| 50 “<strong>קלע</strong>-<strong>דוד</strong>” | פרק ג’ - ג<strong>דוד</strong> “מיתר” וג<strong>דוד</strong>י המילואים
לאחר חיפושים רבים, נבחר “שטח 100” המוכר והידוע ובמקביל מצאנו שטחים באזור הרמה. עשינו הסכם עם מושבים וקיבוצים בכדי שנוכל להתאמן בשטחים שלהם, להשתמש ברפתות שלהם לצרכי הסוואת הכלים ועוד כל מיני רעיונות יצירתיים שיקלו על שגרת האימונים. למעשה, האימונים התקיימו רק בשעות החשיכה. תרגלנו עליות לרמת הגולן בעיקר על גבי “זחלים”, עד שהובאו הכלים שלנו. במחנה פילון לא ידעו כל כך מה לעשות איתנו. זהות היחידה הייתה סודית ונוצרו בעיות משניות כגון, היכן יאכלו חיילי היחידה? היה ברור שהיחידה זקוקה למקום משלה והיא לא יכולה להיות מעורבת בתוך בסיס חימוש, בעל אפיונים שונים לחלוטין מאפיוני היחידה. תוך כדי כך עמלנו, על הקמת בסיס הקבע שלנו. המיקום החדש נקבע כחמישים מטרים מחוץ לבסיס החימוש הגדול, מעברו של הכביש הוכשר שטח לבסיס החדש. אותם קרוואנים, ששימשו אותנו היו אמורים לעבור איתנו הלאה לבסיס הקבע. מאחר ולא היה תקציב למבנים חדשים. יום אחד הגיע טלפון מסגן מפקד המפח”ש, שאמר שנמצאו “שקוביות”, מאיזו מפקדה שהועברה ויכולות לשמש אותנו כמבני הקבע שלנו. את חזות הבסיס בחרתי לעצב במבנה קיבוצי, ללא סממני צבא כלשהם. לא היו שלטים של “חייל שפר הופעתך!” וכדוגמתם. ההימנעות מהמראה הצבאי הייתה בעיקר מטעמי הסוואה, אך גם מתוך רצון לתת לחיילים הרגשה שהם נמצאים במקום שיהיה להם נעים לשהות בו. חיילים מקיבוץ איילת השחר הביאו לנו דשא אותו שתלנו ברחבי הבסיס והמקום אכן קיבל צביון של קמפוס קטן וירוק. המעבר המלא למחנה הקבע ארך כשנה, מאז שעלינו לצפון, ושנה וחצי לערך מהרגע בו קיבלתי את הפקודה להקים את הג<strong>דוד</strong>. כפי שלטנקים יש רמפות משלהם, שהיו פזורות לכל ארך הרמה, גם אנחנו היינו זקוקים לרמפות משלנו. מיפינו את כל רמת הגולן! בחרנו איפה ובאילו נקודות יעמדו הכלים שלנו. יצרנו כרטיסי טווחים, מצאנו צירי מעבר בתוך שדות מוקשים, כדי לקצר את מסלולי עליית הכלים לנקודות הירי שלהם. הסיבה לכך נבעה מהעובדה שהכלים שלנו לא עלו לעמדות שלהם בכבישים הרגילים – שוב, מתוך צורכי הסוואה וסודיות – או לחילופין, בהשבתת כלי אויב במעבר שכזה, יוצר הדבר פקק תנועה לכוחות האויב ומהווה מטרות נוחות יותר עבורנו לירי ולהשמדה. נשק סודי דורש התנהלות חכמה ומתוחכמת ושימוש נכון בכלים שברשותנו. מיפינו גם את כל השטח הסורי ותרגלנו פעמים רבות הגעה לעמדות בנוהל קרב. פעילות מבצעית מהקמתו, ג<strong>דוד</strong> “מיתר” הינו ג<strong>דוד</strong> שביצע אימונים רבים ובט”ש בגזרות השונות.. לאחר כ-20 שנים בהם המערך היה קיים ללא ירי מבצעי, נוצרה התשתית המתאימה לבצע ירי של טילי תמוז לעבר מטרות אויב. הג<strong>דוד</strong> השתתף בפעילות מבצעית ייעודית מרובה החל מהירי המבצעי הראשון בגזרת לבנון, המשיך בסיכולים מרובים של ירי פצמ”רים וחוליות טרור ברצועת עזה ובשיאו לקח חלק משמעותי במלחמת לבנון השנייה, בה ירה מאות טילים במקצועיות רבה. בהמשך השתתף הג<strong>דוד</strong> במבצע “עופרת יצוקה” ואף יזם את העלאת הפראים לחזית הסורית עם תחילת התרופפות משטר אסד ומלחמת האזרחים. מהלך זה הוביל למספר תקיפות של מטרות בחזית זו. ב-2014 נלחם הג<strong>דוד</strong> במבצע “צוק-איתן” וירה מספר רב של טילים לעבר מטרות אויב. 2. “מנור” בשנת 1986, בד בבד עם הקמת ה<strong>אגד</strong>, החל תהליך ההקמה של ג<strong>דוד</strong> המילואים הראשון שלו - ג<strong>דוד</strong> “מנור”. היחידה הסדירה )“מורן”( הורכבה מפלוגות א’ ו-ב’ וג<strong>דוד</strong> “מנור” הורכב )ומורכב עד עצם היום הזה( מפלוגות ג’ ו-ד’. אלה ואלה השתמשו ב”חפיז” שהיה אז כלי חדשני, מתוחכם וסודי ביותר, נעלו נעליים אדומות, חבשו כומתה אדומה ונהנו מהילת מסתורין גדולה במסגרתה אסור היה להם לספר דבר אודות היחידה ועל תפקידם בה. רובם היו יוצאי ‘הצנחנים’ ו-’גולני’ ואווירת ה”סיירת” שרתה בג<strong>דוד</strong>. מפקדו הראשון של ג<strong>דוד</strong> “מנור” היה ניסן לוין ועל כן הג<strong>דוד</strong> כונה “הג<strong>דוד</strong> של ניסן”. לאחר זמן מה היה צורך בשם רשמי יותר והמפקדים בג<strong>דוד</strong> בחרו בשם “מנור” - המורכב מהאות מ’ הפותחת את שמות כל ג<strong>דוד</strong>י היחידה, והמורכבת מאותיות השמות “מורן” ו-”רמון”. <strong>קלע</strong>-<strong>דוד</strong> | פרק ג’ - ג<strong>דוד</strong> “מיתר” וג<strong>דוד</strong>י המילואים | 51