okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
מכון הספר הוא מוסד תרבות לאומי, שהוקם על ידי שר התרבות של הרמ<br />
פובליקה הפולנית. המרכז פועל החל מינואר 2004 בקראקוב ובשנת 2006<br />
הוקמה השלוחה שלו בורשה. המטרות העיקריות בפעילות המכון הן עיצוב עממ<br />
דות הקוראים, הפצת ספרים, עידוד תרבות הקריאה בפולין וקידום הספרות<br />
הפולנית בעולם. מטרות אלו מיושמות בדרכים הבאות:<br />
» הפצה ושיווק של ספרים מובחרים ומחבריהם.<br />
» סדרת פעילויות חינוכיות המיועדות להמחשת<br />
התועלת הנובעת מהרגל קריאת ספרים.<br />
» “כאן קוראים!“ - תכנית הפצת קריאה.<br />
» “ארבע עונות הספר“ - פסטיבל ספרות קבוע.<br />
» הפצת הספרות הפולנית בחו“ל.<br />
» חבר המתורגמנים.<br />
» סמינרים והשתלמויות למו“לים.<br />
» סדנאות למתרגמים © פולין.<br />
» מרכז מידע על ספרים לילדים.<br />
» הקלה בנגישות למידע בנושא ספרות פולנית<br />
ושוק המו“לים לצרכנים מחו“ל.<br />
» ניהול אתר האינטרנט הגדול בפולין המוקדש לספרות פולנית:<br />
www.bookinstitute.pl<br />
מכון הספר יוזם תכניות להצגת ספרות פולין בירידים ארציים ובין-לאומיים<br />
ופועל למען השתתפותם של סופרים פולנים בפסטיבלים לספרות במסגרת תכמ<br />
ניות להפצת תרבות פולין ברחבי העולם. המכון מוציא לאור קטלוגים המוקדשים<br />
לחידושים ספרותיים באנגלית: ,New Books from PolaNd מנהל<br />
פעילויות בתחום ההכשרה, השתלמויות וסמינרים עבור מתרגמים של הספרות<br />
הפולנית, מעניק את הפרס “טרנס-אטלנטיק“ עבור המפיץ הטוב ביותר של הסמ<br />
פרות הפולנית בחו“ל ומקיים קשר מתמיד עם מתרגמים.<br />
התכנית כאן קוראים! הינה שורה של פעילויות, שמטרתן לעודד את תרבות<br />
הקריאה והן מיועדות לבתי-ספר, ספריות וארגונים חוץ-ממשלתיים. בין היתר<br />
מדובר בתכניות חינוך, הפועלות להפצת הספרות הפולנית המודרנית בקרב בני<br />
נוער, עריכה ופרסום של “האטלס הפולני הספרותי“ ועריכתם של מועדוני דיונים<br />
בנושא ספרות. את פעילויות אלה משלים “פסטיבל ארבע עונות הספר“.<br />
פסטיבל ארבע עונות הספר הוא הפסטיבל הספרותי הגדול ביותר בפולין<br />
והוא מתקיים בכמה ערים במקביל. במסגרת הפסטיבל נערכים ארבעה אירועים:<br />
“עונת השירה“ )פברואר(, “PoPlIT“ )אפריל(, “עונת הפרוזה“ )אוקטובר(<br />
ו“עונת המותחנים“ )נובמבר(. בין חברי הועד האמנותי של הפסטיבל שהוזמנו<br />
מחו“ל נמנו: ג‘ונתן קרול, אדוארדו מנדוזה, בוריס אקונין, אלכסנדרה מרינינה,<br />
מיכאל פאבר, ו.ס. נייפול, פאולו לינס, ניל גאיימן, אתגר קרת, ג‘פרי דיבר ורבים<br />
אחרים.<br />
מטרת התכנית למתרגמ<br />
מים © פולין היא לעודד תרגום<br />
של הספרות הפולנית לשפות<br />
זרות ולהפצתה בשווקים ספמ<br />
רותיים זרים. תכנית זו קיימת<br />
החל משנת 1999, ועד כה הומ<br />
ענקו במסגרתה למעלה מ-600<br />
מענקים. התכנית כוללת בעיקר<br />
ספרות יפה ומסות, יצירות הוממ<br />
ניסטיות במובן הרחב של המילה<br />
)עם דגש מיוחד על ספרים המומ<br />
קדשים לתולדות פולין, תרבותה<br />
וספרותה(, ספרות לילדים ולנוער וספרות תיעודית. במסגרת התכנית מממן מכון<br />
הספר את עלות התרגום וזכויות היוצרים.<br />
האתר: www.bookinstitute.pl משמש מקור מידע בנושא האירועים<br />
הספרותיים האקטואליים בפולין ובנוסף הוא פועל למען הפצתן של מהדורות<br />
חדשות ומספק מידע סדיר בנושא ביקורת ספרות. באתר מצויים למעלה ממאה<br />
ביוגרפיות של סופרים פולנים מודרניים, ומוצגים בו כלמעלה מחמש מאות כומ<br />
תרים, ציטוטים, מסות, וכתובות של מו“לים. ניתן למצוא בו את כל המידע הנוגע<br />
לספרים פולנים בפולנית, אנגלית, גרמנית ואף בעברית.
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק<br />
רצים<br />
2<br />
יֶז‘י ּפילְ ך<br />
מארש ּפֹולֹוניה<br />
6<br />
סטפאן חווין<br />
עמק השמחה<br />
10<br />
פאבל הילֶה<br />
סיפורי הים הקר<br />
14<br />
מנואלה גרטקובסקה<br />
אישה וגברים<br />
18<br />
יאנוש אנדרמאן<br />
זה הכל<br />
22<br />
יוזף חן<br />
שחקן הפינג-פונג<br />
26<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי<br />
אסיסטנט המוות<br />
30<br />
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה<br />
תרגילים באובדן<br />
34<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה<br />
החתלתולה של ּבריגידה<br />
38<br />
1<br />
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו<br />
אינגה איבאשיוב<br />
אנדז ‘יי סְ טָ אשְ יּוק<br />
מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
במבינו<br />
פאדֹו<br />
תוכן העניינים<br />
42<br />
46<br />
50<br />
איגנאצי קרפוביץ‘<br />
מחוות<br />
54<br />
ווייצ ‘ך קוצ ‘וק<br />
תרדמה<br />
58<br />
תומאש ּפיֹונְטֶ ק<br />
ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
62<br />
קשישטוף וארְ גָה<br />
מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
66<br />
דורותה מאסלובסקה<br />
שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
70<br />
מיכאל ויטקֹובסקי<br />
ברברה רַ דז ‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
74<br />
יארוסלאב מאשלאנק<br />
בועות חשיש<br />
78<br />
סילביה חוטניק<br />
אטלס כיס לנשים<br />
82<br />
אלכסנדר קֹושצ ‘יּוב<br />
עולמו של הבורח<br />
86<br />
יאצק דוקאי<br />
קרח<br />
90
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
2<br />
Photo: Danuta Węgiel
3<br />
ספרה החדש של אולגה טוקרצ‘וק הוא מעין אוסף של סיפורים קצרים וארוכים יותר,<br />
חלקם קצרצרים ממש, המצטרף למכלול מתוכנן היטב על מסעות ואורח חיים המבוסס<br />
על נסיעות בלתי-פוסקות. הנוסע הוא אדם המקבל עליו את חוסר הרציפות הקיים באופן<br />
קליטתו את העולם, את התפרקותו לקטעים שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה<br />
לוגית. קיטוע זה מתבטא על-כן באותה מידה גם במבנה הסיפורים, הכוללים שפע של<br />
עלילות בעלות גוון אישי לחלוטין למראית עין. לסיפורים האלה כמה מאפיינים משותפים.<br />
ראשית, הם נוגעים במצבי אובדן, לקות, נכות. שנית, הם עוסקים בצלילה אל מסתורי<br />
הגוף האנושי, בטכניקות להרכבה ושימור של איברים אנטומיים או פשוט בפלסטיות של<br />
גופות.<br />
ספר זה מתעמק בסיפורה האישי של הסופרת, ב“אני“ הפרטי שלה, המשמש ככותרתם<br />
של שני קטעים בתחילתו ובסופו של הקובץ. אבל זו גם יצירה המושרשת עמוקות בהיסט<br />
טוריה האנושית ובמיתולוגיה )בעיקר זו היוונית(<br />
העוסקת בתופעות החיים והמוות.<br />
שתי תפיסות מנוגדות באות כאן לידי ביטוי: הרְ<br />
ְאִ יה המעגלית של מחזוריות נצחית, המשקיטה<br />
את החרדות הקיומיות והיא אופיינית למיתוסים ולדת מחד, והראיה הפרוגרסיבית, האופ<br />
פיינית לחיים האנושיים, הנעים בכיוון המסתורין והמוות מאידך.<br />
בספר זה אין תשובות פשוטות לשאלות קשות ובכל צעד אנו נתקלים בתעלומה חדשה<br />
שאינה ניתנת לפתרון. במקום תשובות אנו עדים להתכתבויות ולהשתקפויות מעוררות<br />
השתאות בין תופעות שונות )כגון גרסאות שונות ל“כניסה ללבירינט“, אובדן, עלייה<br />
לרגל, שטפונות מים/דם המכסים את העולם או הגוף, אספקטים מגוונים של בעיית ההג<br />
גנה על כבוד הגוף(. זוהי הגרסא הנגישה לנו בדבר הישנותו של העולם, המעוררת תקוות<br />
שווא כאילו הגיון וסדר הם המניעים את העולם. הסופרת לא נותנת לנו מעבר לכך שום<br />
עלילה לוגית או אחידה, אלא מספקת רק את “נקודות ההתייחסות“ שלה, בדומה למושג<br />
היווני המסתורי “קַיירֹוס“ החוזר בכמה הזדמנויות בספר.<br />
זוהי יצירה חכמה מאוד של סופרת בשלה, אולי המשובחת ביצירותיה של אולגה טוקר<br />
רצ‘וק עד כה.<br />
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק, ילידת 1962, סופרת, זכתה בפרסים וציונים<br />
לשבח רבים והיא מוערכת הן על ידי הביקורת הספרותית והן על ידי קהל<br />
הקוראים הרחב. ספריה תורגמו ל-17 שפות.<br />
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
יז‘י יאז‘בסקי
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
הוריי<br />
לא השתייכו לגמרי לשבט של תושבי-קבע.<br />
פעמים רבות נדדו ממקום למקום עד שלבסוף<br />
עצרו לתקופה ארוכה בבית-ספר נידח כלשהו,<br />
הרחק מכל דרך ראויה או תחנת רכבת. כל יציאה מתחומי המקום,<br />
נסיעה לעיירה הקרובה, הפכו לטיול של ממש. קניות, הסדרת<br />
ניירת בלשכה המחוזית, תמיד אותו הסַ ּפָ ר בכיכר השוק בסמוך<br />
לבית העירייה, באותו חלוק שכובס והולבן ללא הועיל כי צבעי<br />
השיער של הקליינטיות היו מותירים עליו כתמי קליגרפיה, אותיות<br />
סיניות. בזמן שאימא הייתה צובעת את השיער היה אבא ממתין לה<br />
בבית הקפה "נוֹבָ ה", בסמוך לאחד משני השולחנות שהוצבו בחוץ.<br />
הוא קרא בעיתון המקומי, שהמדור הפלילי היה המעניין ביותרבו.<br />
התפרסמו בו ידיעות על מקרי שוד מתוך מרתפים של ריבות שזיפים<br />
ומלפפונים חמוצים.<br />
אלו הן נסיעותיהם לחופשה, מלאות חששות, במכונית סקוֹדה<br />
עמוסה עד הגג. הם היו שוקדים ארוכות על הכנת ותכנון החופשות,<br />
והקדישו לכך ערבים טרום-אביביים, מייד אחרי שהשלג הפשיר,<br />
אך האדמה עדיין לא ניעורה משנתה וצריך היה לחכות עד שתתמסר<br />
למחרשה ולמעדר, עד שתהיה שוב פורייה ותעסיק אותם לאחר מכן<br />
מבוקר ועד ערב.<br />
הם השתייכו לדור שנהג לנסוע עם קרונות קמפינג נגררים, ונשא<br />
עמו תחליף לבית. גזיות, שולחנות מתקפלים וכיסאות. חבל פלסטיק<br />
לתליית כביסה על מעמדים ואטבי עץ. מפות-שולחן, עמידוֹת למים.<br />
סט תיירותי שלם לפיקניק – צלחות פלסטיק צבעוניות, סכו«ם,<br />
מלחיות וכוֹסיות.<br />
אבא קנה באחד משוקי הפשפשים שעל הדרך, אליהם אהבו<br />
הוא ואימא ללכת )כשלא היו עסוקים בלהצטלם למרגלות כנסיות<br />
ואנדרטאות אחרות( – קומקום צבאי – כלי נחושת שבמרכזו<br />
צינורית לתוכה היו דוחפים חופן זרדים ומבעירים. ואף שבאתרי<br />
הקמפינג ניתן היה להשתמש בחשמל, העמיד אבא מים בקומקום<br />
הזה והקים סביבו מהומה לא קטנה. הוא היה רוכן מעל הכלי<br />
הרותח ומאזין בגאווה לבעבוע המים הרותחים שלתוכם הכניס<br />
שקיק תה – נווד אמיתי.<br />
הם נהגו להתמקם באזורים המיועדים לכך בשטחי קמפינג, תמיד<br />
בחברת אנשים כמותם, פתחו בשיחות עם השכנים מעל לגרביים<br />
התלויות לייבוש על חבלי האוהלים. מסלולי הטיולים נקבעו בעזרת<br />
מדריך. הם הקפידו לציין בסימון מיוחד את כל האטרקציות. עד<br />
הצהרים רחצה בים או באגם ואחרי הצהרים -טיול לאתרים<br />
היסטוריים עתיקים שנחתם בארוחת-ערב. על פי רוב היה זה<br />
אוכל מצנצנות – גולאש, קציצות, קלופס ברוטב עגבניות. צריך<br />
היה רק לבשל אטריות או אורז. חיסכון נצחי בכסף, הזלוטי היה<br />
חלש – הגרוש של העולם. הם חיפשו מקומות שבהם אפשר יהיה<br />
להתחבר לחשמל ואחר כך שוב ארזו את מטלטליהם באי-חשק כדי<br />
לנוע הלאה, אך תמיד עדיין במסלול המטפיזי של הבית. הם לא<br />
היו טיילים אמיתיים, כיוון שתמיד נסעו כדי לחזור. והיו חוזרים<br />
עם תחושת הקלה, של חובה שמולאה כיאות. הם היו חוזרים כדי<br />
לאסוף מהשידה את ערמות המכתבים והחשבונות. לעשות כביסה<br />
גדולה. לשעמם עד מוות בהצגת תצלומים בפני חברים שפיהקו<br />
בגניבה. הנה אנחנו ּבְ קַ רְ קָ סוֹן. וכאן האישה, ברקע האקרופוליס.<br />
אחר כך, חיו כל השנה חיי שגרה - חיים מוזרים: בבוקר חוזרים<br />
למה שמותירים בערב, בבגדים נספג ריח הדירה וכפות הרגליים<br />
מפלסות ללא לאות שביל על השטיח.<br />
כל זה לא היה בשבילי. כנראה חסר לי גֶן כלשהו הגורם לכך שעם<br />
העצירה לתקופה ממושכת במקום כלשהו, מכים מיד שורשים.<br />
פעמים רבות ניסיתי, אבל התברר ששורשיי לא היו מוצקים דיים<br />
וכל משב רוח חולף הסיט אותי ממקומי. לא ידעתי להנביט ניצנים,<br />
ניטל ממני הכשרון לטפל בצמחים. אינני שואבת נוזלים מהאדמה,<br />
אני אנטי-אנטאּוס. האנרגיה שלי מקורה בתנועה – ברעידה של<br />
אוטובוסים, המהום של מטוסים, טלטלה של מעבורות ורכבות.<br />
אני קומפקטית וקלה לאריזה. יש לי קיבה קטנה ולא תובענית,<br />
ריאות חזקות, בטן דחוסה וכתפיים שריריות חזקות. אינני לוקחת<br />
תרופות, לא מרכיבה משקפיים, לא צורכת הורמונים. אני מקצרת<br />
את שערי במכונה, פעם בשלושה חודשים, שאינני משתמשת<br />
בתכשירים קוסמטיים. יש לי שיניים בריאות, אולי לא לגמרי<br />
ישרות, אבל שלמות, רק סתימה אחת, וגם היא בשישית התחתונה<br />
משמאל. הכבד שלי במצב נורמלי. תוספתן – בסדר. הכליות הימנית<br />
והשמאלית במצב מעולה. אבי העורקים בסדר. שלפוחית השתן<br />
תקינה. הֶ מוֹגלוֹבין – 12.7. לוֹיקוֹציט – 4.5. הֶ מָ טוֹקריט – 41.6.<br />
טסיות דם – .228 כולסטרול – .204 קריאטינין – .1.0 בילירובין<br />
– 4.2 וכך הלאה. האיי.קיו. שלי – אם מאמינים בזה – 121, מספיק<br />
טוב. יש לי תפיסה מרחבית מפותחת במיוחד, כמעט מדויקת, אך<br />
לעומת זאת צידיות די עלובה. פרופיל אישיותי בלתי-עקבי, כנראה<br />
לא אמין. גיל – פסיכולוגי. מין –דקדוקי. ספרים אני תמיד קונה<br />
בכריכה רכה, כדי שאוכל להשאירם בלי צער ברציף הרכבת, לעיני<br />
אחרים. אני לא אוספת דבר.<br />
סיימתי את לימודיי, אך למעשה לא למדתי שום מקצוע ועל כך<br />
אני מאוד מתחרטת. סבא רבא שלי היה אורג, הוא נהג להלבין<br />
את הבד הארוג כשפרש אותו על צלע הגבעה והותירוֹ תחת קרני<br />
השמש הלוהטות. טוויית שתי וערב הייתה עשויה להתאים לי, אילו<br />
היו בנמצא נולים נישאים; אריגה היא מלאכתם של תושבי-קבע.<br />
בנסיעותיי אני נוהגת לסרוג. לרוע המזל לאחרונה החלו חברות<br />
4
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
5<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2007<br />
123 × 197 • 296 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-03986-1<br />
Translations rights: De Geus<br />
תעופה רבות לאסור העלאת חוטי תפירה ומסרגות אל המטוס. לא<br />
למדתי, כאמור, מקצוע כלשהו ועם זאת - בניגוד למה שחזרו ואמרו<br />
לי הוריי - הצלחתי לשרוד, אני מוצאת בדרך מגוון של עבודות ולא<br />
התגלגלתי אל התחתית.<br />
כאשר שבו הוריי העירה לאחר הניסוי בן עשרים השנים, כאשר<br />
התישו אותם לבסוף תקופות היובש והכפור, המזון הבריא, שהיה<br />
מונח חורפים שלמים במרתף והעלה עובש, הצמר מכבשיהם שדחסו<br />
במאמצים רבים אל תוך גרונותיהן הפעורים של כריות ושמיכות,<br />
קיבלתי מהם מעט כסף ויצאתי בפעם הראשונה לדרכי.<br />
התפרנסתי מעבודות מזדמנות במקומות אליהם הגעתי. בבית<br />
החרושת בפרבריה של מטרופולין גדולה ליפפתי אנטנות שיועדו<br />
ליאכטות פאר. היו שם רבים כמותי. העסיקו אותנו שם באופן<br />
בלתי חוקי, בלי שאלות על מקום מוצאנו ותוכניותינו לעתיד. ביום<br />
שישי היינו מקבלים את התשלום ומי שלא התאים לו פשוט כבר<br />
לא הופיע ביום שני.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
6<br />
Photo: Olga Majrowska
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
7<br />
פולין, העשור הראשון של המאה ה-21. בערב יום הולדתו ה-52 יוצא גיבור הספר מביתו<br />
אחרי שגמלה בלבו החלטה להכיר אישה חדשה כחלק ממתנת יום ההולדת. כוונותיו<br />
לא מתממשות ובמקום זאת הוא מוצא את עצמו בקבלת פנים גדולה אצל בנימין ּבֶ זֶצְ ני,<br />
דוברו השנוא של המשטר הקומוניסטי בימי הממשל הצבאי וכיום איל-הון.בפולין כולה<br />
נפוצים סיפורים על המסיבות המתקיימות בארמונו כולל אורגיות אקסטטיות, שאליהן<br />
מוצאים את דרכם כל המי ומיללא יוצאים מן הכלל.<br />
כוח המשיכה של ביתו של בזצני כמוהו ככוח ההשחתה המוסרית המצוי בקרב האנשים.<br />
בעוברם את סף הארמון הם מאבדים כל סממן של זהות ונון-קונפורמיזם.מה שנותר להם<br />
הן מריבות ריטואליות-עקרות המתנהלות מעל מרתפים שבהם אסף מארחם ּפַ נְ אֹוּפְ טִ יק<br />
קֹון של המאה ה-20: בובות שעווה של סופרים, נשיאים, קומוניסטים, גולגלות של קורב<br />
בנות קאטין, תבליטים לאחר המוות של פני אישים ידועים והלבשה תחתונה של נשים.<br />
אולם לב לבו של עולם תת-קרקעי זה הוא חדר מיוחד שבו שוכן מרטיר מסתורי - גוויה,<br />
חצי-גוויה, קורבן של ההיסטוריה הרחוקה. לא ידוע מיהו, אך מי שלא יהיה המרטיר,הוא<br />
משמש בתודעה של כולם כביטוי לייסורי מצפון<br />
ובה בעת שריד של קדוש אישי.<br />
מארש פולוניה מזכיר מעין דיאגנוזה להלך המח<br />
חשבה הקיים בקרב קבוצות הלוקחות לעצמן את הזכות לעצב אידיאות קולקטיביות.<br />
מעצבי האידיאות נחלקים לשני מחנות. במחנה האחד מקבלות התפישות הנושנות של<br />
קונפליקטים ביטוי של מוצגים מוזיאוניים, בשני רעיונות לאומיים-קתוליים אנכרוניסט<br />
טיים משמשים כהכנות תיאטרליות לטֶ בַ ח. הראשונים היו רוצים לצרוך הכול, האחרים<br />
- לפשט הכול. שני המחנות “חדלו להאמין שבפולין חיים אנשים נורמליים“, ועל כן הם<br />
יוצרים קונפליקטים מזויפים ופתרונות מדומים.<br />
בעולם הדימויים הלאומי הפכו כל אופני הביטוי של הזהּות הקולקטיבית למוצרים בני-<br />
חלוף ומצאו עצמם במצב של קֹורֹוזיה. מתוך בלבול זה צומחת אפוקליפסה פרוורטית:<br />
המחנה הלאומי זקוק להפקרות שמייצג בזצני כדי להציב כנגדה את קדושתו-הוא,ואילו<br />
המחנה הפוסט-מודרני חייב לעורר זעזוע בקרב הפטריוטים כדי להתענג על חציית<br />
הצווים הלאומיים.<br />
אין פלא שבסצנות הסיום של הספר עולה הגיבור הראשי על כרכרה בדרכו ועוזב את<br />
הארץ.“פולני נורמלי לא שב לפולין לפחות פעם בחייו“.<br />
יֶז‘י ּפילְ ך, יליד 1952, סופר ופובליציסט, מן הסופרים הפולנים<br />
העכשוויים הנודעים ביותר.<br />
פשמיסלב צ‘פלינסקי
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
בשם האב,<br />
הבן ורוח הסיפור – אמן.<br />
קודם ליום הולדתי החמישים<br />
ושניים החלטתי שלמחרתו<br />
אכיר אישה חדשה. זמן רב השתעשעתי במחשבה הזאת, שהתגבשה<br />
בי אט-אט לצליל מכוון וסופי.<br />
זו לא היתה תחילתו של שעשוע ריק מתוכן, לא משחק או הימור.<br />
לא הפלגתי בקלות הדעת; כוונתי הייתה רצינית ונחושה: לפגוש,<br />
להכיר ולפתות תוך עשרים וארבע שעות בחורה אינטליגנטית<br />
וחטובה שגובהה לפחות מטר שבעים וטרם מלאו לה שלושים שנה.<br />
רציתי להעניק לעצמי מתנה נועזת ורציתי לבדוק אם אוכל לעמוד<br />
בכך. למראית עין הייתי עדיין בכושר, אולם חשתי שהמפלצת<br />
השוכנת בתוכי מתחילה לגווע. עדיין נהניתי ממוניטין מפוקפקים<br />
– מוצדקים, למען האמת – וניצלתי זאת, אך בניגוד למה שנדמה,<br />
ציניות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.<br />
האירוניה והראיה האינסטרומנטלית הטעונות בסיפוריי על<br />
נשים, לא נועדו אלא לחפות על העוולות שנגרמו להן, ואילו עכשיו<br />
מחפים שיירי הציניות, שרידי האירוניה והגישה האינסטרומנטלית<br />
המעושה שלי רק על יאוש וגעגוע.<br />
כבר שנה לפחות כרסמו בי תחושות רעות, הלב הרעיד, העולם<br />
שמעבר שיגר יותר ויותר אותות מצוקה. חיפשתי מזור בכתיבת<br />
זיכרונות ובהאזנה למוסיקה. כתיבת הזיכרונות הרגיעה את עצביי<br />
לזמן מה, אך לא הניבה תוצאות מספקות; האזנה למוסיקה<br />
העניקה שלווה עמוקה ומתמשכת אך תוצאותיה היו מבעיתות.<br />
הריק שהשתרר אחרי ״חליל הקסם״ היה לעתים בלתי-נסבל;<br />
הבחילה בעקבות צריכה סדרתית של ַארְ יות מאת גלּוק הייתה<br />
מזוויעה. למרות זאת נמשכתי לנעלה שבאמנויות כבחבלי קסם,<br />
נמשכתי למוסיקה כפי שנמשכתי פעם לשתייה. משיכה זו השתקפה<br />
גם בחיי האהבה שלי: עזה מכול היתה בהם מוזת המוסיקה.<br />
באותה עת הייתי קרוע בין שלוש נשים: רקדנית בלט שזה עתה<br />
החלה בקריירה מבטיחה, זמרת אופרה המפתחת קריירה מבטיחה<br />
וכַ נֶרֶ ת בעלת עבר מפואר שנטשה קריירה מבטיחה.<br />
צריך להבין שבנוסף לכך הרביתי לטלפן לכל מיני בחורות.<br />
פיתיתי דוגמניות, מלצריות, תיכוניסטיות וחגתי בסבב בלתי-<br />
פוסק של מורות באמתלה של לימודי שפות זרות. הגעתי למצב של<br />
קרבה מסוכנת עם סטודנטית לרפואה, שמנמונת מעוררת תיאבון;<br />
התמוגגתי משיחות עם היסטוריונית של ספרות אנגלית, שהייתה<br />
שברירית וממש לא הטיפוס שלי; לא עמדתי בקסמה הממגנט של<br />
וירטואוזית ניקוד-מלים קצרת-שיער שהכרתי לגמרי במקרה;<br />
חיכיתי לשובה מדבלין של עובדת שכירה צעירונת )הוצאתי הון<br />
עתק על שיחות טלפון אליה(; ולמרות זאת עדיין הציבה בפני פיתוי<br />
בלתי מבוטל האצנית למרחקים קצרים, מפורסמת לשעבר שניהלתי<br />
אתה רומן סוער בשנת 1999 ועכשיו התגוררה לא רחוק ממני; לא<br />
פעם חזרתי במחשבותיי אל מאיְ קָ ה )ברונטית גבוהה ודקיקה( ואל<br />
מַ גְ דָ ה )לבקנית רחבת-גוף ומוצקה(, שביקרו אותי בקיץ שעבר והיו<br />
דלוקות במידה שווה עליי וזו על זו; שקלתי ברצינות גמורה להינשא<br />
למיליונרית אסטונית; לא התנזרתי מזונות רחוב, ובתוך הכאוס<br />
התובעני הזה, עדיין המשכתי בגיחות מזדמנות בהנחה שההיכרות<br />
המכרעת עודה לפני.<br />
יחד עם זאת היו הזמרת, הרקדנית והכנרת שלושת עמודי התווך<br />
של הבלבול בחיי.<br />
הקשר עם הזמרת )שכונתה בפי מבקרי המוסיקה ״גרון המלאך״(<br />
היה הארוך, האינטנסיבי והמורכב מכולם. עם רקדנית הבלט זה<br />
נמשך זמן קצר: היא לא הייתה נגישה לשום רגש אנושי אחר זולת<br />
אורגזמה. ואז הופיעה בחיי הכנרת והפיצה סביבה קסם שלא<br />
מן העולם הזה. קשה לומר שהיא תפסה מקום במקצֶ ה הרגשות<br />
העמוקים, אבל הצל בין שדיה, שהזדקר ממחשופיה, היה שקול<br />
לעוצמתן של תנועות חברתיות גדולות.<br />
היא הייתה המבוגרת, היפה והמטורללת ביותר מבין השלוש.<br />
הייתה בת ארבעים ומשהו )בדגש חזק על ׳משהו׳(, היו לה תווי פנים<br />
רכים, עור בגון חום זוהר וגיזרה של מאמנת כושר. לפעמים עשתה<br />
רושם של האישיות החכמה עלי אדמות, לפעמים לא הותירה מקום<br />
לספק: שום דבר לא נקלט אצלה.<br />
היא טענה שניחנה ברוח הקודש ושביכולתה לקרוא מחשבות של<br />
אנשים; היא הלכה לפסיכותרפיסט והתישה את עצביו בהצגות<br />
המענות שערכה; במשך חמישה ימים בשבוע ניזונה מנבטי חיטה;<br />
בימי שלישי וחמישי הייתה מתאמנת בחדר כושר; בסופי-שבוע לא<br />
קמה מהמיטה, שתתה וודקה ״גוֹזְ ׳קָ ה ז׳וֹלוֹנְ ּדקוֹבָ ה״ ישר מהבקבוק<br />
וזללה כמו בהמה.<br />
כשדיברה בטלפון נבלה את פיה בחזירויות שעוד לא נשמעו<br />
כמותן; שגרה מסרונים פורנוגרפיים מסמרי-שיער בנייד ושלחה<br />
מכתבי זימה רב-סוגתית בדוא״ל – ועדיין במשך שבועות שלמים<br />
לא הסכימה אפילו להתנשק.<br />
ואם לא די בכל אלה נהגה לקיים את כל פגישותיה רק במסעדות<br />
יפניות, שהיו חביבות עליה יותר מכל. הליכה רגילה לקולנוע,<br />
לתיאטרון, לקונצרט או אפילו יציאה לטיול רגלי – לא באו בחשבון<br />
אצלה. תמיד התחמקה בתואנה שאין לה זמן, אף על פי שלא<br />
ברור מה בדיוק עשתה בזמן הזה; לפחות כשנה כבר לא ניגנה, לא<br />
התאמנה, לא הרחיבה את הרפרטואר, לא ערכה חזרות, לא נתנה<br />
שיעורים. היא היתה נשואה, אך כבר שנים - פרּודה; גם אם עדיין<br />
היו לה ולבעלה בנפרד עניינים משותפים כלשהם, היא לא הקדישה<br />
8
9<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
130 × 215 • 192 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-2471-161-1<br />
Translations rights:<br />
Świat Książki<br />
להם זמן. בין כך ובין כך טווח הפעילות שלי היה מוגבל: רק<br />
מסרונים, מכתבים בדוא״ל ומסעדות יפניות.<br />
להתכתבויות התמסרתי במלוא הלהט; מסעדות יפניות תעבתי<br />
בכל לבי. גם אילו למדתי להשתמש במקלות אכילה מן המזרח<br />
הרחוק, לא הייתי משתלט עליהם: ידַ י רעדו כמו ידיו של יוחנן<br />
פאולוס השני בסוף ימיו.<br />
ביד רועדת אחת ניקרתי בצלחת ובשנייה מיששתי את הכנרת<br />
מתחת לשולחן. – זה נעים מאוד, מה שאתה עושה, מרקיז – אמרה<br />
– אבל אני עוד לא מוכנה – לדעת הפסיכולוג שלי אני עוד לא מוכנה.<br />
ניגבתי בעדינות את אצבעותיי השמנוניות מסושי בקדמת תחתוניה<br />
ומשכתי את כף ידי חזרה.<br />
נפרדנו בקרירות מיומנת, אם כי לא מאולצת. נשבעתי שלעולם<br />
לא אפגוש אותה ולא אחליף אתה מילה. אחרי כמה ימים ריצד על<br />
צג הנייד שלי מסרון נוטף מיצי אהבה רבגוניים. אחרי שעה עניתי.<br />
אחרי שבוע ישבתי במסעדה יפנית כשדג נא תקוע בגרוני.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
10<br />
Photo: <strong>Instytut</strong> Książki
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
11<br />
“עמק השמחה“ הוא רומן הרפתקאות דינמי עם מרכיבים של מדע בדיוני וגם דיון בשא<br />
אלות מוסר ופילוסופיה. עלילת היצירה מתרחשת ברובה במאה העשרים )משנות השל<br />
לושים עד שנות השבעים(. העלילה מתרחשת ערים גרמניות )מינכן וברלין(, פולניות<br />
)גדאנסק וורשה( ורוסיות )סטאלינגראד, מוסקבה(. במישור האנקדוטה מתאר הרומן<br />
את סיפור חייו הבלתי רגיל של אריק שטאמלמן, “מפסל פנים“, מאפר מחונן, חלוץ הכיר<br />
רורגיה הפלאסטית. אריק היה בעל כשרון מעורר התפעלות למניפולציות במראה האנוש<br />
שי. הוא מייפה, בין השאר, את חזותם של היטלר וסטאלין, מגלה ומתקן את יופיה של<br />
מרלן דיטריך, ליד סטאלינגראד שומר על כבודם<br />
של שרידי הקצינים הגרמנים, דואג לכך שיופיה<br />
של מומיית לנין לא יועם. עלילותיו של הגיבור<br />
הראשי, ואילן היוחסין שלו, לא מתמקמים, כמוב<br />
בן, בתוך המוסכמה הריאליסטית. אריק הוא,<br />
לאמיתו של דבר, יצור מן החלל החיצון, רוח טובה, שמופיעה על כדור הארץ כדי לתקן<br />
את מעשי ידיו של הבורא, את המכוערים להפוך ליפים, את הזקנים לצעירים, את הנשים<br />
לגברים )או להיפך(, לשנות מה שנקבע מראש )למשל, את ההשתייכות לגזע אנושי<br />
מסוים(. הרפתקאותיו המפליאות של המאפר הגאוני הן רק תירוץ עלילתי. חווין מעוניין<br />
בדיון על בעיות מתחום הפילוסופיה. סטפן חווין בוחן סוגיות כמו זהותו של האדם במאה<br />
העשרים, הפיתוי לברוח מה“אני“ לתוך מסיכה והעמדת פנים, טרור היופי, חלומות שווא<br />
על האלמוות. באופן מטפורי סטפן חווין מתאר את מצב האמנות ואת מצב האמן במאה<br />
שעברה.<br />
סטפן חווין, יליד 1949, סופר, מסאי והיסטוריון ספרות.<br />
כתב שורה של רומנים מפורסמים ומוערכים: “האנמן“ ( 1995(,<br />
“אסתר“ )1999(, “שקנאי הזהב“ )2003(, “אשת הנשיא“ )2005(.<br />
דריוש נובצקי
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
היא<br />
הופיעה בחדר האיפור שלי בשעה שלוש. ידעתי שלא<br />
יהיה קל. היא עיקשת, מכירה בערכה. היא תתגונן.<br />
הייתי חייב להשתמש בעורמה כדי להכניעה. היא<br />
האמינה שהיא טובה כמות שהיא. טעות שרוב השחקניות נכשלות<br />
בה. כשהתחלתי למרוט את גבותיה בפינצטת פח היא התרגזה<br />
והסבה את פניה:<br />
– מה זאת אומרת?!<br />
– אך הגברת דיטריך – קדתי קידה מתוך כבוד – אין בכוונתי<br />
להרע. גבירתי, אנא הפני את תשומת לבך לתרשים עפעפייך. יש<br />
לך עפעפיים יפים מאוד, כמו שאין לאף אישה. לרוב הנשים יש<br />
עפעפיים מוסתרים על ידי עור מתחת לגבות. לעומתן, לגבירתי יש<br />
עפעפיים פתוחים. את העובדה הזאת יש להדגיש. גבות מורמות אל<br />
על וקמורות כקשת תדגשנה את האפקט. עכשיו יש לגבירתי גבות<br />
קצת עבות מדי.<br />
– עזוב את זה במנוחה, אדוני! – היא לא חדלה להתרגז – תספקנה<br />
לי הגבות שיש לי!.<br />
– את רואה, גבירתי – דיברתי איתה בשלווה, כמו שמדברים אל<br />
ילד – יש לך גבות יפות מאוד, רק שהן מעט עבות מדי. בתקריב הן<br />
תיראנה כמו שני קוים שחורים על המצח. גבות רגילות של אישה<br />
רגילה. נא להביט – הרמתי קצת את גבותיה באצבעותי – האם כך<br />
לא טוב יותר? על גבותיך להיראות כקשת בענן אחרי גשם קיץ. היא<br />
חייכה:<br />
– מה שמך?.<br />
– אני? – התפלאתי למשמע השאלה, כי למי אכפת מה שמו של<br />
איזה מאפר. – שמי הוא אריק וייסמן.<br />
– ואני כבר חשבתי ששקספיר. אולי אדוני כותב שירים?. – איפה?<br />
– התפרצתי בשמחה נסתרת, כשראיתי שהעניינים הולכים בכיוון<br />
הנכון. – אלה רק פניך שנתנו לי השראה לטונים גבוהים.<br />
– אז אדוני חושב שכך יהיה טוב יותר? – היא הרימה את גבותיה<br />
באצבעותיה בעודה מביטה במראה.<br />
– בודאי – אישרתי בשכנוע רב. – רק אנא, הזהרי – היא מתחה<br />
לעצמה את העור על הרקות כשבדקה את ההשפעה.<br />
– זה קצת כואב.<br />
לקחתי את הפינצטה והתחלתי למרוט שיערה אחר שיערה<br />
בעדינות, כשאני מעניק לגבות צורת קשת מושלמת.<br />
– גבות כקשת בענן – היא מלמלה באירוניה בעודה עוקבת<br />
בעיניים מצומצמות אחר תנועות ידי.<br />
בזהירות, פעם אחר פעם סילקתי בנשיפה את השערות מהעור<br />
וכאילו בנשימה חמה החזרתי לחיים את החיוורון הקר של מצח<br />
נשי. הייתה זו עבודת נמלים ממש. לא ידעתי מדוע, אך כאשר<br />
מרטתי כך בפינצטת פח את הגבות הצרות הללו, הלב פעם לי בבית<br />
החזה כפי שלא פעם מעולם.<br />
כך בדיוק הרגיש בוודאי בוטיצ׳לי כשצייר את הפרימוורה שלו.<br />
בפקעת צמר גפן טבולה בתרכובת אמיאלס ניגבתי בעדינות את פניה<br />
של הגברת דיטריך, ואחר כך ניגשתי להרכבת בסיס מקרם-מרסיי.<br />
היא התמסרה לכל באדישות, כאילו הדבר לא נגע לה עצמה, אלא<br />
לאיזו אישה אחרת לגמרי, שהתיישבה במקומה ליד מראה עם תשע<br />
נורות.<br />
– אני יכולה לעשן? – שאלה.<br />
– אוח, הייתי מעדיף שלא – כופפתי את ראשי – סלחי לי גברתי,<br />
זה גורם לי לפיזור דעת.<br />
את השיער צבעתי בצבע פלטינה, הנחתי צלליות חזקות על<br />
השכמות, את הריסים השחרתי במסקרה, את השפתיים העבתי<br />
באודם.<br />
– אלהים הטוב! אם היית רואה, המפקח קלּוגֶה, כיצד היא<br />
נראתה לפני המלאך הכחול! מי היא הייתה! כמו, אלוהים ישמור,<br />
בת של איזה פוליצלויטננט שתאר לעצמך הרויחה בהתחלה את<br />
לחמה בפרסום גזרות חדשות של נעליים. בעצם, היא כלל לא<br />
נקראה דיטריך, אלא מריה מגדלנה פון לוש. אדוני מבין – פון<br />
לוש! היא נולדה בשוננברג בסדאן-שטראסה, הלכה לבית הספר<br />
שבגאסטיינר-שטראסה. אדוני יודע איפה זה גאסטיינר-שטראסה!<br />
כילדה העריצה עד אין גבול את הני פורטן, הלכה לכל הופעה<br />
שלה בקורפירסטנדאם, למוצארט-זאל ולמרמור-זאל. היא לקחה<br />
שיעורים אצל ריינהרט עצמו, אך מה היתה התוצאה?! נו, מילא, היא<br />
שיחקה אפילו בכמה מחזות של שקספיר, אך באילו תפקידים! אחר<br />
כך היא התגוררה בקייזר-אלאה. הבאתי אותה לשם פעם במונית.<br />
בדיוק למספר 54. ב-24, כשהתחתנה עם זיבר, שכרה דירה זולה<br />
בקומה הרביעית. ומי הייתה השותפה שלה לדירה? לני ריפנשטאל.<br />
כן, אדוני המפקח קלוגה, לני ריפנשטאל בכבודה ובעצמה. אצל<br />
פאבסט ברחוב האבוד היא אפילו שיחקה עם גרטה גארבו. אחר כך<br />
הן מאוד לא אהבו זו את זו, אך אז היא שיחקה. פעם אחת בחיים!<br />
ושרה בקברטים את הקטעים הקטנים האלה שלה, של מישה<br />
ספוליאנסקי, בעצם, בהצלחה מאוד ניכרת. והרומן הלא נחוץ הזה<br />
עם קלייר ולדורף? למה היא הייתה צריכה את זה, אינני יודע. על<br />
החוזה למלאך הכחול היא חתמה באוקטובר. אלי היקר, אני זוכר<br />
היטב כיצד הצלם גינתר ריטאו החמיץ פנים: ״לגברת דיטריך יש<br />
אף אווזי ואין יודעים מה לעשות עם זה.״ ואחר כך הוא צילם אותה<br />
במלאך הכחול! הוא ולא אחר, המפקח קלוגה! אדוני יודע, היו לה<br />
תחביבים משונים. היא למדה לנגן על מסור מהשחקן איגו סים.<br />
אתה שמעת מתישהו, המפקח קלוגה, על שחקנית גדולה כלשהי,<br />
12
13<br />
Tytuł<br />
Gdańsk 2006<br />
135 × 200 • 544 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-89859-10-6<br />
Translations rights: Tytuł<br />
שמנגנת על מסור? ואני רואה, אדוני, נכנסתי פעם לחדר האיפור<br />
שלה וראיתי שהגברת דיטריך מנגנת על מסור. אדוני מתאר את זה<br />
לעצמו? יושבת על כיסא, עירומה, עם סיגריה דבוקה אל השפתיים,<br />
בגרביונים עם חוטים אדומים, בכובע צילינדר ומנגנת מצוין על<br />
מסור. אריך פומר – המפיק של המלאך הכחול – אם מישהו נזכר בה<br />
בנוכחותו - צעק עד שרעדו החלונות: ״כולן, רק לא הזונה הזאת!״.<br />
הוא שכב אז, כפי שאני זוכר, עם רגל מגובסת. הם כלל לא רצו<br />
אותה. לא פומר, ולא היינריך מאן, שכתב את התסריט. הוא העדיף<br />
שאת תפקידה של לולה לולה תגלם טרודה הסטרברג מהקברט<br />
הברלינאי ״וילדה בינה״. וכשצילמו את צילומי הנסיון של העלמה<br />
מנהיים ושל הגברת דיטריך, כולם פסקו: ״מנהיים טובה יותר״. כך<br />
זה נראה אז, המפקח קלוגה. ההצגה הראשונה של המלאך הכחול<br />
התקיימה ב-1 באפריל, וכבר ב-2 באפריל היא נסעה לארה״ב, כי<br />
היא חתמה על חוזה עם פאראמאונט בחמש דקות. נפרדתי ממנה<br />
בתחנת הרכבת אנהאלטר. עכשיו כולם צועקים ששטרנברג הוא<br />
שגילה אותה!<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
סטפאן חווין עמק השמחה
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
14<br />
Photo: Elżbieta Lempp
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
15<br />
פאבל הילה הוא אחד מכותבי הרומנים הפולנים הטובים ביותר, כפי שהוא מוכיח שוב<br />
בקובץ סיפוריו, “סיפורי הים הקר“. בחלקו אנחנו מוצאים המשך למוטיבים מוכרם ביציר<br />
רותיו כמו, למשל, סיפור מסדר המנוניטים שהתיישב בז‘ולאבי ומורשתו נגדעה במלחמ<br />
מת העולם השניה, אך רובו עוסק בנושאים חדשים. אין אלה - כמו בפרוזה המוכרת של<br />
הילה -רק מוטיבים של העיר גדאנסק וסביבותיה. הגיבורים שלו נודדים הפעם אל קצוות<br />
העולם, לאי אולנד, לציריך, לניו-יורק, למדבר סהרה וכו‘. על כן המציאות שלהם מתרח<br />
חבת, אף על פי שרוב ההסתעפויות מובילות את הקורא אל עירו של המספר, גדאנסק<br />
- “שושנת הרוחות“, המאחדת גורלות אנוש שונים.<br />
במרכז הסיפורים מציב הילה את הגורל האנושי ומתבונן בו כאילו היה כתב חרטומים. הוא<br />
מחפש בו משמעות, סיום קונסטרוקטיבי כלשהו אך מוצא לרוב מסתורין וצירוף מקרים<br />
בלתי צפוי, או אפילו אבסורדי. צאצא היונקרים בן חבל פומרניה, יואכים פון קוטביץ, עייף<br />
ומואס בעימותים הלאומיים בחבל הולדתו, מקדיש את חייו ואת רכושו לחיפושים אחר<br />
“השפה הראשונית“ המיתולוגית, זו שמשותפת<br />
לכל האנושות. אולם כשהוא מגיע למדבר סהרה,<br />
הוא נופל בידיהם של גנבים ברבריים ומת בשבי<br />
)אבולעפיה(. גיבור הסיפור, פרנץ קארל ובר,<br />
יורש במפתיע סכום כסף גדול מאביו, אך בצאתו לציריך לקבל את גיזת הזהב שלו, אינו<br />
נוהג כמיליונר, אלא רק מנסה לממש את חלומות הילדות והנעורים על רכבת צעצוע, על<br />
שערוריה רומנטית עם אישה משתוללת מאהבה נכזבת, שהכיר בנסיבות נעימות.<br />
אצל הילה אין לכתב החרטומים של החיים פתרון חד-משמעי. הגיבור נכנס אל עומק<br />
סימניו של הכתב הזה כפי שנכנסים אל נבואותיו של ספר התמורות הסיני, שהתשובות<br />
בו מעורפלות ודורשות פירושים נוספים, אף שמדובר לא רק בהבנת משמעות הארועים,<br />
אלא כפי שאומר דוקטור צ‘נג המסתורי: “להשתחרר מהמחשבה ולקבל את המציאות“.<br />
פאבל הילֶ ה, יליד 1957, הוא מן הסופרים הפולנים המפורסמים<br />
ביותר, מחברם של כמה רומנים, שתורגמו לכמה עשרות שפות, מחזאי<br />
ופובליציסט.<br />
יז‘י יאז‘בסקי<br />
ספרו של פאבל הילה “קסטורפ“ בתרגומו של רפי וייכרט יראה אור בהוצאת חרגול.<br />
כן ראו אור בעברית ספריו “מרצדס בנץ“ )תרגום: מירי פז, הוצאת חרגול 2003( ו“לאן נעלם דויד וייזר“<br />
)תרגום: מירי פז, הוצאת חרגול - עם עובד, 2006(.
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
החשמליות<br />
והאוטובוסים כבר לא פעלו,<br />
לכן בקרון הרכבת החשמלית<br />
שרר דוחק נורא. לא הייתה<br />
אפשרות אחרת להגיע אל מרכז גדאנסק, והרי כולם רצו בדיוק<br />
לשם, לתחנת הרכבת המרכזית, שממנה היה מרחק הליכה של שבע<br />
דקות בלבד לשערי המספנה. וכמעט כולם, הן בלחש והן בחצי קול,<br />
דיברו על אותו הדבר: בינתיים עוד לא יורים! אך בודאי יתחילו,<br />
אין בכך ספק, השאלה רק מתי? אני גם זכרתי את חודש דצמבר<br />
הזה מלפני עשר שנים: אז יצאנו עם אבא לגן ביתנו כדי לשמוע את<br />
הקולות המגיעים ממרכז העיר דרך חלון המרפסת הפתוח. האויר<br />
הקר הביא את צליל היריות הבודדות, את אזעקות האמבולנסים,<br />
את רעש הטנקים. ירח של שריפה האדים מעל העיר. ברקע הקודר<br />
שלו הופיע מסוק כל רגע, האיר בתוך ההמון ואז דרך רגעי ההבזק<br />
הבודדים שמענו את היריות מהנשק האוטומטי הכבד. לעיתים,<br />
כשכל הקולות הללו נדמו, היה נדמה לנו שאנו שומעים את קול<br />
ההמון החוזר בגלים כמו פזמון.<br />
– זכור – אמר אבא, כשירדנו שתי קומות למטה לדירה שלנו – זוהי<br />
תחילת סופם. ברור, שבאומרו ״סופם״ אבא לא התכוון לפועלים.<br />
את משרדי המפלגה השרופים ראיתי כמה ימים מאוחר יותר דרך<br />
חלון החשמלית, כשבוטלה שעת העוצר. בהצטלבות הרחובות, ממש<br />
ליד תחנת האוטובוס, מצאתי קסדה של עובד המספנות, שהייתה<br />
מעוכה כמו קופסת גפרורים. ריח השריפה והגז המדמיע היו בכל<br />
מקום. בוטלו העליות במחירי המזון. אנשים ערכו במהירות את<br />
קניות החג. באותה מידה של מהירות הורדו בכיתתי תצלומיהם<br />
של מנהיגים שהודחו מתפקידם. המורה שלנו לציור עצם עיניים<br />
כששרפנו אותם על מדורה ליד מזבלת בית הספר. צירנקייביץ׳ בער<br />
הרבה יותר זמן מאשר גומולקה . 1 אולי משום שדיוקנותיו הודפסו<br />
על נייר באיכות נמוכה יותר. בערבים, בבתים דיברו רק על הפועלים<br />
ששרו את האינטרנאציונל מול משרדי ועד המפלגה בגדאנסק. כיצד<br />
ירו בהם בגדיניה. כיצד עינו את העצורים. כיצד בשקט, בסיוע<br />
סוכני השירות החשאי קברו את הנרצחים. כיצד ספינות המלחמה<br />
הסובייטיות עגנו בחופי עירנו. כיצד מזכיר המפלגה החדש הבטיח<br />
לכל העם כולו בטלוויזיה שלום, שגשוג וצדק.<br />
כל זה נע בזכרוני כסרט בשחור-לבן מימי הילדות, שנשכח מזמן.<br />
עכשיו, כאשר המון מזיע נשפך מהקרונות ונע בחום הצולה של<br />
אוגוסט אל עבר שערי המספנות, קשה היה לתאר שמישהו ירצה<br />
לירות לערב רב מלבני וצבעוני זה של מקומיים, תיירים ועיתונאים.<br />
מלבד יתרונו הבולט של הקיץ על פני החורף היה עוד הבדל אחד,<br />
עמוק הרבה יותר. העובדים התבצרו עכשיו במספנות, לא יצאו אל<br />
הרחוב והרחוב הוא זה שבא אליהם עכשיו בדמויות של אנשים<br />
שהביאו אוכל, כסף, השיגו מידע ללא לאות. על שער המספנות,<br />
מלבד זר פרחים ודגלה של פולין, נתלה גם דיוקנו של האפיפיור.<br />
ההודעות ברמקול נשמעו כתפילה המונית: ממש משעה<br />
לשעה הצטרפו אל השביתה מפעלים מכל רחבי פולין. לנין<br />
עשוי גבס באולם הועידות היה מוכרח להביט כיצד באה<br />
לעולם דרישה: כן, אנחנו רוצים העלאות שכר, אך יותר מכך<br />
אנו רוצים שיהיו לנו איגודי עובדים עצמאים בהחלט משלנו.<br />
– בינתיים זה נראה כמו פיקניק – שמעתי את קולו של פרדק<br />
מאחורי גבי – אבל מעניין איך זה יסתיים?<br />
– אם יש כוונה לדכא אותם – הסתובבתי אליו וראיתי שבא אל<br />
המספנה באופניים – אז רק בלילה, כשלא יהיה פה איש.<br />
– אולי זה מה שיקרה – בפניו של פרדק לא ניכרה מבוכה – אך<br />
קודם כל יהיה עליהם לפרוץ את השער עם טנק. אחר כך להוציא<br />
אותם מכל מיני פינות. אם תתגלה התנגדות פסיבית, זה יימשך<br />
כמה שעות. ואם הבחורים יפתחו כמה בקבוקי אצטילן? או יכנסו<br />
אל הספינה וינתקו את הרסנים? מלבד זאת – סוף-סוף הגענו אל<br />
הגדר הסמוכה לשער עצמו ופרדק השעין את האופניים על רשת<br />
הפלדה – מלבד זאת יש עוד משהו. – הצביע על דיוקנו של האפיפיור<br />
– יש לנו אותו, והוא גדול מכל הגדודים!<br />
– הייתי סומך יותר על כמה עשרות מפעלים שובתים. נו, ועל אלה<br />
שמוכנים להצטרף.<br />
– נו, הרי זה בדיוק מה שמתרחש – פרדק הוציא קופסת סיגריות<br />
והתחלנו לעשן – אינך רואה שזו מהפיכה אמיתית?!<br />
כך זרמו השעות. עישנו ופטפטנו, שום דבר מעבר לזה. דרך השער<br />
עברו משלחות חדשות והתקבלו במחיאות כפיים. הודעות, החלטות<br />
הוועד, שירים ותפילות זרמו ללא הרף דרך הרמקול. ההפגנה היתה<br />
בלתי פוסקת והאווירה נעשתה דחוסה כאשר בצדו הפנימי של השער<br />
הופיע פועל עם סרט קשור לזרועו: בידיים מלוכלכות בצבע דפוס<br />
זרק עלונים אל גלי ההמון. חתיכת נייר אחת לא נותרה על האדמה.<br />
כל אחד רצה שיהיה לו – ולו למזכרת - עלון חדשות שהצנזורה לא<br />
עשתה בו שמות קודם לכן.<br />
– משכפל לא רע. – בחן פרדק – רק שהם שמים יותר מדי צבע,<br />
עוד אין להם נסיון.<br />
– אם היו מקריאים את זה ברדיו בנוסף – התבדחתי – לכל רחבי<br />
פולין, אתה לא חושב?<br />
– אין לנו עדיין רדיו – פרדק הרצין לפתע – אך האם באמת יש<br />
לך אופניים?<br />
– אין לי – השבתי – אך שמעת אולי מה שאמרו – הצבעתי לעבר<br />
הרמקול – עובדי הרכבת לא יפסיקו את תנועת הרכבות לבקשת<br />
הוועד. כדי לא לשתק את העיר.<br />
16
17<br />
Znak<br />
Cracow 2008<br />
126 × 206 • 208 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-240-1031-8<br />
Translation rights: Znak<br />
– אני לא מתכוון לזה – פרדק נפנף בידו – מה איכפת לי<br />
מחשמליות? אני מתכוון לדואר אופניים!!<br />
וכך בדיוק, מהרעיון הפשוט של פרדק החלה מהפיכת אוגוסט<br />
שלי. ביום המחרת ביקרתי בחנות ברחוב רוח הקודש.<br />
– נמכרים כמו מים – חייך המוכר – ובעצם הכול כבר נמכר!<br />
נותר רק האחרון – הוא הצביע לעבר פינה חשוכה של החנות –זוג<br />
אופניים באיכות מפוקפקת, מיובוא מארץ אחות סוציאליסטית<br />
ואין לי גלגלים חלופיים!<br />
כמה רגעים מאוחר יותר נסעתי ברחוב רוח הקודש לעבר רחוב<br />
טקאצקה באופניים אוקראיניים סולידיים וכבדים, עמידים בפני<br />
הכפור, המהמורות, הגשם, החום, החול והשלוליות. לאופניים<br />
היה תא מטען מוצק למדי, מערכת של מפתחות מתחת למושב וגם<br />
דינאמו ואורות. רק הפעמון לא פעל, כאילו נרדם משהו במנגנון<br />
הפשוט שלו, אבל זה היה חסר חשיבות. חלפתי לאט על פני בניין<br />
מחסני הנשק, התיאטרון, אולמות המסחר, הספריה של האקדמיה<br />
למדעים, בעודי חש שמושב קשה מדי עוד יגרום לי צרות, אם לא<br />
אעטוף אותו, כמיטב המסורת, בכומתה ישנה או במגבת.<br />
– הוי, אלוהים, - נאנח פרדק, כשנפגשנו בערב בפינת רחוב<br />
לאגייבניקי – הרי זו רכבת משורינת במקום חיל פרשים! דרך אגב,<br />
שמעת אתמול את רדיו אירופה החופשית? הרוסית ממלמלים<br />
משהו על תמרונים צבאיים, שיאיצו אותם וכך הלאה? אתה חושב<br />
שהם יפלשו אלינו?<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
צירנקייביץ׳ 1 – ראש ממשלת פולין במשך כמה קדנציות בתקופת פולין העממית.<br />
גומולקה – המזכיר הראשון של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת וראש<br />
המדינה הפולנית בין השנים 1956-1970. הודח מתפקידו )הערת המתרגם(.
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
18<br />
Photo: Krzysztof Opaliński
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
19<br />
גיבורי הרומן הפסיכולוגי “אישה וגברים“ הם שני זוגות נשואים בני ארבעים. העלילה<br />
מתרחשת בווארשה בשנים 2003-2004, אך ראשיתה בתמונה קצרה המתרחשת<br />
בשנת 1994. הרופאה קלרה והאדריכל יאצק חשוכי הילדים חווים משבר זוגיות. הגבר<br />
נתקף בדכאון בעקבות כשלון בעבודה. האישה, שאינה זוכה בתשומת לב, מנהלת פרש<br />
שיית אהבים עם יוליאן הצעיר והמקסים. קלרה<br />
ויאצק הם מייצגים אופייניים של מעמד הביניים<br />
הליברלי. לעומתם, הזוג השני - יואנה ומארק<br />
- מייצג את חוגי השמרנים. יש להם שלושה ילד<br />
דים, הם מתכננים להביא לעולם ילדים נוספים.<br />
היא עקרת בית והוא כולו טרוד בעבודה וכמעט<br />
שאיננו בבית. גם הנישואין האלו יעמדו בפני<br />
מבחן קשה. בסופו של דבר מארק ינטוש את אשתו ואת שלושת ילדיהם למען רופאת<br />
שיניים צעירה וסקסית. נישואיהם של קלרה ויאצק ישרדו. היא תנטוש את המאהב הצע<br />
עיר, הוא יתגבר על הדכאון וישלים עם אשתו. בתוך העלילה הסכמטית לכאורה שוזרת<br />
מנואלה גרטקובסקה תובנות נוקבות על מעמד המשפחה בפולין וזורה אור על מוסכמות<br />
חברתיות ותרבותיות. היא מעצבת את דמויות גיבוריה בדיוק רב ומתארת את התמורות<br />
ביחסים שבינה לבינו בזמננו. אישה וגברים הוא רומן משעשע ואינטליגנטי.<br />
מנואלה גרטקובסקה, ילידת 1964, סופרת ופובליציסטית.<br />
פרסמה את ספרה הראשון בשנת 1991. עד כה הוציאה 11 ספרים; לאח<br />
חרונה פרסמה כרכים של רשימות “יומן פולניה“ )2001( ו“אירופאית“<br />
)2004(. יצירותיה מתורגמות לצרפתית, ספרדית, הונגרית, פינית,<br />
גרמנית, רוסית ואוקראינית.<br />
דאריוש נובאצקי
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
בחניית<br />
׳איקאה׳ דחפה יואנה לתוך תא המטען<br />
זוטות שנפלו מתוכו: נרות, מפיות.<br />
– ניסע כבר, הקטן עוד יתעורר. היא התיישבה ליד מארק שהביט<br />
במרקע המחשב של המכונית.<br />
– לא נגעת – הוא בדק את לוח הבקרה – הדקי חגורות, אני אעשה<br />
את זה – הוא התעטף במעיל ארוך בצבע רימון, ודילג מעל שלולית<br />
שיצר השלג. נעל את דלת הלגונה והדביק חזרה את המדבקה<br />
השמוטה עפ סמל הדגים הנוצרי.<br />
– כדאי לשנות את הדג. צבע זהב על שחור לא במיוחד... – לפני<br />
שנכנס למכונית בדק אם כסא התינוק של מאצ׳יוש שישן על המושב<br />
האחורי מהודק היטב ונישק את חוטמו הקטן של הילד.<br />
– כדאי – יואנה פתחה לו את הדלת.<br />
כשהיו במצב רוח מרומם נהגו לעוות מילים ולהחליף ביניהם<br />
ביטויים ששמעו מפי ילדיהם.<br />
הקניות היו מוצלחות, הם מצאו גלגלת ממותגת עבור ילדם<br />
הקטן, הזמינו מובילים שיעבירו את ארון המגירות לצעירים עבור<br />
הבוגרים יותר. בדרך אל הקופות גרפו קישוטי חג מולד.<br />
– ואולי נשאיר את הדג במקומו ונקנה מכונית חדשה? – מארק<br />
התבונן במראה ובדק אם יואנה מתרשמת. הוא אהב לעשות להם<br />
הפתעות, לקנות לילדים משחקי מחשב חדשים, לממן בגדים שחלמו<br />
עליהם במסעי קניות בקניונים. צווחות השמחה היו אז גם לכבודו.<br />
יואנה שמחה לקראת המתנות, לקראת החופשה בספרד שנקנתה<br />
בהזדמנות יום קודם לכן, ואמנם היו לה תמיד הסתייגויות:<br />
– יכולת לשאול אותי, מה זה משנה אם היית בטוח, כן, אני<br />
מרוצה, אבל... – ה״אבל״ הזה היה ביטוי של ההתנשאות.<br />
ההתנשאות שלה על הנדיבות שלו שפירושה: ״יש לך הכל, אבל<br />
לא מספיק״. יואנה הגנה על עצמאותה באמצעות רוע לב וספירת<br />
חופשותיו של מארק.<br />
– אני מניחה שכבר שילמת מקדמה. אני מנחשת... לקסוס?<br />
– לקסוס? ערימה של כסף, לא ידוע תמורת מה. לקסוס מוצאת<br />
בעיניך?<br />
– אמרו בפרסומת שזה מעסה את מושב הנהג.<br />
– אם היה לי קשר אליו... אני מכיר פראיירים שהיו הורגים את<br />
עצמם בהלוואות כדי להשיג לקסוס שכזה.<br />
– אני לא מכירה. אנחנו מתעלסים פעם בשבועיים, פוש-פוש – זו<br />
לא הייתה האשמה, רק תזכורת דיסקרטית.<br />
– באמת? – מארק נכנס לתוך מעקף.<br />
– לעיתים נדירות אף יותר – היא הודתה אחרי הרהור – מה<br />
קנית?<br />
– כלום – ליטף אותה בכתפה – אל תשתוללי.<br />
– כמה זה עלה?<br />
– חשבתי על משהו גדול יותר... רכב שטח... – הוא הציע.<br />
– אנחנו עוברים לחיות על הירח? – החלפת רכב בדרך כלל ניבאה<br />
שינוי בחייהם. היא החשיבה קניית רכב חדש לצורה של נשירת<br />
פרווה אצל גברים.<br />
– הדרכים גרועות יותר ויותר, ויותר טוב כבר לא יהיה, אהובתי,<br />
בכספו של משלם המיסים סותמים חורים, אך רק בתקציב.<br />
– מאיפה אתה יודע?<br />
– יודעים דברים כאלה... מחברים מהמשרד הקודם. מה היית<br />
אומרת אם... משהו יותר ספורטיבי? – הוא בחן עד כמה הוא יכול<br />
להרשות לעצמו. לשכוח את המחויבויות המשפחתיות.<br />
– אני אמורה לעשות מירוצים אחריך עם הילדים על טרנטה?<br />
– בעבר שיבחת את האוטו הקטן שלך.<br />
– בוא נמכור את שניהם ונקנה מגאן.<br />
– למה לנו שתי מכוניות זהות, יואשיה?<br />
– הן בטוחות לילדים. מגאן ומיני ואן – היא התחילה משא ומתן<br />
לא על דגם האוטו, אלא על עצמה. על כך כמה היא יכולה להתמקח<br />
לטובתה.<br />
– אני לא אסע לעבודה בסיר לילה. תסלחי לי, אין לך מושג בזה,<br />
את בחרת כבר אחת.<br />
הוא לא הבין למה ויתר לה בעת קניית לגונה. באוטו בן השלוש<br />
התקלקל הכל, החל מבולמי הזעזועים וכלה במנעולים בדלתות.<br />
יואנה, בעודה מקסימה את מנהלי המוסך, השיגה הנחה בתיקון תא<br />
ההילוכים. הם תלו את מבטיהם בחזה שלה כמו במדליות מבריקות,<br />
כמעט קרעו את עצמם לגזרים כששיבחו את רגליה בחצאית צמודה,<br />
כאילו היו המשך שרירי וסקסי של השפתיים החיצוניות. האם הוא<br />
לא העריך מספיק את אשתו? הייתה לו היכולת להשוות אותה עם<br />
יואנה של פעם, קלה יותר, רזה יותר וללא נפיחות של בוקר. הוא<br />
עדיין אהב אותה, התגאה בפני עצמו שהוא אוהב אפילו יותר את<br />
הבשלות שלה, את היופי האימהי שבה.<br />
– אני לא מבינה במכוניות? אז למה אתה שואל אותי? – היא<br />
ניחשה שהעניין כרוך בהלוואה נוספת.<br />
הם עדיין לא שילמו עבור הבית שנרכש בעת הצמיחה תחת<br />
שלטון הימין, כשמארק היה אחד היועצים הצעירים ביותר<br />
של ראש הממשלה. ממש לפני הבחירות, שהחברים שלו הובסו<br />
בהן ברחו ממשרדי הממשלה ומשכו אותו אחריהם אל תחנת<br />
הטלויזיה הפרטית והקתולית .KA-TEL מארק הרגיש עצמו בטוח.<br />
מתישהו אנשים איבדו את עבודתם ועכשיו לא יכלו להשיגה<br />
עוד. הייתה לו עבודה משלו ושטר הבטחון שלה – החברים<br />
20
21<br />
Świat Książki<br />
Warszawa 2007<br />
130 x 215 • 272 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-247-0557-3<br />
Translation rights:<br />
Bertelsmann Media<br />
העוברים מחברה אחת לאחרת. את חוסר הנסיון הם השלימו<br />
על ידי יצירתיות. בתאגידים ממלכתיים זו הביאה הפסדים<br />
שניתן היה לסתום אותם על ידי תקציב המדינה, ובאופן פרטי<br />
הביאה לפשיטות רגל. הטלוויזיה הפרטית שניהלו בלטה פחות<br />
ופחות, למרות נסיון שוחד מכוון במיטב התכניות של המתחרים.<br />
ההפסקות המתארכות בשידורים מולאו בשירים מאיים חלומיים<br />
והמרקע – בסמל התחנה, הכוכב הכחול. תחנת הטלויזיה דעכה<br />
לעיני הצופים. יואנה חששה שיום אחד ישאר רק כוכב נופל<br />
ומארק המובטל.<br />
– אוטו גדול יותר אכן נחוץ, אך אם מדובר בי, הייתי רוצה לפתוח<br />
עסק... – אחרי הולדתו של מיכאש היא ניסתה לנהל בית ספר<br />
לשפות זרות. היא לא ציפתה שתהיה תחרות קשה ואת העובדה<br />
שילדים שמשאירים אותם עם בייבי-סיטר יחלו באנגינה עונתית,<br />
אלרגיה, געגועים.<br />
– מה? למה? אין לך זמן. – מארק בלם מהר מדי.<br />
– כבר יש לי, אני יודעת כיצד לטפל בזה בלי לנטוש את מאצ׳יוש.<br />
הייתי מרויחה את המינימום במקרה שאתה... תרצה לחפש עבודה<br />
טובה יותר. – היא רמזה בראייה מרחוק אל הכשלון הצפוי.<br />
– יש חסכונות.<br />
– לא רבים.<br />
– עזוב את המכונית, יותר טוב, תגידי, מה עם הסילווסטר?<br />
– יבואו עשרה אנשים. זה כולל אותנו, וגם קלרה תבוא.<br />
– הם היו צריכים להיות בהרים.<br />
– יאצק לא מרגיש טוב.<br />
– היא תבוא לבדה? את היית הולכת לבלות אם אני הייתי<br />
חולה?<br />
– יאצק איננו חולה, הוא מרגיש לא טוב. יש לו דכאון והוא מעדיף<br />
להיות לבדו.<br />
– נו, בבקשה, היא הכניסה אותו לזה – שמח.<br />
– מארק...<br />
– אמרתי לך, האקופונקטורה מזיקה, הגוף מתגונן. הרי ראיתי,<br />
היא כל הזמן דקרה אותו, נגד נזלת, נגד השיעול.<br />
– אתה לא מחבב אותו.<br />
– אני מחבב את קלרה מאוד, אני לא מחבב את המחטים. עינויים<br />
לא יעזרו לאף אחד. את יודעת מאיפה צץ לה רעיון האקופונקטורה,<br />
היא לא אמרה לך? הסינים עינו בזה את האסירים. לא רע, הה?<br />
דוקטור מנגלה לא היה מתבייש.<br />
– אל תשווה אותה לנאצים. אפשר לומר כל מיני דברים גם על<br />
החברים שלך...<br />
– מה למשל?<br />
מאצ׳יוש החל לבכות כשהתעורר.<br />
– שהם סולידריים – אמרה בבוז – עצור, אני חייבת להאכיל<br />
אותו.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
22<br />
Photo: Maciej Zienkiewicz/Agencja Gazeta
23<br />
גיבור הרומן “זה הכל“ הוא מארק טורם, סופר בשל ומר נפש, מחברם של אחד-עשר<br />
רומנים מוערכים שהודפסו במהדורות רבות. כוכבו דרך בעבר ודעך עם שינוי המשטר<br />
ב-1989. טורם הוא בעיצומו של משבר יצירה. במשך זמן רב לא פרסם ספר ונשתכח<br />
מהר. הוא משוכנע שבתרבות הספרותית החדשה ההזדמנות לפרוץ ניתנת רק לסופרים<br />
מחוללי סנסציות )רצוי:שערוריה בתחום שבינו לבינה(, שהצהובונים והטלוויזיה עטים<br />
עליהן. הוא נערך, אפוא, לחולל סנסציה משל עצמו בתקווה שזו תעורר עניין מחודש בו<br />
וביצירתו.<br />
טורם מחליט להקליט בווידאו את התאבדותו שלו. הוא רוצה לירות לעצמו בראש לאחר<br />
קריאת נאום פרידה מלא פאתוס מול המצלמה. לצורך זה הוא מגיע מוורשה לקרקוב, עיר<br />
נעוריו מלאי האושר, שהיו מלאים בהצלחות בשדה האמנות וכיבושי אהבה מוצלחים. הוא<br />
משתכן בדירה, שהעמיד לרשותו מוציא לאור<br />
בתור מקום מתאים לעבודת יצירה.<br />
זה הכל הוא מונולוג של סופר מתוסכל. עלילת הספר מתפתחת בשני כיוונים. ברובד המצ<br />
ציאות זהו סיפור שלושת הימים האחרונים, הקודמים להתאבדותו של טורם, החולפים<br />
בשתיית וודקה, בבדידות ובהרהורים. הרובד הרחב יותר מורכב בדיוק מההרהורים הללו<br />
- שורה של זכרונות עבר וחשבונות נפש. החשוב ביותר הוא החשבון שעורך הסופר עם<br />
הנשים בחייו - חשבון מר וטעון בשנאת נשים. את קדמת הבמה תופסת ההתחשבנות<br />
מלאת הכאב ויחד עם זאת - אירונית מאד - של טורם עם נשואיו. יסודות אחדים ברומן<br />
חותרים תחת אופיה הריאליסטי של העלילה. אפשר לקרוא את זה הכל כבדיחה ספרות<br />
תית מעודנת, כדיון שבתוך בדיון או כפנטזיה קודרת ובה בעת משעשעת על מצבו של<br />
היוצר בן זמננו.<br />
יאנוש אנדרמאן, יליד 1949. סופר, תסריטאי ומחזאי,<br />
מחבר תסכיתי רדיו ומתרגם ספרות צׂ'כית.<br />
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
דאריוש נובאצקי
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
באתי<br />
אל העיר הזאת כדי להתאבד באורח פומבי.<br />
החלטתי לירות בעצמי בצורה ראוותנית,<br />
משום שאני רוצה לשרוד. המוות המרשים<br />
הזה, שידובר בו הרי רבות, יקים לתחייה את ספריי לשנים רבות,<br />
יחפשו אותם ויקראו, יודעי דבר בתחום הספרות יעבירו בתשומת<br />
לב יתרה את מחרוזות המילים שלי בין אצבעותיהם, וסטודנטיות<br />
רגשניות לספרות פולנית יכתבו על היצירות הנשכחות ההן עבודות<br />
מאסטר. אולי ייכתבו דוקטורטים ושמי יכנס אל תכנית הלמודים<br />
בבתי הספר? לבטח יצירותיי ימצאו זמן רב בתוך ספרי הלימוד,<br />
ובספרות הפופולרית יכנו אותי: היוצר המקולל. זה נשמע שאפתני<br />
מאד, אך יפה.<br />
שנים רבות לא הוצאתי ספר. פעם, בימי המשטר הישן, כולם<br />
דיברו עליי. שם המשפחה הקליט והלא רגיל שלי, טורם, הוערך<br />
מאוד בחוגי הספרות. היה מכובד ומדורג גבוה. בתוך שנים בודדות<br />
הוצאתי אחד-עשר רומנים. הוצאות הספרים נלחמו עליי, הייתי<br />
מסוגל לפעול ביעילות מעודנת לעילא בכל רגע היסטורי, ולשמור על<br />
אהבת הקוראים, על הכרה מצד הברנז׳ה ועל נייטרליות מסויימת<br />
מצד השלטונות. כל זה דרש מצדי תמרונים טקטיים מסויימים,<br />
אולם זה לא היה קשה מדי. היה עליי רק לפעול מבעוד מועד,<br />
לחזות מעת לעת התרחשויות ומפנים פוליטיים, לחוש את הרגע בו<br />
היה עליי להסתתר בצל.<br />
קודם כתבו שאני תקוותה של הספרות, אחר – כך שאני תקוותה<br />
המוגשמת, וביום מן הימים מבקר ספרות מסויים הגדיר אותי<br />
סופר גדול.<br />
לאחר נפילת המשטר כתבתי שני רומנים נוספים, אך החוש<br />
שלי הכשיל אותי בפעם הראשונה. ראשית כל פרסמתי אותם<br />
בעיתוי לא נכון. הייתי צריך לחכות כמה שנים ורק אז להזכיר<br />
את דבר קיומי. מיהרתי והיה זה צעד בדרך לאבדון. אמת היא<br />
שהמהדורות עדיין היו ענקיות, אך השוק התפקע מספריהם של<br />
סופרי הגולה, שנרכשו בסקרנות, וברומנים לנשים מדרגה שנייה,<br />
שיובאו מהמערב ותורגמו בידי קבוצות סטודנטים שנשכרו<br />
בידי המו״לים בכמה לילות ממש: כל אחד קיבל את הקטע שלו<br />
לתרגום, וספרים שבושלו כך יצאו מיד אל מכבש הדפוס, ומיד<br />
למדפי החנויות, עם האותיות הבולטות והכריכות המוזהבות שלא<br />
נודעו כמותן קודם לכן.<br />
הרומנים שלי טבעו בגל הזה. בנוסף, בזמנים הסוערים ההם,<br />
ההתעניינות בספרות הלכה ודעכה במהירות מסחררת. שבועונים<br />
וירחונים צבעוניים הופיעו ונעלמו, קמו תחנות טלוויזיה חדשות<br />
והמסכים נתמלאו בהמוני גיבורים של אינספור טלנובלות, ולא<br />
חלף זמן רב עד שלאיש לא היה ראש או פנאי לקרוא ספרים. אחרי<br />
מספר שנים המצב השתפר והתייצב קמעה, אך הייתה לי כבר<br />
תדמית של סופר שגרם הפסדים ניכרים.<br />
את ההשפלה הראשונה בחיי כסופר חוויתי כשראיתי את אחד<br />
הרומנים שלי במכירה במבצע בקניון סיטונאי. במכלי פלסטיק<br />
נדחסו בלי שום מיון מאות כותרים. ההבדל היחיד ניכר במחירים,<br />
שצוינו על פיסות הקרטון. את ספרי ראיתי במכל שעליו התנוסס<br />
המחיר הנמוך ביותר. עזבתי מהר את בית הקברות הזה, משום<br />
שחששתי שמישהו מהקונים הבודדים יזהה את פניי.<br />
מיד התקשרתי למו״ל והודעתי לו שאני מפסיק את שיתוף<br />
הפעולה איתו. הוא לא הבין אותי.<br />
– אינני מבין, האדון טורם – אמר.<br />
– מדוע לא? מה, לכל הרוחות, כל כך קשה בזה? הספר שלי<br />
בקניון סיטונאי? במכל פלסטיק? כמו, לעזאזל, איזה גזר? כמו<br />
תפוחי אדמה?<br />
– אדוני איננו מבין את הזמנים החדשים. אין לי קשר לזה, זהו<br />
עניינו של הסיטונאי, שאץ לו רץ וקנה כמה מאות עותקים ולא<br />
הצליח לדחוף אותם לחנויות הספרים ורוב המהדורה, שאני עצמי<br />
לא הצלחתי לדחוף לסיטונאים, נשלחה לגניזה.<br />
הייתה זו מילה שלא הכרתי עד אז.<br />
– אז, קיבינימט, זה כבר כמו בימי היטלר? כמו בימי סטאלין?<br />
אולי במקרה כזה פשוט יותר יהיה לשרוף את הספרים על<br />
המוקד?<br />
– אדוני לא מבין את המציאות – אמר המו״ל בשלווה ולפתע<br />
לא יכול היה להשתלט על עצביו – אדוני יודע, קיבינימט, עד כמה<br />
גבוה מחיר האיחסון של המהדורות? אלה מחירים שעולים על ערך<br />
המהדורה עצמה! מי יכסה את העלויות הללו? אולי אני? על הזין<br />
שלי הכל! – צעק ידען הקלאסיקה המתורבת עד כה, ואני טרקתי<br />
את השפופרת בלי לומר מילה.<br />
ואחר כך במשך שנים לא הייתי מסוגל לכתוב שום רומן.<br />
עכשיו באתי לעיר הזאת כדי להתאבד באורח ראוותני ובכך<br />
לאלץ את הקוראים, המבקרים וההיסטוריונים של הספרות<br />
להתחיל לחיות שוב דרך הרומנים הישנים שלי. התחלתי לרקום<br />
את התכנית הזאת בפגישה מקרית ביריד הספרים, אליו הגעתי<br />
מתוך הרגל ישן.<br />
המקום בו אתאבד הוא חלומי. זהו מגדל שעון גבוה, הסמוך<br />
לבית ההוצאה לאור. כדי לטפס למעלה, יש להיכנס אל הדלת<br />
האחורית של ההוצאה לאור, להמשיך ולהגיע אל חצר אפלולית<br />
ולפנות ימינה, עד הדלת. אחר כך מספיק להתגבר על שמונים<br />
ושתיים מדרגות בטון. בצד ימין של גרם המדרגות האחרון ישנה<br />
כניסה למקומות כלשהם, שאולי מהם מטפסים גבוה יותר, למקום<br />
24
25<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2008<br />
125 × 195 • 312 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04261-8<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
שבו נמצא מגנון השעון. בצד שמאל נמצאת דלת הכניסה לדירת<br />
השרד של ההוצאה לאור. נכנסים אל פרוזדור ארוך שבו נמצאים<br />
השרותים. מאחורי דלת נוספת נמשך הפרוזדור. שלוש דלתות.<br />
למטבח, לחדר האמבטיה ולחדר השני, שממנו נכנסים אל חדר<br />
השינה. בחדר השינה, היישר ממול חלון בן שלוש דלתות בצורה של<br />
חצי עיגול, עומד שולחן גדול, שעליי להשתמש בו לכתיבת הספר,<br />
אולם לא אזדקק לשולחן הזה. אשתמש בשולחן עגול קטן ובאחת<br />
משתי הכורסאות. ישנו כאן גם ציוד אחר חוץ ממגדל השעון עצמו.<br />
המחוגים קפאו על השעה שתים עשרה שלושים ושלוש. בחלון בן<br />
שלושת הדלתות שלי, בחלק האמצעי, בתצלום תלוי וילון. כתובת<br />
תחת התצלום: לשכת המסחר והתעשייה. אי אפשר להגדיר מתי<br />
הבניין צולם, משום שאיני יכול לזהות את הרכבים המצויים למטה<br />
לרגלי הבניין. שניים מתוכם הן כרכרות. אך שלושה שממוקמים<br />
כשצדם האחורי מופנה אלי? גם כרכרות עם תא שהורכב עליהן?<br />
או שמא המוניות הראשונות? סביר יותר כי אלו כרכרות משום<br />
שהגלגלים צרים מדי. לכן יתכן שהתמונה צולמה בתחילת המאה.<br />
לא משנה.<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יאנוש אנדרמאן זה הכל
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
26<br />
Photo: Magdalena Słysz
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
27<br />
“שחקן הפינג-פונג“ הוא רומן פופולרי שעלילתו רצופה במפנים סאטיריים ורומנטיים.<br />
הוא מבוסס על רקע הטבח בידוובנה, עיירה קטנה בצפון מזרח פולין, שתושביה הפולנים<br />
טבחו ביוני 1941 בשכניהם היהודים. השנה היא 2001. שופט בדימוס מגיע מאמריקה<br />
לטקס הסרת הלוט מאנדרטת הזיכרון לנטבחים. בעבר, כשהיה נער, לא הצליח להציל<br />
מן הפוגרום את חברו היהודי, שאיתו נהג לשחק פינג-פונג. מבצעי הטבח עדיין חיים<br />
בעיירה. לתושבי המקום הערכות שונות באשר להיסטוריה משנות הכיבוש הגרמני. שיח<br />
חות שנערכות כעבור שנים עם העדים, המבצעים והאשמים בפוגרום ועם ילדיהם, עם<br />
תושבי העיירה החדשים ועם אלה שהגיעו לטקס מרחבי העולם, הן הזדמנות לחשבון<br />
נפש מר ונוקב עם העבר. פעם אחר פעם מתגלים סודות אפלים הקשורים בפוגרום,<br />
פעם אחר פעם הטבע האנושי האפל נוטל את<br />
זכות הדיבור. ההסטוריה של המאה העשרים,<br />
במיוחד ההסטוריה של חלק זה באירופה היא פארסה טראגית, אומר גיבור הרומן. בית<br />
העלמין, שם נחים הקורבנות את מנוחתם אמנם יצוחצח ויבריק, אך מבצעי הפשע והצאצ<br />
צאים שלהם עדיין מושלים כאן. החיים בעיירה נמשכים כסדרם: נקשרות פרשיות אהבה<br />
וידידויות חדשות, אפילו שיחות של טעם מתנהלות, אולם ה-end happy שברומן הוא<br />
רק למראית עין. חשבון הנפש עם העבר הוא פרודיה, הפושעים אינם באים על עונשם,<br />
המסתורין של מעשי ידינו אינו מתגלה לעומק. הדבר נגע במצפונם של אחדים, בין האש<br />
שמים המועדים חיים גם אנשים בעלי רצון טוב, אולם מעל לכל מרחפים דברי ההבל של<br />
שוטה הכפר שתחת השפעת התעמולה האנטישמית של העיתונות הימנית מתייחס אל<br />
הטקס בעיירה כאל קשר יהודי שמטרתו לדרוש במרמה פיצויי ענק מפולין.<br />
יוזף חן, יליד 1923, סופר, ביוגרף, מסאי, תסריטאי. ספריו תורגמו<br />
ל-18 שפות<br />
מארק זאלסקי
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
הוא<br />
חיכה להם בחזית הבית – בדיוק כפי שהעיתונאית<br />
תיארה אותו: גבוה, רזה מאד, כמו גיירוואזי ללא<br />
השפם, עם זיפים אפורים בני כמה ימים על פניו. הם<br />
הציגו את עצמם זה בפני זה, עברו אל הגן, אל מתחת לענפיהם של<br />
עצי הפרי. אולי רבותיי ישתו משהו? אולי קוואס? לא, תודה, אנחנו<br />
אחרי ארוחה, ובעצם כבוד השופט אין פנאי בידו.<br />
– אדון סטפאן – אניה ניסתה לשכנעו – אדוני יספר בבקשה<br />
לכבוד השופט משהו על הגן שלך.<br />
– הדובדבנים הללו... אדוני רואה? – ושם הלאה, עצי תפוח. מעט<br />
מהפריחה נפגעה מהכפור, מקצת היה ניתן להציל – אלה, אדוני<br />
רואה, אלה צמחו אצל משפחת אהרליך.<br />
מייק התבונן בארגמן של הטרקטור שעמד בין העצים, סביבו<br />
רבצו וקרקרו העופות והפסיונים, ודאי מצאו גרגרים שנפלו<br />
והתפזרו.<br />
– אני וזיגע אהרליך היינו ידידים – אמר לבסוף. – זה שנורה<br />
בידי ואלדק.<br />
– אני יודע, יודע. ואיזה מין אדם הוא היה, האהרליך הצעיר הזה?<br />
אינני זוכר אותו. – הוא הוסיף כעבור רגע - רק את אחותו מירקה.<br />
– מניין העצים הללו כאן?<br />
– עקרתי אותם מהגינה שלהם ושתלתי אותם אצלי.<br />
– סנופק הרשה לאדוני?<br />
– הוא עוד לא שלט שם. הייתה תקופה שכזאת, ללא בעלים, אפשר<br />
לומר, שבה העצים יכלו להפוך לעצי פרא. אני הצלתי אותם.<br />
– אדוני הרוויח מזה?<br />
– העץ – יש לו זכות לחיות. זאת הסיבה לקיומו.<br />
זה היה פשוט מדי לומר: והאדם – אין לו זכות לחיות? בנאלי.<br />
האדון סטפאן הודה:<br />
– הרווחתי מזה.<br />
– וחתול יש לאדוני?<br />
– יש לי שני חתולים. ולמה אדוני שואל?<br />
– אני משער שאדוני יודע. משום שקאז׳קו בוטרים...<br />
– הוא לא יבוא לכאן – אמר הגנן בקדרות.<br />
– מניין אדוני יודע? הוא מטורף.<br />
– גם מטורף יודע היכן הוא יכול לחטוף.<br />
הם עברו אל הדירה. שולחן גדול, כסאות, סמוך לקיר נמצא שעון<br />
עומד, שאינו פועל. תשע ורבע. מתי הוא נעצר בשעה הזאת? ולמה<br />
האיש הבודד הזה לא מפעיל אותו מחדש? מייק שאל בהצביעו על<br />
השעון:<br />
– זה שלהם?<br />
– לא, של משפחת וולפוביץ׳. באתי אליהם, אמרתי שצריך ללכת,<br />
שקוסטק הורה כך, אדוני יודע איזה, אביו של ואלדק, אז הוא,<br />
וולפוביץ׳, אמר לי: ״קח את זה, סטפאן, קח, אני מעדיף שאתה<br />
תיקח״.<br />
– למה העדיף שאדוני יקח?<br />
האיש פרש את ידיו.<br />
– אינני יודע. אולי הוא הרגיש שאינני מרוצה מזה. אינני<br />
יודע – חזר ואמר – הוא נתן לי עוד שעון יד: ״קח, למה שמישהו<br />
אחר יקח?״<br />
– איפה שעון היד הזה?<br />
– נתתי לבן שלי.<br />
– לטכס החניכה הנוצרי?<br />
– נו...<br />
– הוא ידע למי שייך השעון?<br />
– לא, מאיפה? אולי הוא ניחש לאחר מכן. – נבוך. – לא ראיתי את<br />
בני זה זמן רב. אולי הוא זרק את השעון לנהר.<br />
– אתה היית מתרגז עליו בשל כך?<br />
– בשל זה? לא, אני משער שלא. למרות שחפץ הוא חפץ. צריך<br />
לכבד. אבל היום לא הייתי מתפלא.<br />
– ואז?<br />
– הרי לקחתי את השעון הזה.<br />
– אדוני אמר לוולפוביץ׳: תודה?<br />
– אינני יודע. אני משער שלא. אולי לקחתי ככה, כאילו זה שייך<br />
לי, בעד עבודה קשה, מפני שזו הייתה עבודה קשה, כמו חפירת בור.<br />
האדון וולפוביץ׳ הזה – אולי זה יעניין את אדוני – כשיצאנו מהבית,<br />
הוא מלמל משהו מתחת לאף, אולי בעברית. אז אני שואל: מה<br />
אתה ממלמל שם, אדוני? והוא: את ספר איוב. – הגנן הנהן בראשו<br />
בהרהורים, אחר כך אמר: הגעתי לזה כעבור שנים.<br />
– לספר איוב?<br />
– כן, לזה. יש לי כתבי הקודש, למרות שהם אוונגליים.<br />
– ומה אדוני קרא שם?<br />
– שזה נגמר בטוב. איוב הקים משפחה חדשה, והתעשר שוב.<br />
– והאיוב הזה של אדוני נספה בלהבות, רצית לומר?<br />
– נספה בלהבות – בדיוק את זה רציתי לומר.<br />
– הוא השווה את עצמו לאיוב שלא לצורך?<br />
הגנן לא ענה, רק הנהן בראשו. הגנן ניגש לשעון העומד שלא פועל.<br />
בעודו בוהה במחוגים העצורים, הוציא מעצמו הגה חנוק בקושי:<br />
– נורא ואיום.<br />
כך הוא חושב היום – האם גם אז חשב כך?<br />
– אדוני חשב: מה זה אני עושה?<br />
– אינני זוכר, אני משער שלא חשבתי שום דבר. ריק בראש. אני<br />
28
29<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 224 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-426-1<br />
Translation rights: W.A.B.<br />
זוכר שהייתי צמא.<br />
– אז למה אדוני אומר ״איום ונורא״?<br />
– משום שגם זה משהו איום ונורא.<br />
– אדון סטפאן – העיתונאית השמיעה את קולה – אדוני יספר על<br />
מירקה, שאדוני השופט יקשיב.<br />
בעל הבית התיישב ליד השולחן ותמך בכפות ידיו בראשו.<br />
– מירקה... – הוא התחיל. – היתה מבוגרת יותר מהידיד שלך.<br />
הייתה בערך בת תשע עשרה, רק ללכת להתחתן. בחורה יפה. היא<br />
לא הייתה בבית, באו לקחת את ארליך והיא הסתתרה בסמוך<br />
לעיירה, ואדוני אז הוציא מהעיירה את הידיד שלך.<br />
– זה לא הצליח – נזכר מייק.<br />
– לא הצליח. ואלדק רדף אחריכם, אני יודע. חזרתי הביתה<br />
דרך השדות, עייף, בקושי עמדתי על הרגליים כשראיתי שמירקה<br />
רצה לקראתי. שיער פרוע, שיבולי חיטה בשערותיה, עיניים – עיני<br />
מטורפת. צעקתי לה: ״בחורה, לאן את רצה? הסתתרי!״ והיא:<br />
״אני רוצה לאמא, לזיגמוש.״ אני אומר: ״הם כבר אינם, את יכולה<br />
להינצל, חזרי מהיכן שבאת!״ והיא נפלה על הברכיים: ״אדון<br />
סטפאן, שאדוני יירה בי, אני מתחננת לפניך, אני רוצה לאמא!״<br />
ואני השבתי על כך: ״מה זה, את השתגעת? את יכולה לחיות! חבל<br />
על בחורה יפה כל כך!״<br />
– אדוני אמר זאת בדרך אחרת – קבע מייק ללא היסוס.<br />
– נו, כן, אמרתי בדרך אחרת, הייתי אדם פשוט וגס רוח. עבר<br />
בראשי שאם הייתי אומר בצורה יותר עדינה, נבונה... והיא:<br />
״סטפאן, אני מתחננת בפניך, עשה זאת בשבילי, אני רוצה להיות<br />
יחד עם אמא, הרי אני אמות גם ככה. זו בקשתי האחרונה וזה מה<br />
שנחשב. הרי יש לך אקדח, תירה.״<br />
– היא בכתה?<br />
– אני משער שלא. הוצאתי את האקדח מאחורי החגורה ויריתי<br />
ישר בלב. כדי שהיא לא תתענה. גררתי אותה מהשביל לשוליים,<br />
הנחתי אותה כאילו הייתה חיה, רגליה היו מעורטלות עד לפה, אז<br />
כיסיתי את ברכיה בשולי שמלתה. בלילה הגעתי עם עגלה, שמתי<br />
אותה עליה, הסוסה חרחרה – אדוני יודע, הסוסים, אם אינם<br />
רגילים, לא אוהבים מטען שכזה. הבאתי אותה לבית הקברות<br />
היהודי, חפרתי קבר, קברתי. הכל בסוד.<br />
– למה בסוד?<br />
– לא היו משבחים אותי על זה.<br />
– והאם התוודית בפני הכומר על זה?<br />
– לא.<br />
– את הרצח הזה אדוני לא החשיב לחטא?<br />
– זה היה חטא. יכולתי שלא להרוג. – לאחר רגע. – ההם היו<br />
הורגים אותה, והיא רצתה שאני אעשה את זה. לא יכולתי לסרב.<br />
נו, אמור לי, אדוני – יכולתי?<br />
אניה אמרה בזעם:<br />
– יכולת להציל.<br />
– היא רצתה לאמא. – הוא דיבר, ועיניו מושפלות, בוהות בשולחן.<br />
– לעיתים קרובות זה עומד לי לפני העיניים: היא מתחננת – על<br />
הברכיים – סטפאן, זו בקשתי האחרונה. ואני יורה. לא סירבתי.<br />
– הרים את ראשו. – ואדוני השופט, מה אדוני חושב על כך?<br />
השופט מרפי סיגל לעצמו נימת דיבור כמעט משרדית.<br />
– לא טיפלתי בתיק שכזה.<br />
כשנפרדו, מייק שאל:<br />
– אדוני יודע איזה טכס יש מחר?<br />
הגנן הנהן בראש.<br />
– אני יודע.<br />
וזהו זה.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יוזף חן שחקן הפינג-פונג
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
30<br />
Photo: Grzegorz Korzeniowski
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
31<br />
גיבור הרומן, יהודי פולני המתגורר מזה 35 שנה בדנמרק, מצוי בעיצומו של משבר:<br />
הוא מאבד את משרתו במרכז המחקר ע“ש סרן קִ ירְ קֶגֹור ואשתו נוטשת אותו. אם עד<br />
אז נדמה היה כי התאקלם לא רע בדנמרק, הרי עכשיו הוא חש מנוכר, חסר משפחה,<br />
עבודה או כסף.<br />
בלשכת התעסוקה מייעדת לו הּפְ קידה שונאת הזרים עבודת מטפל בהוסּפיס. ּבְ רֹונֶק<br />
אמור לסעוד אדם גוסס שגם הוא, ככל הנראה, פולני. אולם משימת ה“סעד“ הגלויה עומ<br />
מדת בניגוד להוראה סודית: הקשיש הוא זר, המנצל את הסיוע של הממשלה הדנית;<br />
הוא מהווה מעמסה כספית הולכת וגוברת ומונע בכך הקצאת משאבים לדֶ נים אמיתיים;<br />
ה“אסיסטנט“ מצווה לנסות ולסיים את כל העניין בתוך חודש.<br />
בהוספיס מתברר לו, לעומת זאת, שההקצבות למוסד תלויות במספר הפציינטים החיים.<br />
לנוכח ההמלצות המנוגדות זו לזו, הוא מתחיל במשחק בו נשקלות עבודתו ופרנסתו אל<br />
מול חיי אדם זר.<br />
ברונק מתחיל לטפל בזקן באמצעות סיפורים. הוא מספר לזקן את קורות חייו: בן לאב<br />
קומוניסט ואם יהודיה, שבמקום אהבה קיבל חינוך על עליונותו של הרעיון המופשט על<br />
פני החיים עצמם )אבא( ועל עליונותו של קונפור<br />
רמיזם פחדני על פני אינדיבידואליזם )אימא(.<br />
במרס 1968, בימי מחאות הסטודנטים נגד המש<br />
שטר הקומוניסטי, הלשין עליו חברו לשלטונות.<br />
אחרי ריצוי שירות עונשין צבאי דוחקת בו אמו<br />
לעזוב את פולין.<br />
הרומן של שווידרסקי מצטרף להתחשבנות הכל<br />
ללית של פולין הדמוקרטית עם פולין הקומוניסטית. בהתחשבנות הזאת מתייצב שווידר<br />
רסקי לצד פוליטיקאים מן הימין, הרואים בפולין הקומוניסטית מדינה פושעת, אך בניגוד<br />
להם הוא כורך את כוחה של פולין הקומוניסטית בחולשתם של הפולנים. על-פי תפיסה<br />
זו, נסמך כוחה של פולין הקומוניסטית על היכולת לסחוט מהאדם את הצדדים הרעים,<br />
השפלים, הקטנוניים החומרניים ובאופן כזה לשתק את כושר ההתנגדות המוסרית שלו.<br />
מספרו של שווידרסקי עולה עמדה מאשימה ואתה תביעה לגזור את דינם של כל משרת<br />
תי ההשחתה המוסרית והבוגדים. הדמוקרטיה הדנית, שהסופר מתאר גם אותה מתוך<br />
עמדה ביקורתית, היא הנושא השני ברומן.<br />
נדמה שספרו הרב-קולי והמחכים של שווידרסקי - אירוני ורציני להחריד לסירוגין - נושא<br />
מסר על טיבה ויעדיה של דמוקרטיה. הוא גורס שדמוקרטיה חייבת להכיר באי שלמותה<br />
ולוותר על דרישתה המשפילה מן הזרים להיטמע בסביבתם. החופש שמציעה הדמוקרט<br />
טיה עשוי להעניק הזדמנות לבניית חיים טובים יותר. הזרות - במשמעותה האקזיסטנציא<br />
אלית - יכולה להפוך לאבן יסוד של מוסר חדש.<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי, יליד 1946, למד סוציולוגיה ופילוסופ<br />
פיה באוניברסיטת וארשה עד להשעייתו מהלימודים במרץ 1968. מאז<br />
שנת 1970 חי בדנמרק. במשך שנים עבד במרכז המחקר ע“ש סֶ רְ ן קירק<br />
קגור שבקופנהגן. מחברם של מאמרים וספרים מדעיים באנגלית, דנית,<br />
רוסית, שבדית ופולנית.<br />
פשמיסלב צ‘פלינסקי
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
אני מניח<br />
לאט על השולחן המשרדי את הטופס<br />
שמולא בצורה לא מדויקת, כמעט<br />
בסמוך לשני תצלומים צבעוניים<br />
במסגרות מוזהבות. בראשון מחייכים שני ילדים קטנים שמנמנים.<br />
לראשיהם קסדות פלסטיק של ויקינגים עם קרניים, שבאמצעותן<br />
הם מוכנים לדקור בכל רגע איזשהו אויב מנוול. בתמונה השנייה<br />
מופיעה הפקידה היושבת לפניי, כשהיא שקועה בשיחה אינטימית<br />
עם ּפִ יָה קְ יֶירְ סְ גוֹר, מנהיגת ״מפלגת העם הדני״ Folkeparti( )Dansk<br />
הלאומנית, הרוחשת איבה יוקדת לזרים. אני נזכר, שלא מזמן<br />
השווה פעיל מסוים של מפלגה זו את המוסלמים ל״תאים סרטניים,<br />
ההורסים את גופה הבריא של החברה הדנית״.<br />
– לבן? – אומרת הפקידה בהפתעה גמורה – חשבתי שאליי<br />
באים רק שחורים. אבל, מה שנכון, אנחנו רואים צבעים על דרך<br />
הניגוד. ככלות הכל, בלי שחור אין לבן ולהיפך – ומצחקקת לה<br />
בשקט.<br />
דומני שביבשת האירופית קשור חוש ההומור שלנו, ולבטח חוש<br />
הצדק האירוני, לאמונה עמוקה שצבעים אינם חפים מפשע. שלבן<br />
הנו רציני יותר, ואף מכובד יותר משחור או אדום ובוודאי יותר<br />
מצהוב.<br />
– כן, לבן לגמרי – אני עונה תוך רכינה קדימה, כדי שתוכל<br />
להיווכח במו עיניה שאני דובר אמת מעל לכל צל של ספק.<br />
– אבל אתה גר עם שחורים – היא מגיבה, תוך שהיא מדקלמת<br />
את כתובתי מתוך הטופס.<br />
זו אמת. יש לי חדר בגטו-בטון, כפי שכינתה העיתונות את<br />
השכונות האלו. בעבר התגוררו בגטאות יהודים, כיום בונים אותם<br />
באירופה עבור מוסלמים. אין ספק שבמקום בו אני גר, בין אנשים<br />
שמוצאם משלושים ארצות ויותר, אנשים שצבע עורם צהוב, חום<br />
ושחור לחלוטין – הנני הלבן היחיד. אבל בנוסף אני גם יהודי, על<br />
כן יש לי הרגשה שחזרתי הביתה. אל הגטו עברתי זמן קצר אחרי<br />
גירושיי, כשנותרתי לגמרי לבד. האישה לקחה גם את הילד. באותו<br />
זמן חשבתי פעם ראשונה על התאבדות.<br />
– לא – אני עונה, תוך שאני מניח את כף היד על שולחנה – אני<br />
גר לבד.<br />
– שמי הוא מֶ טֶ ה – אומרת האישה בשקט.<br />
היא שולחת את ידה מלפניה, כדי לעצור אותי. היא כבר לא<br />
מסתכלת על הנייר המונח לפניה:<br />
– אל תתקרב מדי... לא, אל תושיט יד, מי יודע במה נגעת לפני רגע.<br />
אתם, הזרים, כולכם אותו הדבר. כל הזמן אתם מחפשים משהו,<br />
אם לא באף, אז בכיסים. תמיד רוצים לדבר, לפני שמקשיבים. אל<br />
תשב על הכיסא, זה לא יימשך זמן רב. עמוד, כן, שם, בצדו השני<br />
של השולחן. עמוד בשקט, הפה על מנעול kæftt( .)hold עכשיו אני<br />
מדברת.<br />
למרות זאת היא משתתקת ורוכנת על הניירת שלי.<br />
– פולני? – היא שואלת לבסוף, אולם זה נשמע יותר כמו חוליגן,<br />
נווד, ציניקן.<br />
אני שותק. תמיד היו לי בעיות עם המוצא שלי, כי אמי היהודיה,<br />
כדי להסתיר את חוסר-אנושיותה, חזרה ואמרה השכם והערב<br />
שהיא פולניה, ואבא שלי, פולני וקומוניסט, טען שהכי טוב להיות<br />
רוסי. אני בתורי חשקתי להיות דני בקופנהגן, אבל כל מלה שלישית<br />
הסגירה אותי לצד האויב.<br />
– כן, גם פולני – אני משיב, אבל דווקא הדָ גֵש, שמוקם מאוחר<br />
מדי במלה השלישית, לא מאפשר לה להבין את האירוניה.<br />
– הקשב, – היא אומרת – יש לי עבורך עבודה בהוספיס, עם<br />
אדם גוסס. איש בודד. בלי משפחה. הגיע לא מזמן לדנמרק מפולין<br />
ופתאום כך – ללא שום התרעה מוקדמת ועל חשבון אחרים – הוא<br />
גוסס. בדיוק התפטר מישהו שטיפל בו במשך כמה ימים ולא נמצא<br />
עבורו מחליף, כך שאתה יכול להתחיל כבר מחר. לתפקיד שלך<br />
קוראים – Dodens-assistant אסיסטנט מוות – נשמע ממש כמו<br />
תואר אוניברסיטאי, לא? – והיא צוחקת, תוך שהיא מהדקת את<br />
פיה, אולי השיניים שלה לא לגמרי בסדר, ואולי דווקא להיפך – יש<br />
לה שיניים חדות וגדולות במיוחד, ממש כמו של זאב, ולכן היא<br />
מסתירה אותן?<br />
אבל אותי זה לא מצחיק. אני הרי יודע מה זה קפיטליזם. לעת<br />
עתה אני מחזיק את קצה הלשון שלי מאחורי השיניים. אני רק<br />
שואל בעדינות:<br />
– אין אולי משהו קרוב יותר לחיים? משהו קונסטרוקטיבי יותר,<br />
כמו ריצוף בתים?<br />
היא מעלעלת בניירת. ״mening gi׳r livet Arbejde״ )עבודה<br />
נותנת משמעות לחיים(, היא יורה בסוף את ׳מכתם החוכמה שקרוב<br />
לוודאי הניע אותה מלכתחילה לחפש עבודה בלשכת התעסוקה. על<br />
כך אני עונה באותה השפה, שבכל זאת אינה זרה לי:<br />
– לתשומת-לבך, דעי נא שהיא החלה לתת את המשמעות הזו רק<br />
לא מזמן. היוונים והרומאים של העת העתיקה למשל, כינו אנשים<br />
עובדים עבדים, כמו גם כלבים, חזירים וכבשים ולא היו מוכנים<br />
בכלל לשמוע שלחייהם השחורים ומעלי הצחנה יש איזושהי<br />
משמעות. עבודה? היא הייתה קיימת רק כעונש. זה רק הקפיטליזם<br />
שהפך את העבודה – ולא את האמנות, הדת או השירה – למהות<br />
הקיום האנושי.<br />
היא מביטה בי בעוינות. אם היא לא הבינה כלום, זה משום שאסור<br />
לה לתפוס זאת. אני הרי מדבר לאט וברור. היא מכחכחת בגרונה,<br />
32
33<br />
W.A.B.<br />
Warszawa 2007<br />
125 × 195 • 504 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-252-6<br />
Translation rights:<br />
W.A.B.<br />
אולי בשביל לתקן את מצב רוחה, ואולי את הדיקציה הדנית, שכבר<br />
הספיקה להזדהם משהו מהדיפתונגים הזרים של מחפש העבודה<br />
הלבן. עכשיו היא מביטה על האף שלי, שבעצם אינו לגמרי שלי,<br />
כי הועבר אליי מאימא מבלי שהצלחתי להחזירו בזמן. לרגע אני<br />
חושש שהיא עומדת להאשים אותי בנשיאת קניין של מישהו אחר.<br />
אבל במהרה היא משפילה את מבטה ומתחילה שוב לחפש משרה<br />
פנויה. היא הופכת את הניירות, מהרהרת קלות, מביטה עוד הפעם<br />
בנתונים שלי.<br />
– לשום-דבר אתה לא מתאים – היא קובעת בהחלטיות – אתה<br />
יודע שהדנים שופטים זרים לחומרה.<br />
– לחומרה, אבל בהגינות – אני אומר ומאריך קלות את המילים,<br />
כי בקורס דנית לזרים מטעם המדינה לימדה אותי הינדית אחת.<br />
– מדען, סופר... – קוראת מֶ טֶ ה מתוך הניירות – האם אתה סבור<br />
שאתם באמת נחוצים לאנשים?<br />
– מה פתאום! לא, לא בדנמרק – אני מהנהן בהקלה, באופן<br />
משכנע, כי הכחשה יוצאת לי הכי טוב בכל שפה.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
34<br />
Photo: Agnieszka Herman
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
35<br />
סיפור זה התרחש באמת: ספרה של אגתה טושינסקה הוא תיעוד מרגש של מחלתו ומות<br />
תו של בעלה. כתיבת טקסטים שכאלו מלווה תמיד בהיסוס מסוים: האם מתאים לחשוף<br />
בפני העין הציבורית הספרותית משהו כל-כך טרי, חוויה אינטימית עמוקה שאימיה אינם<br />
נהירים למישהו מבחוץ. את התשובה לשאלה זו חולקת הסופרת עם קודמיה והיא נשמ<br />
מעת בנאלית משהו: “כתבי על זה, כי את סופרת!“ בכך טמונה האמונה, שחובת הסופר<br />
היא דווקא לחשוף ולהלביש במילים התנסויות בעלות אופי קיצוני וגבולי.<br />
הספר המתאר את מחלתו הסופנית של הנריק דַ סְ קֹו הוא מדריך לגיהינום, אך בה בעת<br />
הוא קריאת-תגר שלא להניח את הנשק ולא להיכנע; להיאבק על כל שבוע או חודש נוסף<br />
בחיים. ניתן לשאול האם יש בכך הגיון, שכן המאבק חסר-תקווה מראש וההתמודדות<br />
עם המחלה כרוכה בסבל והשפלה. על כך נותנת הסופרת תשובה שאינה חד-משמעית,<br />
כי אם אישית: היא גורסת כי יש להיאבק כנגד<br />
הכול, להתנגד למסקנות העולות מסטטיסטיקה<br />
רפואית ומניסיונם של רופאים. לא מדובר בהארכת החיים בימים ספורים, אלא בשאיפה<br />
לסיימם באופן המלא והמשמעותי ביותר ככל שניתן )מסעו של הנרי לפולין יום לפני מותו,<br />
שנתפס על ידי רופאיו כטירוף מוחלט, מתקבל על הדעת בתור סגירת מעגל בחיים(.<br />
את סגירת המעגל דורש גם סיפור האהבה שהופך לשלם רק בעוברו את המבחן הגבוה<br />
מכולם ודורש התמסרות קיצונית.<br />
וישנו עניין נוסף. הנריק דסקו היה יהודי פולני שגורש מפולין אחרי מאורעות מרס 1968.<br />
בגירוש זה הוא ראה, לצד מחלתו הסופנית, את הטרגדיה הגדולה של חייו. לאורך כל<br />
תחנות הייסורים שהוא עובר אנו עדים עד כמה קרוב היה לתרבות ולספרות הפולנית,<br />
עד כמה חשובים היו לו חבריו ונופי ילדותו, כיצד בעתות מצוקה עודד את רוחו דקלום<br />
שירה פולנית. ספר זה מהווה על-כן גם כתב אשמה, לא בוטה אמנם, נגד אלה שגרמו<br />
לאקסודוס הגדול האחרון של יהודי פולין.<br />
אַ גַ תָ ה טּושינְ סקה, ילידת 1957, משוררת, סופרת, כתבת,<br />
היסטוריון תיאטרון וספרות.<br />
יז‘י יאז‘בסקי
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
עולם<br />
המחלה, אימפריית המחלה. כך יש לתארה.<br />
פלנטה. המחלה בתור יבשת לא מוכרת. מקום<br />
ארעי. תמיד הבראנו. אלו אחרים שחלו וגססו.<br />
אני חוזרת שוב. היינו בריאים, אף-פעם לא יכולנו ולא רצינו<br />
להרשות לעצמנו את המותרות של מחלה. כעת המחלה היא גזר-<br />
דין. היא משהה של חיינו הקודמים, אולי של חיינו בכלל. המחלה<br />
היא כיליון, עוול. היא שוללת אותנו, את כוח הרצון שלנו, את כוח<br />
אהבתנו.<br />
אנו שייכים בו-זמנית לעולם הבריאים והחולים, כתבה סוזאן<br />
זונטאג. בדרכונינו הארציים הוטבעו חותמות של שתי אשרות.<br />
לאחדים ניתנה הפריבילגיה לחיות בפלנטת האנשים הבריאים.<br />
עבורם טבעי הדבר. כך היה גם עבורנו. ביקרנו לפעמים בארץ<br />
המחלה, אך לעתים נדירות, מתוך הכרח, בחיפזון. רק בכדי להיחלץ<br />
משם מהר ככל שניתן. כל ביקור, אף שהיה קצר ומלא ציפייה<br />
לעזיבה, נרַאה בעינינו כהשפלה. גופותינו סירבו לציית. עינו אותנו<br />
בשפעת, שיעול, פריחות בגפיים. רצינו לברוח, לברוח חזרה אלינו,<br />
אל מולדתם של הבריאים, היכן שהכל אפשרי.<br />
מעולם לא התעכבנו יותר מדי בארץ החולים, לא היינו חייבים.<br />
לא נשלחנו ולא גורשנו לשם. לא לקחנו בחשבון התפתחות שכזו<br />
– הגירה כפויה לעולם החולים.<br />
החיים התכסו ברקמת המחלה. תוך שמתקפתה הורסת הכל.<br />
פיצוץ. דינמיט. אין מקום לדרכים צדדיות. גורלנו הלא-ממומש<br />
נבקע מבפנים. וכל מה שהיה לנו - שיש לנו – נעשה סופי. לא יהיה<br />
יותר, לא כפי שהיה. הטיולים, הבגדים, המחוות, ההבטחות כבר<br />
לא יחזרו על עצמן באותה צורה שמלפני הדיאגנוזה. שירו של כהן<br />
man“ I”, am your העניבה של ארמאני, מושבי העור של פורשה,<br />
הספר של קוֹנְ ביצקי, הגלגליות על שפת האגם, הצבעונים הצהובים,<br />
ריחן המשכר של החבצלות שקידמו את פנינו, כל האחרים, הכל<br />
אחרת. לא הטעם הזה. טעם של אפר.<br />
בית החולים הפך לזירת החיים, לא לזירת ביקורים נמהרים,<br />
מתגנבים, של אנשים אחרים כפי שהיה עד אז.<br />
ממחלה יוצאים, כך לימד הניסיון. כאן זה אחרת. עד עכשיו אני<br />
לא יכולה )לא רוצה( לקבל את הדיאגנוזה, להכיר בשוני הזה. אנחנו<br />
שוללים את המחלה. אנחנו מאמינים שזה הפיך. כוח הרצון אמור<br />
לתת לנו את כוח החיים.<br />
גודלו הממוצע של מוחנו הוא 1400 סנטימטרים מעוקבים )ליטר<br />
וחצי חלב, ואולי של ויסקי ומרק כרוב?(. מוח של גבר שוקל בין<br />
1250 ל1750 גרם. זה עושה מהאיבר המעודן ביותר קילו וחצי של<br />
תפוחי-אדמה או אותה כמות של צוואר-חזיר? קרוב לודאי שהמוח<br />
הכבד ביותר מבין אלו שנחקרו עד כה היה למחבר ״רּודין״ איבן<br />
טורגנייב – מעל לשני קילוגרמים.<br />
מרחבו של המוח המקופל בהידוק מאפשר את ״אריזתם״<br />
בגולגולת של תאי-עצבים רבים מספור. השכבה החשובה ביותר<br />
שלהם, בעובי של שניים עד 3שלושה מילימטרים היא הקליפה<br />
– ה״קורטקס״, האזור הראשי האחראי על עיבוד מידע, במיוחד<br />
של התהליכים המתקשרים לייצוג מודע. לקליפה חלל גדול )כמו<br />
שדה ענק(, כדי שתוכל להתמקם בתוך הגולגולת היא חייבת להיות<br />
לחוצה, ומכאן הקמטים והקפלים. הדבר הכי חשוב אצלנו נראה<br />
כמו קלף נייר מקומט והנו אקראי כמו קווי המתאר שעל כף היד.<br />
לניתוח הלכנו בעיניים עצומות. לא רצינו לדעת יותר מדי.<br />
חלקו הקדמי של המוח, כלומר האונה הקדמית, תופס בערך<br />
40 אחוז מסך גודלו, והוא אחראי על התכונות המאפיינות אותנו<br />
בתור אנשים. זהו מקום מושבה של האמביציה של ה. ושל כוחו<br />
הפנימי, קסמו ומיומנות השכנוע שלו. כאן גם מאוכסן הידע שלו<br />
– בדמות מושגים, בקשר עם השפה. כל זה אמור להיוותר במקומו<br />
ללא שינוי. קרוב לוודאי כמו כל שאר סוגי הזיכרון – האפיזודי,<br />
הסמנטי, הפרוצדורלי, הקטלוגי.<br />
הפאניקה נטלה ממני את זיכרוני. במשך שבועות פעלתי כמו<br />
מורדמת. כמו מריונטה מנייר הפועלת מכוח ההכרח לסעוד את<br />
החולה. ביצעתי פעולות קונקרטיות, משימות, תנועות, שיחות,<br />
הבאתי, הפשטתי, קניתי, כיבסתי, האכלתי. כשהגיעה העת שוחחתי<br />
עם הרב על סידורי הקבורה ועוד קודם לכן עם הדודים יאנֶק ומרטין<br />
על כספים ועל טקסי האבל. האם הוא מעוניין בשריפת-גופה? יהודים<br />
לא שורפים גופות. האם אינני יודעת זאת? לא, אינני יודעת. ידעתי<br />
שרצה שיהיו כמה תצלומים בארונו. ארון, אז לא יהיה אפר. אילו<br />
תצלומים ומי ייקח על עצמו לעשות העתק שלהם? בית הקברות<br />
הוא אותו בית הקברות בו נקברו הוריה של אסתר. אינני יודעת<br />
היכן הם קבורים. לשאול. בצפון העיר. עם יהודים אחרים.<br />
לרשום. לרשום, כדי לא לאבד. כך יָעַ ץ מילוֹש. מדוע לא לאבד?<br />
אולי צריך ורצוי לאבד. אולי השכחה תציל אותי? ה. לא רוצה לחזור<br />
36
למצב הזה, לא רוצה לחוות מחדש את המחלה. הוא עושה הכל<br />
כדי לחזק את התקווה. הוא משוכנע שהגרוע מכל כבר מאחורינו,<br />
ששום דבר סופני כבר אינו מצפה לנו. הוא לועג לדיאגנוזות<br />
ולסטטיסטיקות. שנתיים? מדוע הם נותנים רק את התחזיות הכי<br />
רעות?<br />
אילו כוחות בלתי רגילים צריך כדי להאמין בהכנעת הבלתי-ניתן<br />
להכנעה? מניין שאב אותם ה.? עכשיו כבר לא ממני. ממני אפשר<br />
לספוג רק פחד.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
37<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2007<br />
145 × 207 • 240 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04099-7<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
(except English rights)<br />
English rights: Agata Tuszyńska<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
38<br />
Photo : Elżbieta Lempp
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
39<br />
וארשה, קיץ 1939. הלנה בת השש חיה באושר עם הוריה, בעלי מבשלת בירה, ואומנ<br />
נת חסרת-אחריות. הבעיה היחידה שמפריעה לילדה היא היותה בת יחידה, על-כן היא<br />
שמחה כאשר יום אחד היא מוצאת חתלתולת-רחוב. אף שהשותפה החדשה למשחקים<br />
מתגלה כחכמה ומסוגלת לכל דבר, היא מוצאת את דרכה אל ילדה אחרת, בריגידה שמה,<br />
אחותו של פועל בבית-חרושת. אביה של הלנה מנהל, בין השאר, עסקים עם גרמנים<br />
)קרובי משפחה שלו( ובו-זמנית שומר על קשרי-שכנות טובים עם כולם, גם עם יהודים,<br />
שלא מעטים מהם מועסקים במפעל שלו. למרות המלחמה והרדיפות האנטישמיות הוא<br />
אינו זונח את אותן חברויות נושנות - ולפיכך, כאשר נכלאים ידידי המשפחה בגטו, ממהר<br />
רים הורי הגיבורה לעזור להם. עזרה זו, הכרוכה בסכנה רבה, ניתנת במשך כל המלחמה<br />
ולא רק למכריהם.<br />
הלנקה מתבגרת ועם הזמן המציאות אינה מפתיעה אותה עוד. היא מבקרת עם אביה<br />
בגטו, מתוודעת אל המוות ואל סכנת המוות. היא<br />
חשה באופן אינטואיטיבי את הסיכון הרב ודוחה<br />
בבוז ביטויי אנטישמיות מצדם של הפולנים. היא<br />
מספרת את הטרגדיה בדרכה הילדותית - נאיב<br />
בית, אך נאמנה - מבלי לפסוח על פרטים קשים. אל סיפורה מתווסף גם מעשה קסם,<br />
בזכות החתלתולה אשר מוליכה את בריגידה אל מחוץ לגטו. כל העלילה זוכה לאפילוג<br />
אחרי המלחמה, בו מוצגות המשך קורותיהן של הדמויות, כולל פגישה מחודשת בגיל<br />
מבוגר בין הלנה ובריגידה ומותה של הגיבורה הראשית.<br />
יואנה רודניאנסקה מציגה את המלחמה והשואה מנקודת-מבט של ילדה. לא ילדה יהוד<br />
דיה, אלא פולניה, שגם אם ההשמדה ההמונית אינה נוגעת לה באורח ישיר, הרי היא עדה<br />
לה מקרוב. בראש ובראשונה היא עדה להרואיות השקטה.<br />
מנקודת מבטה של הילדה, ממחישה הסופרת שביטויי אנושיות, טוב לב ונאמנות לערכים<br />
שלנו הם מעשה גבּורה.<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה, ילידת 1948, מתמטיקאית בהשכלתה,<br />
את דרכה הספרותית החלה בכתיבת סיפורי מדע-בדיוני לילדים, כלת הפרס<br />
הבין-לאומי ע“ש יאנוש קורצ‘אק לשנת 1991.<br />
מרתה מיזּורֹו
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
הלנה<br />
התעוררה באמצע הלילה. חסר היה לה אויר<br />
והיא חשה ברע. היא שמעה שריקה נוראית<br />
ונזכרה, שהיא נמצאת במקלט והשריקות היו<br />
נחירותיה של סבתא איסְ טְ מָ ן, שאף-פעם לא עלתה על יצועה, ואפילו<br />
בלילות היתה ישובה בכורסא הישנה שעמדה בפינת המרתף. שרר<br />
שם חושך מוחלט. הלנה משכה את ידה החוצה. לידה, על המזרן<br />
הדחוס ּבְ קש, אמורה הייתה לשכב סטאנְ צְ ׳יָה. אולם סטאנצ׳יה<br />
לא הייתה שם. הלנה זחלה על ארבע מעל המזרון של סטאנצ׳יה<br />
והמשיכה מבלי להתרומם בכיוון הדלת. בעלטה קל יותר לנוע כמו<br />
כלב או חתול, על הברכיים והידיים, כמו חיות ההולכות על ארבע.<br />
אי אפשר להיתקל וליפול והראש חש ביתר קלות במכשולים. הלנה<br />
קמה על רגליה רק כשהגיעה לדלת. היא לחצה באיטיות על הידית<br />
ויצאה מן המקלט. רק אז שמעה את המטוסים. הרעש העמום<br />
התקרב והתרחק לסירוגין. גם כאן היה חשוך. הלנה ירדה שוב<br />
על ארבע וטיפסה במעלה המדרגות, אל מסדרון קטן ממנו הייתה<br />
יציאה לחצר. היא גיששה אחר הדלת ויצאה החוצה.<br />
ככל הנראה קָ רַ ב כבר השחר, כי השמיים היו בהירים בהרבה<br />
מהאפלה ששררה למטה. לא האירה ולו מנורה אחת. הירח הסתתר<br />
מאחורי העננים וזרה אור חלוש. ביתה של הלנה ובניין המגורים<br />
העומד בקרבתו נדמו כצוקים שחורים. הלנה ניגשה אל עץ התות<br />
שלה. מסוגלת הייתה לטפס עליו גם בעיניים עצומות. וכך עשתה.<br />
היא פקחה את עיניה רק כשטיפסה כבר גבוה. היא שמעה מטוסים.<br />
הם טסו מכיוון נהר הויסְ לָ ה, ארבע ציפורים גדולות, כבדות. הטילו<br />
פצצות. על רקע העננים הבוהקים באור הירח ניתן היה לראות<br />
את החבילות הקטנות צונחות מטה מתוך גחוני המטוסים. הלנה<br />
נתקפה פחד שמא תיפול חבילה שכזאת עליה או על ביתה. היא<br />
הביטה בכל זאת. ואמנם המטוסים התקרבו יותר ויותר. היכן<br />
שהוא במרחק, יתכן שאפילו בעיר העתיקה, נראה לעין זוהר אדום.<br />
הפצצות הבוערות האלה, רק שלא תיפולנה על הבית שלי, חשבה<br />
הלנה.<br />
– לכו מכאן! לכו מכאן! – צעקה בקול.<br />
אבל ארבעת המטוסים רק הלכו וקרבו וחגו מעל לחצר ביתה של<br />
הלנה, יותר ויותר גדולים ומפחידים. הלנה הביטה מלמעלה אל<br />
עבר ביתה. הוא נראה כל-כך צנוע בגודלו ליד בניין המגורים הגבוה.<br />
לפתע הבחינה במישהו על הגג. המטוסים כבר היו כה קרובים. לפתע<br />
עשתה הדמות שני צעדים מהירים קדימה. זו הייתה סטאנצ׳יה,<br />
הלנה זיהתה אותה. סטאנצ׳יה אחזה במטאטא. על הגג נחתה<br />
פצצה. סטאנצ׳יה הכתה בה ובהינף יד טאטאה את הפצצה מהגג.<br />
לאחר מכן נחתה עוד אחת ושוב טאטאה אותה סטאנצ׳יה למטה,<br />
אל החצר. פצצה נוספת נפלה על הגג המשופע של בניין המגורים<br />
והתגלגלה היישר אל גג ביתה של הלנה. גם את זאת טאטאה<br />
סטאנצ׳יה למטה. שלוש פצצות, אדומות מבעירה, היו מוטלות<br />
בחצר. המטוסים טסו הלאה. בחצר הופיעה סטאנצ׳יה, היא חפנה<br />
באגרופה חול מתיבה שעמדה בפתח בית החרושת ופיזרה אותו על<br />
הפצצות. היא הביטה בשמיים והלכה הביתה. הלנה ירדה מהעץ.<br />
החצר עמדה שוממה. כבר התבהר כמעט לגמרי. הלנה ראתה את<br />
אביה ואדון קַ מיל. הם עמדו יחדיו על גג בית החרושת. אדון קמיל<br />
עישן סיגריה. הם שוחחו תוך שהם שעונים על מקלות אותם אחזו<br />
בידיהם. הלנה רצה הביתה. היא נכנסה בשקט אל קומת הקרקע,<br />
אל חדרה, אל מיטתה. היה זה נעים במיוחד להניח את ראשה על<br />
הכרית שלה, להתכרבל בתוך השמיכה שלה. אימא צודקת בכך<br />
שאינה יורדת בלילות למקלט. גם אני הייתי רוצה לעשות כך, חשבה<br />
הלנה. מיד לאחר מכן שקעה בשינה.<br />
בבוקר נכנסה הלנה למטבח בדיוק כאשר סטאנצ׳יה חיממה חלב.<br />
סטאנצ׳יה הביטה במתח על הסיר, שכן בכל רגע עלול היה החלב<br />
לרתוח.<br />
– היית בלילה על הגג. ראיתי אותך. בפעם הבאה אעלה גם אני<br />
לגג ואטאטא את הפצצות – אמרה הלנה. סטאנצ׳יה הסתובבה<br />
לעבר הלנה. ובאותו רגע בדיוק רתח החלב וגלש על הכיריים תוך<br />
שהוא משמיע קול שריקה. המטבח נתמלא ניחוח לא-נעים.<br />
– אוי ואבוי! – קראה סטאנצ׳יה והזיזה את הסיר – איזה חלום<br />
היה לך. אני, על הגג? מה עבר לך בראש?<br />
מה באמת קרה, חשבה הלנה. האם היה זה חלום? איך קרה כל<br />
זה באמת? היא פחדה לשאול את אבא. הוא היה עלול לכעוס על<br />
שיצאה בלילה מהמקלט. על-כן שאלה את אדון קמיל:<br />
– היית בלילה על גג בית החרושת, נכון אדוני? ומה עשית שם?<br />
פיניתַ את הפצצות מהגג? במקל?<br />
– בוודאי. במקל הוֹקי. בעברי שיחקתי הוקי. הלך לי טוב, אבל<br />
הייתי נמוך מדי.<br />
כך אמר אדון קמיל, אבל הלנה לא ידעה אם הוא מדבר ברצינות<br />
או מתבדח.<br />
כעבור כמה ימים באה רּוזָ׳ה, חברתה הטובה ביותר של אימא.<br />
הלנה אהבה אותה. היא נהגה לפנות אליה בשמה הפרטי, כך<br />
העדיפה. רוז׳ה ואימא היו הכי יפות בעולם. לרוז׳ה היה שיער שחור<br />
ולאימא זהוב ויחדיו נראו שתיהן כמו נסיכות מהאגדות. באותו<br />
יום נראתה רוז׳ה שונָה מהרגיל. אפילו לא נשקה להלנה כשראתּה<br />
אותה. היא התיישבה במטבח והוציאה מהתיק סיגריה.<br />
– גברת רוז׳ה! אף פעם לא עשנת! תמיד נהגתי לומר לדז׳ידָ ה,<br />
שתיקח ממך דוגמא! – הזדעקה סטאנצ׳יה.<br />
– מה קרה? למה את מעשנת? – שאלה אימא ולקחה לעצמה<br />
40
41<br />
Wydawnictwo Pierwsze<br />
Lasek 2007<br />
130 × 180 • 160 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-923288-8-9<br />
Translation rights:<br />
Syndykat Autorów<br />
סיגריה מהחפיסה של רוז׳ה – ומדוע את מעשנת? – שאלה רוז׳ה<br />
בעגמומיות והציתה את הסיגריה.<br />
– ממתי את מעשנת? – המשיכה ושאלה אימא.<br />
– מאז שבת שעברה, כשהבית נשרף.<br />
– הו, אלוהים! איך זה שלא ידעתי! הבית שלך? ברח׳ וילְ צָ ׳ה?<br />
– בכל פעם שהייתה מתקפה אווירית הלכתי לישון, – אמרה<br />
רוז׳ה – הייתי מכסה את הראש בשמיכה וחושבת לי שהכי טוב<br />
יהיה שאירדם ואתעורר אחרי המתקפה. ששום דבר אז לא יקרה.<br />
בשום מחיר לא הייתי מוכנה לרדת למקלט, אפילו כשאבא צרח<br />
עליי נורא.<br />
– הו אלוהים! ואתם גרים הרי בקומה העליונה, ממש מתחת<br />
לגג!<br />
– כבר לא גרים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
42
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
43<br />
דמותו של מארק אדלמן, אחרון המפקדים החיים של מרד גטו ורשה, ולאחר המלחמה<br />
- מנתח לב מעולה בבית החולים בלודז‘ - מוכר לקוראים מספרה המתורגם לשפות רבות<br />
של חנה קראל “להקדים את אלוהים“ )1977(. ואצלאב האבל אמר עליו שהוא “התגלמות<br />
הטוב ביותר המצוי בפולין“. הביוגרפיה המלאה והמעודכנת מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
נכתבה בידי שני עיתונאים מפורסמים תוך שיתוף פעולה הדוק עם גיבור הספר. הספר<br />
מגולל את ילדותו היהודית של אדלמן בווארשה, ימי נעוריו בשורות ה“בונד“ והשתתפותו<br />
בהקמת הארגון היהודי הלוחם. הוא מתאר את החיים בגטו, את המרד בגטו באפריל<br />
1943, את השתתפותו של הגיבור במרד וארשה הפולני באוגוסט 1944, ואת גורלם של<br />
יהודים פולנים ניצולי השואה בשנים שאחרי המלחמה. למרות התקפות אנטישמיות עליו<br />
)הוא ומשפחתו היו קורבן לרדיפות היהודים ב-1968 שבעטיין אולצה משפחתו לעזוב<br />
את פולין, וקידומו של אדלמן באקדמיה עוכב( אדלמן חי כבר שישים שנה בלודז‘. אנו<br />
קוראים על עבודתו כקרדיולוג, אך גם על מעור<br />
רבותו בתנועת האופוזיציה הדמוקרטית בפולין,<br />
על חיי אדם שהיה נרדף ואסור. הספר מתאר,<br />
בין השאר, את פועלו ב“ועדת ההגנה על הפועלים“, פעילותו בתנועת הסולידריות המחת<br />
תרתית, ולבסוף, אחר זכייתה של פולין בעצמאות ב-1989, את חברותו בסיים, כשפעל<br />
לא רק בעניינים פולניים פנימיים, אלא גם בתנועת הסיוע לקרבנות המלחמה ביוגוסלביה<br />
לשעבר ואת מעורבותו בקידום הדיאלוג הפלסטיני-ישראלי.<br />
ספרם של ברש ובורנטקו, המלא בציטוטים מדבריהם של אדלמן, של חבריו ושל מתנגד<br />
דיו, וגדוש באנקדוטות, אינו רק דיוקן מרתק של גיבור בן המאה העשרים - איש בעל אומץ<br />
רב, נאמן לזכרם של חבריו הנספים ובעל אופי לא קל, ש“אינו מתאים לעולם הנוחות הזה,<br />
המחוות הנאות והמילים הנחמדות“, כפי שאמר עליו לך ואלנסה. זהו גם דיון פילוסופי על<br />
החיים הטובים ומבט פנורמי על המאה העשרים.<br />
מארק אדלמן, יליד 1922, המנהיג המיתולוגי של מרד גטו ורשה,<br />
קרדיולוג, פעיל פוליטי וחברתי.<br />
מארק זאלצקי
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
מארק אדלמן:<br />
״תפסיקו לעשות ממני<br />
איזה גיבור. למי אכפת<br />
כמה רובים היו ומי<br />
ירה איפה? אתם מדברים על כך ברצינות כזו, אך הרי אז היינו גם<br />
אנשים צעירים, תינוקות ממש. יש לכם מושג כמה טיפשות עברה<br />
לנו בראש?״<br />
כמה שעות אחרי הרס הבונקר ומותו של אנילביץ', אדלמן, יחד<br />
עם כמה אנשים אחרים, ובתוכם ״צלינה״, הולך לבדוק מה מתרחש<br />
ברחוב מילה. הם פוסעים בים של הריסות. ברגע מסוים גג של<br />
מרתף קורס תחת משקלה של ״צלינה״... אדלמן מציל את חייה<br />
ברגע האחרון. אז הוא גם מגלה חמישה עשר אנשים שניצלו בנס<br />
במחבוא מתחת לדלת, ומהם בדיוק נודע לו מה שקרה בבונקר...<br />
זהו אחד הרגעים כשהוא מציל את חיי הזולת. ועל אף שאינו<br />
אוהב לדבר על זה, ידוע שרק במקרה של ״צלינה״ הוא יציל את<br />
חייה עוד פעמיים בעת המרד בורשה.<br />
באופן בלתי צפוי – אפילו בעיני עצמו – הוא הופך באותו הזמן<br />
משענת לאחרים. הוא יאמר ליואנה שצ׳נסנה שהוא איננו יודע למה<br />
אנשים שמעו בקולו, כי הרי הוא לא היה הרציני ביותר.<br />
היום הוא מוסיף: ״נו, טוב, היינו יעילים. אמיצים. אך מבחינה<br />
צבאית? אם להביט על הגרמנים, הרי לא היינו קיימים בכלל. לכן<br />
החשוב ביותר אולי שהונחנו על ידי ערכים משותפים כלשהם״.<br />
והידידות הייתה חשובה כאן. פנינה גרינשפן-פרימר תספר<br />
בשעתה לאנקה גרופינסקה סיפור דומה:<br />
״מארק היה מפקד השטח ומפקד הקבוצה היה יורק בלונס.<br />
מארק היה נוהג לעשות אזעקות לילה שכאלה, בדק את המוכנות<br />
שלנו. עם השעון ביד בדק תוך כמה זמן נהיה מוכנים להתקפה. הוא<br />
היה קר רוח ואמיץ מאוד. הוא היה אדם אחראי, ולכן חשתי בטוחה<br />
בקרבתו.<br />
כבר בשעת המרד, לאחר חיסול ׳שטח המברישים׳, עברנו מהגטו<br />
המרכזי לבונקר ברחוב פראנצ׳ישקאנסקה 32. מארק היה המארגן<br />
של המעבר הזה. הוא העביר שלוש קבוצות – את שלי, זאת אומרת,<br />
של הרש ברלינסקי, את קבוצתו של דרור-חנוך גוטמן ואת שלו<br />
– של הבונד״.<br />
כשבאביב 2008 אנו משוחחים עם פנינה, היא משלימה את<br />
התיאור:<br />
״מארק היה המפקד שלי. באופן מילולי, זה היה כך: מפקדי דאז<br />
הודיע לפתע שהוא רוצה לעבור לצד הארי לבדו, בלעדינו. זה שבר<br />
אותי. וכשניגשתי למארק ואמרתי לו על כך, הוא השיב בשלווה: אל<br />
תפחדי משום דבר – עכשיו אני אהיה המפקד שלך. ושום דבר לא<br />
יקרה לך. היי רגועה...״.<br />
אדלמן: ״בעת המרד היו תחת פיקודי כמה קומוניסטים. איפשהו<br />
בתחילת מאי הם התחילו ליילל שאין מספיק נשק והודיעו לי שהם<br />
פותחים בשביתת רעב. בבקשה רבה, אני אומר, אין מה לאכול,<br />
כיוון שגם כך אין מה לאכול, אתם יכולים לעשות לכם שביתת רעב,<br />
רק שבדיוק מצאנו איזה סוכר. מישהו המיס אותו במים וכולם<br />
יכלו לשתות, ואלה, עם שביתת הרעב שלהם כאן. אני לא סובל<br />
מרידות. אמרתי לאנשי: ליטול מהם את הנשק ולעצור אותם. והם<br />
ממשיכים בשלהם, שלא ישתו את המים האלו עם הסוכר. אבל אני<br />
הייתי עקשן... נו, והם שתו...״.<br />
איזה הבדל בהשוואה לאדלמן מראשית תקופת הגטו! עדינה<br />
בלאדי-שוויגר תכתוב על הרגעים שקדמו לכך: ״היה יום יולי יפה.<br />
זה היה עוד לפני נעילת הגטו. אני באתי לעבודה בבית החולים,<br />
לבושה בחולצת טוויד יפה שכזאת עוד מלפני המלחמה. זה חשוב<br />
שהבגד היה עשוי טוויד, משום שאסור להרטיב את הבד הזה.<br />
ניגשתי אל החלון ושם, בחזית הבניין, מארק השקה את המדשאה.<br />
ברגע שראה אותי, הפנה בשלווה את צינור ההשקיה לעברי. קפצתי<br />
דרך החלון, זו הייתה קומת קרקע, והתחלנו להרביץ זה לזו על<br />
המדשאה.״<br />
כשכמה עשרות שנים אחרי המלחמה פאולה סאוויצקה תבקר<br />
בניו-יורק לבקשתו אצל סטאשיה, ארוסתו מימים עברו, ותשאל<br />
איזה מן אדם הוא היה אז, היא תשמע: ״חסר רחמים. אך כולנו<br />
הרגשנו לידו בטוחים״.<br />
סאוויצקה: ״סטאשיה אמרה לי: ׳כולנו סמכנו עליו. ישבנו בבית<br />
וחיכינו שיביא צלחת מרק, אחרת היינו רעבים. לא היינו מוכרחים<br />
לחשוש למשהו, כי ידענו שמארק יסדר את הכל׳. ההודאה הזאת<br />
הייתה בלתי רגילה גם משום שהם כולם היו מבוגרים יותר<br />
ממארק.״<br />
סטאשיה, זאת אומרת, רבקה רוזנשטיין, שרה יפה, כפי שייזכר<br />
אדלמן מאוחר יותר. היה לה קול יפה, ציירה יפה, היו לה צמות<br />
שחורות. היא הייתה לו למשענת.<br />
44
45<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
200 × 145 • 510 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-247-0892-5<br />
Translation rights:<br />
Świat Książki<br />
אדלמן אמר פעם לסאוויצקה, ששסטאשיה הרוויחה בגטו את<br />
לחמה, כשציירה ידיות מדומות של מטריות. כשסאוויצקה שאלה<br />
בפליאה, איך הדבר אפשרי ואיך זה נמכר )״בגטו?!״(, היא תשמע<br />
בתשובה: ״ומה את? חושבת שבגטו לא ירד גשם?״. סטאשיה<br />
הייתה אהובתו של מארק אדלמן, אף שנדמה כי הייתה גם עם<br />
ולוול רוזובסקי, ״ולודק״, בראשית המלחמה... בכל מקרה, אלינה<br />
מרגוליס זוכרת שעל רוזובסקי דובר כעל ״בעל של אשתו של<br />
מארק״. פאולה סאוויצקה: ״ואינקה אמרה לי שעל מארק נאמר<br />
לא פעם ׳בעלה של אשתו של ולודק׳ ״.<br />
באסופת הסיפורים הקטנה מאת אלינה מרגוליס, ״אלה מספר<br />
האל״ף-בי״ת״, מופיע הסיפור ״יריות״, המתאר את הזמנים ההם,<br />
תוך שינוי שמות הגיבורים. ״פנינה, שאף פעם לא יצאה, הכינה מדי<br />
יום איזה מרק מחומרים חלופיים. לעיתים חתיכות בשר סוס שחו<br />
בתוך המרק. היא התגוררה עם בעלה וחבר. אפילו לא התפלאתי...<br />
לעומת זאת, התפלאתי שאיש לא התפלא שהיא השאירה עבורם<br />
את החתיכות הטובות ביותר, ששחו במרק הדליל.״.<br />
אדלמן: ״סטאשיה – זו הייתה הבחורה שלי! ולמרות העובדה<br />
שלמדתי ממנה כל החיים, היא שמעה בקולי! הכרתי אותה קודם<br />
לכן, עוד כשהייתה פעילה גדולה ב׳סקיף׳, כשאני עוד הייתי תינוק<br />
מוחלט.״.<br />
– אז איך קרה הדבר, שאדוני נהיה הבוס?<br />
״פשוט שמו אותי במצב שכזה, שעלי לשלוט, ואז הכל מאבד<br />
כל משמעות. וזה שלא הייתי מלאך... והכל משום שחייהם הפכו<br />
תלויים בי עד מהרה. גם חייה של אינקה, גם של סטאשיה, גם של<br />
טושיה גוליבורסקה. אחרי הכל, זה לא משנה. מה שחשוב שהיה<br />
מרד, שהייתה התנגדות, שהוא נמשך זמן רב ושהצבא הגרמני<br />
הגדול, שאלפי חיילים עמדו לרשותו, היה חייב להילחם שלושה<br />
שבועות במאתיים ילדונים. זה מה שחשוב, ולא אם מישהו ירה<br />
מפינת רחוב ניסקה או מהחלון ברחוב שליסקה... ובעצם, לרוב איש<br />
לא ירה משום שלא היה במה לירות.<br />
אחרי הכל, מה היה בכוחי? הרי כאלה שהיה נדמה להם שהם<br />
תלויים בי היו רבים. רבים מאוד. רק שלא רבים שרדו.״<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
46<br />
Photo: Marta Eloy Cichocka
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
47<br />
“במבינו“, בר-מזנון, או “בר חלבי“, כפי שהוא קרוי בפולין - מסוג המסעדות העממיות<br />
שרווחו בימי המשטר הקומוניסטי וחלקן פועלות גם כיום - הוא מקום המפגש הקבוע של<br />
רביעיית הגיבורים הראשיים ברומן של אינגה איבאשיוב. במבינו הוא סיפור על אנשים<br />
ומקומות, בהם העיר שצ‘צ‘ין וסביבתה, ששנחרשו קשות במחרשת ההיסטוריה. אחרי<br />
המלחמה הגיעו לשצ‘צ‘ין אנשים מאזורים שונים בפולין. המחברת מתחקה אחר גורלם<br />
של ארבעת הגיבורים - מן הימים שלפני מלחמת העולם השניה עד 1980. מארישיה<br />
נולדה בסביבת גבולותיה הדרום-מזרחיים של פולין במשפחה מרובת ילדים. אחרי המל<br />
לחמה חזרה יחד עם כל משפחתה לפולין. הם התיישבו בכפר בחבל פומרניה, אך היא<br />
היחידה שהצליחה לפרוץ אל העיר, שם רכשה לה מקצוע כאחות. שם גם הכירה את<br />
יאנק )ונישאה לו(. יאנק, ממזר מכפר במחוז פוזנאן, ננטש על ידי אמו וניסה לפצות על<br />
שנות ההשפלה שסבל, כשהחליט לעבוד בשירותי הבטחון, עבודה ששמה קץ לנישואיו.<br />
מוצאה של אנה מגורליצה, משם ברחה מפני אמה הקשה ומפני אביה החורג האדיש. היא<br />
סיימה את לימודיה בקושי, נישאה בגיל מאוחר,<br />
לא מתוך אהבה, לגבר מבוגר ממנה - רב חובל<br />
בצי הסוחר. אולה, ילידת שצ‘צ‘ין היא ממוצא גרמני. המלחמה גרמה לאובדן כמעט מוח<br />
חלט של הקשר שלה עם משפחתה, וכתוצאה מכך היא נשארה בעיר, וניסתה לחיות<br />
חיים של פולניה רגילה. הקשר הלא מלהיב במיוחד עם סטפאן,יהודי ניצול שואה, הגבר<br />
היחיד שאיתו רצתה להיות, נקטע בברוטליות על ידי ההיסטוריה: ב- 1968 אולץ סטפאן<br />
לעזוב את פולין.<br />
איבאשיוב משרטטת את תולדותיהם של אנשים שחייהם מעוגנים היטב ברקע החברתי-<br />
היסטורי מיוחד ועם זאת הם מצטרפים לתבנית גורל כלל-אנושית של אנשים פגועים,<br />
המתמודדים ללא הצלחה עם טראומות, עם הזכרונות הכואבים של העבר, הדנים אותם<br />
לכשלון ומסכלים את סיכוייהם להגשמה עצמית ולאושר. במבינו הוא רומן על התוצאות<br />
הכואבות של עקירה ובעקבותיה - על משבר הזהות הבלתי נמנע; סאגה משפחתית-עיר<br />
רונית, המאפשרת לקורא להבין טוב יותר את פולין ואת הפולנים, וגם את עצמו.<br />
אינגה איבאשיוב, ילידת 1963, סופרת ומבקרת ספרות, פרופס<br />
סור ללימודי ספרות באוניברסיטת שצ‘צ‘ין.<br />
רוברט אוסטשבסקי
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
אני מהמר<br />
שמאריה נושאת את זה בתוכה.<br />
את תמונת הדרך, אך לא רק<br />
אותה. משהו שקרה במהלך<br />
הדברים. משהו שהושאר הרחק מאחור. כמו כל האחרים, יש<br />
משהו בתוכה. החוטים מצטלבים. הגֶנים משתלבים, ומן הצירופים<br />
יכולים לצאת כל מיני דברים ואני רוצה לדעת מיהם, אולי זוהי<br />
בדיוק ההיסטוריה שלי, אך באותה מידה גם לא שלי ולא של מישהו<br />
אחר. לנבור בתוך תמונות, גלויות, שאריות. אין במה לאחוז: שום<br />
אלבום, שום יומן.<br />
שום רעיון מנחה מלבד הצורך. הסיפורים לרוב לא אסופים.<br />
כל דבר שמישהו יאמר על עצמו. בנושא האישיות שלו. והחיים,<br />
כך פשוט, שלהם או של מי שלא יהיה. אלו שעברו מן העולם ואלו<br />
שהווים. אין לנו דבר נוסף בנושא הזה. תנועה באמצע, כניסה<br />
מאחור, אותו דבר, אך ללא רמזים לאותו דבר. אם כל האשליות<br />
האבודות האלה, מאריה.<br />
אני מתחילה במאריה, משום ששמה מושך אותי. שמן של כל<br />
הנשים הוא אוה-מאריה. זאת במיוחד. כאילו בגלל השם היא<br />
הועמדה מלכתחילה ומיד, יותר מאווה, וכמובן, פחות נבחרת, זו<br />
שההמון בחר בה, והרי איש לא הבטיח לה את זה. איש לא הבטיח<br />
כשקרא לילדה בשם, אך היא הרי רוצה זאת, את היעוד. היעוד<br />
מפתה ומכשף את הגורל, כשהוא נותן מבלי משים שם לילדה. זאת<br />
אומרת, נבחרת לבטח, אך הבה נזכור: מאריה במצב כזה הוא שם<br />
נפוץ. כך קוראים לבטח לכל גיבורה שלישית שנהרתה בנסיבות<br />
הללו, המעניינות אותי. אלה שאני רואה בהן חלק מתמונת הדרך.<br />
כך קראו לסבתות שלנו. אין לי במה להתפאר משום שנראה מה<br />
יהיה על השמות ועליהן הלאה. הביאו אותן רק ב-1957. הביאו.<br />
רכבת הביאה אותן, אך קודם לכן מישהו הרשה להן, הוציא להן<br />
מסמכים, חתם על ההחלטות בעניינן. ההיסוסים שלהן ושל ההם,<br />
החלטה שהנה עומדת להתקבל, אך אחר כך יד משוכה לאחור,<br />
גלגל שמסתובב לאחור. עמידה מתחת לאותה גדר עצמה. עד הרגע<br />
האחרון הזה. זה לא היה מצחיק בכלל, גם לא היו גיבורים בקרונות<br />
האלה, שהיום אנחנו קוראים להם ״קרונות בקר״. אך כולם נסעו<br />
בהם, כי למה יש לצפות, זה היה מיד אחרי המלחמה. לכל הצי היה<br />
יעוד אחר. כל הקרונות האישיים נועדו למשהו אחר, להסעת אנשים<br />
חשובים שקיבלו החלטות חשובות בקרונות ממחלקה רביעית.<br />
קרונות מכל מחלקה שהיא. בסופו של דבר, לאן יכלו אנשים לדחוס<br />
את עצמם עם כל זה? ומי הסיע מכר, ואיזה? מה היה פירושה<br />
של המילה ״בקר״ בזמן שהקרונות האלו נטשו מפעלים גרמניים,<br />
מפעלים גרמניים רגילים? מפעלים רוסיים, סובייטיים, מרווח<br />
שונה בין הגלגלים, על כן גם של הציר, מה שיכול היה, מה ששימש<br />
להרבה מסקנות סימליות וסנטימנטליות. לכן ההדגשה, החזרה<br />
על כך שבקרונות בקר... העירה, הלאה, לעיר הגדולה, כל אחד<br />
מהם, כל אחד ואחת נסעו ברכבת כלשהי בזמן כלשהו. אם להשוות<br />
ביניהם, המילה ״בקר״ – תהיה לה משמעות אחרת. הם גם קיבלו<br />
החלטה משלהם, החלטה שאי אפשר לפרשה כהחלטה עצמאית<br />
לגמרי. קשה לדבר בכלל על החלטה. כן, שהכל יתחיל מזה – קשה<br />
לדבר בכלל על החלטה. היא מתחילה אחר כך, אפשר להתאים<br />
אותה לאירועים. שורפים לך בית, שוב יבואו לקחת את החיטה,<br />
ואפילו אין תפוחי-אדמה, וכבר מזמן אין עבודה )ואולי עבודה<br />
מעולם לא הייתה בנמצא; עבודה - כהפגנה של מה שיש - הייתה<br />
פעם(, גינה חפורה עד מלפפון אחרון. בבית הספר הילדים לומדים<br />
לשכוח את השפה )לפחות כך מדברים על זה, משום שלמעשה אין<br />
לדעת בוודאות אם הם לומדים את השפה שתשרת אותם בעתיד;<br />
זה נושא רגיש(, השכנה ממול הייתה חייבת לומר משהו למאהב<br />
שלה, איש נקוו״ד, להכעיס בשל עניינים כלשהם שקרו מזמן, אולי<br />
בשל רכילויות, השכן משמאל מדבר בקול רם יותר ויותר; זה<br />
מוזר. אולי מתוך רוגז על הנעורים, חוזרים מהריקודים, והיא לא<br />
עם זה שחפצה בו. על כך ה... אכן, עם זה שאיתו היא... עניינים<br />
רגילים, כפריים ופרבריים, כל אחד מכיר אותם, כל אחד חווה, בלי<br />
לדעת רגע אחרי זה מה הם אומרים, ויש להם משקל רק במרחק<br />
מתאים.<br />
זה מוזר שלא הגלו אותם למזרח. מוזר שלא יצאו מפה. מוזר<br />
שהם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים. הם יושבים כאן בצורה<br />
כזאת, זה מוזר... כש... לא ממש ברור מה טוב יותר. באיזו שפה<br />
להשתמש? באיזו אמתלה יכלו להוציא אותם? האם הגדר שלהם<br />
הייתה מוצאת חן בעיני מישהו? המניעים קשורים תמיד לסיבות<br />
כלשהן. לכן הם מחכים שנים להחלטה וחייבים להחליט בעצמם מי<br />
הם, איזה סבא להסתיר ואיזה להבליט.<br />
איזה סבא יוכל לתת אליבי ולהתברר כמכרה זהב, אף ששורשיהם<br />
וענפיהם של הורי הסבים נפרשים לאורכו של עבר כמעט מיתי. הבה<br />
ניזכר בהורי הסבתות המיתיות: הרי תמיד היו מוכנים להלוות<br />
קמח או לשון, ובדיעבד מסתבר שכבר מימים ימימה הסבים האלה<br />
היו המחליטים והקובעים אפילו כששתקו, משום שבשתיקה<br />
הייתה חייבת להיות מחשבה ובעצם היה אוטיזם רגיל, טיפשות<br />
רגילה, הרגילה ביותר. בכל שני דורות, נתקלת בכשרון לספר<br />
סיפור, שנתגלה אצל כמה מן הענפים הרחוקים במשפחה, וכישרון<br />
הסיפור היה כמו גֶן רע, הכשיל את סיכויי ההישרדות, כי מי שמספר<br />
ומדבר, גוזר דין על עצמו. אין ספק שבזכרונם של הבנים והנכדים<br />
היו חשובים הסבים האוטיסטים, אלה שמדברים במהירות. גם<br />
אצל הבנות האבא הוא הו-הו! הוא היה חתיכת טיפוס! אנחנו לא<br />
48
49<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
130 × 214 • 350 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-247-1261-8<br />
Translation rights:<br />
Świat Książki<br />
יודעים במה עסק אבא, אלא מפי הדורות הקודמים. מי היה אבא<br />
ומי הייתה אמא. והנה הם מגיחים לפתע מן אל העולם כסיפור מן<br />
העבר שבמשפחת איכרים או בפרוורים לא יחסו לו חשיבות. אנחנו<br />
לומדים את השפה מהאימהות, אך מה יוכלו לספר לנו? על בתי<br />
הכפר שבפתחם דלת נמוכה ומזכרת - הדפס שמן של אם האלוהים?<br />
מה יכלו לומר? אני מעדיפה שלא לשמוע את הסיפורים האלה.<br />
תמונה מצהיבה של סבתא רבתא וסבא רבא בתנוחה מאובנת,<br />
עוני על רקע שחור-לבן דהוי ומצהיב. מבעד לשחור-לבן המצהיב<br />
והמשטח השחוק, המכוסה בירק שופע, רואים אפילו טוב יותר את<br />
שחיקת קורות החיים. את עוני הסביבה והאנשים. יופיים הוא,<br />
כנראה, נחלת העבר, אף שגם זה מוטל בספק. זה טבעו של העוני:<br />
הוא אינו מיטיב במאומה עם הצדודית ותווי הפנים. היופי יכול<br />
להתגלות בילדים, לכן אומרים לעיתים קרובות כל כך: ״זה ממש<br />
אבא״, ״זאת אמא, כשהייתה צעירה״. בעניין העקרוני, לעומת<br />
זאת, אין מה להסתיר ואין מה לדבר על מסורת. חוץ ממסורת של<br />
צלחת המרק.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
אינגה איבאשיוב במבינו
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
50<br />
Photo: Piotr Janowski AG
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
51<br />
האם אנדז‘יי סטאשיוק יוצא למסעות תיירותיים? לפי דעתי הוא משוטט בפינותיה של<br />
מרכז-אירופה האהובה עליו, מוצא את דרכו למקומות לא-מעניינים למראית-עין, שתייר<br />
רים “רגילים“ לא עוצרים בהם אפילו לרגע ומתאר אותם ולו רק מפני ש“אדם אחר לא<br />
יעשה זאת“. יצירתו “פאדֹו“ היא המשך לפרוייקט סיפורת-הדרכים הווירטואוזית שלו,<br />
שזיכתה את ספרו לנסוע לּבַ ּבַ דָ ג בפרס ניקה היוקרתי )2007(. נקודת המוצא של “פאדו“<br />
אימפרסיוניסטית ומקוטעת אף יותר מאשר בספרו הקודם. מחברו של “דּוקְ לָ ה“ ממש<br />
שיך לספק דיווחים ממסעותיו למקומות הקרובים ללבו, כמו אלבניה, רומניה, מונטנגרו<br />
או סלובקיה. לכל אלה מוסיף סטשיוק רשמים מכפרים ועיירות בפולין, שאותם הוא תר<br />
ללא לאות, מּונע מדחף לשוטטות, לשינוי מקום,<br />
אך גם מּפָ חד פן יעלם דבר-מה מעיניו, יחמוק<br />
מאחיזתו, יתמוסס בין אצבעותיו - לפני שייחר<br />
רת בזיכרונו. “פאדֹו“ הוא גם מסע רוחני ובראש<br />
ובראשונה - מסע בזמן. סטאשיוק מזכיר במהלך<br />
המסע סופרים יקרים ללבו, ביניהם דנילו קיש,<br />
חוזר אל זיכרונות ילדותו ואל האירועים שעיצב<br />
בו אותו כאדם וכסופר. האמנם מדובר במכירת זיכרונות? לא לגמרי; כפי שהוכיח כבר<br />
בסיפורים גליצאיים, ניחן סטאשיוק בכשרון להמיר רשמים נקודתיים - תיאורי אירועים<br />
יומיומיים, העשויים להיחשב בעיני רובנו כבנאליים ושגרתיים - לכדי סיפור בעל ממד<br />
אוניברסלי. הוא מציב במרכזו אזור מסויים במרכז אירופה ואת אנשיו - אירופים אמנם,<br />
כפי שטוען סטאשיוק, אך שונים מאלה החיים במערב היבשת.<br />
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק, יליד 1961, סופר, משורר ומבקר ספרות.<br />
כותב בקביעות בעיתונות הפולנית והזרה, בין השאר ב“ל‘אספרסו“, “זידד<br />
דויטשה צייטונג“ ו“פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג“. ספריו מתורגמים כמעט<br />
לכל שפות אירופה ואף לקוריאנית. מתגורר בהרי הבסקידים התחתונים.<br />
רוברט אֹוסטָ שֶ בְ סקי
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
רּודניאני<br />
זהו סיפור מסלובקיה.<br />
צריך להגיע לסְ ּפיסְ קָ ה נוֹבָ ה וְ יֶס כדי<br />
לנסוע משם עוד עשרה קילומטרים<br />
אל תוך ההרים. בדרך חולפים על פני מַ רְ קּושוֹבְ צֶ ה, שבה נמצא<br />
ארמון הרוקוקו של משפחת המגנאטים ההונגרית מַ ריאסי. צלליתו<br />
האגדית נראית כמעט סוריאליסטית על רקע המבנה המט ליפול.<br />
למרגלות הארמון גוררים צוענים עגלות עמוסות בעצים. בצדו השני<br />
של גן הארמון עומד בית קיץ שנבנה בשלהי המאה ה-18 על ידי<br />
אחד מבני מריאסי עבור הקיסר יוזף השני. הקיסר היה אמור לבוא<br />
לביקור ונדרש במבנה מגורים שיהלום את הוד רוממותו. אולם<br />
הוד רוממותו לא בא לבסוף. כיום ניתן להשקיף מחלונות בית<br />
הקיץ המשוחזר על הדרך והנהר, בו מכבסות נשים צועניות בדים<br />
צבעוניים וחבורת ילדים שזופים משתעשעת בין נתזי מים כסופים.<br />
אבל עד שמגיעים לרודניאני צריך לעשות עוד כברת דרך. נוסעים<br />
אל תוך העמק ובהדרגה נעשה חשוך יותר. מצד ימין עומדים היכלים<br />
הרוסים כלשהם, שיכוני בטון גדולים עם עשרות חלונות שבורים.<br />
נדמה שכל אלו מתו וקפאו מזמן. נמשכים שם פסי רכבת וניתן<br />
לראות שרידי קרונות, רציפים ומנופים מחלידים. מיד אחרי אזור<br />
התעשייה המת הזה מתחילות לצוץ גבעות ירוקות, ואם נתעקש,<br />
אזי דרך יערות, שבילים ונתיבים תיירותיים, נוכל למצוא את עצמנו<br />
תוך יומיים-שלושה על גבול הונגריה בדרום. אולם הפעם תיאלץ<br />
רודניאני לספק את מטרת המסע וכאשר העמק מתפתל הלאה ניתן<br />
להבחין שעל נוף דמוי-ירח זה חיים אנשים. מתוך בקתות הלבנים,<br />
שאולי היו בעבר מבנים של תחנת רכבת, נישא עשן המשחיר את<br />
הגגות הארעיים המורכבים מפיסות פח מחליד. מבין ערמות הזבל<br />
הבוערות באש חנוקה צוהלת חבורת ילדים שחומי-עור. קשה לקבוע<br />
אם הם רק משתעשעים או מנסים לדלות משהו מבין הררי האשפה.<br />
האדמה כאן מעלה עשן, נוטפת צחנה ומתקבל הרושם שעורם של<br />
הילדים קיבל את גונו השחור כתוצאה מהעשן. אלמלא תזזיותם<br />
ושמחת החיים שלהם, אפשר היה לחשוב שבהגיעך לרודניאני, אתה<br />
מגיע לגיהינום.<br />
כיום רודניאני הוא ישוב הררי הסמוך למכרה שאינו פעיל. מזה<br />
שבע-מאות שנה כרו כאן כסף, כספית, נחושת וברזל. עכשיו הכל<br />
גוסס. אי אפשר למצוא כאן משהו יפה. בנייניה הקודרים של<br />
העיירה מכווצים בצדה הימני לכדי בקעה צפופה. הדרך משתפלת<br />
בפניות חדות במעלה ההר. לבסוף ניתן לראות כיצד, במשך מאות<br />
שנים מישהו חצב מן ההר סלעים, עפרות מתכת והותיר חור<br />
עצום באדמה. בקרקעיתו חיים הצוענים באוהליהם או בבקתות<br />
הבוץ שלהם השקועות במעמקים כאילו הושלכו לשם מתוך גחמה<br />
חולפת של בורא-עולם זדוני כלשהו. היום מתחיל שם מאוחר יותר<br />
ומתקצר. הקירות הסלעיים מתנשאים באנכיות לגובה של כמה<br />
עשרות מטרים. אין שמץ של ספק – כך נראה הגיהינום. גיהינום<br />
שמישהו אכלס ומנסה לחיות בו. אלף צוענים בנו שם ישוב המזכיר<br />
נס מאולתר. הסככות, הבקתות והאוהלים נראים כאילו בכל רגע<br />
עלול משב-רוח לתלוש אותם, כאילו מטר גשם יכול היה להציף<br />
אותם כליל. האנשים, שאין להם דבר בבעלותם, התגוררו במערה<br />
שכל עושרה נבזז ונותרה ממנה רק אדמה עקרה. אנשים חסרי-כל<br />
חיים במקום שאין בו כלום.<br />
עליבותו של נוף זה הפכה למעין מטפורה. מעודי לא ראיתי מקום<br />
כה מקולל, אשר בו בזמן התנהלו בו חיים כה נורמליים. לצד אם<br />
הדרך, כמה עשרות מטרים למעלה, כאילו מרחפת מעל פני האדמה,<br />
עמדה רחבת בטון וכמה בניינים אפורים הרוסים הנראים כשרידים<br />
של משרדי המכרה. ברחבה זו התהלכו מאות אנשים אנה ואנה,<br />
התאספו ופטפטו, כאילו טיילו להנאתם בשדרה. כיוון שלא היה<br />
להם עיסוק אחר, שנהנו איש מחברת רעהו. הדבר הזכיר אלגוריה<br />
של יום ראשון או כל יום חג. הקהל היה מלא חיים, מגונדר, צבעוני<br />
ובו-זמנית גם עצל. כיוון שאיש לא נזקק להם, התפנו להיות במחיצת<br />
אנשים כמותם. הרגו בצוותא את הזמן. הבטתי בהם ושיוויתי לנגד<br />
עיני את עתיד העולם ההולך ומפוצץ מאוכלוסין. מישהו יאמר להם<br />
בוודאי שהם, פשוט. מיותרים - אין עבודה בשבילם, אין מקום, אין<br />
אפשרויות, הכול כבר עומד להיסגר, ואלה שלא יתפסו את מקומם,<br />
ייאלצו לחדול ממעש, לשוטט ולנהל שיחות-חולין לכל שארית<br />
חייהם או לנצח-נצחים על איזו מן רחבת בטון.<br />
אבל מספרם יהיה הרי כה גבוה, עד שהעולם עלול להיבקע לשני<br />
חלקים, שאחד מהם יצטרך להיסגר בפני השני. כי למי נחוצה<br />
באמת, למשל, יבשת אפריקה? ככל הנראה רק לשכירי חרב, לגיון<br />
הזרים וסוחרי יהלומים. וגם לכל מני פנטזיונרים שחלמו בילדותם<br />
על מסעות למקומות רחוקים. בשביל כל היתר אפריקה יכולה<br />
לחדול מלהתקיים. בדיוק כפי שהצוענים האלה מרודניאני יכלו<br />
לחדול מלהתקיים עם קיומם הא-היסטורי, משוללי ּכְ תָ ב ואף מדינה<br />
משלהם. אולם לגבי העניין האחרון אין זו קביעה נחרצת: מומחים<br />
לדמוגרפיה טוענים שבקצב הצמיחה הטבעית , בעוד כחמישים שנה<br />
יהוו הצוענים רוב לא רק ברודניאני, כי אם בסלובקיה כולה. וכך<br />
יש לפולין סיכוי שמעבר לגבוֹלה הדרומי תשכון המדינה הצוענית<br />
הראשונה בהיסטוריה.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
52
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
53<br />
Czarne<br />
Wołowiec 2007<br />
125 × 195 • 112 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-7536-005-9<br />
Translation rights: Czarne
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
54<br />
Photo: Grażyna Samulska
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
55<br />
איגנאצי קרפוביץ‘ התבלט עד כה כפרוזאיקון שהתמחה בעיקר ברומנים רצופי יסודות<br />
גרוטסקיים, מלאי אירוניה והומור מיוחד, העוסקים בפולין העכשוית )כוונתי לרומנים<br />
Niehalo ו“נס“.( בספרו החדש, “מחוות“, הוא משנה לחלוטין את נימת הקול ומוכיח<br />
את שליטתו בסגנונות כתיבה מגוונים. הספר חושף רשימות שכותב הגיבור בחודשים<br />
האחרונים לחייו ובהן נאום קטן )כשם הפרק האחרון בספר( של אהבת נעוריו מבית<br />
הספר התיכון, שאותה נטש כשחלתה אף שהיתה האישה היחידה שאהב. גז‘גוז‘ בן האר<br />
רבעים, גיל שבו “גבר מועד לכשל“ הוא במאי תיאטרון מעולה ותסריטאי, אך חסר אונים<br />
בחייו הפרטיים. הוא סובל מנדודי שינה, ממיני טראומות ופוביות, מיחסים עכורים עם<br />
הקרובים לו ומאי-יכולת ליצור קשרים מתמשכים עם נשים. כישוריו החברתיים בכלל<br />
אינם מן המעולים.<br />
אך בעייתו העיקרית טמונה בכך שאיננו יודע<br />
למה וכיצד עליו לחיות. הוא מסביר זאת, בין השאר, בהיותו “הילד של ההורים שלי, כמוב<br />
בן, ושל המחסור. מוצרים בסיסיים חסרו: בשר, סוכר, שמרים, נייר טואלט, אך חסרו גם<br />
סמכויות מוסריות ודוגמאות“. במקום אחר הוא מציין: “החיים שלי נראים נטולי תוכן. על<br />
כן אני משתדל להעניק להם צורה“. מגעיו עם המציאות היומיומית מצטמצמים לשורת<br />
מחוות ששינן, בדומה לשחקן בסדרה גרועה. חייו של גז‘גוז‘ משתנים לפתע כשהוא מחל<br />
ליט לבקר את אמו בעיר הולדתו ביאליסטוק, בעקבות שיחת טלפון אתה. מתברר שאמו,<br />
המתגוררת בגפה מאז מות בעלה, חולה בצורה אנושה. גז‘גוז‘ נשאר איתה. הוא מנסה<br />
לחשוב מחדש לעבד מחדש את עברו ולעשות סדר בחייו. אלא שהזמן העומד לרשותו<br />
קצוב. “מחוות“ מעניק לקורא ניתוח פסיכולוגי נוקב ונוגע ללב של “גבר בעל עבר עשיר“.<br />
איגנאצי קרפוביץ‘, יליד 1976, סופר, נווד ומתרגם.<br />
רוברט אוסטשבסקי
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
כשאחי<br />
היה צריך לעבור מעל רגליי המושטות<br />
קדימה, נהג לומר ״קח את האיברים<br />
המושתלים הללו מכאן״. כאשר אמא<br />
פחדה ממשהו, הייתה מתחילה לאכול. היא חששה יותר לאחרים<br />
מאשר לעצמה. לפני מותו של אבא היתה קרובה לגיל מאה.<br />
כשלאבא היה מצב רוח טוב הוא היה לוקח אותי על כתפיו. כשלי<br />
היה מצב רוח טוב, הייתי מעביר את הזמן במחשבותי עם המשפחה<br />
והחברים. כשזוזה התחילה לחבב מישהו, נעשתה – ליתר ביטחון -<br />
לא חביבה. כשביקרתי את סבתא בהיותי סטודנט היא בכתה מרוב<br />
אושר. היא מתה מהתייבשות. לא באתי ללוייה, הייתי בחוץ לארץ<br />
בזכות מלגת לימודים. אמא חשבה שאין צורך להודיע לי. כאשר<br />
אחי ראה את דמו שלו, היה מתעלף. כשאמא ראתה דם של מישהו,<br />
הייתה מתחילה לפעול במהירות, אפס פאניקה. היתה עוברת מהליך<br />
להליך באיזמל קר, שחתך את רקמת המציאות. כאשר נוכחתי<br />
לדעת שאינני כשרון יוצא מהכלל, אלא רק חרוץ מעת לעת, רציתי<br />
לגמור עם העבודה אחת ולתמיד. כאשר אבא מת, התחלתי לחשוב<br />
שהחברים שלי החלו למות. התביישתי בעצמי: אבא לא היה חבר<br />
שלי. את החברים אפשר לבחור. כאשר ביקרתי את קאשיה בפעם<br />
הראשונה בבית החולים, אני חושב שהיא כבר ידעה. כשאני צופה<br />
אל העתיד, אני רואה רק את מצבות ההורים. כשאני מביט בעברי,<br />
אני רואה את העתיד.<br />
גרורות.<br />
זיעה, שומן וחלב, רוק, ריר ומרה.<br />
יש לשער שדבר מלבד הגוף האנושי<br />
השלם והסגור לא יהיה מסוגל להוציא<br />
מעצמו. מלבד זאת, עוד צליל ממיתרי הקול. לעיתים דימום מהאף,<br />
מהריאות, דימום בשתן. אצל נבחרים מופיעים פצעי הסטיגמטה.<br />
ודמעות. את מי היא תזמין ליום ההולדת? שאלה אמא שוב ביום<br />
למחרת. אינני יודע איך להבין את השאלה הזאת. האם היא<br />
אוטומטית )השבץ של דצמבר(? חסרת מחשבה )אמא שכחה שאין<br />
לי חברים בביאליסטוק(? ואולי רעת לב )״את אחי״ – זו הייתה<br />
התשובה עם מספר הנקודות הרב ביותר(?<br />
״את פאבל״, אני משיב. ״את פאבל״, חוזרת אמא כמו הד בנימה<br />
מרירה. כבר בבית החולים, בצד השני, כשתפסתי בגומיה, החלטתי<br />
שאני אחשוב קצר, לא יותר מאשר המנה המומלצת. לא אתן<br />
למשפטים לרתק אותי, למילים לחטוף אותי: אשאר נאמן לאהבה<br />
הראשונה, המאולצת – לעצמי. אחר כך, אינני יודע מתי, כעבור זמן<br />
קצר, אכריח את עצמי לערוך סיכום. את תוכן הסיכום אני יודע,<br />
מה שנשאר הוא המסקנות. את המסקנות אינני יודע, מאוחר מדי<br />
להסיק מסקנות.<br />
הפשיטו את האדם באופנים שונים. הערטול הפשוט ביותר הוגבל<br />
ללבוש )משחק אמת או חובה, למשל(. שיטה קצת יותר מורכבת<br />
התבססה על חלוקה לשניים: הנפש והגוף. ערטול קצת יותר אצילי,<br />
מורכב מדי לעולם צרכני – פרי תכנון )לאסונו שלו, אני חושב<br />
בשימחה לאיד( של הקתוליות הרומית - נכשל משום שתבע שכל<br />
גמיש, סכולסטי. אני חושב על החלוקה האנושית לשלושה: הגוף,<br />
הנפש והרוח.<br />
הרוח היא המסתורית ביותר, היא המציאות המובנת מאליה<br />
וההכרח שחודר לכל גוף. הרוח היא גדולה יותר מהאישיות, אך<br />
צורתה נבנית על פי הפרט. אי אפשר לראות את הרוח, היא מזכירה<br />
את האוויר הנוכח תמיד. היעדר הרוח גורם לחוסר נשימה, למוות<br />
בטוח ומלא כאב. בית בית-דין שדה לא יתכנס.<br />
ערטול האדם התקדם במאה העשרים. ראשית כל, הביקיני, אחר<br />
כך פשטו את העור. המשטרים הטוטליטריים העלו בעשן את הנפש<br />
במיליונים. ניצחו ההוליסטים, אמני הפודינג האינטלקטואלי, אדוני<br />
הפשטנות. הנפש נותקה מן הגוף. היא שרדה במשפטים כנושא,<br />
למשל, או כשם עצם מיושן. אין משתמשים בנפש, אפילו זו של המגהץ<br />
עומדת בעליות הגג ובמוזיאונים. מלבד הנטיות להיפוכונדריה גיליתי<br />
נטייה לסוליפסיזם. הסוליפסיזם, שנבדק מחדש באמצעות הפרטים<br />
והאירועים, החשבונות ומצב החשבון, לא יכול היה להתפתח במידה<br />
כזאת שתקל על מי שנושא בעולו. הסוליפסיזם נותר חזיון מפתה,<br />
בלתי מושג, וכפי שקרה - גרם למנכוליה.<br />
אולי השריד האחרון של הסוליפסיזם הוא השכנוע המגוחך למדי<br />
שהגוף האנושי מייצר לא רק אנרגיה חשמלית, כמו סוללה על שתי<br />
רגליים – מחשבה לא קיימת ללא חשמל: הַ אֲ פָ לה מוחלטת היא<br />
ריק מושלם, מדבר שבו אין יותר רעיונות למכשירים – אולם זה גם<br />
הזמן. בגוף האנושי חייב להיות איזה איבר אחרי השלושים ושבעה,<br />
איבר שמחכה כל הזמן שיגלו אותו, גרורה שמפיקה זמן. הגופים<br />
מפיקים זמן. ככל שהגופים רבים יותר, כך הזמן רב יותר. ככל<br />
שהזמן רב יותר, כך הסיכוי לשימוש בזמן קטֵ ן. הגרורה בת הזמן<br />
החלה להתקלקל בגופי עוד קודם לכן. לא שמתי לב לרגע, אם בכלל<br />
רגע שכזה חל מתישהו, כשמשהו החל להשתבש עם הזמן. הוא נע<br />
בקפיצות, מאירוע לאירוע, נתקע כמו מערכת הפעלה לשבועות<br />
רבים: אני רואה אז את המסך הכחול של המוות – שגיאה קריטית,<br />
אין כמעט סיכוי להציל את הנתונים מהזכרון הפנימי; מה שמבדח<br />
הוא שראשי התיבות RAM פירושם זכרון בגישה חופשית. צריך<br />
להפעיל את העולם מחדש. RESET היא מילה שדחקה את רגליהם<br />
של גלגולי הרוח הקדומים יותר.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
56
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
57<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2008<br />
148 × 210 • 240 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04260-1<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
58<br />
Photo: Elżbieta Lempp
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
59<br />
שם הרומן, “תרדמה“, מלמד על המצב שבו שרויים שלושת גיבוריו, כל אחד על פי דרכו:<br />
קפאון, ישנוניות, דיכאון, טראומה, משבר. אדם, רוז‘ה ורוברט סובלים משום שהם נאל<br />
לצים לשחק תפקידים שבהם מתגלמות שאיפות זרות להווייתם. למרות העובדה שהם<br />
היחידים הקרויים בשמם ברומן, הם משמשים כתפאורה בלבד: משימתם היא להאיר<br />
בזוהר המשפחות שלהם. ההכרח הזה מביא אותם ליאוש קיצוני. ברגע זה של משבר<br />
אנו מתוודעים אליהם ומתחקים, יחד עם המחבר, אחר תהליך ההתעוררותם מן מהתרד<br />
דמה. הרומן מעניין משתי סיבות: ראשית, הגיבורים - רופא, שחקנית וסופר - הם אנשים<br />
מצליחים ולכאורה יכלו להיות להיות עצמאיים. שנית, מעטים הסימנים המצביעים על<br />
כך שביכולתם לפרוץ את תבניות הקיום שנכפו<br />
עליהם. הם אינם מסוגלים להתנתק מן העבר.<br />
העתיד מצטייר כחסר תקווה. הקיפאון שהם<br />
שרויים בו גוזר עליהם אובדנים שונים. האמנים<br />
מאבדים את כשרונם, הרופא - את תחושת הייעוד. קוצ‘וק שומר על סגנונו המובהק ועל<br />
מבטו היחודי על המציאות, אך בה בעת לוחם נגד התפקיד שנכפה גם עליו. הקונפליקט<br />
הזה משתקף בדילמות של רוברט, שהוא במידה מסויימת “האני האחר“ של הסופר, אך<br />
לא רק בהן. מהות המחלוקת עם דמות “המומחה לחקר הסבל“ היא שהגיבורים סובלים<br />
מרצונם החופשי - הם קורבנות של בחירות חיים רעות, ולא של הגורל.<br />
תרדמה מבוסס על תסריט שנכתב לסרט בהפקתה של מגדלנה פייקוז‘, יוצרת ה-“Pręg“,<br />
המבוסס על הרומן הראשון של קוצ‘וק,“Gnój“.<br />
ווייצ‘ך קוצ‘וק, יליד 1972, סופר, משורר, מבקר קולנוע ותסריטא<br />
אי. זכה בפרס NIKE היוקרתי על הרומן .“Gnój“ ספריו תורגמו ל-10 שפות.<br />
מארתה מיזורו
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
רוז‘ה,<br />
הפנים הכי יפות בעיר, אולי הפנים היפות<br />
במדינה כולה, הפנים של מפעלי הקוסמטיקה<br />
הגדולים ביותר, אף פעם לא הייתה טובה<br />
בחשבונות. היא נכנעה ליצר ההרפתקנות והרגישה בטוחה<br />
בתוכו הודות לאמונתה הבלתי מעורערת בטוב לבם של אנשים.<br />
היא האמינה שאנשים הם טובים מטבעם, אף שלא תמיד הם<br />
תמימים. בעודה מאלתרת את חייה בקסם ובכשרון, היא השיגה<br />
את כל המטרות כבדרך אגב, בלא רצון, בלא השתדלות מיוחדת,<br />
ודווקא חוסר המאמץ הזה הוא שהקסים כל כך. רוז׳ה לא הייתה<br />
חייבת להיות שחקנית, היא פשוט הרגישה טוב בתיאטרון, דווקא<br />
ברפרטואר הקלאסי. בתוך המפלט של הסגנון הגבוה מצאה<br />
תרופת נגד לאדישותם הפלבאית של תושבי המטרופולין, נגד<br />
שפתם הוולגרית והדלה, שהצטמצמה לכדי מונחים שימושיים<br />
במסחר ובמיטה. התיאטרון היה מחסה טוב מפני קן נמלים אנושי<br />
המורכב מבני אדם מדולדלים רוחנית. הוא היה גם תרופת פלא<br />
אצילה נגד הבדידות הבלתי מבויתת שלה. היא לא השתדלה לבנות<br />
לעצמה קריירה בקולנוע, ובוודאי לא בטלוויזיה, היו אלו הקולנוע<br />
והטלויזיה שהתאמצו בשבילה. היא נכנעה להרפתקאות האלה<br />
מתוך סקרנות צרופה, בעודה בוררת בקפידה את התפקידים, כדי<br />
שלא תהיה שותפה בטרור של הבינוניות החובקת-כל. הקולנוע גרם<br />
לה הנאה פחותה מן התיאטרון, אך העניק רווחים גדולים יותר.<br />
רוז׳ה, שהייתה מאלתרת מלידה, לא החזיקה מעולם בחסכונות.<br />
בדאגתה לעצמאותה הפיננסית סיימה את ההרפתקה עם הקולנוע<br />
למען הרפתקה עם הטלוויזיה, שאפשרה לה להרוויח יותר ומהר<br />
יותר. בסופו של דבר, כשהוזמנה על ידי תאגיד קוסמטיקה גדול<br />
להשאיל את דמותה לפרסום מוצריו, החליטה שהרפתקה עם מסע<br />
פרסומת, תאפשר לה, סוף סוף, לצבור חסכונות למרות אי יכולתה<br />
המוחלטת לחסוך. פניה התנוססו על אין ספור כרזות, אך היא<br />
חזרה אל התיאטרון. ההרפתקות עם הטלוויזיה והפרסומת גרמו<br />
לכך שהבדידות הבלתי מבויתת שלה החלה להעיק עליה יותר מאי<br />
פעם בעבר. קשרי הידידות הקרובים ביותר הלכו והתרופפו. לפתע<br />
חשה שאפילו הוותיקים במכריה והקרובות בחברותיה מאותתים<br />
שהשיחה עמה החלה להוות מטרד. נדמה היה שלפתע איבדו את<br />
היכולת לשיחה תמימה, חסרת פניות, על כן רוז׳ה החליטה לחזור<br />
אל התיאטרון, אל החברה המלוכדת של הבמה, להסתתר מאחורי<br />
תפקידי הגיבורות הקלאסיות דוברות השירה. זמן רב מדי שהתה<br />
בחברתם של אנשי הטלוויזיה והפרסום והיא התגעגעה לשפתם של<br />
רבי האמנים מהעבר. אנשי הטלויזיה והפרסום השתמשו בשפה כה<br />
דלה, נמוכה ונטולת יופי, עד שרוז׳ה, אחרי חזרתה לתיאטרון, דיברה<br />
במשך זמן רב רק בציטוטים מיצירות העבר גם מחוץ לבמה. היא<br />
שמה לה למטרה להיפטר מהר ככל האפשר משפתם של מדולדלי<br />
הרוח ולמחוק אותה מזכרונה. היא דיברה רק בציטוטים מתוך<br />
קאנון התיאטרון. חבריה וחברותיה מן העבר העדיפו לדבר ביניהם<br />
על המוזרויות שלה, על התפרצויות הרגש ותסביכי הכוכבנות שלה,<br />
מאשר לשוחח איתה. בשלב זה, פחות או יותר, החלה לישון לעיתים<br />
תכופות יותר מן הרגיל. הרופא אבחן עייפות קיצונית: זו אבחנה<br />
חביבה על מטופלים ורופאים. המרשם הוא לנוח הרבה ככל האפשר,<br />
וזו אחת התרופות הספורות הטעימות באמת, אם לא נוטלים מנת<br />
יתר. רוז׳ה הבינה שהיא חייבת לעבור אל ארץ הלחישות שמחוץ<br />
לבמה, לדאוג למה שמכונה ״ההרמוניה הפנימית״. חברותיה מן<br />
העבר, שכבר לא היו תמימות, הציעו שתמצא לעצמה סוף סוף<br />
מישהו לתמיד. החברים, שגם הם כבר לא היו תמימים, הציעו את<br />
אותו הדבר, רק באופן אישי יותר.<br />
לרוע מזלה של רוז׳ה מר בעל הציע לה נישואין מיד בתחילת<br />
היכרותם. הוא היה הראשון מבין אלפי מעריציה שהעז להציג את<br />
עצמו ולבקש בפשטות את ידה. זה היה, לפחות, מקסים, לפחות<br />
מעניין, והיא, רעבה להרפתקה נוספת, הסכימה לתת לו זכות<br />
דיבור. לרוע המזל מר בעל היטיב לשכנע. כששמעה את שכנועיו,<br />
הריחה את הזר שהביא לה ולא יכלה להתאפק מלצחוק. זה לא<br />
הרתיע אותו כלל. מר בעל הכיר היטב את התגובות האנושיות;<br />
צחוק בלתי נשלט היה מטבע בטוח.<br />
המזל האיר פנים למר בעל וסייע לו לתרגל את טכניקות השכנוע<br />
המושלמות שלו אף יותר וכשסיים, רוז׳ה לא רצתה כלל לחזור<br />
הביתה למרות השעה המאוחרת. ההגיון הורה לה להיעתר להצעת<br />
הנישואין, אך השכל הישר השיא לה לא לעשות זאת מיד. אחרי<br />
החתונה הם עברו לגור בהרים, היכן שבריא יותר, מיוער יותר,<br />
מרענן יותר, ״ציפורי״ יותר, ״דשאי״ יותר ו״מעייני״ יותר.<br />
נקטע את סיפור האהבה הזה. רוז׳ה לא צריכה לשכב כל כך<br />
הרבה זמן על הרצפה. נרשה לה, אם כן, להתעורר; היא באמת ישנה<br />
לעיתים תכופות מדי, לא ניכר שהנישואים מיטיבים איתה במיוחד.<br />
מר בעל שם לב, לבסוף, לנביחת הכלב וכשזה כבר מגיע לרגליו,<br />
מר בעל מלטף אותו מבלי להפסיק לעיין בחשבונות. הוא קורא<br />
לרוז׳ה אך היא אינה עונה. הוא קורא לה שנית ולבסוף, כשהוא<br />
הולך לבדוק אם קרה משהו, הוא רואה שהיא מחוסרת הכרה. היא<br />
נפלה כנראה באורח פתאומי תוך כדי שינה. אך מדוע? אולי משהו<br />
הרגיז אותה, הפחיד אותה. הוא שם לב שהיא מחזיקה בידה צמיד<br />
לרגל. אהה, חוסר תשומת לב; מישהו שוב מנסה לסבך את חייו.<br />
60
הוא פותח בצורה עדינה את כף היד הקמוצה של רוז׳ה, נוטל את<br />
הצמיד ומחביאו בכיס, ורק אז הוא סוטר קלות על פניה, ומנסה<br />
להעיר אותה. שום דבר, היא ישנה, לכן הוא שם כרית תחת ראשה<br />
ואומר לכלב המיילל:<br />
- נו, שמור על הגברת.<br />
הוא הולך, חוזר במחשבותיו לדברים שאפשר למנות, יהיה עליו<br />
לאזן את הפעולות האחרונות שוב, משהו לא מסתדר לו בכל זה.<br />
- אתה כאן?<br />
- הו לא, הסתובב, היא בכל זאת התעוררה. גופה היה קמוט<br />
כשהתרוממה מן הרצפה.<br />
שוב ישנתי...<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
61<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-486-5<br />
Translation rights: W.A.B.
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
62<br />
Photo: Grzegorz Święcicki
“ארמון אוסטרוגסקי“ איננו רומן קלאסי וחורג בכך ממכלול יצירתו של תומאש פיונטק עד<br />
היום. זהו מרקם עשיר, רב-רבדים וסוגות שבו שלובים זיכרונות, מאמרים ויצירה בדיונית<br />
גם יחד. המוטיבים הבולטים קשורים בביוגרפיה של הסופר, במיוחד הרהורים הנוגעים<br />
להתמכרותו להרואין. רשמיו מצטרפים למעין “יומן של נרקומן“. הגיבור חוזר מדי פעם<br />
אל התמכרותו בלא שמץ של אשליה שייגמל ממנה אי-פעם. לשיטתו של תומאש פיונטק<br />
)זה גם שמו של המספר-גיבור ב ארמון אוסטרוגסקי( ההתמכרות טבועה באישיותו, היא<br />
ילדותו הרוחנית ואין הוא יכול להתנתק ממנה.<br />
הרובד הדיסקורסיבי של היצירה מורכב ממאמר<br />
רים מיניאטוריים, רצופים בהערות על נושאים שונים )היסטוריה, אמנות, תיאולוגיה,<br />
פרסום תיאורטי ויישומי(. הרובד היצירתי כולל סיפורים קצרים, מעין פנטזיות, שהמכנ<br />
נה המשותף לכולם הם הסודות שטומן בחובו ארמון אוסטרוגסקי בוארשה. גם כשהוא<br />
מבטא את דעתו במגוון רחב של נושאים )מעשרת הדיברות ועד בטהובן( ומפזר שפע של<br />
אנקדוטות ופנטזיות, ממשיך פיונטק לספר על עצמו ועל בעיות הקרובות ללבו במיוחד.<br />
הוא מתעניין בקונפליקט הקיים בין החומר לממד הרגש, בין כאוס לסדר, אך מעל לכל<br />
בפרספקטיבה שתאפשר חיפוש אחר חיים אחרים, אלטרנטיביים.<br />
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
63<br />
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק, יליד 1974, סופר ועיתונאי, מחברם של רומנים<br />
רבים וטרילוגיית ספרי פנטזיה.<br />
דאריוש נובאצקי
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
מצד אחד,<br />
כולם אומרים לכם שלאדם<br />
יש אינספור זכויות שונות.<br />
האדונים מהאו״ם ומאיגוד<br />
הפסיכולוגים יגידו לכם, שלכל אדם יש זכות לחיים, מזון, שתייה,<br />
ביגוד, עבודה, פרנסה, דיור, חופש, אהבה, סעד, ביטחון. אבל מצד<br />
שני יש שיאמרו לכם שלאדם אין בעצם זכויות כלשהן ואף אינו זכאי<br />
להן, ואם הוא כבר זוכה לדבר-מה, הרי גם זאת רק מתוך רצון טוב.<br />
יאמר זאת הפרוטסטנטי מרטין לותר ויאמר זאת האריסטוקרט<br />
הקתולי ז׳וזף דה-מייסטר. ויאמר זאת גם מישהו, שהיה מעורר<br />
בוודאי תיעוב עז מצד דה-מייסטר )אולי אפילו יותר מפקעת הבשר<br />
שהמליטה פרה בדמותו של לותר, שאותה מזכירים מספר קתולים<br />
צרפתים בני המאה השש-עשרה, מבוהלים עד עמקי נשמתם<br />
מהרפורמציה(, דהיינו המפלצת האולטימטיבית – ההומוסקסואל<br />
והקומוניסט פייר-פאולו ּפאזוליני. ולשם הדיוק, כך אמר פאזוליני:<br />
לבריות הנאבקות למען זכויותיהן יש חן מסוים. חן רב עוד יותר<br />
מצוי בקרב בריות הנאבקות למען זכויות של אחרים. אולם החן<br />
הרב ביותר שייך לבריות אשר כלל לא מודעות לכך שיש להן זכויות<br />
כלשהן. בריות המודעות לזכויותיהן הן בורגניות מטבען. המהפכן,<br />
המיידע את העם בדבר זכויותיו, נלכד, אם כן, בפרדוקס טראגי<br />
– במקום לייסד קבוצות אוטונומיות המתאגדות מרצונן החופשי<br />
לשם ייצור עצמאי של שירים או נעליים, הוא מקים קליקה של<br />
בורגנים זעירים, אגואיסטים ורכושנים בדומה לבורגנות הגדולה,<br />
רק גלויים פחות לעין בשל קוטנם ושוליותם. ניתן לומר, שהצדק<br />
היה, ככל הנראה, עם פאזוליני. במקומות שבהם תפסו קומוניסטים<br />
את מושכות השלטון, ניתנו לאנשים זכויות ספורות, אולם כאלו<br />
״שהומצאו מראש עד לפרט האחרון״, כפי שהיו מנסחים זאת<br />
בוודאי הקומוניסטים עצמם: הזכות לעצלות, לשכרות, לסוג מסוים<br />
של גניבה פסיבית. מה שנכון, כדי שלא ייכנסו לאנשים רעיונות לא<br />
טובים לראש, הוציאו הקומוניסטים להורג אלפים, רצחו מיליונים<br />
בגולאגים. אך ללא הועיל. כי התוצר של כל הקומוניזם הזה היה<br />
הפלתו בידי הבורגנות הזעירה, שבנתה על חורבותיו משטר העתיד<br />
להוות )מנקודת ראות סטירית( קריקטורה אידיאלית, גאונית<br />
ממש, של הקפיטליזם הבורגני הקלאסי: קפיטליזם מזרח-אירופי,<br />
לכאורה קפיטליזם כמו בכל מקום, רק יותר מרובע, נוקשה, לא-<br />
טבעי ומאולץ.<br />
אבל נחזור לעניינו העיקרי: השאלה, אם לאנשים יש זכות לדבר-<br />
מה או לא, נדמית בלתי-פתירה. מצד אחד, אוטוריטות מוסריות,<br />
כמו גם רגשות החמלה שלנו )ולבל נשלה את עצמנו: גם האגואיזם<br />
שלנו( אומרים לנו שלאנשים יש מגוון שלם של זכויות למגוון עצום<br />
של דברים. מצד שני אומרים אנשים חכמים – אלו מהימין כמו דה-<br />
מייסטר, אלה מהשמאל, כמו פאזוליני ואלה שלא ידוע מניין, כמו<br />
ניטשה - שלאנשים אין זכות לכלום. גם מצפוננו מורה לנו לעיתים,<br />
בהביטנו על עצמנו, את אותו הדבר. לפחות זה שלי אומר כך. האם<br />
יש לי את הזכות לצפות למשהו טוב עבורי? אני יודע שבעוונותיי<br />
גרמתי למותם של לפחות כמה בני-אנוש. היה לי לאחרונה חלום:<br />
מגיעה אליי מעטפה גדולה, אפורה, שעליה כתוב ״תומאש פיונטק״<br />
ובתוכה שלושים ומשהו תמונות של מתים. בחלומי אני יודע:<br />
כל אלה הם אנשים שהתחילו להתמסטל בעקבות קריאת הרומן<br />
הראשון שלי ״הרואין״.<br />
כיצד ניתן לפתור זאת? אני לא מדבר כבר על שאלת האנשים<br />
שיכול הייתי להרוג, כי את השאלה הזו לא אפתור כבר. לא, לא,<br />
אני לא הולך לעסוק בזה כעת. אעסוק עכשיו בשאלה פילוסופית<br />
תלושה ונאצלת תחת הכותרת: האם לאדם יש זכות כלשהי לדבר<br />
כלשהו. ניתן היה להניח באופן מחוכם ואצילי, שלי אין זכות<br />
לכלום, אך לקרוביי – יש גם יש! אני מכיר בזכויותיהם אלה, אני<br />
מכיר בכל זכות שהיא העשויה להיות להם, בראבו. הרי לכם עמדה<br />
של אלטרואיסט אמיתי. אך עדיין הנחה אצילית זו )תחת הסיסמא:<br />
אני מכיר בכל זכויותיהם של קרוביי, אך אף לא באחת לעצמי( הנה<br />
מתחכמת, שכן, אם אני מכריז על עיקרון זה כצודק, אני מציע<br />
אותו גם לכל קרוביי. אם כך, אנושות יקרה, סרבי אַ ּתְ לקבל כל<br />
זכות שהיא והעבירי את כולן אליי. כנראה שאלטרואיזם פילוסופי<br />
תיאורטי זה בכל-זאת תואם איכשהו את גישת החיים הפרקטית<br />
של אדם שפרסם רומן על אודות תענוגות ההתמסטלות, מבלי<br />
לעצור ולהרהר לרגע שמא יזיק למישהו, אלא תוך דחיסת הרהורים<br />
אלה אל החור האפל ביותר של נשמתו - היכן שחיים העקרבים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
64
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
65<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
125 × 200 • 310 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-411-7<br />
Translation rights: W.A.B.
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
66<br />
Photo: Michał Mutor
67<br />
עלילת הרומן מתרחשת בסביבות שנת 2070. המְ ספר אשר עייף מהחיים מעיין, רגע<br />
לפני ביצוע התאבדות, במזכרות שהותירו לו סביו שאינם כבר בין החיים. פעולה זו מול<br />
לידה שטף של זיכרונות והרהורים בדבר משמעות החיים. “מצבה מרצפת פסיפס“ לבש<br />
צורה של מונולוג רחב-היקף בו מנסה המספר לסכם את התנסויותיהם של שלושה דורות<br />
)סביו, אמו והוא עצמו(. סבו וסבתו נישאו בשנת 2005 וכשנה לאחר מכן באה לעולם<br />
אימו של הגיבור הראשי. כולם היו אנשים אומללים ביותר, אומללות שהתגברה מדור<br />
לדור. יצירתו של וארגה איננה רומן עתידני טיפוסי. ראשית-כל היא מפתיעה בתמונת<br />
העתיד העולה מתוכה. מלבד כמה פרטים חסרי-<br />
חשיבות מהווה המציאות השוררת בו בבואה של<br />
העולם בן-זמננו. כל השינויים שחלו בתרבות<br />
ובחברה האנושיות קיימים רק למראית-עין.<br />
שנית, הדמות בה מתמקד המספר היא של סבו,<br />
פיוטר פאבל, שנולד באותה שנה כמו הסופר. בכך מתמצה מהותו של אמצעי ספרותי<br />
זה: “מצבה מרצפת פסיפס“ מהווה ניסיון לבחינה עצמית מתוך נקודת מבטו המאוחרת<br />
של נכד. אולם אין זה אומר בהכרח שספרו של וארגה הנו יצירה אוטוביוגרפית. הסופר<br />
מכוון בבירור להכללות. הוא מתעניין במצבו של האדם המודרני, ברוחניותו ובאינטלקט<br />
שלו. עניינים אלו נבחנים ממרחק, ככלל באירוניות. זוהי יצירה מלנכולית עד מאוד, אפילו<br />
דיכאונית, רומן אמנותי למהדרין, ממנו כמעט ולא ניתן לדלות מסר מעודד כלשהו.<br />
קשישטוף וארְ גָ ה, יליד 1968, סופר ועיתונאי. ב1993 הופיע<br />
לראשונה קובץ פרוזה פרי עטו ובעשור האחרון יצאו הרומנים “רומן חניכה“<br />
)1997(, “תמותה“ )1998(, “טקילה“ )2001( ו“קרולינה“ )2002(. הרומן<br />
“מצבה מרצפת פסיפס“ ראה אור בשנת . 2007<br />
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
דאריוש נובאצקי
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
בשנת<br />
2058 לא הלכתי לצבא, לא לאוניברסיטה<br />
וגם לא לעבודה, אף שהגעתי לגיל שבו אחת<br />
משלוש האפשרויות היתה הכרח, אם אינך<br />
כלוא בבית-סוהר. איש לא נזכר בי וניצלתי זאת בשמחה רבה.<br />
הצבא ייצג כוח רוחני, לא פיזי, ולו הייתי איש כמורה, הייתי חייב<br />
לקחת בחשבון גיוס לחיל קציני הדת. אבל לא הייתי כומר, אפילו<br />
לא הלכתי לכנסייה ונחלצתי מכך ללא עונש, כי קל היה שלא להבחין<br />
במשתמט אחד בתוך הקהל הרב שהצטופף בכל כנסייה או השתתף<br />
במיסות ההמוניות תחת כיפת השמיים. וכך, בכל יום ראשון ניצל<br />
כל מי שהכיר אותי ונהג ללכת לכנסייה, את ההזדמנות לפסוח עלי.<br />
ההתעוררות הדתית של האומה כולה התמיהה אותי, שהרי עדיין<br />
זכרתי היטב את הכנסיות הנעולות, שנפתחו עכשיו בפתאומיות<br />
כמו צדפות במים רותחים, והציעו תפילה, אוכל, שתייה, שעשועים<br />
כבקשתך וכיכולתך לצרוך אותם בלי להתאפק. המוני המתפללים<br />
בישרו את המפלה הבאה, והיו כמו רעם תופים של צבא האויב,<br />
שנשמע הולך וקרב ממרחקים אל הארץ שכל תושביה מתמסרים<br />
אך רק לריקודים כשראשיהם עטורי זֵרים.<br />
כיוון שהצבא, האוניברסיטה והעבודה לא נזכרו בי, שמרתי גם<br />
אני על שתיקה נאה. לא הייתי נחוץ לאיש ואי-הצורך בי התאים לי<br />
מאוד. הוא היה נוח כמו חולצת התכלת שהחלפתי כל יום בחדשה<br />
ואת הישנה השלכתי לפח, שתתקמט ותצחין שם. בשנת 2058 כיתּתי<br />
את רגליי לא לספרייה, לא לבית-בושת ואף לא לקרקס, שמעולם<br />
לא בקרתי בהם, אלא דווקא לקולנוע, כפי שעשה סבי כשבעים שנה<br />
לפני. בכל יום ראשון צפיתי בהצגות הצהריים כשההקרנה נערכה<br />
באולם ריק מקהל.<br />
כעשור מאוחר יותר לא הלכתי גם לבחירות הדמוקרטיות<br />
הראשונות בהן אמורה הייתה מפלגתה של אמי לחלוק את השלטון<br />
עם האופוזיציה. האופוזיציה נבחרה בבחירות פנימיות במפלגה<br />
ולאמי הוקצה מקום בתחתית רשימת המועמדים הווארשאית של<br />
״המפלגה החדשה״, ברובע מוֹקוֹטוב כמובן. היא הייתה אמורה<br />
להיות נציגת השכונה בה חיו סביי, היא עצמה וגם אני. אם בכלל<br />
ניתן היה להגדיר אותנו באיזשהו אופן, אזי היינו מוקוטובאים,<br />
אנשים ללא כל ייחוד משלהם, דייריו של הכאוס הווארשאי הגדול<br />
מכולם.<br />
איש לא הכיר את אמי, כך שלא הייתה כל ודאות שמישהו יצביע<br />
עבורה. למען האמת אנשים שהוצבו בראש הרשימה היו אף פחות<br />
מוכרים ממנה, כי את אימא שלי לפחות הכרנו אני ושכניה, בעוד<br />
שאת מועמד המפלגה לראשות הממשלה לא הכיר איש, כולל הוא<br />
עצמו. הוא תוכנת על ידי תוכנת מחשב לאיפור. למרות ניסיונותיהם<br />
העיקשים של מדענים אמריקנים ויפנים, בשנת 2067 עדיין לא<br />
יכלו הומינידים מתוכנת הסַ פָ רּות להצטייד אפילו באינטליגנציה<br />
מלאכותית.<br />
הבחירות החופשיות התנהלו בחופש גמור ומותר היה להעלות<br />
השערות בנוגע לתוצאותיהן, בדיוק כפי שלכל אחד מותר להעלות<br />
השערות בדבר אפשרות של חיים אחרי המוות.<br />
הנצחון היה מובטח ממילא למפלגה של אמי, על אף שזו כבר<br />
לא היתה המפלגה שלה כי דחקו אותה אל ספסלי האופוזיציה.<br />
היא זכתה במה שרצתה, הקדישה לכך את חייה ושום דבר לא<br />
יצא מזה.<br />
לא יצאתי אז אפילו לטיול ברגל. נשארתי בבית, לא התרחצתי,<br />
לא החלפתי בגדים, על אף שהיה זה יום ראשון יפהפה, אחד מאותם<br />
ימי ראשון שאחדים מנצלים לכתיבת שירים, אחרים - להתאבדות<br />
וכל השאר מאביסים עצמם אל מול המסכים ואיש מהם לא עושה<br />
משהו בעל משמעות. בחירתי לא לצאת להליכה, מפחד שמא אתפתה<br />
להצביע בבחירות, הייתה הצעד ההגיוני ביותר שיכולתי לעשות.<br />
מלבד זאת, הייתי עלול שלא למצוא את שמי ברשימת הבוחרים,<br />
שכן, על פי חוק משנת 2066 כל מי ששמות המשפחה שלהם לא<br />
הסתיימו ב״סקי״ או ב״צקי״, חויבו להחליף את שמם. מאמץ<br />
ארגוני-פיננסי עצום זה השתלם היטב ובמחיר גירעון תקציבי ענק,<br />
ניתן היה סוף סוף לחסל את כל העמימויות הנוגעות לענייני מוצא.<br />
אחרי שינוי שמות המשפחה, המסמכים והניירת במשרדי הממשלה<br />
ובבנקים, הייתה סוף סוף פולין למדינת הפולנים לבדם – כולם היו<br />
פולנים במאת האחוזים. כך קרה שבמקום ״פְ רַ טְ נֶר״ – שמי הקודם,<br />
בנה של סּוזַנָה פרטנר לבית פרטנר, נכדו של פיוטר פאבל פרטנר<br />
- נעשיתי דומיניק פְ רַ טְ נֶרְ סקי, בן 28, אזרח הרפובליקה הרביעית,<br />
עובד במגזר הקבורה והבידור.<br />
בשנת 2061 הזכורה לטוב הועסקתי בפורטל ״גירושין והלוויות״,<br />
חברה ששילמה משכורות עתק ועסקה בניצול רגשותיהם של בני-<br />
אנוש ועצם קיומם. העבודה שחררה אותי: מדאגות כספיות -<br />
״גירושין והלוויות״ שילמו שכר מהאגדות - ומטרדות של שריפת<br />
זמן פנוי, כי בתמורה לשכר סחטה העבודה כל דקה מהחיים. היו<br />
לנו טונות של קשרים מתפרקים וביטולי נישואין, גרסנו המוני חיים<br />
שהגיעו לסיומם, ובמשך אין ספור חודשים של עבודת-פרך, זכיתי<br />
בקידום, בהתקף-חרדה, בנדודי-שינה ובכסף שאפשר לי לימים<br />
לרכוש דירה עזובה ב״סַ סְ קָ ה קֶ מְ פָ ה״. כל הדברים האלה באו לי<br />
בקלות, כך שאפילו לא הבחנתי מתי. חייתי בעבודה: שם אכלתי,<br />
שתיתי, התרחצתי, לעיתים אף ישנתי - כשלא היה לי כוח או חשק<br />
לנסוע מטַ רְ חוֹמין למוקוטוב, כי עד שלא עברתי סופית ל״קמפה״,<br />
היה מוקוטוב רובע מגורי. עדיין גרתי שם עם אימא עד שנת 2068,<br />
כשיצאתי למסעי הראשון בחיפוש אחר דירות נטושות, ולבסוף<br />
68
קניתי את מהן מן המהגר האחרון שנותר במדינה. הדירה היתה<br />
ברחוב המנצחים, שכל דייריו המובסים עזבו אותו כדי לחפש מקלט<br />
כלשהו בחוץ לארץ.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
69<br />
Czarne<br />
Wołowiec 2007<br />
125 × 195 • 356 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-89755-92-6<br />
Translation rights: Czarne
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
70<br />
Photo: Katarzyna Malinowska
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
71<br />
נקודת המוצא של הדרמה הזאת היא פשוטה ואבסורדית גם יחד. שני צעירים - הוא והיא<br />
- מנסים להגיע לוארשה. הם איבדו את יכולת ההתמצאות בשטח משום שהם שרויים<br />
בסוטול אחרי מסיבה קשה, מלאה עד להתפקע בסמים. המסיבה הייתה בסגנון “עוני,<br />
עכברושים ומחלות“, כלומר, אנשי החברה הטובה התחפשו לעניים וגררו חתיכות זולות<br />
מהרחוב. הוא נמנה עם החברה הטובה )שחקן(, היא - עם הנערות הזולות )אם לילד<br />
מחוץ לנישואין, עובדת במזללה של צ‘יפסים(.<br />
בבוקר שאחרי המסיבה הם ממשיכים לשחק את עלובי החיים משולי החברה, אלא שהפ<br />
פעם בפני אנשים זרים: הם מעמידים פנים של “שני רומנים עניים“ ומחפשים טרמפ אל<br />
הבירה. אל עלילות אותה נסיעה אנחנו מתוודעים בזמן התרחשותן: אנחנו עוקבים אחרי<br />
פגישות עם אנשים שונים כולל “השוליים“, שמהם מגיעים אלינו וידויים של בני המקום,<br />
שבהם פגשו במקרה. ככל שחולפות השעות, הוא ממהר יותר ויותר, והיא - לא במיוחד.<br />
בבוקר הוא חייב להתייצב באתר הצילומים של<br />
איזו טלנובלה, שבה הוא מגלם תפקיד של כומר,<br />
ואילו היא נזכרת ששכחה לאסוף את הילד מהגן<br />
ושבשעת המסיבה בזבזה את תשלום המזונות<br />
החודשי. עם ההתעשתות גוברת האימה. הוא<br />
נסוג יותר ויותר מגילום תפקיד של רומני עני, בעוד היא מכירה יותר ויותר בעובדה שהיא<br />
חוזרת אל החיים שבהם היא “רומניה“. בשעת המסיבה הם היו בצד אחד של המתרס,<br />
הצד של הסמים. אחרי המסיבה מתברר שיש צדדים רבים יותר: הגברי והנשי, העשיר<br />
והעני, זה משלנו וזה הזר, וכיוון שהוא מפחד עד מוות להיפלט מן החברה הטובה וכדי<br />
לייצב את זהותו האמיתית, הוא מטעים את בת לוויתו למסע בשורה של השפלות. ככל<br />
שהוא חש בסכנה שייפלט מהמשחק, הוא משפיל אותה יותר . לבסוף נותר רק רומני אחד<br />
- ממין נקבה, חסרת חיים.<br />
הדרמה של דורותה מאסלובסקה היא קומדיה עם סוף טרגי, הרצופה זיקוקי די-נור סגנ<br />
נוניים ושורה של דמויות מבהילות. הנסיעה ברחבי הארץ מלמדת ששום שפה לא תצלח<br />
לבטא את השינויים בתודעתם של בני אדם, ביחסים ביניהם ובאתיקה שלהם. נותר רק<br />
תיאור חסר אונים, המתבטא בסגנון, שכבר אינו יכול לחצות את גבולות המציאות ההיא.<br />
דורותה מאסלובסקה, ילידת 1983, היא היוצרת המפורסמת<br />
בקרב דור הסופרים החדש. רומן הביכורים שלה, “מלחמה פולנית-רוסית תחת<br />
הדגל הלבן-אדום“, נמכר במהדורות חסרות תקדים. הרומן “הטווס של המלכה“<br />
נחשב לספר הטוב ביותר בפולין לשנת 2005.<br />
פשמיסלאב צ‘פלינסקי
בר ׳צימעס׳. הברמנית והלינה, ואשת<br />
המלתחה, צופות בטלויזיה. מן החצר<br />
נשמעים קולות קרבים של מהומה.<br />
פארחה ודג׳ינה נכנסים מיוזעים, הם על גבול הטרוף.<br />
הברמנית: אנחנו מסתכלות, ופתאום אני שומעת איזה צווחות,<br />
מהומה, אני אומרת, מה כבר יהיה שם עכשיו, הכינים ברחו<br />
מהכּוסים של הבולגריות והן צווחות כל כך? ואני הולכת לבדוק.<br />
וכאן נפתחות הדלתות ונכנסת מחלקה סגורה בת שתי נפשות, אני<br />
לא יודעת, שתויים או מסטולים ממשהו, או שברחו מבית משוגעים,<br />
עם תיקים או שקיות כלשהן, ונכנסים. אוהו! והגברת הזאת – כולה<br />
עם בטן גדולה. ונכנסים כך, או!<br />
כן, בבקשה?<br />
ג׳ינה: נא להביא הרבה מים רותחים. אני יולדת. שהסבתא׳לה<br />
תביא מצעים.<br />
ברמנית: היא מצביעה לי לעבר הלינה. סבתא׳לה! ומנופפת<br />
לה בתיק. אני אומרת: אין דבר כזה מים רותחים. יש קפה, תה,<br />
בורשט, צ׳יפס. קרוקטים. אני רושמת את כל זה.<br />
ג׳ינה: שיהיה קרוקטים.<br />
פארחה: לא, לא, לא, היא מתלוצצת, זה לא כך. שום דבר לא כמו<br />
שחשבתי. זה לא בא בחשבון. אני מבקש את סליחתכן לרגע. הביטי<br />
שם. החזיקי את זה. הסתובבי והביטי שמה והחזיקי את זה, ואל<br />
תדברי אלי. אני אספר הכל ואת תעמדי פה, תביטי לשם ואל תזוזי.<br />
אני מבקשת סליחה בשמה של האישה המעורערת הזאת. החברה<br />
פה קצת ירדה מהפסים, היא אפילו לא בשום הריון. אתן יודעות, יש<br />
לה פה כרית שהיא הכניסה. הו-כ-חה. ותפסיקי עם הצחוק הטפשי<br />
הזה, מפני שכבר מזמן זה לא מצחיק. פסיכופטית, נרקומנית אחת.<br />
הסמים האלה אמנם דופקים אותך, שהגברות יסלחו לי. במחילה<br />
מהגברות, אך קרה משהו ואני המום. האם אני יכול לשאול: מה<br />
זאת העיר היפה הזאת , איפה אנחנו?<br />
ברמנית: מה זאת העיר הזאת! איפה הם! הוא שואל אותי!<br />
אוסטרודה.<br />
אשת מלתחה: כאן אוסטרודה.<br />
פארחה: אח, אוסטרודה, עיר יפה. וזה יותר ככה דרומה, צפונה,<br />
מזרחה? יצא לי לגמרי מהראש.<br />
ברמנית: זה תלוי.<br />
פארחה: אהה. זה באמת תלוי, זאת עובדה. אתן רואות, יש פה<br />
מצב מצער, אנחנו פה במקרה, שלא באשמתנו, אנחנו מווארשה<br />
ובמקרה נזרקנו לפה, נו פשוט...<br />
ברמנית: אהה, גם אני מווארשה. גם האלינה מווארשה. כולנו<br />
מווארשה. כולנו באנו לכאן לחופשה. בדיוק חזרנו מהמזחלות.<br />
פארחה: אז גבירתי רואה. מזחלת, דבר יפה. ״מה מה הדורה<br />
המזחלת, מהדהדת הלמות הפרסה״, כמו שאומר המשורר, משורר<br />
גדול. אך נגיע לעניין, גבירותי, משום שבדיחות הן בדיחות וכאן<br />
התרחשו אירועים שבאמת קשה לי להסביר אותם, איך קרה כל<br />
זה, ובעצם, זה יכול להשמע לא מציאותי. במילה אחת: נמצאתי פה<br />
בנסיבות לא ברורות, ומחר עלי להגיע לעבודה בשמונה, אך לצערי,<br />
אין לי טלפון עלי. ואני חייב להתקשר. זאת אומרת, באופן כללי זה<br />
ככה: אני לא יודע איך להוכיח את זה, זאת הייתה בדיחה שכזאת,<br />
התחפשות, מסיבה ואתן יודעות, זה נגמר רע מאוד. אני שחקן<br />
במקצועי, אני מגלם את תפקיד הכומר גז׳גוז׳ בסדרה שכזאת,<br />
אתן בטח מזהות, הכומר גז׳גוז׳, או-או-או, וזה בדיוק אני. רציתי<br />
לשאול: מה השעה?<br />
ברמנית: אדוני, זאת גם צורה של התחפשות. היא בטח שם<br />
הנסיכה דיאנה בתחפושת, ואני בכלל ברברה קארטלאנד. עכשיו<br />
עשר בלילה, כמו שרואים בשעון.<br />
פארחה: עשר בלילה. זה לא בא בחשבון. לא אספיק לישון לפני<br />
הצילומים. אני חייב להתקשר. זה טירוף, לעזאזל. ג׳ינה, תעשי<br />
משהו, לכל הרוחות, תגידי להן מי אני. הרי את יודעת.<br />
ג׳ינה: אני אבקש פעמיים ביגוס.<br />
פארחה: לא-א-א-א-א-א!<br />
אשת המלתחה: מר וייסלאב!<br />
פארחה: לא-א, זה לא כך. מה אני צריך פה את ויישצ׳יק! מי זה<br />
ויישצ׳יק הזה בכלל, בשם אלוהים, הגברות לא מבינות בכלל את<br />
המצב שלי, מי זה ויישצ׳יק כלשהו בשבילי? אנשייייייייים! אנשים.<br />
בשם אלוהים חיים. אני הוא הכומר גז׳גוז׳. עזרו לבן אדם. מחר אני<br />
צריך להגיע, לעזאזל, בשעה שמונה לעבודה.<br />
ברמנית: בשעה שמונה, מה, אתה הולך לאסוף בקבוקי משקאות<br />
ריקים?<br />
ג׳ינה: אנחנו, הרומנים, עם עקשן.<br />
פארחה: תסתמי את הפה, בבקשה ממך, אל תדברי ותסתמי.<br />
תסתובבי. תסתובבי. תסתובבי לשם. את נטשת את הילד בגן,<br />
תעמדי שם ותחשבי אם אמא נוהגת כך. השאירה את הילד בגן. לפני<br />
שלושה ימים. את המזונות בזבזה על סמים. קנתה לעצמה קבב.<br />
פסיכופטית, הנרקומנית הזאת.<br />
ברמנית: ואיך היא אמרה את זה? שהם רומנים כלשהם! זה<br />
טוב.<br />
ג׳ינה: אבל אמא שלי בטח עשתה אותו, בודאי.<br />
ברמנית: הטלכרט הזול ביותר – חמש עשרה, שבעים.<br />
פארחה: אבל אין לי!<br />
ברמנית: חמש עשרה, שבעים.<br />
תמונה 2<br />
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
72
73<br />
Lampa i Iskra Boża<br />
Warszawa 2006<br />
160 × 170 • 96 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-89603-41-1<br />
Translation rights:<br />
Dorota Masłowska<br />
Contact:<br />
Graal Literary Agency<br />
פארחה: אני זקוק רק לפעימה אחת, אישה. רק כדי לצרוח:<br />
הצילו, זין!<br />
ברמנית: האדון וייסלאב, בוא הנה לפה! כי יש לך פה איזו<br />
בעיה.<br />
פארחה: תנו לי להתקשר! זין! שיחה אחת! שיחה אחת! זה<br />
שמונים גרושים! זה רק שמונים גרושים!<br />
ברמנית: אמנם זה רק שמונים גרושים, אבל חמש עשרה, שבעים<br />
עולה הטלכרט הזול ביותר. אני לא יודעת, איזה מין טיפוס אתה,<br />
אדוני, כומר או איזה גז׳גוז׳, הטלכרט עולה כך וכך, וזה כסף, ולא<br />
שכל פרחח מבית משוגעים יבוא לפה ויתקשר לו מאיפה שירצה.<br />
אמת דיברתי או לא, האלינה? ואז הגיע ויישייק.<br />
ויישייק: כן, יש איזו בעיה? מה הבעיה?<br />
ברמנית: תכיר - זהו הכומר גז׳גוז׳, עם אשתו הנזירה, ובנו שמש<br />
הכנסיה. חה-חה.<br />
ויישייק: אני שומע, למה אתם זקוקים?<br />
פארחה: אדון וייסלאב, שלום לך, בדיוק צץ עניין שכזה, שאני<br />
אבצע שיחה אחת וכאן הגברות הן בעד, רק שהן אומרות שליתר<br />
בטחון אשאל את אדוני...<br />
ויישייק: ואתה חייב לצווח כל כך?<br />
פארחה: כמובן שלא, אבל...<br />
ויישייק: ואתה חייב לצרוח כל כך?<br />
ברמנית: איפה, כבר שעה הנוכל הזה מספר לנו מעשיות, שהוא<br />
שחקן לא עשיר מוארשה והוא לא יכול לקנות לעצמו את הטלכרט<br />
הזול ביותר, כי חבל לו על הכסף, או שיש פה נרקומנים כלשהם.<br />
ואני מכירה את הפרצוף שלך מאיפה שהוא. זה אתה שגונב לי את<br />
הביצים מהלול, טיפש.<br />
פארחה: אבל זה לא ככה, אני... אני מקלל אתכם! מקלל! מקלל!<br />
קללת זין! שהמיקרוגל שלכם יתפוצץ, זין, והכל ביחד.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גרוס<br />
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
74<br />
Photo: Kasia Kobel
הרומן החדש, פרי עטו של מיכאל ויטקובסקי, הוא עוד “וידוי של ילד המאה )שעברה(“<br />
בספרות הפולנית, אך אין זה עוד ילד, כפי שניתן היה לצפות ממחבר “לּוּביֶיבֹו“, אלא ילד<br />
מיוחד במינו. המסַ פר הוא הּוּבֶ רט, גבר בגיל העמידה שטווה רשת של זיכרונות כאוטיים,<br />
מלאים בהבזקים לאחור ובקפיצות פתאומיות בזמן. ויש לו במה להיזכר!<br />
הוברט הוא כריש זוטר בעולם התחתון למחצה של עיירת הכורים יאבוז‘נו-שצ‘קובה.<br />
הוא חולם על חיים טובים יותר ורוצה להתעשר בכל מחיר. מאז שלהי הקומוניזם הוא<br />
מנסה את מזלו במגוון “עסקים“, מהם חוקיים ומהם בלתי חוקיים, המספקים רווח מסוים<br />
ולרוב הנם מטורפים לחלוטין: הוא סוחר בכל מה שידו משגת, מנהל בית-קולנוע פיראטי<br />
למחצה בו הוא מקרין סרטים מקלטות וידאו, מחזיק בבעלותו בית-עבוט, עוסק בגביית-<br />
חובות ובהלבנת-כספים.<br />
ויטקובסקי רוקם רומן על תקופת המעבר הטרופה, שלהי פולין הקומוניסטית ותחילת<br />
העידן הדמוקרטי, על הולדת השוק החופשי, על אנשים שהתעשרו בין יום ובאותה מהיר<br />
רות גם איבדו את הונם. מחבר לובייבו מצייר תמונה צבעונית של העשורים האחרונים<br />
של המאה החולפת, ומיטיב לתאר את ייחודם. אך דמותו של הוברט היא החשובה מכל<br />
ברומן. ומניין באה “ברברה רדז‘יווילובנה“ המופיעה בכותר הספר? ובכן, הוברט מזדהה<br />
עם מלכת פולין הקדומה והשנויה במחלוקת, וכך<br />
הוא נקרא גם בסביבתו הקרובה.<br />
המספר ברומן של ויטקובסקי הוא קצת פנטזיונ<br />
נר, קצת בדאי, איש הנקרע בין ניגודים - חושב<br />
לכאורה בצלילות ומחובר בחוזקה למציאות, אולם בו בזמן מביט בערגה אל העבר ומנסה<br />
להרכיב לעצמו עץ משפחתי דמיוני. הוא מנסה ליצור לעצמו תדמית של מאפיונר חסר-<br />
עכבות, אך יחד עם זאת הוא “רך“, סנטימנטלי ורגיש, מאמין באותה אדיקות באלוהים,<br />
במגידי-עתידות ובהורוסקופים. הוברט חש עצמו שונה, וזה מאמלל אותו וגורם לו להיות<br />
“סגור בחייו הללו כמו בתוך כלא“.<br />
רומן זה צריך להיקרא בראש ובראשונה כסיפורו של אוטסיידר, המנסה נואשות להגשים<br />
את חלומותיו, מחפש אהבה )לרוע מזלו הוא מאוהב בעובד שלו, סאשה, גברתן אוקראינ<br />
ני( אושר וקבלה של החברה.<br />
כבר בספריו הקודמים עשה ויטקובסקי שימוש נועז באסתטיקת קאמפ המשתקפת בביר<br />
רור ברובד הלשוני של הרומן. ב“ברברה...“ רוקח הסופר תערובת חסרת-תקדים של<br />
מרכיבים לשוניים, הלקוחים מתוך הדיאלקט של שלזיה, השפה הספרותית, סלנג של<br />
העולם התחתון ופולנית קלאסית. הרי לכם אתגר אמיתי למתרגמים!<br />
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
מיכאל ויטקֹובסקי, יליד 1975, סופר ופובליציסט. מחבר 75<br />
הרומן “לובייבו“ ,שזכה לתהודה רבה ותורגם ליותר מעשר שפות.<br />
רוברט אֹוסְ טָ שֶ בְ סקי
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
במשך<br />
כל ימי הקומונה, ידע כל אחד ביאבוֹז׳נו-<br />
שצ׳׳קובה שכשרוצים לקנות וודקה<br />
לפני אחת בצהרים – הולכים לברברה<br />
רדז׳יווילובנה. קנייה, מכירה, דולרים, רובלים – לרדז׳יווילובנה.<br />
כשרוצים למשכן משהו - זהב – לרדז׳יווילובנה. אחח, כמו לפטרונית<br />
הקדושה של הכסף! אבל אז עוד לא קראו לי בשמה של מופקרת זו,<br />
אלא פשוט - אדון הּוּברט. ולברברה רדז׳יווילובנה היה בית-עבוט<br />
ברחוב יאגְ יֶילוֹנְ סקה )איזה צירוף-מקרים!(, הרחוב הראשי היוצא<br />
מתחנת הרכבת, ובפאתי שצ׳קובה – חצי-תאום יפהפה... יפהפה!<br />
הכול קוֹם-איל-פוֹ! בניין מטופח, ייצוגי ומסודר, נקי. עם )חצי(<br />
חנייה מקורה, )חצי( גינה, דלת עשויה לבני זכוכית, סטנדרט דה-<br />
לוקס, מרפסת קטנה, עמודים קטנים, וקירות מצופים במוזאיקות<br />
יפהפיות עשויות מצלחות מנופצות. אבל לא סתם – כפי שהיו עושים<br />
בשנות השישים – מצועצעות שכאלה, אלא רק שחורות ולבנות<br />
לסירוגין. אפשר היה להרכיב מזה מגוון דוגמאות, כמו סמלים של<br />
קלפים, למשל, יהלום, לב, ״הֶ רְ ץ״ היו קוראים לזה בשְ לֶ זית, הרי<br />
לכם. פיסות שברים ניתן היה לקנות בקנטינות במקומות העבודה,<br />
יש לי את הדגם הראשון שלהם, הנקרא ״הוליווד מאוחר״ או<br />
״גְ יירֶ ק מאוחר״ בעוד שהפיסות שנלקחו מ״כל דבר שרק נשבר״<br />
היו ״סגנון מוקדם״. והארכיטקטורה כונתה ״בול-עץ פולני״. אפילו<br />
פרח האצולה של יאבוז׳נו נמצא בין בולי העץ, על אחד השברים.<br />
יום טוב, שכן, יום טוב... אבל את בול העץ הגדול ביותר והשבר<br />
המובחר ביותר יש להוא, נו...<br />
בדיוק. אני נאנח. הברונטי. ברו-נטי. אלמלא הירקן המקומי,<br />
שעשה מחטף בוועדה המחוזית והקים איזה עשרים חממות, הייתי<br />
אני האיש העשיר ביאבוז׳נו כולה. אבל לוֹ הייתה חנות ירקות,<br />
ובאותם ימים זו לא הייתה רק חנות לממכר ירקות, אלא חנות<br />
שהיה בה הכל - גומי לעיסה עגול, מרק כרוב בבקבוק )איכס!(<br />
אפילו אפשר היה לקנות שם נעליים חד-פעמיות, כאלו מנייר.<br />
וככה גם נראו הירקות שלו. בכל יום ראשון היה מגיע עם הפז׳ו<br />
שלו לכנסייה במעיל פרווה שחור, כובע פרווה מבריה״מ, עטוף כולו<br />
שאפשר היה לצרוח! שיהיה לי בריא! שיני זהב הוא השיג לעצמו,<br />
חליפת טריינינג, אוי, הולך לו! לא יכולתי להתרכז, שיחקתי<br />
בעצבנות במפתחות האוטו מתחת לספסל. ומה שיותר גרוע, תמיד<br />
הייתי מחלל קודש והתפללתי אל הבתולה מריה שתשלח לו סרטן!<br />
אני אדם מאמין מאוד, אני אוהב את אלוהים ובמיוחד את אם<br />
האלוהים. אז שיהיה כך: סרטן עבורו, ומוות לדודתי אניילה,<br />
שלירושה שלה אני מחכה! אבל הוא לא חש כל יראה לאל! היו לו<br />
עסקים עם כל ענפי המאפיה, עם הדיסקוטק ״קאנטי״, עם הבר<br />
״רטרו״, בית הקפה ״יאבוז׳ניאנקָ ה״. שנים אחר-כך היו לו עסקים<br />
מטונפים עם מועדוני הלילה שבצדי הכבישים, כאלה שבהם העלו<br />
מופעי ריקודים על עמוד... הוא קנה כמעט את כל רחוב הכבלים<br />
)גם: מלשינים(, אבל תגידו אתם: האם לא עדיפה שושלת יאגיילו<br />
על כל הירקנים המלשינים האלה?<br />
אני לא יכולתי להרשות לעצמי לפתוח אפילו דוכן ירקות.<br />
אבלבשביל מה יש ראש?! נסעתי לנְ יֶוויואדוב. שרב, אני הולך, נותן<br />
קפה כדי להגיע למנהל. רק שהוא רצה הקצאה של לִ בנות-אוויר,<br />
אז שוב אני נוסע למנהל המפעל לחומרי בניין, מחנה את ״מאלוך״,<br />
המכונית הקטנה שלי, הולך, נותן קפה כדי להגיע אליו. איזה חום.<br />
והוא אומר: לך קיבינימט, אין לי. אבל אני הכרתי מישהו בתחום<br />
חליפות-צלילה לילדים מסוג ״ּבוֹּבוֹ״ ואני אומר לו שככה וככה,<br />
והנה יש לי חליפות-צלילה. אוהו! אישתי תשמח! בשביל חליפות<br />
הצלילה האלה הייתי צריך קודם כל לסדר לי איזה אמבט עקום,<br />
שיצא מהמחזור. וכך קניתי לי לבסוף את הטריילר. N126, ״מאלוך״<br />
יכולה לסחוב. וכל זה קרה כבר באמצע שנות השמונים.<br />
בתכנית ״פנורמה״ אמרה זדז׳יסלבה גּוצָ ה שצפוי לנו מזג-אוויר<br />
סוער במשך זמן ממושך ולהקת ״לומבארד״ הוסיפה והמחישה זאת<br />
בביצוע השיר ״מזג אוויר טלוויזיוני״. היא הכריזה ב״פנורמה״ על<br />
בוא החורף, בוא הליל, הלילה השחור של שנות השמונים. אנשים<br />
התחילו להצטייד בסיפוֹנים, טריילרים וגיגיות פלסטיק ממזרח<br />
גרמניה לרחיצת תינוקות. אספו את כל אלו והתחילו לבנות תיבה.<br />
כדי להמתין בסבלנות.<br />
מכרים שאלו אותי, מה קרה לך הוברט, במזג האוויר הסוער<br />
הזה אתה מתכונן לנסוע ליוגוסלביה לחופשה? זמנים כל-כך קשים<br />
ואתה לוקח לך פסק-זמן? חה, חה, חה! איזה פסק-זמן? מי דיבר<br />
בכלל על פסק-זמן? עסק! ע-סק, אומר לכם משהו? עסק גסטרונומי<br />
מסוג ג׳, מסעדנות זעירה כמו שאומרים, טוסטים, צ׳יפסים,<br />
נקניקיות – אצל רדז׳יווילובנה הכי טוב, כפי שכולם יודעים. )תרצו<br />
בצל קצוץ על זה?( העיקרון הבסיסי של עסקי הטוסטים? לדחוף<br />
לאנשים שמן ישן ומשומש, לחמניות מוארכות שנקלו מחדש בתנור,<br />
גבינה מגורדת שאי אפשר לומר עליה משהו טוב, פטריית יער שמי<br />
יודע מהיכן לוקטה ולסיום שופכים קטשופ מדולל במים – וכל זה<br />
מתחלף בכסף אמיתי )שלוש שמונים בבקשה(. בכל הנוגע לפטריות<br />
– לא הייתי מנסה אותן בעצמי, אבל בני אדם לא חזירים – יאכלו<br />
הכל. וכל הכסף הזה שעד לא מזמן לא היה ממש אמיתי, וגרוע מכך,<br />
בכל רגע יכול היה להתחיל להתמוסס לך מול העיניים – גם הוא לא<br />
היה התחנה הסופית של העסק. את הכסף צריך היה להמיר מהר<br />
ככל הניתן במטילי זהב ולנעול בכספות עשויות פלדה מקורית תחת<br />
שמירה צמודה. )איזה רוטב תרצו? שום, פיקנטי, עדין, קטשופ,<br />
חרדל?( – לחכך את הידיים בהנאה!<br />
76
77<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2007<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
paperback<br />
ISBN 978-83-7414-328-8<br />
Translation rights: W.A.B.<br />
רק הפלדה והזהב אפשרו לשמר, ולו לרגע, את ההון שנצבר, שעבר<br />
באמצעות הכסף מטמורפוזה ממים ופטריות יער לעפרות מתכת<br />
בטוחות יותר. כי הכסף הגדול טמון בחשמל, במים: ללא צינור או<br />
כבל, ינוד ללא מטרה אנה ואנה, ויהיה מונע על ידי איזושהי חרדה<br />
פנימית, חסר-רסן כמו נער מתבגר. ומדוע שלא תשחה הכספת שלנו<br />
לחוף מבטחים )יש עשרים אגורות בבקשה?( לכל עסק יש בסופו של<br />
דבר אותו טבע – לתת חרא, לא חשוב איזה, להרוויח על זה מעט,<br />
אבל בכמויות כאלה, שאפילו את המעט הזה, את ה״כמעט כלום״<br />
הזה, ניתן יהיה להמיר אחר-כך להון פעוט בדמות מטיל זהב או<br />
חופן שטרי דולרים המונחים בתוך כספת. שאפשר יהיה להוציאם<br />
בלילה ולהביט בהם, אולי גם ללטף, לנשק, להריח וכולי. )עוד משהו<br />
לגברתי הנכבדה?(<br />
אומר כך: הייתי הולך בנעלי ״רילקס״, שותה קפה בדורלקס,<br />
מעיף מבט בשעון דיגיטלי )עם מחשבון(, רכשתי לי ״מאלּוך״<br />
משומשת מדגם סהרה, התקנתי לי על הגג את אחת מאנטנות הלווין<br />
הראשונות ביאבוז׳נו – הרי לכם הווידוי שלי על חטאי הצרכניים,<br />
מימי ילדותי.<br />
חוץ מזה, עד נפילת הקומוניזם היו העסקים בדוכני הנקניקיות<br />
די חלשים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
78<br />
Photo: Katarzyna Skoczyńska-Maślanek
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
79<br />
“בועות חשיש“ הוא רומן על ידידות שנרקמת בין שני נערים בני - 12 ורונק ומקסימיליאן.<br />
אביו של מקס הוא פעיל בתנועת סולידריות, אביו של ורונק - שוטר. השנה היא 1982,<br />
מיד אחרי ההכרזה על “מצב החרום“. המקום: ישוב קטן בפרובינציה המתקיים הודות<br />
למפעל נשק ממשלתי. תושביו הם אנשים פשוטים, חסרי מודעות חברתית והיסטורית,<br />
שאינם מגלים התנגדות להשפעתו המשחיתה של הסוציאליזם ששלט באותן שנים.<br />
קיומם מסתכם בעבודה במפעל הממשלתי ובשתיה שאחריה. העוני, הצפיפות במקום<br />
קטן-מדי ומאוכלס-מדי והיעדר הסיכוי לחיים אחרים מניבים רק תסכול, יאוש ואיבה. מן<br />
העולם המתפורר הזה מנסים הגיבורים להציל את עצמם ולהעניק לחייהם קורטוב של<br />
עצמאות ומשמעות. הידידות היא תשובת הנגד למציאות המדכאה. ואף על פי כן אין זו<br />
ידידות טובה.<br />
ורונק, החלול רגשית, הוא לגבי דידו של מקסימיליאן ערובה להרפתקה, אך בה בעת הוא<br />
כמו ביצה טובענית: מסית, משתק, נוגס, הורג.<br />
באורח לא מודע מעתיקים הנערים את הבעיות<br />
המשפחתיות אל ידידותם, אך אין הם בוגרים<br />
דיים כדי לטפח קשר טוב ביניהם ולהציל את<br />
עצמם. מתוך נואשות הרת-סיכון ומתוך אכזריות שמקורה באהבה נבגדת, הם מוכנים<br />
לעשות את השטויות הגדולות ביותר. תכניתם היא, למעשה, נסיון לבנות סדר חיים חדש.<br />
כיוון ששניהם מרגישים דחויים על ידי משפחותיהם, על ידי החברה בבית הספר ועל ידי<br />
דיירי השכונה, הם בוחרים בדרך שתשיב להם את כבודם בין כל קבוצות החברה.<br />
המבוגרים בעולמו של מאשלאנק נתונים להשפעתה של הטענה הכמעט-סטאליניסטית:<br />
“כל אחד צריך להיות מלשין“, לכן בוחרים הילדים בדרך נקמה אכזרית. הם קובעים באופ<br />
פן אינטואיטיבי שהענשת המלשין “תטהר את המציאות“ ותחזיר את סדר התפקידים<br />
בחברה על כנו.<br />
בחירתו של מאשלאנק להציג את המציאות בשנה הראשונה של “מצב החירום“ דרך<br />
עיניהם של הנערים, מזמנת לקורא להתוודע אל המציאות הזאת יותר מכפי שהיה לומד<br />
עליה אילו ראה את פעילי סולידריות, השביתות והפגנות הרחוב, במו עיניו.<br />
יארוסלאב מאשלאנק, יליד 1974, בוגר לימודי מדעי -<br />
המדינה ועיתונאי, אחד מעורכי השבועון ,POLISH REAL ESTATE MARKET<br />
המוקדש לשוק ההשקעות.<br />
פשמיסלאב צ‘פלינסקי
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
סוף והתחלה<br />
לא יכולתי להירדם.<br />
שכבתי לא מכוסה,<br />
מזיע. בהיתי בתקרה,<br />
שנראתה בקושי בתוך האפלה. הזרוע צרבה מעט, הפצעים על<br />
הפנים צרבו מכאב. שמעתי כיצד ההורים מדברים עם “זה<br />
מהשלוש עשרה”, תחילה בשלווה ואחר כך בקול רם יותר ויותר.<br />
השכן יצא מביתנו מאוחר בלילה. דלתות החדר שלי נפתחו מעט<br />
ואבא הביט פנימה. רגע מאוחר יותר נסוג בשקט. כשנרדמתי<br />
לבסוף, היה לי חלום מוזר, שאני וורונק יושבים אצלי בחדר,<br />
הוא על כורסא העומדת בין שולחן הכתיבה לבין החלון, ואני על<br />
כיסא שליד שולחן הכתיבה, ומדברים כרגיל על כלום. אני מפיל<br />
כוס תה שלא בכוונה. המים הרותחים נשפכים על ורונק והוא לא<br />
שם לב לכך. הכלי מתהפך על פני השולחן, נופל על הכורסא ועף<br />
לכיוון החבר שלי. התעוררתי. כבר היה אור יום. לא יכולתי לסבול<br />
שינויים, פחדתי מחידושים. לכן אהבתי את בניין הבלוקים שלנו,<br />
מקום שהכרתי מהילדות, שהיו לו גבולות מוגדרים; הזכרונות<br />
המוקדמים ביותר היו קשורים בו. זה אולי משום כך פחדתי מן<br />
החלום הזה שחלמתי בלילה האחרון של החופשה, בלילה בין רביעי<br />
לחמישי בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים. ורונק היה איתי<br />
זה זמן רב, לא רציתי לאבד אותו, ויחד עם זאת לא רציתי עוד<br />
למשוך את המלחמה עם “זה מהשלוש עשרה”. קיבלתי החלטה,<br />
עלי רק לדבר עם ורונק על כך.<br />
שמעתי כיצד ידידי שורק מתחת לבניין. הבטתי דרך החלון.<br />
ורונק התחבא מאחורי השיחים. נופף בידו, הצביע לעבר המרתף.<br />
הבנתי. הוא רץ לשם בעודו מתכופף כאילו תחת יריות. יצאתי<br />
מהחדר. ההורים לא היו. הבטתי בשעון. השעה 12 חלפה מזמן.<br />
כמה ישנתי! רצתי מהר אל חדר האמבטיה, השתנתי, רחצתי את<br />
הפנים. הסתרתי בכף ידי את ההשתקפות שלי. לא רציתי להביט<br />
בעצמי.<br />
רצתי אל המרתף. קור ואויר דחוס העלימו את שאריות השינה.<br />
ראשי קצת כאב. זה בטח מפני שישנתי הרבה זמן.<br />
ורונק חיכה לי. עמד בפינה, היכן שאורה של הנורה לא פיזר את<br />
האפלה.<br />
– שלום – אמרתי ומיד ניגשתי לעניין. – אני כבר לא רוצה<br />
להתגרות ב”זה מהשלוש עשרה”, נשאיר אותו בשקט. זה היה טוב<br />
בזמן החופשה, אך הלימודים מתחילים.<br />
– מאוחר מדי – הוא קטע את דברי. לא ידעתי אם הוא מחייך, אך<br />
היה לי הרושם שזה בדיוק כך.<br />
– איך זה מאוחר מדי?<br />
– מאוחר מדי להשאיר אותו בשקט. – הוא ניגש אלי. הבגדים<br />
נדבקו לגופו כאילו גשם של דם נשפך עליהם לפתע. שיערו הג׳ינג׳י<br />
התלכד לפקעות שנקשרו לקצוות אשר לא השחירו.<br />
– מה עשית?! – צעקתי. חשבתי שראשי התפוצץ מרוב כאב.<br />
– עשיתי את מה שתכננו. – חיוך עיוות את פניו מכוסי הדם.<br />
– לא נכון!<br />
– בדירה שלו.<br />
הוא תפס אותי בזרועי והוביל במדרגות למעלה. הבחנתי שיש לו<br />
כפפות עבודה על כפות ידיו, שהיו לחות וספוגות בדם. התנגדתי, אך<br />
הוא היה חזק מאוד, כמו גבר בוגר. הוא הוביל אותי אל מתחת לדלת<br />
מספר 13, דחף אותה ומשך אותי אל המטבח. ״זה מהשלוש עשרה״<br />
שכב על הרצפה. ורונק כרע על ברכיו לפני יד גדועה, הרים אותה,<br />
הביט בה והשליך הצידה. נטל גרזן עם עיטור חלוד על הלהב.<br />
חבטתי בגרזן כפי שלימד חוטב העצים, אתה זוכר? – הוא נעמד<br />
מעל הגופה והרים את הגרזן. – כדי שלא לחתוך לעצמי את מה<br />
שלא צריך. ולא גבוה מדי. אתה זוכר? – הוא אמר בעודו מוריד את<br />
הכפפות. ניער אותן והשליך על הגופה. הבטתי כמו מהופנט בגופתו<br />
של השוטר. הוא שכב על הגב. עיפרון נעוץ בעינו, ידו הימנית גדועה,<br />
בטנו משוספת, איברים פנימיים שפוכים על הרצפה. שלולית דם<br />
קפואה.<br />
– הסוף לבועות החשיש – אמר ורונק.<br />
הבטתי ולא רציתי לדעת. ניסיתי לעצום את עיני, אך עפעפי לא<br />
נשמעו לי. רציתי להסתיר אותן בידי, אך הידיים לא ביצעו את<br />
פקודתי. התחלתי לצעוק.<br />
– אתה תביא לכאן את כל הבית! –ורונק זינק אלי וחסם את<br />
פי בידו. – תכף כולם יהיו פה, זין שכמוך! – הוא דחף אותי לעבר<br />
הקיר והלאה, לעבר היציאה. פתח את הדלת ודחף אותי החוצה<br />
אל המסדרון. בחדר המדרגות החלה תנועה רבתי. פיאסטקובה<br />
הייתה הראשונה שרצה בכיוון שלנו, כרגיל צועדת בראש דואר<br />
המידע המקומי. מאחוריה הבחנתי בשכנים אחרים, וביניהם<br />
השומר פולפה, שהיה צריך היה להיות בעבודה. הם צעקו משהו,<br />
נוצרה מהומה והוכפלה על ידי הד בחדר המדרגות. דלתות נוספות<br />
נפתחו.<br />
– מהר יותר! – צעק ורונק. – תמיד אתה מקלקל הכל.<br />
סטאנקובה נעמדה כמו נציב מלח כשראתה את ורונק מכוסה<br />
הדם. פולפה עקף אותה ורץ אל תוך הדירה של ״זה מהשלוש עשרה״.<br />
ידידי הכה שוב בגבי ונכנסתי אל דירת משפחתו של ורונק. נשענתי<br />
על הקיר ונשמטתי אט אט על הרצפה. הרגשתי כאילו מישהו שם<br />
קסדה על ראשי, כזאת שמגנה מפני חייזרים. הצלילים הגיעו לאזני<br />
מרחוק והתמונות פילסו את דרכן מבעד לערפל סמיך.<br />
ראיתי כיצד ורונק מזיז את המתרס וחוסם את הדלת; שמעתי<br />
80
את הרעש ששרר בחדר המדרגות כשהשכנים גילו מה קרה ל״זה<br />
מהשלוש עשרה״, אך היה לי הרושם שזה נגע למישהו אחר. נסגרתי<br />
בתוכי יותר ויותר, המציאות גרמה לי להירדם. זה רק חלום,<br />
חלום ביעותים, אני נעלם. ורונק כבר עמד עם האקדח של אביו,<br />
כשהשכנים הראשונים הגיעו וניסו להיכנס בכוח.<br />
– פתחו! – זה פולפה. קולו חדר דרך המהומה ששררה בפרוזדור.<br />
הצעקות, ההתרעמות ואפילו הבכי. – שקט! – פקד השומר. הוא<br />
פנה אלינו: - בנים, פתחו את הדלת, שום דבר לא יקרה לכם.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
81<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
hardcover<br />
ISBN 978-83-7414-470-4<br />
Translation rights: W.A.B.
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
82<br />
Photo: Mikołaj Długosz
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
83<br />
כל פרק ב“אטלס-כיס לנשים“ )“השוק“, “הקשריות“, “המזוייפות“, “הנסיכות“( מתח<br />
חיל במעין תמונה פנורמית שבה נראים טיפוסים שונים של נשים אלמוניות ומתוארים<br />
תנאי הקיום שלהן. לאחר מכן עוברת המחברת אל ה“תקריב“ ומתמקדת לא רק בנציגת<br />
ה“טיפוס“ שהגדירה בעצמה. ארבעת הגיבורים, השייכים לדורות שונים - אחד מהם הוא<br />
גבר בעל תכונות נשיות - מתגוררים באותו בית דירות והעולמות הנפרדים שלהם מתחב<br />
ברים למציאות אחת. אם להתייחס אליה כאל “המציאות מרחוב אופצ‘בסקה“ בווארשה,<br />
אזי, על פי הגדרתה של סילביה חוטניק, אפשר לדבר עליה כעל מערכת אקולוגית.<br />
אם נחבר את שני האמצעים הספרותיים בהם משתמשת המחברת, מיד עולה אסוציאצ<br />
ציה של סרט טבע. עם זאת הזנים שנבחרו אינם ייצוגיים; הם אינם מייצגים את אורח<br />
החיים האופייני, אולם הם מרתקים פסיכולוגית. הסופרת אינה נוהגת כבהייוויוריסטית,<br />
היא מביטה אל תוך נפשם של המתוארים. יותר<br />
נכון, יוצרת את הנפשות הללו. היא מנסה לגלות<br />
מדוע נטרפה דעתה של מארישיה, הגברת מאר<br />
ריה מחליטה למות, האדון מאריאן לא מסוגל<br />
לקשור קשרים עם נשים, ומארישיה בת העשרה הופכת בלילות לטרוריסטית. היא בודק<br />
קת את הנסיבות האישיות - ולא החברתיות - של חייהם.<br />
הגורלות המתוארים בספר נוגעים ללב, אף על פי שחוטניק מתארת אותם בנימה טרא<br />
אגי-קומית. חוטניק מתייחסת לגיבוריה בריחוק כמו-מדעי אך גם ברגישות, ומפגינה<br />
את כישרונה לשרטטר דיוקנאות פרטיים ותמונה חברתית גם יחד. כסופרת צעירה היא<br />
עדיין מחפשת קול משלה, אך אין ספק שזהו קול מבטיח. סילביה חוטניק היא הסופרת<br />
המעניינת ביותר בדור היוצרים בני העשרים פלוס.<br />
סילביה חוטניק, ילידת 1979, בוגרת לימודי תרבות ולמודי<br />
מגדר, פעילה חברתית, נשיאת הקרן ,MaMa מדריכת סיורים בורשה.<br />
מארתה מיזורו
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
עקרת-בית<br />
מרגע הלידה ועד המוות. משתתפת<br />
במבצע ״ניקוי העולם״ שנמשך 24<br />
שעות ביממה.<br />
חייה הם פרקים נמשכים בסרט נע שאינו נגמר. אלפי פעולות<br />
חסרות כל טעם, משעממות. טובעת בעבודות ובמחוות החוזרות<br />
על עצמן, היא מקבלת את החיים כפי שהם. בלי התפרצויות<br />
מעצבנות של חוסר משמעת, טענות קיומיות ומרדנות חסרת טעם.<br />
יום – כביסה – נקיון – יום – לילה... עקרת הבית מבינה שביצוע<br />
פעולות החוזרות על עצמן משליט סדר בקיום. היא מסוגלת למצוא<br />
את המתח הפועם במציאות שבירה ולתחזק אותו. הודות לכך היא<br />
מצילה את כל שפלי הרוח כפויי הטובה, שאינם מציעים את המיטה<br />
בבוקר, לא משתמשים בסכין נפרדת לחמאה ואף פעם – אבל אף<br />
פעם – לא מטאטאים מאחורי כירת הגז.<br />
עקרת הבית מנהלת את האירועים, ומובילה אותם אל הסוף<br />
הטוב. אחר כך, ללא מנוחה, חופשות וזרי דפנה, עוברת בצורה<br />
חלקה אל הסצנה הבאה. התפאורה ממוקמת בתוך כמה מטרים<br />
מרובעים, ובתוכם מוצבים, קודם כל, מכונת הכביסה, המקרר,<br />
החלונות, הרהיטים והרצפה. עקרת הבית היא גם מנהלת המשפחה,<br />
הלא היא אם המטעמים רבת התהילה. שלטון הנשים הביתי הזה,<br />
הקשור קודם כל לאוכל, סותם את הפה לנשים. איך זה, הוא<br />
מראה, אין לכן שלטון? הרי אתן המלכות האמיתיות של מדורת<br />
הבית, ?Don’t you see<br />
השלטון האמיתי צומח מלמטה, מסתתר מאחורי ערימת<br />
הצלחות ושאריות האווז הצלוי. האישה יכולה לתכנן את הארוחה,<br />
את שעת הגשתה ואופן הגשתה. היא לא תרשה לעזור לה, לא<br />
תסגיר את המתכון. חורשת במטבח אפוף האדים, תרוויח ורידים<br />
בולטים לנוכח שמירה מתמדת על גובה להבות הגז. בתור פרס היא<br />
תאכל את שאריות ארוחת הצהריים, תלקק את הצלחות, תגרוס<br />
את העצמות. כשכולם כבר ישנים אם המטעמים מתגנבת למטבח<br />
המצוחצח ומלטפת בעדינות את מכשורו. ״נומו בשקט, קטנטנים,<br />
מחר מצפה לכם עבודה נוספת״. העולם איננו רע, עקרת הבית איננה<br />
עצובה, לכל דבר בבית יש מקום משלו, לכל אחד מבני המשפחה<br />
–תפקיד משלו. בלי ליהוק מיותר אם המטעמים אוספת במחווה<br />
פשוטה מהשולחן את התסריט ומתחילה לשחק אותו. הרי מישהו<br />
מוכרח לעשות את זה. אמת הדבר, משק הבית הפך לתעשייתי<br />
במידה רבה, אך השליטה היא עדיין אחת. והילדים? ממשיכים<br />
בדרכה של מלכת המטבח או מתמרדים ועוזבים את הבית.<br />
וכך מאניה שלנו, חוץ מטיפול בענייני הבית, מתחילה לעבוד<br />
לפרנסתה. ״קסם השתלט לו, מבט אישוניה״ ומיד ראו שהבחורה<br />
לא מתאימה לשוק. מריה הביטה למרחקים וחלמה על פאר חדרי<br />
המלך. ובינתיים, כמו הלכלוכית המטומטמת ההיא, הייתה כשירה<br />
לכל דבר שיצוו. מסביב לראשה התעופפו קטעים מדיאלוגים של<br />
השוק. אלה שהגיעו ממוכרי התבלינים:<br />
– הרסת לי את החיים, חתיכת זין.<br />
– אני? אה, עזבי את זה בשקט, את מגזימה.<br />
וליד:<br />
– והייתי במיסת הבוקר, אני אומרת לך, גבירתי האהובה, והכומר<br />
דיבר כל כך יפה על המתים, ועל אלה, נו, פוליטיקאים.<br />
מריה ניסתה שלא לשמוע את הדיבורים ואת המלמולים,<br />
הלחשושים, הצעקות והיריקות. היא מייחלת לשקט, למנזר סגור,<br />
לויפאסאנה ולניתוק החשמל מהשוק כולו. אמא שלה, המטריושקה<br />
מהשדרה של מכשירי החשמל, דיברה אל הבת היחידה שלה בקול<br />
חצוצרה בלתי מעורער. היא החזיקה בשלטון ביד רמה והייתה<br />
מסוגלת להיות שוצפת. כמו צבע סירים. שאבא שלה הרביץ לה<br />
מעט מדי, שהוא קלקל אותה. שהיא עצלנית וגיבנת. שהשערות<br />
שלו מלוקקות כאלה, בצורת צלב בלי צמות. כדאי שתגלה קצת<br />
את הגוף ליד הדוכן, מפני שאם הבנים ניגשים, הם עוזבים באותה<br />
המהירות.<br />
עובדה היא, למריה לא היו הרבה דברים משותפים עם המין<br />
השני. שום לבבות שבורים, רק תרחים זקנים המנשקים את היד<br />
ובוהים במחשוף שלה. אך האם האהבה קיימת בכלל? האם זה לא<br />
קיים, חה, רק שם מאחורי מרקע הטלויזיה, או באמריקה וברזיל?<br />
ניגשת נקבה שכזאת אל הדוכן ואומרת: ״גבירתי, גבירתי, תני<br />
את הקומקום הזה, כי הערס שלי שוב שרף אותו, חולירה. בהה<br />
במשחקי הכדורגל האלה, העמיד מים לתה ושכח מזה. שיחטוף<br />
שבץ, כפרה. אני מחזיקה אותו בבית רק כדי שידגדג לי את הגב<br />
כשיצרוב. ארבעים שנות נישואין והרי לך!״ אמה של מריה מגיבה<br />
על כך בצחוק: ״ולא צורב לגבירתי באיזה מקום אחר?״<br />
ומריה משפילה את עיניה, משום שהיא למדה את החיים<br />
בשוק. עכשיו היא יודעת מי זאת מלכת הרחוב ומהי נקודת הג׳י.<br />
בקיוסקים מונחים הגליונות של ה״GIRL BRAVO״ ובתוכם עצות.<br />
ידע מסתורי ומוזר מתחום מיטת ההורים. ״בראבו היקר, אני בת<br />
13 ומזה שנתיים אני עושה את זה עם החבר שלי. אני כותבת כי<br />
אינני יודעת אם כשאנו מתנשקים בצורה ארוכה כזאת עם הלשון<br />
יהיו לנו אחר כך ילדים? קוראת קבועה שלכם״. והמערכת משיבה<br />
שיש לדבר על בעיות התבגרות עם האמא, המורה או הכומר, ומלבד<br />
זאת, הבנים אוהבים ללעוס פטמות. וליד זה תצלומים צבעוניים<br />
שמציגים זוגות בחיבוק אהבה בעירום.<br />
דמיונה של מריה פועל, אך איננו מסוגל להתרגש מענייני<br />
אהבה. אפילו אם לרגע משהו התהפך לה בבטן. אחר כך מגיעה<br />
84
85<br />
Korporacja Ha!art<br />
Cracow 2008<br />
110 × 180 • 232 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-89911-99-5<br />
Translation rights:<br />
Sylwia Chutnik<br />
Contact: Korporacja Ha!art<br />
כהות החושים. היא חולמת על אהבה, אך לא יודעת מה תעשה<br />
בה. להתכופף כמו שחקנית? לעצום את העיניים ולפתוח את<br />
השפתיים?<br />
בערב היא שואלת את עצמה אם האהבה ההיא נתונה לכולם<br />
בעולם הזה. המילים פורחות בראשה של מריה, ואם ישאלו אותה<br />
לפתע ״על מה את חושבת?״, היא תשיב ״אני חושבת?״ מופתעת<br />
שמישהו שופט אותה וחוקר. הקשרים שלה עם אנשים, החברה<br />
שלה, כל זה כמו התנהל מעצמו, מכוח ההתמדה, ״משום שככה<br />
צריך״. לקוד קידה לפני השכנה, לענות משהו ללקוח. בשאלון<br />
פסיכולוגי בעיתון מריה אפילו לא יודעת למלא את הסעיף ״תחומי<br />
ההתעניינות״. משהו חסר ערך עם שיער אפור. עם חלומות על<br />
״אופנה להצלחה״, או לפחות ״ביתו של הכומר״.<br />
ובינתיים הרובע אוחוטה הוא לא סדרה מלוקקת מהמרקע.<br />
המציאות ננעלת פה בפעולות יומיומיות שנעשות באדיקות. היותה<br />
מצויה בסביבה מוכרת ובטוחה, במונוטוניות נוחה הבטיחה לה<br />
הישרדות ומעבר בדרך החיים. אישה ללא טעם תמיד הרי יכולה<br />
לעסוק בנקיון, הלא כן?<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
86<br />
Photo: Robert Morawski
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
87<br />
הרומן “עולמו של הבורח“ הוא מן התגליות הספרותיות המפתיעות והמסקרנות בפרוזה<br />
הפולנית. מחברו הצעיר, אלכסנדר קושצ‘יוב, מלחין מוסיקה רצינית ומרצה באקדמיה<br />
למוסיקה בורשה, התגלה כסופר בשל, מקורי ורב-דמיון כבר ביצירת הביכורים שלו.<br />
“עולמו של הבורח“, שראה אור ב-2006, הוא רומן רב-רבדים, המשלב יסודות של סיפ<br />
פורת פופולארית בסגנון גבוה ומדע בדיוני בפרוזה ריאליסטית. ארלו, סוחר עתיקות בן<br />
שלושים, מגיע לעיר - פרי דמיונו של קושצ‘יוב -<br />
שאותה איננו מכיר, ובנוסף לזה אינו יודע דבר על<br />
עברו שלו. הוא מנסה לגלות מיהו ובינתיים מנהל<br />
רומן סוער, מסתבך במריבות עם חוגים שונים<br />
של המאפיה, המחפשים ספר מסתורי. הספר המסתורי משנה את צורתו ומסוגל לשנות<br />
את המציאות. העלילה הולכת ומסתבכת, הסודות מתרבים והגיבור מתנודד בין מציאות<br />
לחלום ובין אמת לבדיון. כמו ארלו, גם הקורא נדרש להרהר במשמעות האירועים ברומן<br />
ולמצוא תשובות לשאלות הרבות העולות בספר. עליו לחקור את המעמד האונטולוגי של<br />
רבדים נוספים בעולמו של היוצר ולשקול מי יוצר את מי ומי בודה את מי ברומן. זהו רומן<br />
מרתק למי שמחפשים בספרים את מה שאינם יכולים לראות בחלומם.<br />
אלכסנדר קושצ‘יוב, יליד 1974, מלחין וויולן, מרצה לקונטר-<br />
פונקט באקדמיה למוסיקה בורשה, מעביר לסטודנטים לקומפוזיציה גם<br />
דיסציפלינות תיאורטיות אחרות.<br />
רוברט אוסטשבסקי
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
כף היד<br />
נדדה שוב אל הפה, הרלי שאפה את העשן<br />
בהנאה והביטה בי בעודה נושפת את<br />
העשן הצידה.<br />
– ספר לי על עצמך בעשר נקודות.<br />
– בעשר נקודות?<br />
– כן, את הראשונות אפשר להקדיש לנתונים אישיים, את השאר<br />
למה שמגדיר אותך כעצמך. עשר נקודות.<br />
– טוב – השבתי – עשר נקודות.<br />
ואמנם היה צורך להרהר בדבר. זה בודאי רעיון טוב. אולי<br />
מישהו צריך אלף נקודות, ואחרים – אין להם מה לומר. אני חושב<br />
שהתמקמתי איפשהו באמצע, קרוב יותר לאלה האחרונים. עשר<br />
נקודות מוכרחות להספיק.<br />
– אני בן שלושים וארבע. זוהי הנקודה הראשונה – אמרתי<br />
והרלי הניפה את אצבעה באויר, כמסמנת אחד. – אני עובד בחנות<br />
עתיקות, מחבב את זה, אך משתכר מעט. אני מתגורר בגפי, אך איני<br />
מביא נשים לביתי, איני מזמין מכרים ואין לי חברים. אני אוכל<br />
מה שבא ומתי שבא, לעיתים אפילו במקומות כמו ולוקס-מיל, אך<br />
אני נזקק לשלווה יחסית בעת האכילה. נראה שאני אוהב בירה, אך<br />
לא זכור לי כלל שהשתכרתי אי פעם. אינני מעשן, אך לא מפריע<br />
לי שמישהו מעשן ובלבד שלא יגזים. אני יודע מעט על העולם –<br />
מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, אפילו לא עזבתי את העיר הזאת. אין<br />
לי טלוויזיה, אך אינני מתלונן. אני אוהב לטייל ברחובות ולדמות<br />
לעצמי שכולם הם חלקיקי אבק; תנועה אחת של זרם הנהר הגדול<br />
והכל מתעופף באוויר במהירות מוגברת פי כמה בכל הכיוונים, אך<br />
במוקדם או במאוחר נרגע ונישא באוויר כמו קודם לכן. כמה יש<br />
לנו?<br />
– שמונה.<br />
– אינני יודע מי אני, אינני יודע מה אני עושה פה, אך אני מרגיש<br />
שמישהו רוצה משהו ממני, ואני קצת חושש מזה. לעיתים יש לי<br />
הרושם שאני נמצא כאן במקרה ושאני אתייבש כמו אצת מים, אם<br />
מישהו לא יאסוף אותי בכפות ידיו. אך אני מגזים בוודאי.<br />
הרהרתי. הרלי הניפה תשע אצבעות שהצביעו בתשעה כיוונים.<br />
– והאחרונה...?<br />
– הממ – אמרתי. – אני אוהב ספרים. התחלתי לאהוב אותם<br />
לאחרונה. את יודעת במה מדובר: ספרים כמו ספרים. כמו<br />
תיבות להצפנת סודות. התיבות שונות. לכמה מהן יש מנעול<br />
אחד, לאחדות - קוד גישה, ולאחרות יש עשרה מנעולים וכולם<br />
פתוחים או מקולקלים. ומשהו נמצא שם בפנים, אינני מדבר על<br />
תוכן, אינטריגה או עלילה. מדובר רק, אם אפשר להגיד... בהוויה<br />
של ספרים, בצורת ספר שלובש מה שיש שם. נדמה לי שאני אוהב<br />
לכבד את זה ואז, לעזאזל, זה נשמע מטומטם – נאנחתי ושקעתי<br />
בהרהורים. זו הייתה חוויה מעניינת. אני בעשר נקודות. אולי לסגל<br />
את זה בחיי היום יום? זה היה מבהיר לי כמה עניינים. עשר טיפות<br />
מעצמי פעם ביום.<br />
– כל הנקודות כללו את המילה ״אבל״, אמרה הרלי והביטה בי<br />
כאילו תפסה אותי רוקד לפני מראה בעת לבישת חולצה.<br />
– את רואה – משכתי בכתפי – אולי פשוט יש שני צדדים לכל דבר.<br />
– אולי.<br />
]...[<br />
היא התכופפה ותלשה כמה פקעות גדולות של צמחיית פרא,<br />
השעינה את ידיה על גדם עץ והצמידה את השכם אל קליפת העץ.<br />
היא נשארה במצב הזה לרגע ואחר כך הסתובבה אלי.<br />
– הבט בעץ הזה.<br />
עשיתי כמצוותה. ניגשתי קרוב והבטתי בעץ הבודד שצומח לו<br />
באמצע קרחת היער הקטנה. עץ, כפי שעץ אמור להיות, חשבתי -<br />
לא גבוה, אך בסיס הגזע היה עבה. אינני מומחה לעצים, בשבילי<br />
הכל היה בסדר בעץ הזה. הוא נראה קצת כמו בוק וקצת כמו<br />
עץ אלון. היה לו גזע יחיד עם קליפה די מקומטת למטה וחלקה<br />
למעלה. כשלושה מטרים מעל האדמה החל העץ להסתעף ויצר כתר<br />
שאינו מתפרש על שטח רב מדי, בצורת עגול לא מדויק. שטיחון<br />
הברונזה של עלי שלכת נח על האדמה ליד גזע העץ. כמה מהעלים<br />
עדיין נמצאו על הענפים, זה כל מה שיכולתי לומר אודות העץ הזה.<br />
הבטתי שוב על הרלי.<br />
– העץ הזה – היא הצביעה בראשה – הוא אבא שלי.<br />
התיישבתי על הדשא. איכשהו לא רציתי לעמוד. הרלי התיישבה<br />
לידי, נתמכה בידיה על הברכיים ושילבה את כפות ידיה. ישבנו<br />
רגע ארוך כך והבטנו בעץ. רציתי לומר משהו, אך לא הייתי מסוגל<br />
להתחיל. העננים חלפו ממש מעל ראשינו באיטיות אך התקדמו<br />
בנחישות אל יעדם.<br />
הבטתי במשך זמן מה הבטתי בגבול המטושטש של היער. אחר<br />
כך השפלתי את מבטי והבטתי בהרלי. היא הביטה לפניה. הבטתי<br />
שוב באותו הכיוון – עמד שם עץ, אולי בוק, אולי אלון. עץ בודד<br />
באמצע קרחת יער קטנה.<br />
היות שגם בהמשך לא הייתי מסוגל לומר דבר ולא רציתי לפגוע<br />
בהרלי, שמתי את כף ידי על כף ידה.<br />
הוא עומד פה יותר משמונה חודשים. הוא מפחד – היא אמרה<br />
בלחש.<br />
– אהה – לחשתי גם אני. – ממה?<br />
– שמישהו ימצא אותו. שמשהו יקרה לו.<br />
– מה, למשל?<br />
88
89<br />
Muza<br />
Warszawa 2006<br />
145 × 205 • 448 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 83-7495-048-X<br />
Translation rights: Muza<br />
– עץ כמו עץ, נראה ברוב המקרים די יציב, אך משהו מסוכן עלול<br />
לקרות. הוא יכול, למשל... – הרלי היססה לרגע. – להיגדע, ברק<br />
עלול לפגוע בו, הוא עלול ללקות במחלה חלות ואני לא אדע איך<br />
להתמודד עם זה. זה ממש מסוכן להיות עץ.<br />
בפעם הראשונה חשבתי על כך מהיבט כזה. קשה שלא להסכים.<br />
הוצאנו את הכריכים.<br />
– חוץ מזה – המשיכה – אבא לא שייך לשום זן עצים שמוכר<br />
למדע. ביליתי זמן רב בבדיקת העניין הזה. אין עוד עץ כזה. אינני<br />
רוצה שיפול בידיו של מישהו שמתמחה בזה. במקרה זה עלולות<br />
לצוץ בעיות, גם כך היו לי בעיות רבות.<br />
– אני משער, אמרתי, שבכל הנוגע לתיאורים הפרטיים שלי על<br />
אבא שהפך לעץ, אני נמצא באפלה.<br />
– היה צורך לחרוש את האדמה, לתמוך בענף ההוא – היא<br />
הצביעה על תומכון מהודק היטב שבקצהו העליון הודבק קרש,<br />
עליו הונח ענף ארוך יותר מהאחרים. היה עלי להתכופף מעט כדי<br />
לראות זאת. הענף צמח מצד הגזע שלא נראה מן הזווית הזאת,<br />
גזע שכיסה כלונס עץ אשר ננעץ באדמה. – מלבד זאת, אבא הפך<br />
לעץ בצורה הדרגתית. הוא הפך לעץ בצורה בלתי אחידה, בכל מיני<br />
איברים בגופו. סבל נורא. הבאתי לו כל מיני דברים, ישבתי איתו...<br />
זה היה נורא.<br />
לא אמרתי דבר. זה היה חייב להיות נורא. הרלי השעינה את<br />
סנטרה על ברכיה, התיישרה אחרי רגע והמשיכה:<br />
– הוא הדריך אותי. כל החיים שלנו השתנו ללא הכר, כי הרי<br />
צריך היה לשמור הכל בסוד.<br />
– איך זה? אתם דיברתם באיזו שהיא צורה?<br />
– המשכנו לדבר, למרות שזה איננו דיאלוג רגיל. במידה מסוימת,<br />
אנחנו משתמשים במחשבות.<br />
– טלפתיה עם עץ... – שקעתי בהרהורים בעודי לועס את הכריך.<br />
– לא לגמרי טלפתיה, אך אם לפשט, אפשר לומר כך. מאז שאבא<br />
הפך לגמרי לעץ, העניין פשוט יותר. נו, והוא כבר לא סובל, וזה<br />
כנראה הדבר החשוב ביותר. הוא חזק, חולה לעיתים רחוקות זה<br />
טוב. הרלי הנידה בראשה.<br />
– האם הוא מבין את המילים שאנחנו אומרים עכשיו? – שאלתי<br />
ליתר בטחון.<br />
– אינני חושבת שזה פועל בכיוון הזה. אך הוא שומע מחשבות<br />
שמשדרים, כשמלבישים אותן במילים. אני גם שומעת כמה<br />
ממחשבותיו.<br />
– אני מבין, אמרתי, והחלטתי להיות זהיר בקשר לדברים<br />
שעוברים בראשי בנושא זה.<br />
– אבא אומר – הרלי הסתובבה אלי, וחיוך על שפתיה – שלא<br />
תגזים ושתרגיש בנוח. אתה לא חייב לשלוט במחשבותיך. זה לא<br />
מביא לתוצאות טובות.<br />
הבטתי בעץ ואחר כך בהרלי והפנמתי את העובדה שאבא שלה<br />
שמע את מחשבותי. אך למרות הרצון הטוב, לא הרגשתי חופשי<br />
בנסיבות האלה. אני מקווה שהוא הבין אותי. הרלי חייכה. טלפתיה<br />
או לא – כאן היינו שלישיה וזהו זה.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח
יאצק דוקאי קרח<br />
90<br />
Photo: Adrian Fichmann/EMG
יאצק דוקאי קרח<br />
91<br />
עלילתו של הרומן רחב היריעה של יאצק דוקאי מתחילה בורשה, אחר כך בקרונות הפאר<br />
של מסילת הברזל הטרנס-סיבירית ולבסוף בסיביר, באזור אירקוטסק. ראשיתו של<br />
הרומן בשנת 1924, אך זו ההתחלה אלטרנטיבית, פנטסטית: כתוצאה ממכת מטאור<br />
הטונגוסי קופאים שטחים נרחבים ברוסיה, לא פורצת מלחמת העולם הראשונה, מהפכ<br />
כת אוקטובר איננה מתרחשת, הצאר ניקולאי השני ממשיך למלוך ופולין נמצאת תחת<br />
כיבוש מעצמות זרות. גם המוסר, האופנה וכללי הכתיב לא השתנו מאז תחילת המאה.<br />
הצאר, לעומת זאת, רוצה להיפטר מהקרח, על כן פקידיו שולחים לסיביר פולני, בנדיקט<br />
גיירוסלאבסקי, שאביו, אסיר סיבירי, חווה מטמורפוזה בלתי רגילה ובעודו קפוא בעצמו,<br />
הוא יכול, כפי הנראה, להגיע לעמק השווה עם יצורים לא רגילים שגורמים לנפילות הטמ<br />
מפרטורה. על הבן למצוא אותו ולשכנעו לשתף פעולה בחיסול הקרח. הפעולה הזאת<br />
נתקלת בהתנגדות תקיפה של כל אלה שעושים עסקים נפלאים במרחביה הקפואים של<br />
סיביר: כיוון שהטמפרטורות הנמוכות גורמות<br />
לייסוד ענפים חדשים בתעשיה, שהודות להן<br />
סיביר הופכת למעצמה כלכלית, ובמקביל פורחות כתות דתיות שלדידן הכפור מנבא את<br />
תחיית הרוח.<br />
מאבק האיתנים בין הצדדים נושא אופי פוליטי, כלכלי, מיתולוגי ודתי. בנוסף לכך הסופר<br />
מוסיף עוד נדבך לוגי-פילוסופי, היות שעולמו של “החורף“ הוא, מבחינתו, עולם הנשלט<br />
בידי הגיון דו-ערכי, ניגוד ברור בין האמת לשקר, כך גם אידיאולוגיות מוגדרות היטב,<br />
ומה שנובע מכך - כורח היסטורי. בעולמו של “הקיץ“, לעומת זאת, מושל הגיון רב-<br />
ערכי, שבו דנים הפילוסופים הפולנים לוקשביץ‘, קוטרבינסקי וטארסקי )טייטלבאום(.<br />
היכן שחוק האמצעי הבלעדי חדל לפעול, אופיו הברור של הרעיון מתעמעם בדומה לכל<br />
סוגי הדטרמיניזם אשר דוחק את רגלי הגורליות הקשורה בקשרים חזקים עם הכללים<br />
הביולוגיים. הניגוד בין שני העולמות הללו מונח ביסוד כל הדיונים הרעיוניים של תחילת<br />
המאה העשרים.<br />
יאצק דוקאי, יליד 1974, סופר ופילוסוף, נחשב ליורשו של<br />
סטניסלאב לם.<br />
יז‘י יאז‘בסקי
יאצק דוקאי קרח<br />
חלפנו<br />
על פני כרכרה בודדת שחיכתה לנוסעים<br />
שהגיעו ברכבת אקספרס שאחרה. העגלון<br />
לגם מבקבוקון שהוסתר בשרוול מעילו.<br />
הז׳נדרם השומר בחזית תחנת הרכבת הביט באיכר בקנאה.<br />
– כאן זה בא והולך, חודש חם, חודש קר – והרי זה קרוב יותר<br />
לארץ הקרח מאשר וארשה שלכם. מה מושך כל כך במקומות<br />
מסוימים ומה ודוחה במקומות אחרים?<br />
– הא לך!<br />
מדרך המלך שעברה במקביל למסילת הברזל הסתעפו שתי<br />
דרכים, זו משמאל הובילה ישר אל האורות המעטים בחלונות<br />
הקומה השניה והשלישית בבניינים במרכז יקטרינבורג. כל הבתים<br />
שנראו ברחוב הסמוך לתחנת הרכבת נבנו מעץ בתבנית של מלבן<br />
ארוך. הם הזכירו יותר בתי כפר מטים ליפול מאשר חצרות אצולה,<br />
שלא להזכיר את בתי המידות בווארשה; נמוכים, נוטים אל האדמה,<br />
נראים כחפורים למחצה בסוללות עפר רעועות. החלונות הגדולים<br />
היו מוגפים, השלג נדבק לסדקים ולשברים, נח על הגגות השפופים<br />
ויצר צורות חלקות דמויות מדרגות, רוח חלשה נשאה אותו אל<br />
קרנות הרחובות והמעברים בין הבתים. את הדרך עשו בדממה.<br />
– האדון בנדיקט? על מה אדוני מסתכל כל כך? אדוני קבע פגישה<br />
עם מישהו? – פֶ סאר חייך באירוניה רבת משמעות – אני כופה את<br />
עצמי, אדוני יגיד שאני כופה את עצמי.<br />
מחשבת פתע: זה הוא! הוא, הוא, הטורקי המקולל הרי! יצא,<br />
חיכה, נבדק בלי לשאול שאלה, ותחת הפרווה הזאת יכול להיות שיש<br />
לו שתי סכינים, תריסר אקדחים, ואיך הוא מחייך, הוא, הוא!<br />
– אתה נראה לי רזה משהו, אדוני. – פסאר עצר – לא קר כל כך.<br />
– הביט בתשומת לב – אדוני חיוור מאוד. ידו רועדת.<br />
היד שהחזיקה בסיגר הושפלה מיד. להביט בערגה – שם: קבוצת<br />
גברים בעלי פנים גסות, בטח עובדים מאיזה מפעל, הולכים בשוליים<br />
ומחליפים ביניהם הערות קולניות, סצנה גסה מסוגה – להביט בהם,<br />
לא להביט בטורקי, לא להניח לאיש להבין את תחושותיך.<br />
והוא בשלו:<br />
– כאן, מעל רחוב איסֶ טְ סְ קה, יש מסעדה הגונה לגמרי, ואם אדוני<br />
ירשה להזמינו לארוחת בוקר מוקדמת מאוד, תהיה לנו הזדמנות<br />
לדבר בארבע עיניים וארבע אזניים, מה שבאמת בלתי אפשרי אף<br />
פעם ברכבת.<br />
– אך על מה? – נשאל בתקיפות.<br />
הטורקי החמיץ פנים, גידיו הזדקרו מתחת לעורו כפי שקורה בעת<br />
מאמץ רב, הוא הזיז את הסיגר בפיו ושפשף את עורפו.<br />
– הם יכולים לבלבל את המוח על רוחות ועל שגעונות אחרים, אל<br />
אני נמצא בעסק כבר שנים, ראיתי את הזוהר השחור ואת הברק של<br />
קתדרלת ישוע הגואל... אוף, ולאן זה אדוני ממהר כל כך ש...<br />
צעקה קרעה את הכפור היקטרינבורגי – צווחתו הקטועה של<br />
הגוסס – צעקה וצווחה; אדם מת בשעת סערת שלגים לילית.<br />
הביטו בין הבתים ושם תנועה באפלה – דמות אנושית – נמוך<br />
– צורה שחורה מתרוממת ונופלת. מעד. בתוך הבהירות המושלגת<br />
האירו לרגע פניו של נער שחור עיניים – אלוהים ישמור עלינו! – הפה<br />
היה פעור לרווחה, כתם לכלוך על בלט השכם והפנים היו חיוורות<br />
מאוד. היתה זו זרועו שהתרוממה ונפלה. בכף היד היתה אבן שבה<br />
ריסק את גולגלתו של אדם השרוע על הארץ.<br />
שריקה פלחה את הדממה, עץ נסדק. הכל הסתחרר. אונאל טייב<br />
פסאר, מתוח כמו קשת, עם שיניים נעוצות בסיגר ובפרווה פעורה<br />
לרווחה, הניף בשתי ידיו אלה כבדה מעל ראשו. אם יפגע במטרה<br />
ירסק את עצמותיו. הכפור נסדק שוב, מיריית רובה: הראשון מבין<br />
הפועלים התמוטט באמצע הרחוב ופניו נתחבו תוך הקרח. השני<br />
נמנע ממכת האלה של הטורקי. היו להם סכינים. נשמעה ירייה<br />
נוספת. הכל הסתחרר כמו בובה מסתובבת על מקל, תמיד סיבוב<br />
אחד לאחור. הסכינאים הסתתרו באפלת הסמטה תוך מעידות;<br />
האחרון שבהם הפנה את ראשו באימה ובכעס – על עצמו, לעבר<br />
שער הבית בצדו האחר של הרחוב.<br />
כפות הרגליים ניתקו מן הקרקע ורצו אל השער ההוא. אדם<br />
במעיל צהוב החל במנוסה על נפשו.<br />
הרחוב היה רחב, ריק מאדם, שלג נפל בשקט על שלג, רצו דרך<br />
עיר זרה שהסתתרה באפלה, דלתות נעולות, חלונות מוגפים, אף לא<br />
נפש חיה, פנס בודד בקרן רחוב, שאף היא ריקה מאדם, רק איוושת<br />
הרוח, חריקת הקרח תחת הנעליים ונשימה מחרחרת. רודפים אחרי<br />
האיש במעיל צהוב.<br />
הרחוב היה ישר בשעה שירה, אך מתפרש על גבי גבעות שנפרשו<br />
כמו בגלים נעים ללא הרף למעלה-למטה. הוא הופיע ונעלם מאחורי<br />
פסגת הזינוק. הוא חשש שאז יפנה לאנשהו הצידה ויסתתר בצל<br />
– אך לא, הוא המשיך במנוסתו ואפילו לא הביט לעיתים קרובות<br />
לאחור, הייתה לו מטרה מוגדרת, הוא לא ברח עם עיניים עצומות.<br />
הוא הבין הכל, כשהטמפרטורה ירדה כל כך שהנשימה המחרחרת<br />
הפכה לשיעול חונק והכפור התברג אל הגרון כמו נטיף קרח– אך<br />
האיש במעיל הצהוב רץ הלאה היישר אל זרועותיו של הקרח<br />
הגדול.<br />
לאורך השדרה שמעל הנהר בערו כמה פנסים, מעומקו של הרחוב<br />
החוצה שטה לה גם זריחה צהובה; זוהר הקרח התפרץ מבעד השלג<br />
הקפוא ודמדומי השחר הקיצי-חורפי.<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
92
יאצק דוקאי קרח<br />
93<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Kraków 2007<br />
145 × 205 • 1054 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-08-03985-4<br />
Translation rights:<br />
Jacek Dukaj<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
Czarne<br />
Wołowiec 11<br />
PL 38-307 Sękowa<br />
phone: +48 18 351 00 70, +48 502 318 711<br />
fax: + 48 18 351 58 93<br />
redakcja@czarne.com.pl,<br />
www.czarne.com.pl<br />
Korporacja Ha!art<br />
Pl. Szczepański 3a<br />
PL 31-011 Kraków<br />
phone/fax: +48 12 422 81 98<br />
korporacja@ha.art.pl<br />
www.ha.art.pl<br />
Lampa i Iskra Boża<br />
Galeria Raster<br />
ul. Hoża 42/8m<br />
00-516 Warszawa<br />
phone: +48 504 201 462<br />
redakcja@lampa.art.pl<br />
www.lampa.art.pl<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
ul. Długa 1<br />
PL 31-147 Kraków<br />
phone: +48 12 619 27 40<br />
fax: +48 12 422 54 23<br />
j.dabrowska@wydawnictwoliterackie.pl<br />
www.wydawnictwoliterackie.pl<br />
Muza<br />
ul. Marszałkowska 8<br />
PL 00-590 Warszawa<br />
phone: +48 22 621 17 75<br />
fax: +48 22 629 23 49<br />
e.osinska@muza.com.pl,<br />
www.muza.com.pl<br />
Wydawnictwo Pierwsze<br />
Lasek, ulica Słoneczna 20<br />
96-321 Żabia Wola<br />
phone: +48 605 100 691<br />
wydawnictwo@pierwsze.pl<br />
www.pierwsze.pl<br />
Świat Książki<br />
ul. Rosoła 10<br />
PL 02-786 Warszawa<br />
phone: +48 22 654 82 00<br />
agata.pieniazek@swiatksiazki.pl<br />
www.swiatksiazki.pl<br />
Tytuł<br />
ul. Straganiarska 20/32<br />
80-837 Gdańsk<br />
phone: +48 58 301 36 56<br />
fposch@univ.gda.pl<br />
W.A.B.<br />
ul. Łowicka 31<br />
PL 02-502 Warszawa<br />
phone/fax: +48 22 646 05 10, +48 22 646 05 11<br />
b.woskowiak@wab.com.pl,<br />
www.wab.com.pl<br />
Znak<br />
ul. Kościuszki 37<br />
PL 30-105 Kraków<br />
phone: +48 12 619 95 01<br />
fax: +48 12 619 95 02<br />
rucinska@znak.com.pl<br />
www.znak.com.pl<br />
כתובות המו“לים<br />
94
כתובות המו“לים<br />
95
כתובת סניף המכון בקראקוב:<br />
ul. Szczepańska 1<br />
Kraków 31-110<br />
Tel: +48 12 433 70 40<br />
Fax: +48 12 429 38 29<br />
office@bookinstitute.pl<br />
www.bookinstitute.pl<br />
כתובת שלוחת המכון בורשה:<br />
Pałac Kultury i Nauki<br />
Pl. Defilad 1, IX floor, room 911<br />
Warszawa 00-901<br />
Warszawa 134, P.O. Box 395<br />
Tel: +48 22 656 63 86<br />
Fax: +48 22 656 63 89<br />
warszawa@instytutksiazki.pl<br />
© מכון הספר, קראקוב 2009<br />
הקטלוג “ספרים חדשים מפולין“ רואה אור לרגל אירועי “שנת פולין בישראל“. מכון הספר הפולני אחראי על<br />
התכנית הספרותית של האירוע. את הגרסה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית, הרוסית והעברית של הקטלוג<br />
ניתן להשיג בסניף מכון הספר הפולני בקראקוב.<br />
עריכה: איזבלה קלוטה, מירי פז<br />
תרגום: עילי הלפרן, בוריס גֶרּוס<br />
גרפיקה: אליז‘בייטה טוטון<br />
פיקוח גרפי ותיאום הכנה לדפוס: אבישי הדרי<br />
הכנה לדפוס:<br />
studiotwarte<br />
www.otwarte.com.pl
מטרת המכון הפולני, נציגות של משרד החוץ הפולני, היא לקדם ולהפיץ את<br />
התרבות הפולנית בישראל. אנו מארגנים אירועים מגוונים בכל תחומי האמנויות,<br />
תוך שיתוף פעולה עם מוסדות התרבות המקומיים. כמו כן מקיים המכון הפולני<br />
פעילות חינוכית ענפה. פעילות זו כוללת, בין היתר, השתלמויות למדריכים ולמ<br />
מורים הנוסעים עם נוער ישראלי לפולין, סיוע בהכנת התלמידים למסע לפולין<br />
וקורסים ללימוד השפה הפולנית. כמו כן פועלת ספרייה בבניין המכון.<br />
כתובת המכון:<br />
המכון הפולני בתל אביב<br />
בית אסיה<br />
רח‘ וייצמן 4, תל אביב 64239<br />
טלפונים: + 972 3 6962053/9<br />
פקס: + 972 3 6962064<br />
www.polishinstitute.org.il
Change language