏הן הנשארות לשאת בעול כשהגברים הולכיםאל הצבא,‏ הן הנחשפות לנזקי המלחמה המכהבעורף הפגיע,‏ הן האחראיות לגונן על ילדיהןהקטנים,‏ למצוא פרנסה או להתכלכל בעוני בעתשהמלחמה מחוררת את כל רשתות הביטחון.‏ לאבמקרה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם אתהחלטה 1325 באוקטובר 2000, החלטה המחייבתלשלב מכסות של נשים בכל הדיונים על פתרונותבאזורי קונפליקט בעולם.‏אלה שכבר מזמן אינן נחשבות ה"מין החלש",‏אם כי ממשיכות להתקרא כך בידי המין החזקבהגדרות פוגעות,‏ נאלצות לגייס את כל המשאבים,‏התושייה והכוח כדי לשרוד במלחמות ולאחריהן.‏מי שחושב שהכורח לשרוד נותן כוח ומוסיףל"חוסן הלאומי"‏ שוגה באשליות.‏ אמנם נכוןשנשים מגלות בעצמן כוחות ויכולות,‏ תעצומותנפש ועוצמות לעת משבר,‏ אבל משבר האמוןההולך ומתרחב,‏ הולך ומעמיק בין הנשים -חלק נכבד,‏ למעלה ממחצית האוכלוסיה - לביןה"בית",‏ השלטון,‏ מחליש את החוסן הלאומי ובהבשעה מכלה ומבלה את הכוח הפרטי של כל אחתמהנפגעות ממלחמות,‏ שלא שותפו בניהולן אובהחלטות על פריצתן.‏טלי ליפקין–שחק,‏ עיתונאית ‏"מעריב"‏

מיקי מבט אישיעל המהותמרכז ‏"מהות"‏ למידע,‏ הדרכהותעסוקה לנשים,‏ חיבר לפניכחודשיים דו"ח,‏ שהופץ בכנסהאלטרנטיבי לכנס הרצליה,‏ וכותרתו‏"עדות חיה - השלכות מלחמת לבנוןהשנייה על מצבן הכלכלי והתעסוקתישל נשים בחיפה ובקריות".‏ממצאי הדו"ח,‏ המסתמכים עלעדויותיהן של הנשים,‏ מעלים תמונהעגומה,‏ ולא רק של אלה המפרנסותמשפחות חד-הוריות,‏ שננטשולמעשה בצפון בעת המלחמה כשידןלא השיגה להימלט דרומה,‏ ואשרנפגעו פגיעה קשה ולא הפיכהמבחינה כלכלית ואחרת.‏ יערהבוקסבאום,‏ דורית אברמוביץ ומיכלדגן,‏ שחיברו את הדו"ח,‏ דיווחו,‏ ביןהשאר,‏ על עלייה ברמת האלימותכלפי נשים במשפחות המועדותלפורענות,‏ על פרנסתן של נשיםעובדות שקופחה בשל הצורך לשמורעל הילדים ולהיעדר ממקומותהעבודה ועל קריסת שירות הרווחה,‏בצד קריסת עסקים באזור הצפון.‏ כלאלה פגעו בראש ובראשונה בנשים,‏הפגיעות יותר בשוק העבודהומודרות ממנו ביתר קלות.‏ רבותמהנשים הללו לא הצליחו להשתקםמאז הקיץ ומצבן רק התדרדר.‏הרבה עוד ידובר במלחמת לבנוןהשנייה,‏ עם ובלי קשר לדו"חהביניים ולדו"ח הסופי של ועדתוינוגרד,‏ על ההשלכות הפוליטיותוהמדיניות,‏ הצבאיות והכלכליותהנובעות ממנה.‏ אבל הנתוניםהעולים מהעדויות בדו"ח ‏"מהות",‏וניתוח הנתונים האלה,‏ מצביעיםעל הפקרה של הנשים המוחלשותחברתית וכלכלית ממילא,‏ ועלהתעלמות ממצוקותיהן בדיוניםהציבוריים הממשיכים להדהד גםאחרי שהמלחמה הסתיימה.‏בעוד הכלכלנים והאנליסטיםמשבחים את החוסן המִשקי,‏ ששמרעל יציבות יחסית של הכלכלההישראלית אחרי מלחמה שלאהייתה בה חלוקה בין חזית לעורף,‏מעידה הפקרת הנשים ומשקפתפגיעה שכבר קיימת ושעוד תמשיךותכרסם בחוסן הלאומי.‏‏"אני כאן,‏ אנחנו כאן,‏ מעבר לקו"‏אחת המתנדבות בקו נט"ל מטיבה לתאר בטור האישי שלפניכםאת תחושותיה בעת המלחמה ואחריה:‏ ‏"אני,‏ הקטנה,‏ צריכה להיותחזקה,‏ לאסוף את עצמי,‏ לתמוך,‏ לעודד,‏ לחזק ולהעניק שוב אתתחושת הביטחון שנעלמה לה"‏"]...[ מלחמת לבנון השנייה הוא השם הניתן בציבור ובתקשורת הישראלית ללחימהשהתרחשה בלבנון ובצפון ישראל מאמצע יולי ועד אמצע אוגוסט,‏ ]...[" 2006 ‏)מתוךויקיפדיה(‏להתנדב בקו הפתוח של נט"ל בתקופת המלחמה הייתה משימה לא קלה.‏ כמתנדבתהוכשרתי לתת תמיכה ארוכת טווח לאנשים שעברו טראומה שהשפיעה על חייהם.‏אנשים שעברו רגע משמעותי מאוד בחייהם,‏ רגע שהפך את עולמם,‏ רגע ששינה בבתאחת את הכיוון,‏ את הדרך ואת יכולת ההתמודדות שלהם.‏ופתאום - כל הקלפים נזרקו באוויר וכל אחד נפל במקום ובכיוון אחר.‏איך אוספים את כולם?‏ איך מסדרים את כולם לחבילה מאורגנת?‏לחץ,‏ כעס,‏ חוסר ודאות,‏ ייאוש וחרדות - הם הדברים שבלטו במלחמה זו.‏הכל הרגיש כמו תוהו ובוהו - בלגן אחד גדול.‏ רק לתמוך,‏ לעודד ולחזק.‏ואני,‏ הקטנה,‏ צריכה להיות חזקה,‏ לאסוף את עצמי,‏ לתמוך,‏ לעודד,‏ לחזק ולהעניק שובאת תחושת הביטחון שנעלמה לה.‏מספר הטלפון של נט"ל הועבר בטלוויזיה במשך כל היום,‏ ורבים אשר לא ידעו לאן לפנות- פנו אלינו.‏ בהתחלה הרגשתי כמו מכונה.‏ שיחה אחר שיחה בקצב מטורף,‏ תשובהמהירה,‏ עידוד קל,‏ תמיכה - ולהמשיך הלאה.‏ שיחות רבות היו שיחות מידע והעברתפרטים - למי לפנות,‏ אל מי להתקשר,‏ כיצד להתמודד ברגע כזה או אחר,‏ איך לנהוג עםילד חרד ובוכה,‏ לאיזה מספר לצלצל על מנת לצאת מהתופת,‏ איך להתמודד עם בן זוגבמצב קשה,‏ למי לפנות כשחסר אוכל לתינוק וכן הלאה וכן הלאה.‏אני יושבת ליד הטלפון - בצפון נראה כאילו הכול מתפרק,‏ ובעוטף עזה מתח רציניוחרדות.‏ ובמרחק שעה-שעתיים נסיעה...‏ עולם אחר - החיים נמשכים,‏ יוצאים ומבליםוהכול כרגיל.‏ כביכול כרגיל - לכל אחד מאתנו ילדים בצבא,‏ שכנים מעורבים או קרובימשפחה הגרים באזורים הקשים.‏ איך מתמודדים עם כל זה בבת אחת,‏ עם כל התחומיםהשונים כל כך זה מזה?‏ מדי פעם,‏ בין שיחות הטלפון,‏ שמעתי מבחוץ את רעש המדרחוב,‏ראיתי בטלוויזיה את החדשות - את הקרבות,‏ ואז שיחת טלפון...‏ שומעת את הקטיושותנופלות...‏ עולם מטורף,‏ חיים הזויים.‏ אין סדר,‏ אין ארגון...‏ ואיפה הביטחון?‏ על מיכבר נותר לסמוך?‏ והטלפון בשלו - החייל החושש,‏ האם החרדה,‏ הקשיש הבודד,‏ הילדהמפוחד ועוד ועוד אנשים שחוששים להשמיע את פחדיהם בקול ומוצאים את הקוכפינה...‏ לפרוק,‏ לדבר,‏ לבכות,‏ לפחד,‏ ביחד אתנו.‏ בתום המלחמה חלק נרגעו,‏ חזרו לשגרהוהמשיכו להתמודד היטב עם היומיום.‏ חלקם - חיילים ואזרחים - יצאו פגועים.‏ חלקםעברו רגעים קשים שהטביעו בנפשם את הקשיים והתחושות,‏ לחלקם עלו הזיכרונותמהעבר והציפו אותם.‏ חלקם ממשיכים בקשר טלפוני שבועי...‏ ורבים אולי עוד חוששיםלעשות את הצעד ולהרים טלפון.‏אבל הדלת פתוחה!‏אפשר רק לבדוק,‏ אפשר לפנות ולהתחרט.‏ אפשר לנסות,‏ כל אחד בקצב שלו.‏ אפשר,‏אפשר...!‏אני כאן,‏ אנחנו כאן,‏ מעבר לקו.‏מיקיהמלחמה במספריםסך הכול 81 יום מהם 31 ימי לחימה אקטיבית/‏ 163 הרוגים/‏ 119 חיילים/‏ 44 אזרחים/‏3,970 קטיושות נורו/‏ 3,183 נפגעים טופלו בבתי החולים/‏ 1,863 טופלו בבית חוליםבנהריה 1701- החלטה של האו"ם ועוד ועוד מספרים...‏ אנו עוסקים בבני אדם,‏לא במספרים.‏1-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

יומן ד"ר נמרוד עדילכל המייחלים ללילהשל שינה שקטהולבוקר פשוט של מחרבתום המלחמה נתבקש ד"ר נמרוד עדי לכתוב סיפור העוסק ברפואה ולחימה.‏ מן הכותרתהוא הסתייג,‏ והחליט לכתוב סיפור בעל ממד אישי.‏ סיפור על אנשים אנונימיים נפלאיםשפעלו ועשו בתום לב ובאמונה את אשר הוטל עליהם,‏ חלקם שבו לביתם,‏ חלקם לא שבא.‏ אנו ששבנו,‏ נותרנו נושאים בגופנו ונפשנואת זיכרון הימים שחלפו וטעמו מר.‏ מר כלענה.‏לסיפור קראתי ‏"שמיים וארץ".‏ חודשיים אחר כךיצא תקליטו החדש של עובדיה חממה,‏ שנקראגם הוא ‏"שמיים וארץ".‏ את השיר ‏"אנא בכוח"‏שמעתי קודם בחדרי לבי ואחר באוזניי.‏ כל אימתשהשיר מתנגן,‏ זיכרון המראות והאנשים חיועומד מולי.‏ אז אני כחומט מתכנס,‏ מניע את גופילקצב התפילה ומקנח בהיסח את עיניי הדומעות.‏אנא.‏ אנא בכוח.‏ אנא ברוך,‏ אנא באהבה.‏ אנימשגר אליכם אחיי ורעיי את מילותיי.‏ גשרי מיליםרכות ממני אליכם.‏ מילים המנסות לעטוף אתכל הנושאים בגופם ובנפשם את צלקות האימה,‏הניתוק והמוות.‏ מילותיי כצליל מכוון אני משגראל אלה ששנתם טרופה,‏ אותם המייחלים ללילהשל שינה שקטה ולבוקר פשוט של מחר,‏ בוקרשל חיים.‏ את הגשם תן רק בעתו,‏ אנו מבקשים.‏ובבקשה,‏ באביב פזר לנופרחים,‏ פרחים פשוטים,‏ נטוליהוד והדר,‏ פרחים אנונימייםכחרצית וחרדל השדה,‏ פרחיארץ ישראל,‏ כמונו.‏ב.‏ את הפצוע אספנובלבנון.‏ הכדור חדר באזורהאגן,‏ כנראה נותר בחללהבטן.‏ הוא היה בהכרה,‏ גבהקומה,‏ שחום עור ‏)או שמאהיו אלה צבעי הסוואה(.‏הסימן הלבן הדק באצבעידו השמאלית לכד את עיניי.‏קרוב לוודאי טבעת נישואיןשהוסרה טרם יציאתו לקרב.‏הפצוע נאנק מכאב ושאל,‏מה עם חייליי?‏ הכול בסדר,‏ הרגעתיו,‏ ושמחתיעל דיבורו,‏ כיוון שהעיד על נתיב אוויר פתוח,‏נשימה סדירה,‏ הדופק הנמוש היה מהיר ומוחלשבמעט,‏ כנראה שלב שני של הלם בעקבות הפציעה,‏הרהרתי לעצמי.‏ הנחיתה במנחת הסבה כאבלפצוע,‏ ליטפתיו ושאלתי,‏ התרצה שאודיע לאשתךעל דבר הפציעה?‏ כן,‏ הוא ענה,‏ נתן לי את שמהומספר הפלאפון.‏ אך בבקשה דוקטור,‏ הוא נאנח,‏תגיד לה שלא תעזוב את הבנות,‏ אתה שומע,‏ שלאתעזוב אותן...‏ אל תדאג,‏ אמרתי,‏ אני אתקשר,‏ הנהאתה בטוח,‏ אנו כבר בבית החולים.‏ הפצוע הועברלחדר המיון.‏ בזמן ההעברה הרהרתי ותכננתי אתהשיחה שאערוך עם אשתו.‏ הנה אני שומע בעינירוחי את קולה המבוהל,‏ ואני רופא בכיר ומנוסה,‏אב לילדים,‏ מיד מזדהה בשמי,‏ מרגיע אותה בקולי,‏מבטיח שדבר רע לא יאונה לבעלה,‏ שהרי אנילצידו ואשמור עליו כמיטב יכולתי.‏ ואני ממשיךומשוחח עימה במחשבתי,‏ מבקש ממנה להפקידאת הבנות אצל סבא וסבתא ולנסוע בלוויית אחיהאו אחותה אל בית החולים.‏ אין מה למהר,‏ אנימוסיף בדמם קול,‏ אנא סעי בזהירות,‏ לא לדאוג,‏אנו ממתינים בבית החולים,‏ רק להיזהר ולהגיעבשלום.‏ אין צורך שאתה תתקשר,‏ קטע קולה שלהחיילת את חוט מחשבותיי,‏ זאת העבודה שלנו,‏יש לנו נוהל וכללים,‏ אנחנו מתורגלות.‏ כן,‏ כן,‏הנהנתי בעצב,‏ אשאיר זאת לכן.‏ ובקול אמרתי,‏רק תדאגו בבקשה שתיסע בזהירות,‏ ובקשו ממנהשתשמור על הבנות בבקשה...‏ג.‏ אנא.‏ אנא.‏ לא בכוח,‏ אנא בבקשה,‏ בזהירותודאגה,‏ עִטפו אותנו,‏ חבקונו בימין ובשמאל,‏ רקחבקו.‏ אנו זקוקים לחיבוק השקט והמרגיע.‏ חבקו,‏צקו בנו כוח שנוכל גם אנו לחבק.‏ עוד יפציע יוםחדש,‏ חייכני ומפויס יותר,‏ ונטל משאנו אז יוקלד"ר נמרוד עדי מטפל בתומר בוהדנה.‏ צילום:‏ אלעד גרשגורן - ידיעות אחרונות

עפר שלח מבט אישיבמעט,‏ והכאב יכאב מעט פחות.‏ ואם מעדנו לשעהקלה והוטלנו לצידי הדרך,‏ אנא אל תשאירונו שם,‏הושיטו לנו יד ענוגה,‏ זהירה ובוטחת,‏ אחזו בנו.‏אחר מִשכו בעדינות והשיבונו עימכם לדרך החיים.‏אל דרך הארץ שאהבנו,‏ זו שהשקד בה פורח,‏ זושטרשיה אינם קירחים והיא את יושביה אוהבת,‏גם לאחר שנתנו את כל מה שיכלו לתת.‏ד.‏ הפצוע גסס בפינה,‏ צבעו היה לבן כסיד,‏הוא נשם נשימות סופיות.‏ כוחות החיים אזלומגופו.‏ נחתנו בתוך המטע.‏ קולות התותחיםהדהדו סביב.‏ הוא בורח לי מהידיים,‏ חשבתי.‏צריך לפנות מהר,‏ אך קודם להנשים.‏ אחר להחדירנקז לבית החזה.‏ אינני ממשש דופק.‏ צריך להריץנוזלים בלחץ,‏ צעקתי לרופא ולחובש הכוח שהיולידי.‏ למה אתה זקוק דוקטור?‏ שאלני רופא הכוח‏)דרוזי הבחור,‏ חלפה מחשבה במוחי(.‏ צינור תוךקני מספר 8 ומנשם,‏ אח שלי,‏ צעקתי לעברו.‏בבקשה אחי,‏ ענה הרופא והגיש את הציוד.‏ בינינושכב אחינו השלישי,‏ ואנו עסקנו בהצלתו.‏ לאחרשהונשם הפצוע והחזה נוקז,‏ פנה אליי רופא הכוחושאל,‏ אתה זקוק לעוד דבר,‏ דוקטור?‏ חשבתילשנייה ומפי נפלט,‏ קפה שחור,‏ אח שלי,‏ קפה כזהשרק אתה יודע להכין.‏ עליי,‏ עליי,‏ אח שלי,‏ צעקהרופא,‏ אצלי בכפר,‏ אצלי בבית,‏ אצלי...‏ חיבקתיאת האיש,‏ נפרדנו.‏ עליתי עם הפצוע למסוק,‏הגענו בחיים לרמב"ם.‏ קפה,‏ דבר כל כך ארצי,‏יצרי וחושני.‏ דווקא ריח הקפה שבא באפנו הואשהחזיר לנו את תחושת המציאות ועימה תחושתהביטחון במציאות קיומנו,‏ ואף טעם של שמחתחיים,‏ כטעם הקפה השחור המהביל...‏ה.‏ בכל ערב שבת שבו אנו יושבים סביבהשולחן הערוך,‏ אני מביט בילדיי ומלטפם.‏ בפינהניצב כסא ריק,‏ הממתין ליום שבו ישובו השבויים.‏בו ברגע נפער בי בור עמוק של עצב ותחושתאובדן מציפה את ישותי.‏ באותו רגע אני רואהבתים שבהם הכסא נותר וייוותר דומם ומיותםלעד.‏ אז,‏ בדמיוני,‏ אני שולח זרועותיי אל אלההבתים.‏ מחבק את השכול והכאב,‏ מאמץ אל לביאת ההורים,‏ הרעיות,‏ הילדים,‏ החברים,‏ את כולם,‏ותפילה חרישית נישאת בפי.‏ו.‏ אנא,‏ אנא בבקשה,‏ תן לנו את הכוח ופתחבנו שעת רצון להעניק.‏ שגבנו וחזק בנו את האהבהוההכרה ביפי האדם והחיים.‏ וזכור,‏ בבקשה,‏ אתהגשם תן רק בעתו ובאביב פזר לנו פרחים.‏תודה,‏ד"ר נמרוד עדי,‏סגן מנהל המחלקה לטיפול נמרץבביה"ח איכילוברק בישראלמלחמת לבנון השנייה מימשה את הסיוט הגדול ביותר שלהישראלים:‏ הבן יקיר הקולקטיבי - צה"ל לא סיפק את הסחורהבמהלך אחת הישיבות שקיימה הממשלה במלחמת לבנון השנייה אמר אחד הׂשריםהמנוסים ביותר בענייני ביטחון משפט מוזר:‏ הציבור הישראלי,‏ כך טען,‏ רגיש יותר לאבידותבקרב חיילים מאשר לאבידות של אזרחים,‏ במיוחד בימי מלחמה.‏ במבט ראשון וגם שני,‏המשפט הזה נראה כהיפוך של כל ההנחות שהצבא מבוסס עליהן,‏ ואפילו של עצם שמו שלצה"ל - צבא ההגנה לישראל.‏ ועדיין,‏ הוא מייצג נאמנה את היחס הייחודי של אזרחי ישראללצה"ל,‏ למצב המלחמה,‏ ולפיכך גם לחובתם שלהם כאזרחים.‏ רק בישראל יכול רמטכ"ללטעון,‏ כפי שעשה בוגי יעלון במהלך האינתיפאדה השנייה,‏ ש"החברה היא החוליה החלשהבעימות".‏ רק בישראל יכול דן חלוץ,‏ בנאום פרידתו מצה"ל,‏ לטעון שכשלי המלחמה דורשיםלא רק תחקיר בצבא אלא תחקיר לאומי,‏ כלומר שהאזרחים אשמים.‏ רק בישראל יכוליםאזרחים רבים לחשוב שהגנרלים צודקים בהאשמות האלה.‏ ישראל אינה תופסת את עצמהכמדינה רגילה או את צבאה כצבא רגיל.‏ תחושת הסכנה הקיומית נוכחת בעוצמה רבהומטופחת על ידי השלטון.‏ הצבא נתפס כמייצג של הישראליות במובנה הטהור והנקי ביותר,‏הרבה מעבר לתפקידו הרשמי כמגן על גבולות המדינה.‏ מצד שני,‏ האזרחים מרגישים שהם‏"נותנים"‏ לצבא מה שלאמיתו של דבר נלקח על פי חוק:‏ בשיח הישראלי ההורים ‏"שולחים"‏את ילדיהם לצבא,‏ המילואימניק הוא סוג של מתנדב אף על פי שהוא הולך מכוח צו.‏ מתוךאותו הלך רוח גויסו האזרחים של צפון ישראל למלחמת לבנון השנייה מבלי שאיש ישלחלהם צו.‏ מהרגע הראשון הודגש ‏"חוסנו של העורף"‏ כאחד מאמצעי הלחימה היעילים ביותרשל ישראל,‏ מבלי שהממשלה תעשה את שהיא צריכה כדי שהחוסן הזה יתוחזק.‏ אזרחי‏ׂשדרות והנגב המערבי מכירים את המצב הזה היטב:‏ הם מגויסים לעמידה מול הקסאמיםכבר שנים.‏שאלת עמידותו של העורף אינה נידונה בפרמטרים שקולים של סכנות ועלויות.‏ היא מקודשתברטוריקה,‏ ומצד שני מוזנחת ביומיום.‏ תושבי ‏ׂשדרות או צפת מקבלים חיזוק של חיילים למעןהמולדת,‏ בעוד המקלטים שלהם אינם מוכנים ולגנים של ילדיהם אין מיגון.‏ הגיוס בכוח הזהמקנה להם זכות לבוא בטענות אל השלטונות ויוקרה השמורה ‏)להבדיל(‏ למשפחות שכולותבׂשיח הציבורי.‏ מצד שני,‏ מי שדאג בפועל לתושבי הצפון היו גופים פרטיים ואילי הון,‏ הרבהיותר מהר והרבה יותר יעיל מאשר הממשלה.‏ המציאות הזו נוגעת בעניין ישראלי כללי יותר:‏התפרקות הממשלה מאחריותה כמעט בכל תחום ואובדן אמון האזרחים בכך שמשהו עובדפה - חוץ מצה"ל.‏ איך משפיע המצב הזה על עמידותו הנפשית של כל אזרח?‏ אני איני יודע,‏וספק אם מישהו יכול לומר.‏ מצד אחד יש בו חיזוק:‏ מי שתופס את עצמו כחייל,‏ אפילו הואיושב במקלט,‏ מקבל חיזוק של חשיבותו ותרומתו לכלל.‏ מצד שני,‏ ברור שמכוחו של המצבהקבוע הזה ממשיכה ישראל להיות מה שכינה אותה בני פלד ז"ל:‏ ‏"קהילה מפוחדת",‏ העסוקהבהגנה על הנפש ולא במימושו של רצון ואינטרס קולקטיבי.‏ בקהילה הזו ניתנת לכל אזרחזכות הצעקה,‏ בעיקר מפני ששום אזרח אינו זוכה לשירות של ממש כנגד מילוי חובותיו,‏ אבללצעקה הזו אין השפעה של ממש והאזרחים אפילו אינם מצפים לה.‏ יש תחושה גדולה שלחולשה פוליטית,‏ חוסר יכולת לשנות דברים דרך המערכת הקיימת והיות כל אדם לנפשו.‏מלחמת לבנון השנייה מימשה את הסיוט הגדול ביותר של הישראלים:‏ שאחרי כל זה,‏ אחריהקורבן הגדול,‏ הבן יקיר הקולקטיבי ששמו צה"ל לא סיפק את הסחורה.‏ החרדה הקיומיתהזו,‏ שאינה מתחשבת במצבה האובייקטיבי רב העוצמה של ישראל ובעובדה שבמידהרבה היא קובעת את גורלה שלה,‏ קשה לאזרחים - אלה שגרים בצפון או בנגב המערביואלה שלא - אפילו יותר מפגיעות הקטיושות והקסאמים.‏ידענו שאין מקלטים,‏ ידענו שאיש לא ידאג לנו,‏ אפילו למדנו למצות מתוך הידיעה הזואת הסיפוק החולני של מי שאינו מתאכזב לטובה.‏ אבל שאחרי כל זה צה"ל ייכשל?‏ זהפוגע בחוסן הלאומי ובשלוות נפשו של כל אזרח,‏ הרבה יותר מהקטיושות,‏ הקסאמים אוהמחבלים המתאבדים.‏ במובן הזה צדק הׂשר - ואוי לנו שכך.‏עופר שלח עיתונאי,‏ ומגיש התוכנית ‏"שישי"‏ בערוץ 10מחבר הספר ‏"שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השניה"‏1-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

יומןד"ר רוני ברגר‏"אנחנו,‏ הם ואתם"‏בשנה האחרונה מצאתי עצמי מגיע לשדרותבלוויית הצוות הקהילתי שעליו אני ממונה בכדילתמוך,‏ לעודד ולסייע לאנשי מקצוע ולתושבים.‏הביקורים היו מורכבים מבחינה רגשית אך עםזאת מרגשים ולעתים אף מעוררי השראה.‏ למרותהאהבה וההערכה שהרעיפו עלינו,‏ חשתי כימאחורי הרגשות החמים מסתתרות תחושות לאפשוטות של נטישה וכעס.‏ היטיב לבטא זאת אחדהתושבים:‏ ‏"אתם חוזרים לחיים הטובים שבמרכז,‏ואנחנו נותרים כאן חשופים בצריח".‏לא פעם הטיחו בנו גם אנשי המקצוע אמירותכגון:‏ ‏"אל תשכחו לשוב גם כשאין הרוגים אופצועים",‏ אמירות שצבטו את לבי והעלו בירגשות אשם.‏ כבר אז ברור היה לי כי הפעילותשלנו בשדרות חייבת להיות מתמשכת.‏‏"נובמבר הארור"‏ 2006 היה החודש הקשה ביותרלתושבי שדרות.‏ מטר של טילי קסאם,‏ 800במספר ‏)דיווח של משטרת שדרות(,‏ נורה עלהעיר וסביבתה והביא למספר הרוגים ופצועיםולפגיעות ישירות בבתים שבנס לא העלו אתמניין הקורבנות.‏ ימים רבים ביליתי בעיר והבחנתיבשינוי משמעותי שחל בקרב התושבים.‏ נדמה היהכי מזג האוויר הסגרירי תפס את מקומו של החוםהדרומי המלטף.‏ תחושה של קרירות צורבת מהולהבייאוש ובחוסר אונים עטפה את העיר ותושביה,‏שהתכנסו בבתיהם ורוקנו את הרחובות.‏ בימיםאלו אכן נראתה שדרות כמו עיר רפאים.‏לא רק גיחות עידודבמפגשים עם בכירי העיר למדתי על תחושתהשחיקה של אנשיהם ועל המחסור באנשימקצוע,‏ הן בשל הפחד לעבוד בעיר והן בשלהגידול העצום בנפגעי החרדה.‏ הם גם הלינו עלהעובדה כי מציפים אותם פוליטיקאים,‏ נדבניםואנשי מקצוע כפטריות אחרי הגשם,‏ מבטיחיםהבטחות ומציעים תוכניות מפתות,‏ ולאחר מכןנעלמים כלא היו.‏ הם הודו בנימוס על התמיכה,‏אך טענו כי הם זקוקים לעזרה מתמשכת ולאלגיחות עידוד או לסופי שבוע באילת.‏ הנרטיבהזה חזר בגרסאות שונות וגרם לי אי-‏ נוחותמעיקה.‏ חלפה במוחי המחשבה המטרידה כי אוליאנחנו,‏ כמו גם האנשים הטובים האחרים,‏ באיםלשדרות כדי להשכיח את רגשות האשם שלהםושל המדינה כולה.‏ גמרתי אומר לשנות את דפוסהעבודה שלנו.‏ לאחר שאיתרנו עם מנהל מחלקתהרווחה את הצורך הדחוף לסייע לנפגעי החרדה,‏שמרביתם התקשו להגיע לטיפול,‏ נולד רעיון‏"ניידת הפסיכולוגים"‏ שתעניק להם סיוע בביתם.‏קיבלנו אישור תקציבי להורדת חמישה מטפליםמנוסים למשך שלושה חודשים,‏ והפרויקט יצאלדרך.‏כושר עמידות מופלאהנסיעה לשדרות,‏ בין שדות ירוקים שביניהםבצבצו בתים יפהפיים עם גגות רעפים אדומים,‏הייתה נינוחה ונעימה.‏ התנועה שטפה,‏ והאנשיםבמכוניות נראו עליזים ומחויכים.‏ רק קולו שלקריין החדשות,‏ שבישר על מספר נפילות של טיליקסאם בבוקרו של אותו יום,‏ הפר את השלווההפסטורלית.‏הכביש בין יד מרדכי לשדרות היה ריק לחלוטין,‏דבר שהעצים בקרבי את החרדה ועמה את מהירותנסיעתי.‏ כבר בכניסה לעיר הייתה תחושה מוזרהשל שקט מכביד ומאיים.‏ מיהרתי למפגש הראשוןעם אם חד-הורית לשלושה ילדים שדיווחהעל חרדה קשה ומשתקת,‏ בעיקר של שני ילדיההצעירים )6 ו-‏‎10‎‏(.‏ היא טענה כי הם מסרביםללכת לשירותים ולהתקלח לבד,‏ לישון לבד ולצאתמהבית לבד.‏ תלונה זו אינה נדירה בעיר הקסאמים,‏שמלבד הפגיעות בנפש ורכוש גזלה גם מחלק לאמבוטל מהילדים ומהוריהם את עצמאותם.‏למזלי,‏ שושנה ‏)שם בדוי כמו כל השמות במאמר זה(‏כבר המתינה לי במגרש החניה.‏ היה בה משהו עייף,‏ועיניה נראו כבויות.‏ את ברכת השלום הידידותיתהיא קידמה באנחה ארוכה שהסגירה את לאותה.‏טיפסנו יחדיו לקומה השלישית במדרגות הצרותוהמזוהמות ונכנסנו לדירה אפרורית וקרה ‏)מסתברשאין חימום במרבית הדירות בשדרות(,‏ שהדלותזעקה בה מכל עבר.‏ תחילה הייתי בהלם למראההעזובה והעוני,‏ אך יותר מכול העיק עליי הנתקהרגשי בין בני המשפחה שבלט לאורך המפגש.‏הילד הצעיר היה שקוע כולו בטלוויזיה,‏ הגדול היהספון בחדרו והילדה העדיפה לבלות את מרביתהפגישה במקלחת.‏ האם טרחה להציג בפניי אתשלל הצלקות שהותירו רסיסי הקסאם,‏ עדותלאירוע הקשה שחוו לפני כחודש.‏ היא תיארה אתמצוקתם הכלכלית ואת הבדידות הנוראית שממנהסבלה ‏)הקשר עם משפחתה נותק,‏ ובעלה נטשאותה ואת המשפחה לפני כשנתיים(‏ והראתה ליאת תלוש המשכורת החודשית האחרונה.‏ ‏"כיצדניתן לקיים משפחה ממשכורת כה עלובה?"‏שאלה.‏ שתקתי,‏ אך חשתי תחושה של מועקהוחוסר אונים.‏ שושנה המשיכה לגולל בשטף בלתיפוסק את סיפור חייה הקשה והנוגע ללב,‏ ונדמההיה כי כבר זמן רב לא זכתה לאוזן כרויה.‏ שיתפתיאותה בכאב שחשתי עבורה ועבור משפחתהוהדגשתי כי העובדה שהיא עדיין מסוגלת לעבודולהילחם עבור ילדיה בתנאים כה קשים היא עדותלכושר עמידותה המופלא.‏ לרגע הבחנתי בניצוץלשדרות הייתה ועדיין יש פינה חמה בלבו של רוני ברגר.‏ לא פעם תהה,‏ מדועהוא חש קרבה לעיר שרק בזכות טילי הקסאם למדו רבים מתושבי המדינהלמקם אותה על מפת הארץ?‏ האם הקשר הזה כרוך בזיקה הסוציאליסטיתשסחפה אותו להזדהות עם אוכלוסיות ‏"מוחלשות"?‏ האם החיבור לשדרותקשור במשיכה לערכי החלוציות?‏ או אולי סתם כך,‏ נעים לבוא למקום שבו החוםהאנושי נודף מכל פינה.‏ הרי לפניכם כרוניקה של נטישה ו"ניידת פסיכולוגים"‏10

בעיניה הדומעות וידעתי כי נגעתי,‏ ולו גם לשניות,‏בלבה.‏ ממש כשעמדתי לצאת מהדירה עצרהאותי לפתע שושנה,‏ הביטה לעבר החלון וזעקה:‏‏"צבע אדום"!‏ לפני שהספקתי לשמוע ולהבין מהמתרחש,‏ היא זינקה לעבר הילדים,‏ ‏"גררה אותם"‏למסדרון,‏ סוככה עליהם בגופה ומשכה אותילעברם.‏ הצטרפתי לחבילה האנושית המחובקתהזאת וחשתי מעט במבוכה.‏ הרי איני שייך להם,‏אני סתם אורח שהזדמן!‏ הילדים החלו להתייפחורעדו בכל גופם.‏ ניסיתי להרגיע אותם ולתרגלנשימת בטן.‏ הם אמנם שיתפו פעולה ומילאו אתההוראות בנאמנות,‏ אך היה ברור לכולנו כי זמןרב יידרש כדי לפוגג את הפחד ולשוב לשגרה.‏נפרדתי בחום מבני המשפחה והבטחתי לשובולבקרם.‏ כשירדתי במדרגות נופפה האם לשלוםוהפטירה בקול נוגה : ‏"אל תשכח אותנו,‏ אנחנומחכים לך!"‏תמיכה הדדיתולכידות משפחתיתהמשפחה השנייה גרה באזור של בתים פרטייםומטופחים שלא היו מביישים אזורים רבים במרכז.‏נפילת קסאם בשדרות.‏ למצולמים אין קשר לכתבה.‏ צילום:‏ אמיר כהןבפתח הבית חיכו לי שניים מחמשת ילדי המשפחהבעיניים בוהקות.‏ ‏"אתה ד"ר רוני"?‏ שאלו בפליאה,‏וניכר היה כי ציפו לאדם בעל חזות מכובדת הרבהיותר.‏ התלוויתי אליהם לסיור קסאמים בשכונה‏)סיור שאותו עברתי מאז כבר מספר פעמים(,‏שבמהלכו קיבלתי הסברים על זוויות ומסלולישיגור,‏ נפילות ונזקים ועל נסים ונפלאות.‏ גםממצאים מהזירה ‏)סימני נפילות של טילים אורסיסים(‏ הראו לי כאילו היו מוצגים במוזיאון.‏ שיאושל הביקור במוזיאון הקסאמים היו שני מוצגיםנדירים.‏ האחד היה מקלט מאולתר ממתכת עבה‏)שגודלו 1 X 1.5 מטר(,‏ שנבנה במרכזו של הסלוןושימש אותם כאזור מוגן,‏ והשני היה טיל קסאםמאולתר שבנו ילדי המשפחה,‏ שביכולתו לעוף,‏באמצעות מתקן ייחודי ‏)קיבלתי הדגמה(,‏ בשמיהשכונה.‏ אם בתחילת המפגש נראו לי יצירות אלוכדבר הזוי ואולי אפילו מוטרף,‏ בסיומו התחוור כיזוהי דרכה של המשפחה להביע את הצורך במוגנות,‏לבטא את זעמה ואולי יותר מכול את מחאתה עלהמצב הבלתי סביר שאליו נקלעו.‏קיבצתי את כל המשפחה ‏)אם וחמשת ילדיה,‏האב עבד(‏ סביב המקלט המאולתר ושוחחנו עלהמתרחש.‏ האם פתחה ויצאה במתקפה חריפהכנגד המדינה והממשלה,‏ שלטענתה הפקירהאותם בשש השנים האחרונות.‏ היא אמרה כי היאנשארת בשדרות מחוסר ברירה והייתה הראשונהלהתפנות אילו נמצאה לה חלופה סבירה.‏ היאהתלוננה כי זה חצי שנה כל חיי המשפחה ‏)כוללהשינה(‏ הצטמצמו לאזור הסלון,‏ הילדים אינםיוצאים מהבית,‏ אינם משחקים עם חבריהםואינם מתפקדים בבתי הספר וגם למבוגרים ‏"איןכאן חיים מלבד הישרדות".‏ היא הציעה בציניותלפוליטיקאים:‏ ‏"שיבואו הם לחיות כאן לחודש,‏ואנחנו נחיה בבתים שלהם".‏ הרגשתי בכעסובתסכול הכבוש של אישה גאה זו,‏ ויכולתי רקלהביע את הזדהותי עם המצב הקשה שאליו נקלעוהיא ומשפחתה.‏ לאחר מכן סיפר כל אחד מחמשתהילדים ‏)גילאי 23( - 7 את סיפורי האימה שלנפילות הקסאמים שבהן נכחו,‏ ונדמה היה כי הםמתחרים על הכתר של הסיפור המפחיד ביותר.‏הם תיארו את הקשיים שבהם נתקלו מאז נפילותהקסאמים בצורה ברורה ורהוטה.‏ אחת דיברהעל הקושי ללכת לשירותים לבד,‏ השני סיפר עלהחשש להגיע לבית הספר ‏)חלק מילדי שדרות אינומגיע לבתי ספר בצורה מסודרת(,‏ השלישי התלונןעל חוסר ריכוז שמקשה על לימודיו לבגרויות,‏הרביעי טען כי הוא סובל ממיחושים וכאבי ראשוהאחרונה כעסה על אמה שמגבילה את בילוייה.‏עם זאת ניכר היה כי התמיכה ההדדית והלכידותהמשפחתית מסייעות להם להתמודד עם המצב.‏חשתי במצוקה של בני המשפחה,‏ אך עם זאתיצאתי מחוזק ואופטימי ונדמה היה לי כי גם הםשותפים לתחושה זאת.‏בסיום הערב התעניינו בני המשפחה אם אשובלבקר אותם ולסייע להם.‏ עניתי בחיוב,‏ וסיפרתיכי אבוא לשדרות עם עוד מספר פסיכולוגיםמהמרכז.‏ ‏"מה,‏ אתה גר במרכז ולא באזור?"‏ שאלובני המשפחה.‏ השבתי בחיוב.‏ ‏"אתה חוזר עכשיולשם?"‏ המשיכו והקשו.‏ ‏"כן",‏ השבתי.‏ ‏"אתהרוצה לומר לנו שעכשיו אתה ואנשיך תבואואלינו לשדרות פעם בשבוע"?‏ שאלה האם במבטמופתע.‏ ‏"למה לא?"‏ השבתי,‏ ‏"עיר נחמדה,‏ אנשיםטובים ואווירה פסטורלית".‏ האם חייכה ואמרהבספקנות:‏ ‏"נחכה ונראה אם אתה תשוב והםיבואו בכלל".‏בדרכי הביתה משדרות הדהדו במוחי המיליםאנחנו,‏ הם ואתם ותהיתי כיצד ההוויה הקיומיתהשונה יוצרת בינינו מחיצות שלא תמיד ניתנותלגישור.‏ אף על פי שיצאתי מתל אביב כחלקמ"אנחנו",‏ הרגשתי בדרכי חזרה כי הטמעתיבתוכי גם חלק מה"הם"‏ וייחלתי בסתר לבי כי גם‏"הם"‏ יחושו בקרוב חלק מ"אנחנו".‏ד"ר רוני ברגר,‏מנהל השירותים הקהילתיים,‏ נט"ל111-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

על סדר היוםתמיר ליאוןתל אביב,‏קיץ 2006כחוקר תרבויות אני מתמקד בחקר התרבותהצעירה בארץ ובעולם,‏ ודרכה אני מנסה ללמודאת הקודים התרבותיים של ישראל.‏ כיוון ששיטתהמחקר היא תצפית משתתפת המחייבת שהייהארוכה בשטח,‏ הרי שעל כל אנתרופולוג לאתרלעצמו את שדות המחקר שעשויים לספק לותצפית עשירה דיה על אוכלוסיית המחקר.‏לפני שנתיים התייחסתי כאן לשניים משדותהמחקר שלי - מסיבות הטראנס ותופעתהתרמילאות.‏ השנה אכוון למקום מוגדר פחות,‏שלמעשה אין לו כינוי או שם בשפה ולכן אכנהאותו בשם מחב"ר - מרכז חברתי בלתי רשמי.‏רבים מאוכלוסיית הצעירים יודעים במה הדבריםאמורים,‏ מיד לכשהם שומעים את התיאורהמסביר:‏ מדובר בדירות,‏ לרוב שכורות,‏ אשראישיותם של השוכרים גורמת להן לשמש כמרכזלבני גילם.‏ חלק מהצעירים מכנים בתים אלו‏"תחנות מעבר":‏ מקומות אשר צעירים רבים,‏במעגלים הולכים ומתרחבים,‏ בוחרים כמקוםשל אופציה לבילוי חלק מזמנם הפנוי.‏ המאפייןמקומות אלו הוא התנועה הערה של המבקריםוהדינאמיקה של התחלפות הקהל.‏הקשר של האנשים למקום מתקיים דרך בעל הביתאו דרך היכרות עם מכר של בעל הבית ומשום כךהמעגלים מתרחבים כל העת.‏כחלק ממחקר המחב"רים אני מבצע ניתוח תוכןשל השיחות,‏ ואחד מהמאפיינים של שדות השיחהוא חוסר הרלוונטיות של המציאות החדשותיתהלאומית.‏ השיחות אינן נוגעות באירועיםהקיימים בחדשות,‏ גם אם חלק מהמבקרים מודעיםלהתרחשותם.‏ לעתים קרובות הטלוויזיה דלוקהבסלון,‏ ובדרך כלל מכוונת לתחנות מוזיקליותשונות,‏ כמו הרדיו או ,MTV סדרת מתח אוקומדיה,‏ סרט קולנוע,‏ משחק כדורגל או ערוץ מדעכלשהו,‏ אך לעולם לא על תוכנית בעלת אלמנטחדשותי.‏ אם במקרה עולות החדשות ממהר אחדהמשתתפים להעביר לערוץ ‏"ידידותי"‏ יותר.‏ ישלהדגיש כי התיאור עד כה מתאים למחב"רים בכלרחבי הארץ ‏)ויש אלפי דירות כאלו בכל צורותהישוב היהודיות-חילוניות(‏ ובשום אופן לארק לתל אביב.‏ הכינוי ‏"הבועה",‏ המוצמד לעתיםלמרחב התל אביבי,‏ הוא מוצר תקשורתי הנבנהכחוקר תרבויותמתמקד תמיר ליאוןבחקר התרבותהצעירה בארץובעולם,‏ ודרכה הואמנסה ללמוד אתהקודים התרבותייםשל ישראל.‏ במאמרשלפניכם ‏"תצפית"‏ עלצעירי תל אביבלחלוטין בעיני המתבונן,‏ ואותה בועה קיימת בכליישוב בישראל,‏ בהתאם להרגלים של הקבוצההחברתית הספציפית.‏מכאן ואילך אתמקד בתופעת המחב"רים במקוםובזמן ספציפיים:‏ תל אביב,‏ קיץ 2006. אחדהשינויים הבולטים שסימנו את אותם מרחביצעירים בתל אביב בקיץ האחרון היה מעבר מיידישל שדה השיח לאירועי החדשות הלאומיים.‏הטלוויזיה בסלון עברה בחטף לשידור בלתי פוסקשל חדשות ‏"מהחזית",‏ כמו גם שיחות הנוכחים.‏שאר הפעולות,‏ כמו צריכת הקנאביס,‏ נשארוכשהיו.‏ המעבר היה כה מהיר ומפתיע ‏)וגרם ליכחוקר להתמקד בזירה התל אביבית של המחב"ריםבאותה תקופה(‏ ועם זאת נעשה בטבעיות רבה.‏הניסיון להסביר מעבר זה הוא הנושא של מאמריזה.‏ ראשית יש לציין כי הסיבה שאירועי חדשותלאומיים לא נידונו בשיחות המחב"רים קודםלכן הייתה חוסר הלגיטימיות להעלאת נושאיםאלו במרחב החברתי הספציפי.‏ נושאים בעלי גווןפוליטי או ביטחוני מעולם לא נכחו בחדר,‏ וגםבמקרה של פיגוע טרור לא היה הדבר מושך קשברב,‏ אלא אם כן מדובר היה באזור גיאוגרפי קרוב,‏כך שמושא העניין היה אישי ולא לאומי.‏ כיוצא מןהכלל ומעיד על הכלל הוא ה"פיגוע בדולפינריום",‏אשר נתפס כטראומתי ונוכח יותר בתודעה שלהחברה הצעירה.‏ חדי העין יכלו לזהות בשידוריהטלוויזיה מאותו אירוע את הנוכחים,‏ שחלקםבהשפעת חומרים משני תודעה שונים,‏ באירועשחיבר לרגע את המסגרת הלאומית להווי שלחלק מהתרבות הצעירה.‏ הסיבות הראשוניותלשינוי בשיח ובעניין בתקופת האירועים בצפוןהיו,‏ לפיכך,‏ שינויים באזור הגיאוגרפי הקרוב:‏העיר תל אביב,‏ אשר בשנים ‏"רגילות"‏ מאופיינתבדילול במספר האנשים במרחבים הציבורייםבחודשי הקיץ,‏ המתה אדם.‏ הרחובות געשומחבורות ויחידים בתחושות מעורבות שלתיירות-נופש ופליטות,‏ אשר הציפו את מרכזיהקניות ובתי התרבות;‏ תנועות נוער השתמשובפארקים ציבוריים למחנות שונים ל"ילדי הצפון",‏והתחושה הכללית שכללה ‏"זמן אחר"‏ ואחדותגורל מילאה את חלל העיר.‏חלק מאותם תיירים זמניים היו קרובי משפחתםשל הצעירים ולעתים אף חלקו עימם את דירתםלתקופות משתנות והחזירו את הווי בית ההורים‏)הכולל שהות ארוכה מול אירועי החדשות ודאגותהוריות(‏ ובמובן מסוים גם את הילדות - התקופהששאלות מסוימות,‏ שמיד אדון בהן,‏ עדיין לאעלו.‏ כחלק משינוי האווירה המקומית הצטרפההעובדה שצעירים רבים גויסו לשירות מילואים,‏כך שקבוצות חברתיות רבות חוו שינוייםפרסונאליים,‏ עמדו בקשר טלפוני עם חבריהםבשירות הצבאי והוסיפו עניין ודאגה.‏ מרכיב אישיאחר נכח אצל הצעירים שלהם משפחות בצפוןהארץ,‏ אשר אף אם לא הגיעו לבקר,‏ עמדו בקשרטלפוני שוטף.‏ מרחב הקיום האישי,‏ אשר עבורחלק מהצעירים כלל לפני הקרבות תחום צר בתלאביב,‏ הורחב לפיכך והצטרף,‏ מטעמים אישיים,‏למרחב הלאומי.‏התשובה ללגיטימיות ולאותנטיות של השינוי12

פאב בתל–אביב.‏ למצולמים אין קשר לכתבה.‏ צילום:‏ רונן מחלבהפתאומי בהלכי הרוח טמונה לדידי בניתוחהמרכיבים של בני הדור הזה,‏ צעירים בגילאי30, - 20 או הגוש הצעיר של ‏"דור ה-‏x‏"‏ הישראלי,‏שבוגריו נולדו לאחר מלחמת 1967 ‏)לעתים מכוניםגם ‏"דור ה-‏Y‏"(.‏ במחקרים שמציבים את המונח‏"דור"‏ במרכז הניתוח שלהם מקובלת ההגדרה של‏"יחידה דורית".‏ על פי מנהיים ,Mannheim יחידהדורית היא קבוצה של בני גיל מסוים,‏ אשר בתקופתהתבגרותה ‏)נהוג לראות בגילאי 25-17 תקופתהתבגרות שבה עדיין לא התקבעו אמיתות מוחלטותעל החיים ולכן פתוחה לשינויים,‏ מעין ‏"תקופהקריטית"(‏ חלו אירועים משמעותיים,‏ אולי שינוייםהיסטוריים,‏ אשר עיצבו את השקפותיה וערערועבורה את האמיתות השולטות בחברה באותה עת.)1952 "The Problem Of Generations"(לא כל בני אותו גיל מושפעים במידה זהה מאותןתמורות,‏ ואותה קבוצה דורית מצליחה לייצרשינוי בסביבתה ‏)כמו אותן קבוצות שניתנוכדוגמה(‏ רק אם היא מצליחה לאגד סביבה מספיקמשאבים ולהשתלט על מקורות הכוח ‏)הפיננסיים,‏התקשורתיים,‏ בעבר ההסתדרותיים וכד'(.‏ מהו אםכן המאורע המעצב אשר השפיע על בני דור ה-‏xהישראלי?‏ ממחקרי במגוון התופעות המאפיינותדור זה,‏ מסקנתי היא שהמאורע המעצב שלה היההקונפליקט הסמוי שליווה את בית הגידול שלאותם צעירים בשנים האמורות:‏ הוריהם,‏ והסביבההמקיפה אותם,‏ עדיין שידרו כלפי חוץ את הנרטיבהציוני של טובת הכלל,‏ הרכנת הראש בימי הזיכרון,‏גיוס לכולם,‏ צפייה בחדשות הערב וברדיו,‏ אנחנווהם וכד',‏ אבל בבית החלו לשלוט נרטיבים אישייםיותר:‏ ‏"כמה יוסי מרוויח",‏ ‏"מה יצא לי מזה"‏ ו"אלתהיה פראייר".‏ הילדים גדלו במציאות סכיזואידית.‏הבלבול מקורו,‏ כמובן,‏ בדור ההורים.‏ כשקמהמדינת ישראל נסתיימה הציונות.‏ גם בן גוריון אמר‏"אין יותר ציונות,‏ יש מדינה וממשלה".‏ כיוון שכלארגון צריך מטרה,‏ הציבה העילית החדשה מטרהשל מדינת מופת,‏ משהו מיוחד,‏ ‏"אור לגויים".‏המצב הביטחוני הקשה צמצם מטרה זו למטרהביטחונית,‏ ‏"שנהיה בטוחים",‏ ‏"מדינה נורמאלית".‏יחידות דוריותאחרי מלחמת ששת הימים,‏ קו פרשת המיםשל החברה הישראלית,‏ הייתה תחושה בציבורשהמטרה הושגה,‏ עקב הניצחון הצבאי הגדולולמרות האבדות הכבדות.‏ בני דור ההורים,‏ אשרהתבגרו בזמן זה,‏ המשיכו בחייהם בלי לשים לבשהמטרה איננה קיימת יותר.‏ המלחמות נמשכווסיפקו את האשליה שהחזון נשאר אותו חזון,‏אולם מתחת לפני השטח העביר דור ההורים,‏את המדינה תוך עשרות שנים ספורות ממדינהבעלת מרכיבים סוציאליסטיים לשנייה בפעריםאחרי ארצות הברית.‏ אבל בקיץ 2006, לפחותבתחילת האירועים,‏ סיקרה המדיה קונצנזוסביציאה לקרבות בלבנון:‏ גם בחלקים היותר יונייםשל המפה הפוליטית אמרו האנשים ש"אין ברירה",‏‏"זה או אנחנו או הם",‏ ו"צריך להכניס להם".‏ בפעםהראשונה בחייהם הבוגרים של בני דור ה-‏x‏,‏ המצבהסכיזואידי נפתר.‏ השמחה הכמעט בולטת שלהצפייה הטוטלית בחדשות הלאומיות והדיבור עלה"מצב"‏ לא יכול להיות מובן אלא בתשוקה החזקהמכול – החזרה ותחושת ההשתייכות לקהילה רחבה.‏אנשים בוגרים מדווחים כי האלימות הקשה ביותרשספגו בילדותם הייתה כשחוו מצב של ‏"חרם"‏בכיתה.‏ את השמחה של דור ה-‏x ניתן להביןרק ככזו של אדם שפסק נידויו.‏ כך,‏ אולי,‏ אפשרלהבין את התחושות הקשות של חלק מהציבורהדתי בישראל לאחר פינויה הישראלי של רצועתעזה וצפון השומרון,‏ ואת העלייה המשמעותיתבשימוש בסמים שבה אנו מתחילים להבחין אצלחלק מצעירי ציבור זה - אותו תהליך בדיוק,‏ אבלהפוך.‏ החוקים זהים.‏במבט לעתיד אומר לסיכום,‏ כי את הבלבול של דורה-‏x והוריו פתר הדור שאחריו בצורה מושלמת:‏כשאין אתוס מכונן המתאפיין בפרקטיקותאידיאולוגיות,‏ האדם נסוג ליצרים הבסיסיים,‏לשלטון הכמות על האיכות ולרודנות המספרים:‏מועדוני המדינה משדרים סקס,‏ הסמים בתרבותהמועדונים בהתאם – קוקאין ואלכוהול אצל בניה-‏‎20‎‏+,‏ אלכוהול ואלימות בחטיבות הביניים,‏הצורה החיצונית והנראות הם הכול,‏ וכלמניפולציה פיזית כשרה להשגתן;‏ לא חשוב למהאתה בטלוויזיה - רק תהיה שם,‏ והמספר המנצחהוא כמות הכסף שבידך – ולא משנה איך השגתאותו.‏ השכלה אינה נחשבת אלא כמכשיר פיננסי,‏אם אבא שלך שופט אז אתה לוזר,‏ לא עשירמספיק,‏ הישראלים הצעירים מובילים בטבלתבלדרי הסמים העולמית,‏ ומי המורה שתגיד לימילה כשתלוש המשכורת שלה שווה - ₪ 3,500 גםאבא אומר לי את זה.‏תמיר ליאון,‏אנתרופולוג יישומי,‏אוניברסיטת תל-אביב C131-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

יומןפרידה שטיינברגרתמונת חייו.‏ איתי,‏ הכוכבשל סיירת 401איתי שטיינברגר תכנן להשתחרר מהצבא פחד ולא זעם,‏ רק רצון לשקט ושלווה כמוך,‏ איתי.‏חיבוקים של פיות טובות והמלאכים סביבנו".‏בשבוע שעבר הייתה לי חוויה מדהימה.‏ יואב,‏האח הצעיר,‏ רוכב על סוסים.‏ בדרך חזרה מהחווה,‏בשעת לילה מאוחרת,‏ ביקרנו אותך ביער הקסום,‏שם נטמנת.‏ יואב טיפס ועלה על אבן השיש ופיזרנרות צבעוניים בין הכלניות,‏ הצבעונים והרקפות.‏היער של כרמי יוסף חגג באור מיוחד.‏ התפעלתימהמראה המיוחד של היצירה המקורית סביבך.‏יואב פרש את ידיו לצדדים ואמר:‏ ‏"אמא,‏ גם אניאמן".‏ כן,‏ הבית ברחוב היסמין מדבר אמנות.‏ציורים של יעל,‏ צילומים שלך,‏ עבודות פיסולבעץ של יהונתן,‏ פיסול בחומר ובפורצלן שלי,‏הסטודיו בוואדי,‏ יצירת המופת שאבא יוצרועושה למען ילדים חריגים וחולים בסיכון גבוה,‏רופא ליצן שחושב ביצירתיות על דרכים לטיפולבצחוק והומור.‏ עדי מהרשק מציין:‏ ‏"דבר כל כךיפה לשמוע בן אומר לאימו כמה הוא אוהב אותה,‏בכל שיחת טלפון דאג איתי לציין זאת.‏ ‏'אמאהאהבה של חייו'‏ ", אמר לי פעם,‏ ‏"בחורות באותוהולכות,‏ אבל אמא יש רק אחת".‏ את אבא ברכתליום ההולדת:‏ ‏"אוהב אותך המון ואתה יודע זאת.‏אני באמת גאה שיש לי אבא כמוך,‏ אדם באמתמיוחד.‏ למדתי ממך המון.‏ קבל חיבוק ונשיקה".‏וללמוד לימודי צילום ואמנות הקולנוע באקדמיה‏"בצלאל"‏ בירושלים.‏ איתי לא הספיק להגשיםאת החלום.‏ איתי היה אמן מלידה,‏ יצר אמנותומוזיקה,‏ למד במגמת קולנוע.‏ בשירותו הצבאישימש כראש מדור הסוואה בסיירת 401, תחוםשבו בא לידי ביטוי כל מה שחשב ויצר.‏ הוא ידעבדרכו לצבוע בשכבות של תוכן ושל אור.‏איתי נהרג במלחמת לבנון השנייה,‏ שבת בבוקר)12.08.06( איתי נהרג בשם החיים כאשר חילץחברים משדה הקרב.‏ איתי חירף נפשו בקרבה"סלוקי"‏ בלבנון.‏ ב-‏‎18‎ במרץ קיבל איתי שלנואת הפרס הראשון בתחרות צילום יוקרתיתבצה"ל:‏ צה"ל והסביבה.‏ החלטתי לשתף בכתבהאנשים קרובים שכתבו דברים עליך איתי.‏ יהונתןשלנו,‏ אחיך החייל דיבר אליך ואמר:‏ ‏"...מעולם לארצית להיות גיבור.‏ אתה הרבה יותר מזה.‏ כשנולדתבכית,‏ והעולם חגג את קבלתך.‏ במותך אתה חוגג,‏והעולם בוכה על אובדנך...".‏ יהונתן פנה אלהחברים המקיפים אותנו והוסיף:‏ ‏"בקשה אחת ישלי אליכם,‏ חברים ואהובים,‏ הרימו ראש למעלה,‏נשמו נשימה עמוקה,‏ הביטו בשמים ותחשבועד כמה העולם שלנו יפה למרות הכול,‏ זה הכוחשלי להמשיך ולשמוח,‏ זאת הגדולה שלנו להיותמשתלבתשלך היצירתית הקארמה איתי,‏ שמחים ומאושרים גם עם פצע בלב ודמעה בעין".‏ בנשמתי...ידעת ללחוץ על הכפתור ולקבל ים שלרעיונות מקוריים.‏ השארת לי משימה להרכיבאת הפאזל של החיים.‏ יחד עם אבא,‏ יעל,‏ יהונתןויואב,‏ אנחנו חושבים ועושים למען ההנצחה כמואבא אריק מספר שהחברים שלך קבעו מושג:‏ ‏"חיכמלך ומת כמו קיסר".‏ עוד מוסיף אבא:‏ ‏"למדתבגיל צעיר את מה שאני למדתי בגיל מבוגר.‏שצריך לחיות כאילו אין מחר.‏ כאן ועכשיו.‏ אין ביהצילום הזוכה בתחרות ‏"צה"ל והסביבה".‏ צילום:‏ איתי שטינברגראיתי שטינברגר ז"ל.‏שהיית רוצה ומה שמתאים לך.‏ נייסד קרן שתעניקמלגות שנתיות לסטודנטים לאמנות ולקולנוע.‏הגוף מקועקע בזיכרונות.‏ מעין בנק של זיכרונות,‏קולות,‏ מגע,‏ חיבוק ואהבה גדולה.‏ אני כאמאעושה דברים בלא מודע או במודע.‏ ריתקת אותיבתהליך,‏ בהתפתחות,‏ בזרימה...‏ משהו נקרע קרעעמוק.‏ כן הצלחת להכניס חזרה נשמה ונשימה,‏ אניעושה דברים שבהם פועלים שניים:‏ תמיד היינוצוות!!!‏ מתגעגעת לימי רביעי,‏ לסיינפלד,‏ הכנתפופקורן,‏ צחקנו יחד.‏ בבדים צבעוניים עטפתאת המיטות בחדר הצבאי כדי ליצור אינטימיותופרטיות לחיילים.‏ בחדר שלל צבעים,‏ במציאותהצבא.‏ הקמת חדר מוזיקה,‏ לימדת חברים לנגןגיטרה.‏ כן,‏ זכות גדולה להיות אימא שלך,‏ איתי.‏אבא מבקש שארשום ברבים:‏ זכות גדולה לנולהיות הורים,‏ אבא ואימא שיצרו ילד פלא יפה,‏מצחיק,‏ מרגיש,‏ נושם ומנשים,‏ אח ליעל,‏ יהונתןויואב.‏ יצרנו משפחה יפה,‏ תומכת,‏ חמה ואוהבת.‏איתי נהרג והוא רק בן 21. איתי השאיראחריו יצירות רבות בווידיאו-ארט,‏סרטי קולנוע,‏ תצלומים וקולאז'ים.‏אמנות בראי הצבא והמציאות במדינתישראל.‏ אנחנו פונים ומבקשים גםמבעלי מוזיאון נחשבים לראות אתהעבודות ולהציג לפני תלמידים,‏ נוערוקהל לרוב,‏ עשייה,‏ חזון ואמירה שלאיש צעיר שהלך טרם זמנו,‏ לתעדחומרים לספר החיים!‏איגוד הניווט הארצי מזמין לריצתניווט ע"ש איתי שטיינברגר.‏ ביוםשישי 11/5/07 בשעה 9:00 בבוקר ביערכרמי יוסף.‏ במפגש תתקיים עבודתאמנות בחומרים שונים בנושא הנצחה:‏‏"פעמונים לאיתי".‏ מוזמנים למפגשמשפחות,‏ חיילים,‏ ספורטאים וחברים.‏פרידה שטיינברגר14

החזון של ד"ר יוסי הדרז"ל )1946-1998(ד"ר יוסי הדר היה ההוגה והיוזם של מרכזנט"ל.‏ יוסי נפטר במפתיע ממחלה ממארתולא זכה לראות את חלומו קורם עורוגידים - מרכז שוקק חיים ופעילות,‏ אולם רוחושורה על בית נט"ל ומלווה אותנו מידי יום.‏ועד העמותהיהודית יובל רקנאטי - יו"רפולט איתן וישראל לרמןחברי העמותהד"ר חנה אולמן,‏ מר אבי אטיאס,‏ עו"דתלמה בירו,‏ עו"ד נוחי דנקנר,‏ פרופ'‏ חייםדסברג,‏ יוסי דשתי,‏ ד"ר יהודה מלצר,‏ פרופ'‏קנת מן,‏ עו"ד אורי סלונים,‏ פרופ'‏ אבי עורי,‏יונתן עירוני,‏ פרופ'‏ אברהם פרידמן,‏ ד"רהנרי שור.‏נושאי תפקידים בכיריםאורלי גל - מנכ"לפרופ'‏ אבי בלייך - יו"ר ועדת היגוי מקצועיתד"ר איתמר ברנע - פסיכולוג ראשיבעלי תפקידים בהתנדבותארז קומורניק ‏)הנה"ח(‏דפנה בר-און ‏)עריכה לשונית(‏דפנה טריואקס ‏)יחסי ציבור(‏יוסי אברהם ‏)עו"ד(‏ סומך חייקין ‏)רו"ח(‏פיני חמו ‏)עיצוב גרפי(‏שלמור אבנון עמיחי Y&R ‏)משרד פרסום(‏תודה גדולה לשותפים ולידידים על תמיכתם בנט"לבשנה האחרונהישראל - ארגון נכי צה"ל;‏ איסטרוניקס;‏ אי.די.בי:‏ אפריקה ישראל;‏ בואינג;‏ בולטהאופ ישראל;‏ בנימשה קרסו;‏ גלובס;‏ גלי צה"ל;‏ ג'וינט-ישראל;‏ ג'רוזלם פוסט;‏ אורלי ונוחי דנקנר;‏ האגודה למען החייל;‏הארץ;‏ הקואליציה הישראלית לטראומה;‏ הסוכנות היהודית לארץ ישראל;‏ הקרן החדשה לישראל;‏ הקרןהמשפחתית על שם טד אריסון;‏ טופ אודיו;‏ יהודית וישראל יובל;‏ ידיעות אחרונות;‏ יקבי רקנאטי;‏ י.פ.‏פרידמן אדריכלים;‏ כלל תעשיות והשקעות;‏ לאומי בנקאות פרטית;‏ מעריב;‏ מקור ראשון;‏ משרד הבריאות;‏מדיפריז;‏ מי עדן;‏ מייקרוסופט ישראל;‏ יונה נאור;‏ סופרפארם;‏ ערוץ 2; ערוץ 10; עיריית תל-אביב יפו;‏מיקי פדרמן;‏ קרן בוקסנבאום-נטע;‏ קרן גנדיר;‏ קרן גלנרוק;‏ קרן היסוד;‏ קול ישראל;‏ קרן משפחת לנדא;‏קרן מ.א.ה;‏ קרן יה"ל;‏ מכבי ומתי קרסו;‏ ברברה ומיכאל קאופמן;‏ ליאון קופלר;‏ קבוצת אורפן;‏ קבוצתגנדיר;‏ קבוצת יפעת;‏ לני רקנאטי;‏ רשת מלונות דן;‏ רדיו רקע;‏ שיש אלוני;‏ שופרסל;‏ ;ynetחו"ל - איחוד הקהילות היהודיות;‏ אני אברמוביץ';‏ רוברט גולדברג;‏ אשלי הורביץ ומשפחתה;‏ דנה ויוסיהולנדר;‏ הפדרציה היהודית של מונמאות'‏ קאונטי רבתי;‏ הפדרציה היהודית של אורנג'‏ קאונטי;‏ ידידי נט"לבארה"ב;‏ דיאן ואנדי לפין;‏ זהבה מולר;‏ סטיבן שפילברג,‏ קרן רייצ'ס פירסון;‏ פני וקלאודיו פינקוס;‏ לינדהומייקל פריז;‏ פי.אי.אף;‏ פדרציית המגבית המאוחדת של טורונטו רבתי;‏ פדרציית המגבית המאוחדת שלניו יורק;‏ קרן הומניטרית יהודית הולנדית;‏ קרן קורט;‏ קרן ג'ון לואי;‏ קרן מישאן;‏ קרן פרנק פרידברג;‏ קרןלוי לאסן;‏ קרן רידג'פילד;‏ קרן ראסל ברי;‏ קרן סמואלי;‏ קרן סטנפורד וג'ואן אלכסנדר;‏ קרן ויינברג;‏ קרןזנויל ואיזבלה קריגר;‏ פיטר קאש;‏ דינה רקנאטי;‏ טל ואריאל רקנאטי;‏ טסי ואודי רקנאטי.‏תודה מיוחדת לקבוצת אי.די.בי על תמיכתה הנדיבה והמתמשכת בנט"לדרושים מתנדבים לקו הפתוחיש לשלוח קורות חיים לא יאוחר מתאריך 31.08.07 לפקס מס'‏ 03-5101695 או לת"ד 4170, תל אביב61041, ולציין:‏ לידי חנה.‏ מועמדים שנתוניהם מתאימים יעברו מספר שלבי מיון שיחלו בקיץ 2007.המועמדים הסופיים יעברו הכשרה מיוחדת בת חצי שנה,‏ שתחל בסוף שנת 2007, ויתחייבו להתנדבבקו הפתוח לפחות 5 שעות בשבוע במשך שנה מיום סיום הקורס.‏ ההתנדבות באזור המרכז.‏דרושים בדחיפות דוברי רוסית,‏ ערבית ואמהרית.‏לפרטים נוספים:‏ 1-800-363-363 בימי ב'‏ ו-‏ ה'‏ לחנה.‏עורכת:‏ דבורה פישמןהפקה:‏ גלי דגן ויפעת אידלמןעיצוב גרפי:‏ סטודיו פיני חמועריכה לשונית:‏ דפנה בר-אוןהדפסה:‏ דפוס הארץצילומים באדיבות:‏ זיו קורן,‏ אמיר כהן,‏אלעד גרשגורן,‏ רונן מחלבהפצה באדיבות:‏ ידיעות אחרונות,‏ מעריב,‏הארץ,‏ גלובס,‏ ג'רוסלם פוסט,‏מקור ראשון,‏ ארגון נכי צה"להיחידה הקלינית בנט"להגישה הטיפולית בנט"ל נבנתה מתוך רצון לענות על הצרכים הטיפוליים המגוונים של המטופלולרכז אותם תחת קורת גג אחד.‏ נט"ל מעניקה טיפול אישי,‏ זוגי,‏ משפחתי וקבוצתי הניתן עלידי פסיכולוגים המתמחים בטיפול בטראומה.‏ הטיפול מתקיים בבית נט"ל או במקום אחרהקרוב למקום מגוריו של המטופל.‏ נוסף על כך,‏ נט"ל מציעה טיפולים עם מיקוד גופני,‏ וזאתמתוך הכרה שפגיעה טראומטית באה לידי ביטוי גם בגוף.‏לראשונה יחנך בארץ מרכז תיעוד אשר יאפשר לאנשים שחוו טראומה על רקע לאומי לתעדאת סיפורם בוידאו בליווי אנשי מקצוע.‏לפרטים נוספים:‏ 03-5101047תודהלמתנדבי הקותודתנו למתנדבי הקו הפתוחשל נט"ל על המסירות ועלהנתינה מכל הלב.‏המועדון החברתי - שיקומי מרחיב את פעילותובבית נט"ל החדשאתם,‏ שחוויתם טראומה בעקבות מלחמה או טרור מוזמנים להצטרף לפעילות בסביבה חמהותומכת ובמגוון רחב של פעילויות שהתאמנו במיוחד עבורכם,‏ עם מדריכים מנוסים ותנאיפעילות מהנים.‏ אנחנו כאן למענכם גם אם לא זכיתם להכרה על ידי גורם ממסדי כלשהו,‏ גם אםפגיעתכם אינה באופן ישיר ובכל נקודת זמן בחייכם.‏ וזאת ללא הבדלי דת,‏ גזע,‏ מין או גיל.‏הנכם מוזמנים ליצור עמנו קשר ויחד נסייע בהשתלבותכם במעגל החיים,‏חגית בוכבינדר-מנהלת המועדון.‏ לפניות 03-5101047151-800-363-363 הקו הפתוח של נט"ל www.natal.org.il

תודתנו לקבוצת גנדיר על תרומתה הנדיבה להפקת עיתון זה.‏נט"ל הינה מוסד ציבורי המוכר ע"י שלטונות המס לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.‏תרומות ניתן להעביר באמצעות המחאה לפקודת נט"ל או באמצעות כרטיס אשראי.‏אנו זקוקים לעזרתכם 03-5101047 ת"ד 4170, תל אביב 61041.