קרן גולדברג בשנים האחרונות התאפיינו צילומיו של יאיר ברק באווירה דוממת ובהיעדרן הכמעט מוחלט של דמויות אדם. חנויות נעולות, וילות מודרניסטיות, צמחים עטופים, מצבות קפואות וכריכות ספרים חתומות – כולם עמדו דום, כמו במאמץ נואש להנציח את עצמם. אבל אל גוף העבודות הנוכחי שלו פורצת דמות האדם. אין זה כל־אדם, אלא גבר; ואין זה כל־גבר, אלא האמן עצמו, לצד הכנר האגדי חיים טאוב, כשברקע מהדהדות דמויותיהם של הצייר אורי ליפשיץ והסופר חורחה לואיס בורחס. אף שאת העבודות עצמן אפשר כמובן לחוות גם ללא כל ידיעה מוקדמת, הספציפיות הזו חשובה, שכן דמויות הגברים הללו יוצרות מעין פורטרט אוניברסלי של הזדקנות, אופק ביוגרפי־יצירתי הנמתח בין קוטב של המשכיות חיונית ורצון להותיר עקבות לבין קוטב של הפניית עורף לחיים. התערוכה, על שני פרקיה המקבילים, ממשיכה את עיסוקו של ברק בהיתכנותה (או אי־היתכנותה) של המשכיות טמפורלית, בעצם האפשרות לקשור באופן לוגי בין עבר לעתיד. על תערוכתו במוזיאון תל אביב ב־2014, מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו, שרתה רוחו המוכרת של מלאך ההיסטוריה, שוולטר בנימין תיאר ב־1940 בהשראת ציורו המפורסם של פול קלה (אנגולוס נובוס, 1920) – המלאך הנהדף לאחור בעודו מסתכל במבט נדהם בהריסות ההיסטוריה ובזוועות העבר, כשכנפיו כבר מסובכות ברוח העתיד שאינה מאפשרת לו להשתהות עוד. רבות דובר על משמעותו של דימוי זה בהקשר לעבודתו הקודמת של ברק. בקטלוג התערוכה כתבה האוצרת נילי גורן ז”ל כי ”הצילום [...] עוסק, על פי ברק, בפעולה של התרחקות ולא של התקרבות. הוא בוחן בעבודותיו מרחקי צילום שונים ומתייחס אליהם במונחים של פרספקטיבה תבונית. ביחסי המרחק האלו – הנעים בין התקרבות לנסיגה מתוך שמירת המבט הנעוץ באובייקט הנייח, כמו נעילת כוונת על מטרה שאינה מאיימת לחמוק אלא מרוח הזמן – מתגרה הצילום של ברק באפשרות השכחה“.* אך מהו תפקידו של דימוי המלאך השחוק־קמעה בגוף העבודות הנוכחי? כאן, המרחק הטמפורלי, אותה רוח הזמן המאיימת בשכחה, מקבל נראוּת מרחבית, קונקרטית, בדיוק כזו של גיבורי העבודות. זוהי קונקרטיות פורמלית, קונקרטיות של פריימים, של נקודות מבט ושל יחסי כוחות מוגדרים בין הצלם, הצופה ומושא הצילום. יתר על כן, פעולת ההתרחקות מוחלפת בהתקרבות. בעוד שעבודותיו הקודמות של ברק הציגו לרוב קומפוזיציה ממורכזת, שבה נראה אובייקט הצילום כולו ”במרכז הכוונת“ – גם אם מכוסה, מוכפל או מטופל – הרי שבעבודות הנוכחיות הצילום מגביל את הדימוי, תוחם וקוטע אותו. הצלם מתקרב אליו ”יותר מדי“. בדומה למלאך ההיסטוריה, הצופה מתאווה לצעוד לאחור כדי להשלים את התמונה, אך לשווא. בעבודת הווידיאו לאחר מעשה (אופקי), המצלמה לא מוותרת. היא מתמידה בחקירה האופקית, הסרקנית והאוטומטית, הכמעט־אוטיסטית, של מושא הצילום (לוחות הלבידים המוכתמים בצבע והמסומנים שכנגדם היה אורי ליפשיץ מצייר בסטודיו שלו) תוך כדי תנועה רציפה מטווח אפס. בהצבה הצילומית לאחר מעשה (אנכי), הצופה מקבל כביכול את אשר ביקש: הקיר המלא נחשף בפניו במלוא הדרו. אך גם כאן נחשפים לעין רק שאריות וכתמי צבע. אלה חורגים מהפריים, והפעם לא זה הצילומי, אלא פריים הציור הנוכח־ נעדר של ליפשיץ. לא הוד ולא הדר, אלא שולי ההיסטוריה שגם מבט מרוחק, גם פרספקטיבה אנכית וגם הצבה ממורכזת לא יצליחו להרכיב מהם תמונה קונקרטית. בעבודת הווידיאו הד (בעקבות בורחס), ברק אינו מעמת רק את הצופה עם אותו רצון לא־ממומש לפרוץ את גבולות הפריים, אלא גם את הגיבור. האמן כמו נושא נאום כיכרות שאמור להדהד ברחבי העיר: מלות השיר הקצר המתאבד של בורחס, המכריז על התאבדות הרואית המאכלת איתה את העולם כולו. אך הגיבור אינו מביט אל האופק, מעבר לקהל מריע, אלא סגור בחדר שבו רק הקירות מהדהדים את דבריו. הצופה, מצדו, משתוקק לגלות את תווי הפנים, אך גם הוא כלוא בפריים הכפול, שמקובע על הגרוגרת. כך גם בווידיאו Mirror Therapy שם מתממשת הכפילות בין גופו של המורה – הכנר חיים טאוב – לגופם של תלמידיו. גופי התלמידים מקוטעים, כמו גופו של טאוב עצמו. המצלמה מבודדת זרוע, מראה פנים מהצד. אנחנו נותרים עם חלקי דימוי. כשם שלא ניתן לצעוד לאחור כדי להתבונן בדימוי השלם, לא ניתן לקבץ הדהודי מלים לכדי נאום חוצב להבות, שאריות צבע לכדי גוף עבודות, ג’סטות פדגוגיות לכדי מורשת נגינה. האפשרות להעניק משמעות לחיים שלמים שקרבים אל קצם או שכבר הסתיימו קיימת, אמנם, אך ממוסגרת לעד באחיזתו של מבט ההווה. ”אם הצילומים שלך לא טובים מספיק, אתה לא קרוב מספיק“ – הציטוט המפורסם הזה של צלם המלחמה רוברט קאפה מקבל משמעות חדשה לאור החששות בנוגע לאמינותו 86 Continents and Faces
המתאבד / ח.ל. בורחס לֹא ְ יִשׂרֹד כּוֹכַב הַלַּיְלָה לֹא ְ יִשׂרֹד הַלַּיְלָה אָ מוּת ִ וְאִתּי סַךְ הַ יְקוּם הַכָּבֵד מִ נּ ְשֹא אֶמְחַק אֶת הַ פִּ ירָ מִ ידוֹת, הַ מֶּ דַ לְיוֹנִים, הַיַּבָּשׁ וֹת וְ הַ פּ ָנִים אֶמְחַק אֶת עֲרֵמַת הֶעָבָר אֶ הֱפֹךְ הִ יסְ טוֹרְ יָה לְאָבָק אָבָק לְאָבָק אֲנִי מַ ִ בּ יט ִ בּ שׁ ְ קִ יעָ ה אַ חֲ רוֹנָה שׁ וֹ מֵ עַ צִפּ וֹר אַ חֲ רוֹנָה מוֹרִ ישׁ לֹא כְ לוּם לְאַף אֶחָד Continents and Faces 87
- Page 2:
Exhibitions: Hindsight, Herzliya Mu
- Page 6:
To my beloved mother and father
- Page 10 and 11:
the same object: horizontal and ver
- Page 13 and 14:
Hindsight (Horizontal), 2016, HD vi
- Page 15 and 16:
Continents and Faces :: Hindsight 1
- Page 17:
Continents and Faces :: Hindsight 1
- Page 21:
20 Continents and Faces :: Hindsigh
- Page 29 and 30:
Ran Kasmy-Ilan The tale of Icarus s
- Page 31 and 32:
present. Clearly, the impulse to pl
- Page 33 and 34:
Echo (After Borges), 2017, HD video
- Page 35 and 36:
Continents and Faces :: Nothingness
- Page 37 and 38:
Mirror Therapy, 2016, HD video, 6:3
- Page 39 and 40: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 41 and 42: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 43: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 47: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 51: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 55: Continents and Faces :: Nothingness
- Page 60 and 61: Goren, the exhibition’s curator,
- Page 62 and 63: minaret for the mosque in Mecca. Ba
- Page 65 and 66: Ahoy!, 2016, chromaluxe transfer on
- Page 67 and 68: Continents and Faces :: Appendix 63
- Page 69: Continents and Faces :: Appendix 65
- Page 79: Tilt, 2017, archival pigment print,
- Page 83: Four Times Blue, 2017, archival pig
- Page 88 and 89: למציאות“, ועם זאת
- Page 92 and 93: מורגש ביתר שאת מכיו
- Page 94 and 95: קרקע ואדמה או מונומ
Change language