continents_layout_final
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
קרן גולדברג<br />
בשנים האחרונות התאפיינו צילומיו של יאיר ברק באווירה<br />
דוממת ובהיעדרן הכמעט מוחלט של דמויות אדם. חנויות<br />
נעולות, וילות מודרניסטיות, צמחים עטופים, מצבות קפואות<br />
וכריכות ספרים חתומות – כולם עמדו דום, כמו במאמץ נואש<br />
להנציח את עצמם. אבל אל גוף העבודות הנוכחי שלו פורצת<br />
דמות האדם. אין זה כל־אדם, אלא גבר; ואין זה כל־גבר, אלא<br />
האמן עצמו, לצד הכנר האגדי חיים טאוב, כשברקע מהדהדות<br />
דמויותיהם של הצייר אורי ליפשיץ והסופר חורחה לואיס<br />
בורחס. אף שאת העבודות עצמן אפשר כמובן לחוות גם ללא<br />
כל ידיעה מוקדמת, הספציפיות הזו חשובה, שכן דמויות<br />
הגברים הללו יוצרות מעין פורטרט אוניברסלי של הזדקנות,<br />
אופק ביוגרפי־יצירתי הנמתח בין קוטב של המשכיות חיונית<br />
ורצון להותיר עקבות לבין קוטב של הפניית עורף לחיים.<br />
התערוכה, על שני פרקיה המקבילים, ממשיכה את<br />
עיסוקו של ברק בהיתכנותה (או אי־היתכנותה) של המשכיות<br />
טמפורלית, בעצם האפשרות לקשור באופן לוגי בין עבר לעתיד.<br />
על תערוכתו במוזיאון תל אביב ב־2014, מתרחק ממשהו,<br />
נועץ בו את עיניו, שרתה רוחו המוכרת של מלאך ההיסטוריה,<br />
שוולטר בנימין תיאר ב־1940 בהשראת ציורו המפורסם של<br />
פול קלה (אנגולוס נובוס, 1920) – המלאך הנהדף לאחור בעודו<br />
מסתכל במבט נדהם בהריסות ההיסטוריה ובזוועות העבר,<br />
כשכנפיו כבר מסובכות ברוח העתיד שאינה מאפשרת לו<br />
להשתהות עוד. רבות דובר על משמעותו של דימוי זה בהקשר<br />
לעבודתו הקודמת של ברק. בקטלוג התערוכה כתבה האוצרת<br />
נילי גורן ז”ל כי ”הצילום [...] עוסק, על פי ברק, בפעולה של<br />
התרחקות ולא של התקרבות. הוא בוחן בעבודותיו מרחקי<br />
צילום שונים ומתייחס אליהם במונחים של פרספקטיבה<br />
תבונית. ביחסי המרחק האלו – הנעים בין התקרבות לנסיגה<br />
מתוך שמירת המבט הנעוץ באובייקט הנייח, כמו נעילת כוונת<br />
על מטרה שאינה מאיימת לחמוק אלא מרוח הזמן – מתגרה<br />
הצילום של ברק באפשרות השכחה“.*<br />
אך מהו תפקידו של דימוי המלאך השחוק־קמעה בגוף<br />
העבודות הנוכחי? כאן, המרחק הטמפורלי, אותה רוח הזמן<br />
המאיימת בשכחה, מקבל נראוּת מרחבית, קונקרטית, בדיוק<br />
כזו של גיבורי העבודות. זוהי קונקרטיות פורמלית, קונקרטיות<br />
של פריימים, של נקודות מבט ושל יחסי כוחות מוגדרים בין<br />
הצלם, הצופה ומושא הצילום. יתר על כן, פעולת ההתרחקות<br />
מוחלפת בהתקרבות. בעוד שעבודותיו הקודמות של ברק<br />
הציגו לרוב קומפוזיציה ממורכזת, שבה נראה אובייקט הצילום<br />
כולו ”במרכז הכוונת“ – גם אם מכוסה, מוכפל או מטופל –<br />
הרי שבעבודות הנוכחיות הצילום מגביל את הדימוי, תוחם<br />
וקוטע אותו. הצלם מתקרב אליו ”יותר מדי“. בדומה למלאך<br />
ההיסטוריה, הצופה מתאווה לצעוד לאחור כדי להשלים את<br />
התמונה, אך לשווא.<br />
בעבודת הווידיאו לאחר מעשה (אופקי), המצלמה<br />
לא מוותרת. היא מתמידה בחקירה האופקית, הסרקנית<br />
והאוטומטית, הכמעט־אוטיסטית, של מושא הצילום (לוחות<br />
הלבידים המוכתמים בצבע והמסומנים שכנגדם היה אורי<br />
ליפשיץ מצייר בסטודיו שלו) תוך כדי תנועה רציפה מטווח<br />
אפס. בהצבה הצילומית לאחר מעשה (אנכי), הצופה מקבל<br />
כביכול את אשר ביקש: הקיר המלא נחשף בפניו במלוא הדרו.<br />
אך גם כאן נחשפים לעין רק שאריות וכתמי צבע. אלה חורגים<br />
מהפריים, והפעם לא זה הצילומי, אלא פריים הציור הנוכח־<br />
נעדר של ליפשיץ. לא הוד ולא הדר, אלא שולי ההיסטוריה<br />
שגם מבט מרוחק, גם פרספקטיבה אנכית וגם הצבה ממורכזת<br />
לא יצליחו להרכיב מהם תמונה קונקרטית. בעבודת הווידיאו<br />
הד (בעקבות בורחס), ברק אינו מעמת רק את הצופה עם<br />
אותו רצון לא־ממומש לפרוץ את גבולות הפריים, אלא גם את<br />
הגיבור. האמן כמו נושא נאום כיכרות שאמור להדהד ברחבי<br />
העיר: מלות השיר הקצר המתאבד של בורחס, המכריז על<br />
התאבדות הרואית המאכלת איתה את העולם כולו. אך הגיבור<br />
אינו מביט אל האופק, מעבר לקהל מריע, אלא סגור בחדר<br />
שבו רק הקירות מהדהדים את דבריו. הצופה, מצדו, משתוקק<br />
לגלות את תווי הפנים, אך גם הוא כלוא בפריים הכפול,<br />
שמקובע על הגרוגרת. כך גם בווידיאו Mirror Therapy שם<br />
מתממשת הכפילות בין גופו של המורה – הכנר חיים טאוב –<br />
לגופם של תלמידיו. גופי התלמידים מקוטעים, כמו גופו של<br />
טאוב עצמו. המצלמה מבודדת זרוע, מראה פנים מהצד. אנחנו<br />
נותרים עם חלקי דימוי.<br />
כשם שלא ניתן לצעוד לאחור כדי להתבונן בדימוי השלם,<br />
לא ניתן לקבץ הדהודי מלים לכדי נאום חוצב להבות, שאריות<br />
צבע לכדי גוף עבודות, ג’סטות פדגוגיות לכדי מורשת נגינה.<br />
האפשרות להעניק משמעות לחיים שלמים שקרבים אל קצם או<br />
שכבר הסתיימו קיימת, אמנם, אך ממוסגרת לעד באחיזתו של<br />
מבט ההווה.<br />
”אם הצילומים שלך לא טובים מספיק, אתה לא קרוב<br />
מספיק“ – הציטוט המפורסם הזה של צלם המלחמה רוברט<br />
קאפה מקבל משמעות חדשה לאור החששות בנוגע לאמינותו<br />
86 Continents and Faces
Change language