Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
צנחנים <strong>בקליבר</strong> <strong>גדול</strong><br />
סיפורה של<br />
הארטילריה המוטסת<br />
בצה"ל<br />
1956-1986<br />
:<br />
לקטו וכתבו :הלל אהרמן ויעקב צור<br />
ערך: אלכס טלמור –מפקדת קח"ר / מורשת קרב<br />
הפקה : אפרים רודנסקי<br />
איור ועיצוב גרפי גבי פלין<br />
אנו מודים<br />
לבנק טפחות<br />
דוד ואליבלומברג<br />
שטרן<br />
על שסייעו<br />
במימון ההפקה<br />
ערה"ש<br />
תשנ"ב<br />
1991 ספט'<br />
1
1956<br />
"בעצם, למה שלא נצניח מרגמות ממטוסים"? שאלה זו ניקרה בלבו של קצין תותחנים צעיר, אשר הצטרף ב-<br />
לחטיבת הצנחנים.<br />
גם אצל מפקדי הצנחנים החלה מתגבשת תחושה, כי סיוע ארטילרי צמוד עשוי לשפר מאד את ביצועיה של<br />
חטיבת הצנחנים.<br />
אבל - איך עושים זאת?<br />
איך מחברים את הניידות של הצנחנים קלי הרגליים עם הסרבול והתנועה האיטית יותר של קני הארטילריה<br />
הכבדים על הפצצות והפגזים שלהם, שמשקלם מגיע לעתים לטונות רבות?<br />
הניגוד הזה יוצר בעיה, שהיא, מטבעה, קשה לפתרון. את התשובה סיפקו יחידות הארטילריה המוטסת של<br />
צה"ל: תותחנים בכומתה אדומה. צנחנים לכל דבר וענין, שמומחיותם<br />
: תותחנות.<br />
לקראת סוף שנת 1955, גדל ההיקף של פעולות התגמול של צה"ל מעבר לקווי האויב. עם התפתחות פעולות<br />
התגמול והתרחבותן, החלו מתנהלים מגעים בין הצנחנים לבין חיל התותחנים, על-מנת לשלב סיוע ארטילרי<br />
בפשיטות התגמול הליליות של הצנחנים.<br />
פעולות התגמול נועדו לאותת לממשלות של מצרים, ירדן וסוריה, כי ישראל לא תבליג בשתיקה על רצח אזרחים<br />
שלה בידי מסתננים אשר חדרו לתחומיה מן המדינות הללו. פעולות התגמול הראשונות היו בעלות אופי של<br />
פשיטות קומנדו ליליות, ללא סיוע ארטילרי. לאחר ניתוח הפעולות והפקת לקחים מהן, התפתחו מבצעי תגמול<br />
מורכבים יותר, שבהם נעזרו הצנחנים בכלי רכב, ברק"מ, במרגמות ואף בתותחים. את הסיוע הארטילרי העניק<br />
חיל התותחנים ; אך הצנחנים עדיין התקשו לעמוד על טיבה של הארטילריה ולעתים חשו כי חסרים הם ידע<br />
והבנה בתותחנות.<br />
זהו הרקע שבו נבט הרעיון, כי גדוד הצנחנים הראשון של צה"ל זקוק לקת"ק-צנחן משלו.<br />
תותחנים ראשונים עם כנפי צניחה<br />
בראשית 1956 סיים יעקב צור, קצין בשירות סדיר, קורס קציני חת"מ. כמו צעירים רבים אחרים רצה גם סג"מ<br />
צור להצטרף לצנחנים. "באותם ימים שיא ה'פייטריות' היה לשרת בצנחנים", מספר צור. "כמובן, גם אני רציתי<br />
לשרת בצנחנים". אך צור הוצב לשרת בגדוד המרגמות הכבדות של גבעתי. שיחה עם קרוב משפחה )קצין צנחנים(<br />
הביאה את צור לראיון אצל אריק שרון, מג"ד הצנחנים, והראיון הסתיים בשיגורו של התותחן צור לקורס<br />
צניחה, על-מנת לצרפו אל הגדוד, תוך שאריק שרון מתעלם מזעמו של הקתמ"ר על "חטיפת" קצין שלו והעברתו<br />
לצנחנים.<br />
צור לא היה יחיד. כמוהו עברו לצנחנים עוד קציני תותחנים, אשר "ערקו" מיחידות האם שלהם. כך, למשל,<br />
הצטרף לפלוגה ד' של גדוד הצנחנים סגן אפרים חירם )פיחוטקה(, אשר הביא עמו נסיון של שרות בגונדת תותחי<br />
נ"ט. פלוגה זו )המסייעת, בפיקודו של סטמפל(, עברה אימונים במרגמות כבדות ותותחי נ"מ, בסיוע חיל<br />
התותחנים.<br />
במהלך שנת 1956 החליט המטכ"ל לפרק את חטיבת נבעתי ולהעביר את גדוד המרגמות הכבדות שלה אל חטיבת<br />
הצנחנים שהיתה בשלבי ההתארגנות וכונתה חט' 202. חיילי גדוד זה שנמצאו מתאימים לשרת בצנחנים שוגרו<br />
לקורס צניחה והוכשרו להיות צנחנים שתפקידם : מתן סיוע ארטילרי ליחידות החטיבה.<br />
כך הונחו היסודות להקמתה של יחידת ארטילריה מוטסת ומוצנחת בצה"ל. אולם מן היסודות ועד להקמת<br />
התשתית והמבנה של הארטילריה המוטסת - עוד ארוכה היתה הדרך.<br />
2
)1956<br />
מבצע קדש<br />
למבצע קדש )אוקטובר יצאה חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון עם גדוד המרגמות הכבדות שלה,<br />
גמ"כ 332. המג"ד היה אלכם פרג. לכח צורף גם גדוד 404 שהיה מצויד בתותחי ליטראות )מתוצרת בריטניה(.<br />
משימת הצניחה הוטלה על גדוד 890 בפיקודו של רפאל איתן )רפול( ואילו שאר גדודי החטיבה עשו דרכם בשיירה<br />
על הקרקע אל עבר מיצרי המיתלה שבסיני. בדרכם, בכונתילה, הופעלה לראשונה הארטילריה הצמודה של<br />
הצנחנים: הסוללות של תותחי 25 ליטראות טווחו על כונתילה, אך בשל הזדהותן הלקויה בשטח, הן לא השיגו<br />
פגיעות במטרה. לאחר ירי לא מדויק של שני פגזים איבד המח"ט את סבלנותו, וכונתילה נכבשה ללא סיוע<br />
ארטילרי. אך בהמשך המסע, בתקיפה על א-נחל, ניסה שרון שוב להפעיל את הארטילריה שלו ; הפעם קיבלו<br />
הצנחנים כסיוע מנת אש מדוייקת ומרשימה אשר הונחתה על העיירה, תוך-כדי הסתערות של הצנחנים על היעד.<br />
25<br />
---<br />
אותה עת היה גדוד 890, שצנח ליד המיתלה, מוטרד ע"י ירי של המצרים ובידיו אין נשק ארוך-טווח לתגובה.<br />
שמחתם של הצנחנים הייתה רבה, כאשר גילו כי הצרפתים הצניחו באזור מספר מרגמות 120 מ"מ "ברנדט". אך<br />
כאשר אותרו המרגמות התגלתה השמחה כמוקדמת מדי: הסתבר כי הן היו חסרות את האבזרים הדרושים<br />
לכיוון ולירי. אלה הוצנחו בנפרד אך לא אותרו. סגן חירם "פיחוטקה" וסמל מיקי עוז, מאנשי פלוגה ד' שהיו בעלי<br />
הכשרה במרגמות 120 מ"מ, הפעילו פתרונות מאולתרים וירו במרגמות אל עבר הכוחות המצריים שבשטח. אך<br />
בהעדר האבזרים החיוניים, היו תוצאות הירי הזה מאכזבות. בלילה חברו כוחות החטיבה עם ועם שחר<br />
נשלחה חוליית תצפית, שכללה קת"ק, אל המצוקים שחלשו על המייצר.<br />
גדוד 890<br />
כאשר נכנס הסיור המפורסם אל תוך מיצר המיתלה, צורפה אליו סוללת מרגמות מגדוד 332. כשהחל להתפתח<br />
קרב, פרסה הסוללה בצד הדרך והתחילה לירות אל עבר המצוקים, על-פי הנהיוו7 שקיבלה מקציני חי"ר שהיו בין<br />
הכוחות הקדמיים. סגן אבי בן אברהם, הקע"ת, זוכר כי המצרים החלו לירות על הסוללה מן הגבעות הסמוכות,<br />
ואז הופנתה לעברם אחת המרגמות בכינון ישיר והעסיקה אותם, בעוד שאר המרגמות ממשיכות לתת סיוע שוטף<br />
לכוחותינו. אש המרגמות הייתה מפוזרת ולא נמשכה זמן רב : מטוסים מצריים תקפו את הכח שבמיצר ופגעו<br />
בסוללה פגיעות ישירות ; משאית תחמושת התפוצצה בקול נפץ אדיר. היו נפגעים והסוללה יצאה מכלל פעולה.<br />
מנקודת התצפית שלו במרומי הצוק הבחין הקת"ק יעקב צור במתרחש : מיד כשהחלה ההתקלות של סיור<br />
הצנחנים במארב המצרי דווח לחטיבה במכשיר הקשר שלו והציע סיוע ארטילרי. בהמשך הקרב חזר וביקש<br />
מספר פעמים אישור להפעיל את התותחים של גדוד 404, אשר כבר היו מטווחים על המצר. אך בשל חוסר נתונים<br />
ואי בהירות ששררה במפקדת החטיבה, והיות ולא היה ברור לגמרי היכן ממוקמים כוחות צה"ל שבמיצר )והיה<br />
חשש כי יפגעו(, לא ניתן האישור המבוקש. לצור לא נותר אלא לצפות בצנחנים המסתערים במורדות המייצר<br />
ומחרפים את נפשם ללא כל סיוע ארטילרי. כל הפצרותיו להעניק סיוע כזה נענו.<br />
בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים<br />
- לא<br />
.<br />
:<br />
זמן לא רב לאחר מבצע קדש, בשלהי 1956, החליט המטכ"ל לצמצם את כוחותיו הסדירים של צה"ל, ולהרחיב<br />
את מערך כוחות המילואים. במסגרת המהלך הזה הפך גם גדוד המרגמות 332 לגדוד מילואים. אך הצנחנים לא<br />
ויתרו על תשתית הארטילריה גרעין של תותחנים בסדיר הצטרף 890, לפלוגה המסייעת, והמשיך שם באימונים.<br />
תפקידם העיקרי של תותחנים-צנחנים אלה היה להכשיר ולאמן צנחנים, שיועדו להצטרף, בתום שרותם הסדיר,<br />
לגדוד המילואים 332 ולאייש את סוללות המרגמות בנות 120 מ"מ של גדוד זה.<br />
גדוד 332 עצמו החל לפתח תרגולות ברמה של גדוד, לרבות הצנחה של מרגמות על ציודן, נושא חדש שהיה במידה<br />
רבה בגדר תעלומה. מפקד הגדוד היה יהודה נאות<br />
למעשה, לצה"ל לא היה אז ממי ללמוד את תורת ההצנחה של יחידות ארטילריה. כל מה שידעו היה כי ניתן<br />
להצניח מרגמות, שכן מרגמה שוקלת כ-360 ק"ג וניתן לתמרן להצנחה גוף במשקל כזה. מה שעוד היה ידוע<br />
לאנשי הגדוד : שגם בצבאות אחרים הנושא הזה אינו מן הפשוטים עם זאת זכרו ותיקי הגדוד היטב את תחושת<br />
חוסר האונים, אשר לוותה את חיילי הגדוד של רפול, אשר צנחו במיתלה. המצרים<br />
3
התקדמו לעברם ולצנחנים לא הייתה תשובה של ממש : הם עצמם צנחו ללא מרגמות ונאלצו להמתין לכוחות<br />
הסיוע הארטילרי שלהם אשר עשו את דרכם לעבר המיתלה בנסיעה, ביחד עם שאר יחידותיה של חטיבת<br />
הצנחנים.<br />
במצב דברים זה ניגשה חטיבת הצנחנים לפתח שיטה משלה להצנחת ארטילריה. שותף חשוב בפעילות הזו נמצא<br />
באנשי מערך ההספקה בהיטס של הצנחנים. הבעיה הראשונה הייתה לאתר שיטה מתאימה להצנחת המרגמות,<br />
מבלי שייגרם להן נזק. היום, בחצי חיוך, נזכרים ותיקי הגדוד בתלאות שעברו אז. הרבה תסכול היה כרוך<br />
בניסיונות הראשונים להצניח מרגמות, שהסתיימו לא פעם בריסוק איברים - למרגמות, כמובן. "פעם אחת,<br />
במהלך תרגיל, צנחו בלילה עם ארבע מרגמות", נזכר רן כהן, ממפקדי גדוד . "מסיבה כלשהי נחתנו דווקא<br />
בלב מיקשת אבטיחים. כשניגשנו לבדוק את המרגמות הסתבר, כי אחת מהן בכלל לא הוצנחה בשל תקלה<br />
במטוס. בשתי מרגמות אחרות התעקמו הדורגלים התומכים ורק מרגמה אחת הצליחה לצנוח שלמה ללא פגע.<br />
בכל זאת התעקשתי לגרור את המרגמות למקומן ולהציב אותן. המראה שהתקבל עם אור ראשון היה משונה<br />
מרגמה הצביעה לכוון אחר )בגלל הדורגלים המעוקמים(. היינו מותשים לאחר לילה של גרירות וחפירות והנה<br />
מגיעים הרמטכ"ל )בר לב(, אלוף פיקוד הצפון )דוד אלעזר( והמח"ט שלנו. והמחזה הכי מוזר היה לצפות בחבורת<br />
הפיקוד הבכירה הזו ניצבת משתאה אל מול שלוש מרגמות מעוותות צורה. לשבחם של השלושה ייאמר, כי באו<br />
להתרשם ולטכס עצה כיצד לשפר ולתקן את הנושא הזה, שהיה אז חדשני בצה"ל ולא מוכר. עוד זמן רב עבר עד<br />
שפיתחנו את הטכניקות הדרושות להצנחה של מרגמה מבלי שתתרסק".<br />
: כל<br />
332<br />
היחידה מתגבשת<br />
ראשוני התותחנים אשר הצטרפו לצנחנים היו מעין "עריקים" אשר הפכו צנחנים ביוזמתם ולמורת רוחם של<br />
מפקדי חיל התותחנים. אך מפקדת חת"מ למדה להעריך את חשיבות הרעיון של ארטילריה מוטסת והחלה לספק<br />
עצות בשפע והדרכה. והעיקר: היא סיפקה את קציני התותחנים, אשר עברו קורס צניחה והיו לשלד המקצועי של<br />
הארטילריה המוטסת.<br />
4
"מרגע שהגענו לצנחנים, שכחנו שהיינו פעם תותחנים", אומר דני פריהר, מוותיקי הארטילריה המוטסת.<br />
"שמחנו להיות שותפים לכח, אשר נמצא תמיד קדימה וניסינו ללא הרף לשפר את הביצועים שלנו למען הכח<br />
הזה".<br />
ההצטרפות של התותחנים לצנחנים הביאה עמה גם מעין "משבר" זהות. רן כהן, למשל, הבטיח לקתמ"ר, כי גם<br />
כאשר יהיה בצנחנים, לא יוותר על סמל התותחנים ויצמיד אותו אל הכומתה האדומה שיקבל )במקום כומתת<br />
התותחנים השחורה(. אבל הצנחנים לא אהבו במיוחד את המראה יוצא הדופן הזה ועשו ככל יכולתם, כדי לסלק<br />
את הסמל מן הכומתה האדומה של רן. כשהדבר לא עלה בידם ניתר להם רק "מוצא" אחד ולשבור את<br />
קנה התותח המזדקר מעל לסמל...<br />
: לנסות<br />
- קיבלנו<br />
דני פריהר נמנה עם גדוד 332 של "גבעתי", אשר צורף לצנחנים. "דבר ראשון נעליים אדומות", הוא<br />
מספר, "אך המשכנו לחבוש את הכומתה השחורה של חת"מ. באותם ימים ניתנה הוראה לתפוס חיילים<br />
המתחזים לצנחנים, כדי "לעשות רושם" על סביבתם, בעיקר על בחורות. אחת לשבוע יצא ג'יפ ובו קצין מכל אחת<br />
מיחידות החטיבה ונסע ברחובות יפו ות"א כדי לאתר מתחזים כאלה. אנחנו עמדנו בפני אי נעימות : המדים שלנו<br />
היו מוזרים - מן תערובת של מדי צנחנים ותותחנים... ונוצר חשש של ממש, כי חיילים שלנו ייעצרו כמתחזים.<br />
לכן הוחלט, שלכל סיור כזה יצורף גם קצין משלנו אשר יוכל לזהות את החיילים ולהבטיח שיוכלו להמשיך<br />
ולבלות בעיר ולא בבית הסוהר".<br />
: סמל<br />
: לאנשי<br />
סוף דבר יחידת הארטילריה המוטסת והמוצנחת נותר עד היום סימן זיהוי ייחודי משלהם<br />
תותחנים מתנוסס על כומתה אדומה. בלבושם הם צנחנים לכל דבר. אך על הכומתה שלהם תמיד יתנוסס קנה<br />
התותח המצביע, יותר מכל דבר אחר, על היותה של היחידה הזאת מיוחדת במינה.<br />
לא אחת היו לצנחנים בעיות של ממש להבין את הצרכים המיוחדים של התותחנים שלהם. "הם ראו בנו מעין גוף<br />
זר, בעיקר בשנים הראשונות", אומר פריהר. "למשל, הצנחנים לא הסכימו שתביא איתך את כל הציוד האורגני<br />
שלך, כפי שמקובל בחיל התותחנים. הם ראו בציוד הזה גורם מסרבל. כמו כן, כאשר יצאתי עם הכח הקדמי<br />
כקש"א, לא הבינו מפקדי הכח מדוע אני זקוק לקשר שיבוא אתי, ועמדו על-כך שאסחוב בעצמי את מכשירי<br />
הקשר. אני זוכר היטב תרגיל אחד שבו מצאתי את עצמי סוחב שני מכשירים, ועם המשקל הזה על גבי הייתי<br />
צריך לטפס על כל גבעה והר במהירות, צמוד למפקדי כח הצנחנים".<br />
דווקא הקושי הזה של הצנחנים לתפוס את מהות הצרכים המיוחדים של התותחנים, הוא שהכניס את אנשי<br />
הארטילריה המוטסת לאמביציה : הם רצו להוכיח כי הם מסוגלים לנוע בקצב הצנחנים ולתה סיוע ארטילרי בכל<br />
מקום ובכל עת שיידרשו. "צריך להבין שהתוספת הזו של מרגמה 120 מ"מ ללוחמת הצנחנים יצרה מלכתחילה<br />
נטל כבד", מסבירים אנשי הארטילריה המוטסת. "לצנחנים יש דבר אחד חשוב להגיע במהירות לכל מקום<br />
שניתן בכלל להעלות בדמיון. הבעיה שלנו הייתה איך לסייע להם להגיע ליעדם במצב של ביטחון - כך שיידעו כי<br />
הם יכולים לקבל שם סיוע, אם לשם פיצוח מטרות האוייב ואם לשם ריתוק האוייב בעת ההתקדמות אל היעד,<br />
או אף לשם סיוע בחילוץ כוחות".<br />
:<br />
"לנו היו בעיות רבות וקשות. נניח, שכבר הגעת עם המרגמה. מה עם הפצצות, הרי כל העניין ר:וא להביא כמות<br />
מקסימלית של חומר נפץ על ראשו של האוייב; בלי זה אתה לא שווה שום דבר. והבעיה היא איך מצניחים<br />
מקסימום פצצות ביחד עם המרגמות ואיך מעבירים את כל הציוד הזה, במהירות האפשרית, אל מקום הירי".<br />
תרגולות ייחודיות<br />
הרצון להעניק סיוע ארטילרי בקצב צנחנים הביא ליצירתן של תרגולות מיוחדות ושל טכניקות של טיפול בציוד<br />
הארטילרי, שכמעט כולן פותחו על-ידי אנשי היחידה.<br />
כשהחלו אנשי הארטילריה המוטסת בשגרת אימונים, הסתבר להם היקף הבעיות שבהן היו צריכים להתמודד.<br />
כמעט כל הצנחה יצרה בעיה. החל בחייל הבודד וכלה ברמת הגדוד, למשל, הלוח הארטילרי. באותן שנים<br />
השתמשו התותחנים בלוח ארטילרי רב-ממדים, עשוי מעץ, שעליו היו מצמידים את גיליונות חישובי הירי. הלוח<br />
הזה לא התאים להטסה ולהצנחה. הוא היה <strong>גדול</strong> מדי ומסורבל והיה חשש כי ישבר ויימצא חסר תועלת. מה עשו?<br />
חתכו אותו ל - 4 חלקים, התקינו צירים ונוצר לוח ארטילרי מתקפל, מיוחד להצנחה.<br />
חלק ניכר מן העזרים שהכינו לעצמם, הותקן באופן פרטי במסגריות ובנגריות של אנשי היחידה או של הקיבוצים<br />
שבהם היו חברים.<br />
5
הצרכים המיוחדים הללו והכורח למצוא להם פתרונות "תוצרת בית" תרמו להתפתחותה של גאוות יחידה<br />
מיוחדת במינה. אנשי היחידה המוטסת ידעו, כי בראש ובראשונה הם צריכים לסמוך על עצמם, משום שבסופו<br />
של דבר הם יהיו אלה שיידרשו לתת דין-וחשבון על רמת הביצועים שלהם. אפילו "שרות ריגול" פרטי התפתח<br />
ביחידה. אנשיה קיימו יחסים טובים עם אנשי חיל-האוויר, וכאשר נודע להם על תכנון של תרגיל אווירי, נגשו<br />
לבדוק את האפשרות להצטרף לתרגיל ולנצל אותו למטרתם העיקרית: שיפור מתמיד בכושר לצנוח, להגיע מהר<br />
אל היעד ולהנחית מכת אש מהירה ומדויקת על המטרה.<br />
"הלוחמים ביחידה הזו התאפיינו בהרבה יוזמה אישית ובכושר אלתור בכל דבר ועניין", אומר יעקב צור,<br />
ממפקדי היחידה. "הדבר בלט גם במלחמות. כך, למשל, היו תופסים שלל אויב ומשמישים אותו מיד. במלחמת<br />
ששת הימים, למשל, נפל בידינו שלל מצרי של כלי ארטילריה, ובתוך ומן קצר ביותר הייתה לנו עוד סוללה בגדוד.<br />
וכך יצא שבחאן-יונס ירינו על המצרים בכלים שלהם עצמם, כאשר הלוחמים שלנו ערוכים לאלתר ולפתור כל<br />
בעיה שנוצרה".<br />
גדוד 332 תוגבר בבוגרי צנחנים ונח"ל מוצנח, שעברו קורסים מקצועיים, והחל משתתף בכל אימוני החטיבה,<br />
לרוב בהצלחה רבה. אולם בתרגיל <strong>גדול</strong> שהיה ב-1959 חלה טעות בכינון המרגמות ובטווחן וכתוצאה מכך נהרגו<br />
שני חיילים ונפגעו חיילים נוספים מגדוד 50. לקחי האסון הופקו מיד. המג"ד הגביר את קצב האימונים ואת<br />
הדרישות המקצועיות.<br />
הוויכוח בשאלה "האם אנו קודם תותחנים ואחר-כך צנחנים, או להיפך", העסיק את הלוחמים. היה ברור כי יש<br />
למצוא שילוב מתאים בין תורת חת"מ לבין הדרישות המבצעיות, התושייה והיוזמה של הצנחנים.<br />
במהלך השנים נוצר דפוס לתגבור כח אדם בארטילריה המוטסת. מפקדת קתמ"ר הייתה שולחת לגדוד קצינים<br />
שהתנדבו לשרת ביחידה, והצנחנים סיפקו את לוחמי הגדוד. לא פעם נוצרו בעיות, בשל המנטליות השונה<br />
ביחידות חת"מ ובצנחנים. מפקדים בכל הרמות שלא הצליחו לקלוט מיד את "רוח היחידה" התקשו להחזיק<br />
מעמד ונפלטו באורח טבעי. תהליך הגיבוש של היחידה היה איטי, אך החלה מתרקמת רוח יחידה מיוחדת ונוצרו<br />
גרעינים חברתיים של אנשים בעלי מוטיבציה גבוהה, נאמנות לחברים ומסירות למטרה. לא היו כמעט בעיות של<br />
משמעת, ומעשי התנדבות למשימות מיוחדות היו חזיון רגיל.<br />
הגדוד קיבל מדי פעם מג"ד חדש. המסורת הייתה שהמג"ד הוא איש צבא קבע ששירת במפקדת קתמ"ר ושימש<br />
מג"ד במנוי משנה. על-כן משך הפיקוד של מג"ד על גדוד זה נמשך כשנתיים בלבד. אחרי יהודה נאות פיקד על<br />
הגדוד אריה לוי )לימים קתמ"ר וראש אג"א( ואחריו אלי עשת )לימים רמנה"ס( ומאיר דורון )לימים סגן<br />
קתמ"ר(. באותם ימים החל חת"מ לקלוט כלים חדשים, כשהמגמה היא הצטיידות בכלים כבדים וארוכי טווח<br />
ככל שניתן. היחידה נאלצה להתמודד על מעמדה המיוחד ולהוכיח כי דווקא המרגמות הנגררות שברשותה הן<br />
הכלי המתאים ביותר למתן סיוע לצנחנים, גם אם בחוגי חת"מ הן נחשבות מיושנות משהו. היחידה הפעילה את<br />
המרגמות בקצב הצנחנים ומפקדיה דרשו כי החיילים יקבלו ציוד ונשק אישי דוגמת הצנחנים, בשל אופייה<br />
המיוחד של לחימתם.<br />
וכך, באמצע שנות הששים, הפכה היחידה בשלה ומגובשת, עם הרכב אנושי טוב של אנשים מאומנים,<br />
השולטים במקצועם הצבאי, נאמנים ליחידה וזה לזה. להשקעה באימונים במהלך השנים הללו נמצא ביטוי<br />
במלחמת ששת הימים.<br />
ערב מלחמת ששת הימים היה גדוד המילואים 332 יחידה אורגנית של חטיבת הצנחנים 35<br />
.<br />
בשנת 1961 הוקם גדוד מרגמות מוצנח נוסף - 425, עבור חטיבת צנחנים חדשה בפיקודו של דוידי. המג"ד הראשון<br />
היה עמוס ברעם. גדוד מילואים זה התאמן והתגבש כחלק אורגני של החטיבה.<br />
6
םעי<br />
מלחמת ששת הימים<br />
ב-1967 היו כבר הצנחנים כח <strong>גדול</strong>, המורכב משלוש חטיבות : החטיבה הסדירה, חטיבה 80 במילואים וחטיבה<br />
)בהליכי הקמה(. גדוד 332 שימש, כזכור, גדוד סיוע )במילואים( של החטיבה הסדירה. גם לחטיבה 80 היה גדוד<br />
סיוע ארטילרי משלה )במילואים( ועבור חטיבה 55 הוחל גם כן בארגונה של יחידת סיוע. בראשית<br />
1966 הייתה כוונה לבנות בחטיבה 35 גרעין של כח סיוע ארטילרי סדיר שישלים את גדוד המילואים 332. רס"ן<br />
מאיר דורון נשלח לחטיבה כקצין סדיר, כדי לשמש כמס"ח קבוע, אולם מלחמת ששת הימים גרמה לשינוי<br />
בתפיסה זו והתוכנית נגנזה.<br />
55<br />
- גמ"כ 425<br />
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים היו מספר תכוניות לפעולות מוצנחות, שבהן היו אמורות<br />
להשתלב גם סוללות של ו-425. ההכנות נעשו והציוד להצנחה היה כבר מוכן בשדות התעופה. אך כל<br />
התוכניות הללו בוטלו ברגע האחרון. הצנחנים נשלחו למשימות קרקעיות וגדודי הסיוע הצטרפו אליהם.<br />
גמ"כ 332<br />
גמ"כ 425, פרט לסוללה אחת, בפיקודו של מאיר ציקלג, צורף לחטיבה 55 למשימת כיבושה של ירושלים<br />
העתיקה. בירושלים ספג הגדוד הפגזה ארטילרית אשר עלתה בחייהם של ארבעה לוחמים ובמספר פצועים.<br />
הסוללה שלא עלתה עם הגדוד לירושלים יועדה למשימה במסגרת צג"מ בסיני. משבוטלה משימה זו, הצטרפה<br />
הסוללה, מיוזמתה, לכח שריון שיצא לכבוש את העיר עזה. הסוללה, בפיקודו של אורי אבני, ירתה בקרבות אלה<br />
במשך יומיים למעלה מ-1000 פצצות על עזה, ג'בליה, בית להיה ובית חנון, תוך-כדי דילוגים ובאלתור של<br />
פתרונות לבעיות שצצו במהלך הקרבות. מפה צבאית של האזור לא הייתה בידי מפקדי הסוללה והם נאלצו<br />
להיעזר במפת דרכים אזרחית שהתגלגלה לידיהם. מדי פעם הפעילו חיילי הסוללה אש נק"ל, כאשר נתקלו בחיילי<br />
אויב מטווח קרוב.<br />
ביום השני למלחמה "נשלפו" מיחידות החי"ר של חטיבה 55 חיילים, שנועדו לשרת בגדוד המרגמות של החטיבה.<br />
בעוד שהחטיבה עושה את דרכה לעבר ירושלים, אולתרה סוללת סיוע ובה ארבעה צוותי מרגמה, רכובים על<br />
ג'יפים אזרחיים מגויסים, מפי"ק ודרג קדמי. סוללה זו נשלחה להצטרף לחטיבה 80 ש, לחמה בסיני בכיבוש אום-<br />
כתף, אך בקרב זה הופעל רק הדרג הקדמי של סוללה זו. לאחר-מכן התגלגלה הסוללה, ביחד עם החטיבה, לגזרת<br />
רמת-הגולן ופרסה באזור תל-קציר. מעמדה זו ירתה הסוללה לראשונה אש.<br />
סיוע לכוחות המסתערים על תאופיק ובקרב זה אף התנסתה באש נ"ס )ללא נפג (.<br />
עלתה הסוללה למרומי הרמה ופרסה באזור קונייטרה.<br />
לאחר כיבוש רמת-הגולן<br />
7
.<br />
,80<br />
גמ"כ 332<br />
גויס בתחילת תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה והצטרף לחטיבת הצנחנים הסדירה בפיקודו של רפול.<br />
תחילה נועדה החטיבה לצנוח באזור אל-עריש ונערכו הכנות למשימה זו. לאחר מכן בוטלה תוכנית ההצנחה. רק<br />
סוללה א' נותרה ערוכה להצנחה )במסגרת מהלך אלטרנטיבי שבוטל אף הוא לאחר מכן(. משבוטל מבצע זה<br />
נמצאה סוללה א' "תקועה" בלי ציוד )שנארז להצנחה( ובלי משימה. המסו"ל ברקת צורף לאחר מכן כקש"א<br />
לגדוד של אלישע בחטיבה נדד עמו לגזרת לטרון ומשם לצפון, ולקראת סוף המלחמה השתתף במבצע מונחת<br />
ממסוקים לכבוש את הכפר פיק ברמת-הגולן<br />
ערב המלחמה, הסוללות האחרות עשו את דרכן דרומה. בלילה שלפני המלחמה הגיעו שתי הסוללות של גמ"כ<br />
לכרם שלום, כשהן רכובות על קומנדקרים הגוררים את המרגמות שלהן. סוללה ב' בפיקודו שי' יוחאי קורן ז"ל<br />
וסוללה ג' בפיקודו של רן כהן.<br />
332<br />
25<br />
890<br />
לקראת פרוץ הקרבות צורף מג"ד 332 למפקדה של רפול כמס"ח, ומפקדי סוללות ב' וג' צורפו כקש"א לגדודים<br />
ו-50. בעמדה נותרו אחראים הסמג"ד אדם נחשוני והקנ"א יעקב צור. ההכנות הסתיימו והחיילים תפסו<br />
תנומה, כשהם ממתינים לאור הבוקר ולאות המוסכם: "סדין אדום". משימתה של חטיבת הצנחנים הסדירה<br />
הייתה, בשלב הראשון, להבקיע את המערך המצרי באזור צומת רפיח, שבו התבצרו כוחות מצריים <strong>גדול</strong>ים.<br />
כשהאיר היום, ב-5 ביוני 1967, כבר ישבו החיילים מתוחים בחפירותיהם. לפתע ניתן האות. מטוטי חיל האוויר<br />
שנהמו חלפו ממעל ופניהם מערבה, וטורים של טנקים וזחל"מים החלו לחצות את הגבול. קולות המלחמה החלו<br />
נשמעים ורשתות הקשר התעוררו לחיים. גדוד הנח"ל המוצנח נקלע לקרב קשה, הופגז באש יעילה והיו לו כבר<br />
נפגעים רבים. בקשר נשמעו בקשות לסיוע והקנ"א בחן את הנתונים הסתבר כי המתחם המצרי נמצא מחוץ<br />
לטווח הרגיל של המרגמות, אולם ניתן להגיע אליו באמצעות מטען רקטי מיוחד )מה"ר(. העזרה הוצעה והקש"א<br />
יוחאי קורן, שהיה עם הגדוד הלוחם, יצא לטווח את המרגמות. הוא העביר נתונים פעם ופעמיים ואז נדם קולו<br />
בקשר. הכל קיוו שמכשיר הקשר התקלקל, אך מאוחר יותר נודעה האמת המרה: יוחאי נהרג. אחד מקציני גדוד<br />
הנח"ל המוצנח, דני וולף, יצר ביוזמתו קשר עם המרגמות ובטווח מאולתר הצליח להביא את הפצצות אל<br />
המטרה. הפגיעות היו "בול" ומן השטח נשמעו צעקות: "תנו כל מה שיש"! הרגמים הסתערו על מצבורי<br />
התחמושת והשמים התמלאו שובלים לבנים שנפלטו מן המנועים הרקטיים של הפצצות. מאות פצצות נורו בקצב<br />
מהיר, עד שהתקבלה הודעה כי האוייב חוסל והנחלאים חולצו מן הסכנה. תוך-כדי ירי הסתבר, כי חלק מכוחות<br />
האוייב מתרכז בחורשה מצפון למתחם. מבלי להפסיק את האש אל עבר המתחם העיקרי, החלה סוללה ב'<br />
להעסיק באש את הכוחות המצריים שבחורשה. האש הייתה יעילה ומדויקת וגרמה אבדות כבדות לאויב<br />
ולמצבורי התחמושת שלו שהחלו מתפוצצים.<br />
בלילה נע הגדוד לעבר צומת רפיח והתקדם משם צפונה, עם כוחות החטיבה, לכיוון ,חאן יונס ועזה. בכיבוש חאן<br />
יונס השתתפו המרגמות בהרעשת העיירה ובירי על מטרות שעל החוף ממערב. הרגמים "אימצו" כלים נוספים:<br />
תותחי ליטראות ומרגמות רוסיות שנלקחו שלל כולל התחמושת שלהם. כך גדל כח האש של הגדוד.<br />
8
-<br />
בימים שלאחר מכן שעט הגדוד עם החטיבה במסלול אל-עריש, רומני, קנטרה והגיע עד לגשר פירדאן שעל תעלת<br />
סואץ. לא היה עוד צורך בירי פצצות, אולם חיילי הגדוד הרבו להפעיל את נשקם האישי נגד חיילי חי"ר מצריים<br />
ונגד מטוסים מצריים שניסו מפעם לפעם לפגוע בשיירה. המג"ד וחבורתו היו צמודים כל העת למח"ט, רפול,<br />
ונלחמו עמו לאורך הדרך. סמל הקשר בני קידר אף זכה בציון לשבח על אומץ לבו בקרב של התקלות מקרוב<br />
בעמדות מצריות ברומני. בקרב הזה נפצע המח"ט רפול קשה ופונה לאחור. אהרן דוידי נועד למלא את מקומו<br />
ויצא לאתר את החטיבה. את הקשר הראשון יצר דוידי עם גמ"כ 332, הזדהה בקשר כקודקוד <strong>גדול</strong>, וביקש למסור<br />
לו נ"צ של החטיבה. בגדוד היססו לרגע ולא היו בטוחים אם אמנם קולו של דוידי נשמע במכשיר. "תאר את<br />
עצמך", ביקש הקנ"א של 332. "אני קודקוד <strong>גדול</strong> עם זקן", ענה דוידי. "תאר את הזקן", ביקש הקנ"א. "אדום עם<br />
שיער לבן", השיב במכשיר הקשר. אין ספק זה דוידי. ומיד ניתנו לו הנחיות כיצד לאתר את חניון החטיבה.<br />
בין המלחמות<br />
9
הלקחים שהופקו בגדוד 332 ממלחמת ששת הימים העלו, כי יכולתו לתת סיוע לא נוצלה במלואה. התחושה<br />
היתה, כי יש לשפר את הקשר ואולי גם את התקשורת ואת המעורבות עם החטיבה לגדוד הגיע מג"ד חדש,<br />
אברהם בר דוד )לימים והוא הכניס את היחידה לתנופת אימונים ושקד על שיפור הציוד והתאמתו<br />
לצרכים של כח מוצנח. שיטות ההצנחה של הציוד השתכללו והלכו, ולאחר מלחמת ששת הימים החל תהליך של<br />
מעבר להובלת קני ארטילריה באמצעות מסוקים. האימונים שבין המלחמות היו מפרכים: נוסו שיטות חדשות<br />
בהצנחה, נערכו תרגילי פתע רבים והופקו מהם לקחים, אשר הביאו לשיפור מתמיד באמצעים ובשיטות הפעולה<br />
של הארטילריה המוטסת.<br />
.<br />
10<br />
- קתמ"ר(,<br />
לא אחת התנהלו ויכוחים בשאלה: מה עדיף להצניח קודם את החיילים ואח"כ את קני הארטילריה, או להטיל<br />
את המרגמות, ואח"כ להצניח את החיילים. בעיה מרכזית היתה, כיצד מאתרים ביעילות את הציוד שהוצנח,<br />
מכנסים אותו ויוצאים לדרך. נוסו שיטות שונות ונדמה היה כי גם בח"א ובחת"מ, שלא לדבר על הצנחנים, נדבקו<br />
הכל מן ההתלהבות של הכח המתגבש הזה, אשר עשה את עצמו לאחד מאגרופי המחץ של צה"ל.<br />
ההצנחה היא דבר אחד. אך גם לאחר ההצנחה, על הקרקע, מתעוררות בעיות לא-קלות. ויש מי שאומר שרק על<br />
הקרקע צצות הבעיות האמיתיות. תחילה יש לאתר את המרגמות, לעתים בשעת לילה חשוכה ואפילה. אח"כ יש<br />
לקבץ את המרגמות ולפתוח במסע איתן אל היעד, כאשר, לעתים, אנשי היחידה נושאים אותן בידיים באזורי<br />
טרשים ובמעלה גבעות.<br />
הובלה בהיטס אינה מאפשרת העברה של ציוד בכמויות בלתי מוגבלות. אנשי היחידה נדרשו לכשר ההמצאה<br />
שלהם, כדי, למשל, לגרור שתי מרגמות באמצעות ג'יפ אחד, או להציב מרגמה אחת על גבי נ"נ ואת האחרת לגרור<br />
בעקבותיו. לנ"נ יש יתרונות משלו על-פני הג'יפ, אך באחד התרגילים הסתבר, כי בתוך מטוס מסויים שנועד<br />
להטיס את הכח נוצרה בעיה של מקום. מה עשו? פרקו את הקשתות ואת משענות הגב של הספסלים ועשו את<br />
הנ"נ שיתאים לתובלה במטוס.<br />
הצורך המתמיד בפתרון בעיות הביא לגיבוש חברתי מיוחד במינו ביחידה. הכל התעניינו בכל. רגמים למדו<br />
להפעיל כוונות, מפקדים עסקו בפיתוח רעיונות, וכולם נדבקו במין שגעון אחד. אשר דיאמנט, הצטרף לגדוד<br />
כקצין. הוא הגיע הישר מן התותחנים, כשהוא מתורגל ומנוסה בנוהלי הפעולה של חת"מ. "הגעתי לגדוד בשעת<br />
לילה", הוא מספר, "ויצאתי לסייר בין הסוללות. ליד אחת המרגמות מצאתי חייל מטפל בכוונת. שאלתי אותו<br />
מה המספר שלו והחייל פלט מספר בן 7 ספרות, המספר האישי שלו. אמרתי לו לא הבנת. מה המספר שלך<br />
343<br />
: 'אולי
בצוות'? והוא ענה : 'אין אצלנו מספרים'. שאלתי איפוא, אם הוא המפקד או הכוון'. 'לא זה ולא זה', ענה לי. 'אני<br />
הנהג'... בשבילי זה היה ממש הלם. הנהג? והוא מטפל בכוונת?! לאחר מכן הסתבר לי כי כך מקובל בכל שדרות<br />
הגדוד הזה. קודם כל - כולם צנחנים. וכולם יודעים לעשות הכל! ואלה גם לא חילים שאתה נותן להם, סתם כך,<br />
הוראה. להם - צריך להסביר. כולם שם ראש <strong>גדול</strong> ולא סתם ממלאי הוראות."<br />
אבי שדמי: "נוצרה יחידה צבאית שהיא עולם שלם בפני עצמו. זהו גדוד שיצר לעצמו יישות ועצמאות משלו. ואם<br />
נשאלת השאלה למה נהג בגדוד צריך גם להיות רגם, התשובה בעצם פשוטה: כאשר אתה צונח, אינך יכול לדעת<br />
מראש מי יגיע בשלום ומי, חלילה, ישבור רגל. לכן כולם צריכים לדעת את כל המלאכות וזה מה שקורה בגדוד<br />
הזה".<br />
האווירה המיוחדת הזו, הביאה למיעוט בבעיות משמעת. כמעט שלא היה צורך להעניש, והעונש החמור ביותר<br />
היה - הרחקה מן הגדוד. "פעם אחת," מספר יעקב צור, "היינו בתעסוקה בקו ואחד מאנשי הצוותים קילל את<br />
מ"פ המפקדה והתפרע באופן שאינו מקובל אצלנו. הקצינים לחצו עלי להכניס אותו לבית סוהר. העמדתי אותו<br />
למשפט, ולאחר שהסתבר לי כי העובדות שבהן הואשם נכונות, אמרתי לו: 'אם אתה מתנהג כך, אני מגרש אותך<br />
מן הגדוד'. החייל נדהם, אך קיבל את גזר הדין, נטל את חפציו ויצא אל הכביש לתפוס טרמפ. לאחר זמן מה חזרו<br />
שניים מקציני הגדוד מחופשה, באו אלי ושאלו : 'מה קרה עם החייל הזה? ש' אלתי מדוע הם מתעניינים. והם ענו:<br />
'כי הוא יושב ליד הכביש ובוכה'. המקרה הזה יכול להמחיש איך העונש הזה של הרחקה נחשב חמור הרבה יותר<br />
ממאסר!". רן כהן מאחר את דבריו של יעקב צור ומוסיף נאלצתי לומר למישהו שאני לא סומך עליו, זה<br />
היה חמור מכל עונש מקובל. אני זוכר שפעם בא אלי אחד מאנשי היחידה וטען שאינו יכול לצנוח כי הוא אינו<br />
מרגיש בטוב. ידעתי שזה תירוץ וכי הסיבה האמיתית לחוסר רצונו לצנוח היא פחד. אמרתי לו גם אני<br />
לא הולך לצנוח כי אני אוהב את זה, ואני לא דורש ממך לצנוח מתוך אהבת הצניחה. אני צונח כי מדינת ישראל<br />
זקוקה לגדוד מוצנח של ארטילריה. אז - או שאתה בא ואז אנחנו ביחד, או שאתה לא בא ואז אתה יכול לעוף<br />
מפה! הוא עלה למטוס וצנח...<br />
"כל העניין של עונשים וטרטורים לא היה קיים אצלנו, כי לא היה צורך בדברים האלה בגדוד הזה. 'לכולם היתה<br />
גאווה אדירה להיות שייכים לגדוד, ועד היום יש חיילים, כמעט בני חמישים, שמסרבים בכל תוקף לעזוב את<br />
הגדוד"...<br />
: 'תשמע,<br />
: "אם<br />
למרות ההישגים של היחידה, היה עליה להתמודד, כמעט בכל שנות קיומה, עם קושי מסויים בתקשורת. עם<br />
מפקדי הצנחנים היחסים היו אמנם מצויינים, אבל הצנחנים לא הצליחו להתגבר על התחושה, כי קיימת סתירה<br />
מהותית בין צנחנים לבין תותחנים. הסיפור הבא ימחיש זאת. רפול צפה פעם בתרגיל של ירי ארטילרי וניסה<br />
להתערב במתן פקודות האש של התותחנים. "הוא פשוט היה משוכנע, שההבנה שלו את השטח, כאיש חי"ר,<br />
טובה משלנו", מספר יעקב ברקת. "כאשר רפול שמע פקודת טווח שלנו 'ימינה למשל, הוא לא יכול עוד<br />
להתאפק ואמר: 'מה פתאום 200? אני מתערב איתכם שזה 1200'! בשלב מסויים החלטנו להמחיש לו שהוא<br />
טועה. 'הסכמנו' לתקן את הטווח על-פי ההנחיות שלו והפצצה, כמובן, עפה לכיוון אחר לחלוטין מן המטרה<br />
שעליה נועדה לנחות. לשבחו של רפול ייאמר, שהוא הודה מיד בטעות שלו, אבל הוא לא ויתר ואמר לנו : 'טוב, פה<br />
ניצחתם. עכשיו נראה אם אתם יודעים לירות ברובה'... המשימה הוטלה על יוחאי קורן ז"ל. רפול אמר לו- 'אתה<br />
רואה שם את החבית, 300 מטר לפנים? תירה בה' . יוחאי כרע בשקט, כיוון את הרובה והכניס במדוייק כדור אחר<br />
כדור, עד תום המחסנית, ישר לתוך החבית. ורפול? רפול הציץ בקורן מזווית עינו, חבש את הכובע האוסטראלי<br />
המפורסם שלו, עלה על האוטו שלו ונסע".<br />
'200<br />
אך בכל אלה לא היה כדי לפגוע בהערכה של מפקדי הצנחנים לביצועי היחידה. אחד ממפקדי חטיבת הצנחנים<br />
ביקש פעם, בתום תרגיל, לכנס את חיילי הארטילריה המוטסת עד לאחרון הרגמים, שמטבע הדברים נמצאים<br />
תמיד מעט מאחור, ואינם צופים ישירות אל היעד המותקף. כאשר התכנסו כל הסוללות אמר אותו מח"ט משפט<br />
קצר אחד : "חבר'ה, אחרי הביצועים שלכם היום, הדבר היחיד שאני רוצה הוא, שאם תהיה מלחמה, אתם תהיו<br />
צמודים אלי".<br />
תופסים תנופה<br />
11
בינתיים נוספו לצנחנים חטיבות, ועתה היה כבר ברור למפקדת קצח"ר, כי כל חטיבת הצנחנים זקוקה לגדוד<br />
סיוע ארטילרי משלה. יחידות הארטילריה המוטסת קלטו צנחנים, בהם בוגרי גדוד הנח"ל המוצנח וקציני<br />
צנחנים, אשר עברו הסבה לתותחנות.<br />
ב-1968 נערכה פשיטה על העיירה כראמה שבירדן. קציני קישור ארטילרי מגדוד 332, אז בשרות מילואים בבקעת<br />
הירדן, צורפו לחטיבת הצנחנים והשתתפו בלחימה. רן כהן ויעקב ברקת הפעילו סוללות של תותחי 155 מ"מ,<br />
ליטראות ומרגמות 120 מ"מ והצליחו לחפות על כוחות הצנחנים, שהתקדמו בציר הצפוני, ואף ליצור "מסך אש"<br />
סביב צומת אל-מצרי בעת ניתוק המגע עם הצבא הירדני והמחבלים.<br />
25<br />
332<br />
ב-1969 עזב בר דוד את גדוד ובמקומו התמנה למג"ד רס"ן יעקב צור, ששימש סמג"ד. זו פעם ראשונה<br />
שלגדוד מונה מפקד איש מילואים, מוותיקי היחידה. החלה סידרת אימונים במטוסי תובלה ובמסוקים, ונערכו<br />
הצנחות. הרבה אילתורים וחידושים הגיעו לעולם ביוזמת אנשי הגדוד. גם מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ<br />
החלה לתבוע שיתוף כוחות נוספים, בנוסף לכוחות שהיו באזור, וקציני הקישור של הגדוד ירדו עם חטיבת<br />
הצנחנים למבצע ה"בוקסרים". באותה שנה נטלו גדודי הארטילריה המוטסת חלק גם במרדפים אחרי מחבלים<br />
בבקעת הירדן ובבקעת בית שאן.<br />
405<br />
הרעיון של ארטילריה מוטסת מצא לו אוהדים גם במפקדת קתמ"ר, אשר בעבר הסתייגה מן היחידה הזו,<br />
שהתעקשה לפתח לעצמה תו"ל משלה ולאמץ לעצמה שיטות פעולה שלא היו מקובלות בחת"מ. לשינוי הגישה<br />
תרמה אולי העובדה, שכמה מראשי חיל התותחנים עצמם שרתו בעבר כמפקדי גדודים של הארטילריה המוטסת.<br />
עד כדי כך התרשמה מפקדת קתמ"ר מביצועיהם של גדודי הצנחנים של הארטילריה המוטסת, עד שהלכה<br />
והקימה סוללה של "תותחים מעופפים" במסגרת חיל התותחנים עצמו, בלי קשר לצנחנים. סוללת "טייגר"<br />
הוקמה בראשית 1973 וצוידה בתותחים אמריקאים קלים 102-M, בקוטר של 105 מ"מ, אשר היו יבילי אוויר.<br />
את הסוללה איישו תותחנים אשר עברו קורס צניחה וחיילים מן הנח"ל המוצנח. הסוללה פעלה בשרות סדיר<br />
במסגרת גדוד חת"מ עד תום מלחמת יום הכפורים, ולאחר מכן הועברה למערך המילואים.<br />
מבצעי "נתרן"<br />
12
איכות הביצוע של לוחמי הארטילריה המוטסת, מהירות הפעולה שלהם ויעילות הפגיעות עשו להם שם, וצה"ל<br />
הבין כי נוצר כאן כח מחץ מיוחד, עם כישורים יוצאי דופן, אשר ניתן אולי לנצלו ליעד שונה מן המטרה שלה נועד<br />
מלכתחילה.<br />
"נתרן" היה שם קוד של מבצעים מיוחדים, שבהם הונחת בלילה כח לוחם קטן, מצוייד במרגמות כבדות, הרחק<br />
בעומק שטח האוייב, והפגיז מתקנים צבאיים בהפתעה גמורה. נקל לשער איזו בהלה ודמורליזציה נגרמו לאוייב<br />
כשהוא נפגע בצורה יעילה ומדהימה היישר ב"בטן הרכה" שלו. לוחמי "נתרן" היו חיילים בסדיר, ולא השתייכו<br />
לאחד הגדודים של הארטילריה המוטסת, בשל החלטה כי בפעולות קרביות יזומות שבין המלחמות אין משתפים<br />
חילי מילואים, אבל הנסיון שנצבר בהפעלת מרגמות כבדות מוטסות, בעיקר בחטיבה 35, תרם לתעוזה להחליט<br />
לבצע פעולות "נתרן" ולגיבושה של שיטת הביצוע מפקדי הארטילריה המוטסת נמנו עם צוותי האימון אשר הכינו<br />
את חולית ה"נתרן" לפעולה.<br />
הרעיון התחיל להתגלגל עוד ב-1966, כשרפול היה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. איציק מרדכי, מ"פ החה"ן<br />
בחטיבה )היום אלוף(, הקים צוות לבדיקת הנושא ותרגל את אנשיו במרגמות 81 מ"מ ובמסוקי "סופר פרלון" .<br />
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים תכננו לתקוף בשיטה זו שדות תעופה של האוייב, אך תוכנית זו<br />
ירדה מן הפרק. לאחר המלחמה, חזר הנושא ועלה. מח"ט הצנחנים היה חיים נאדל ואיציק מרדכי היה סמג"ד<br />
890. אז עברו להתאמן במרגמות 120 מ"מ "קלות", והרבו לתכנן יעדים ממשיים. כשהחלה מלחמת ההתשה, היו<br />
מספר פעמים שבהן הוחלט לבצע, אבל מסיבות שונות בוטלו הפעולות ברגע האחרון. לבסוף הוחלט לתקוף את<br />
מחנה מאנקבאד שליד אסיוט בעומק מצרים. מפקד הפעולה היה איציק מרדכי, והכח מנה שני צוותי מרגמה:<br />
האחד מחטיבה 35 והשני מחטיבת גולני. מוביל מבנה המסוקים היה הטייס פרי, ואת המסוק השני הטיס שפי.<br />
למרות קשיים בדרך, הגיע הכח ליעדו ונחת על גבעה חולית כ- ק6 "מ מן היעד. מגבעה זו טווחו המרגמות, ממש<br />
בקצה הטווח היעיל שלהן, והנחיתו על היעד כ-60 פצצות, תוך-כדי גרימת מהומה נוראה ונפגעים רבים. הכח<br />
עצמו חזר לבסיסו בשלום.<br />
זמן מה לאחר מכן בוצעה פעולת "נתרן" נוספת במצרים. פיקד עליה שי תמרי, והיעד היה מחוה סאפאגה שלחוף<br />
מפרץ סואץ. גם פעולה זו הצליחה. אז הגיע "תורה" של סוריה, ובקיץ של שנת יצא כח בפיקודו של איציק<br />
מרדכי לתקוף את מחנה קטיפה. הפעם היה חידוש בשיטת ביצוע הפעולה נבחר מסוק "יסעור"<br />
והסתבר שדי במסוק אחד כזה כדי להעמיס ולשאת את הכבודה כולה. הוחלט גם כי המרגמות ימוקמו ב"שטח<br />
מת" ביחס ליעד, ואת הטווח יעשו בעזרת המסוק, שטייסו היה נחמיה דגן )לימים קצין חינוך ראשי(. גם פעולה זו<br />
הסתיימה בהצלחה. הנזק הפיסי והמוראלי לסורים היה <strong>גדול</strong>.<br />
1970<br />
: למשימה<br />
כל אותה עת המשיכו יחידות הארטילריה המוטסת באימונים. בספטמבר 1973 נערך לגדוד 332 אימון במסגרת<br />
תרגיל חטיבתי במתכונת של חרמ"ש. המח"ט, עוזי יאירי, לא היה מאושר מתוצאות התרגיל, אך מצא לנכון<br />
לשבח את ביצועיהם של צוותי המרגמות. לקראת ראש השנה השתחרר הגדוד, ונאמר לאנשים שלא ייקראו עוד<br />
לשרות מילואים עד לחודש מרץ 1974. לא חלפו שבועיים וכולם שבו ונפגשו בימ"ח. פרצה מלחמת יום הכפורים.<br />
מלחמת יום הכפורים<br />
1973<br />
13
ביום כפור שבת 6.10.73, בערך בשעה אחת-עשרה בבוקר, צלצל הטלפון בביתו של המג"ד צור. המח"ט עוזי יאירי<br />
היה על הקו. לא היה צורך ביותר מזה. הידיעה חלפה כברק בין קציני וחיילי הגדוד. אחר-הצהריים כבר היו רובם<br />
במחנה, מארגנים בקדחתנות את הזחל"מים, המכמתי"ם ושאר כלי הרכב, בפיקודו של הסמג"ד רן כהן. במטה<br />
החטיבה רכנה חבורת הקישור של המג"ד עם מפקדי הסוללות על המפות. קבוצה זו הצטרפה למח"ט וביום א'<br />
אחה"צ הוטסה, ביחד עם כוחות חי"ר נוספים מהחטיבה, במטוסי נורד מנמיכי טוס אל ראס סודר שעל שפת<br />
מפרץ סואץ. המשימה של כח חלוץ זה הייתה לבלום את הטור המצרי השועט דרומה, שמטרתו הייתה להשתלט<br />
על שדות הנפט של אבו-רודס, ולאחר מכן לכבוש את שארם א-שייח.<br />
המצב בשטח היה עגום. כוחות דלילים, בלי כל נשק כבד, ובלי קשר קרקעי ואווירי אל העורף )הטיסות הופסקו<br />
מחשש קירבת הצבא המצרי(. היה עליהם לעמוד מול יחידות מצריות <strong>גדול</strong>ות ומול המון חיילי קומנדו שהגיעו<br />
לשטח מוטסים במסוקים. ביום ב' ובלילה שאחריו היו שעות רבות של לחץ וחששות כבדים.<br />
הדגל<br />
"היחידה שהיתה בראש סודר ערב הגיענו לשם הצטוותה לפנות את המקום ולהשמיד את כל הציוד שלה. שררה<br />
בהלה, והיה מי שפירש בדייקנות את פקודת ההשמדה, והחל מעלה באש גם מבנים וציוד אחר, שאין לו שימוש<br />
צבאי", מספר יעקב צור. "ניסינו למנוע את ה'שריפה הסיטונית' הזו. אמרנו לשורפים כי אנו צנחנים וכי בעוד זמן<br />
לא-רב תצטרף אלינו גם יחידת הארטילריה שלנו. דבר לא עזר. השתוללה שם דליקה, ובעיני אנשינו עמדו דמעות<br />
בעיניים כשראו בסיס של צה"ל עולה באש. ואז פנה אלי איציק, הנהג שלי, וצועק: 'הם שורפים את הדגל,'<br />
הסתבר, שבתוך המהומה שקמה שכחו להוריד את דגל המדינה, והתורן שעליו הוא התנוסס כוסה בלהבות.<br />
איציק לא היסס, זינק לתוך האש וחילץ את הדגל ששוליו כבר נחרכו. הנפנו את הדגל על הג'יפ והוא לווה אותנו<br />
אחר-כך במשך הצי שנה. עד היום שמור אצלי הדגל הזה".<br />
גדוד 332<br />
בינתיים התגלגל על שרשרותיו וגלגליו דרומה. הסמג"ד, רן כהן, הוביל את השיירה. התגבר על פקקי<br />
תנועה ומחסור בדלק, חצה את סיני והגיע ביום ב' לעת ערב אל מיצרי המתלה. המהומה בשטח היתה עצומה.<br />
בדרך ניסו להפנות את הגדוד למשימות של סיוע באיזור. הסמג"ד התעקש ודבק במשימתו , "להגיע אל החטיבה<br />
שלנו". למרות אזהרות שהדרך לראס סודר כבר חסומה על-ידי כוחות מצריים, עקף הגדוד את המחסומים ושעט<br />
דרומה על ציר "עזבון" כשהוא ערוך לקרב.<br />
יום ג' לפני הצהריים. במפקדת החטיבה שבראס סודר שררה רוח נכאה, והמצב נראה חמור. לפתע נשמע במכשיר<br />
הקשר של המס"ח קול מוכר, ששידר את הקוד של גדוד המרגמות. "היכן אתם"? שאל צור המופתע. "בדרך<br />
14
אליכם, על ציר עזבון", השיב לו רן. קשה לתאר את השמחה. המג"ד קפץ על רכב וממהר לקדם את פני הגדוד<br />
שפרץ ועבר בציר. הפגישה נרגשת מאד והתקיימה לקול שריקת כדורים, בשל התקלות עם כח קומנדו מצרי<br />
על רכבו נשקו ותחמושתו הכבדה, העלו את המוראל של כולם.<br />
שהסתתר בסביבה. הופעת גדוד<br />
הגדוד נשלח מיד לפריסה להגנה.<br />
332 בגיזרה,<br />
הרכב הכח במקום היה מוזר : מפקדת חטיבת צנחנים, גדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי, פלוגה של מכי"ם,<br />
ג'יפים אחדים של הסיירת, כפלוגה של טנקי מג"ח, מספר טנקים מסוג שרמן, מספר טנקים רוסיים מסוג<br />
שהיו באימונים שגרתיים בסביבה וסוללה של טילי הוק, שהיו יעילים נגד המסוקים המצריים. בסך הכל<br />
רב. בשל זאת היתה משימתו של גדוד המרגמות חשובה, להקדים ולבלום באש כל נסיון מצרי להתקדם. אנשי<br />
הסוללות נעו ודילגו בזריזות, פגעו יפה באוייב והתחמקו מאש תותחיו, בו בזמן הגנו על עצמם מפני אנשי<br />
הקומנדו המצרים, שבהם נתקלו שוב ושוב, וכן מפני תקיפות אפשריות מהים. קציני התצפית של הגדוד נעו כל<br />
הזמן קדימה, טיווחו את האש והיו מקור מודיעיני לחטיבה. חיל האוויר תקף במרץ את כוחות השריון המצרי<br />
באזור עיון-מוסא מצד צפון, וגם הוא הביא להקלת הלחץ.<br />
.T -54<br />
- ערב-<br />
במהלך קרבות אלו אובחנו פגיעות יעילות של הגדוד בכח שריון ובכח חי"ר מצריים, ומספר טנקים וכלי רכב<br />
נדלקו מפגיעות של פצצות זרחן.<br />
חלק מיחידות הגדוד ספג אש נ"ס של מרגמות ותותחי אוייב, ונאלץ לדלג מעמדה לעמדה בכדי להתחמק מפגיעות<br />
ובכדי למנוע איתור העמדות בהן היה.<br />
בשל מידע שקבלנו משבוי מצרי, הצליח הגדוד ללכוד בשבי קבוצה <strong>גדול</strong>ה של חיילי קומנדו וטייסים מצריים,<br />
שרידים של כח אוייב שנחת במסוקים באזור.<br />
בשלב מסויים הוחלט, שהגדוד יצורף לכח משימה מושט, אשר יחצה את המפרץ ויכה במצרים מעורפם. המג"ד<br />
טס במסוק לשארם לקבל הנחיות והגדוד החל בהכנות, אך המבצע בוטל.<br />
כוחותינו החלו להתקדם צפונה למרות העייפות, וללחוץ על המצרים הנסוגים. זה היה מעודד. מצד שני החל<br />
מסתמן מחסור, בשל הניתוק של אזור זה מעיקר הכח בסיני. חסרו תחמושת, מזון, מים וסיגריות.<br />
החל התהליך הרגיל של השלמת ציוד ונשק ממקורות שלל.<br />
15
122 מ"מ<br />
בינתיים הגיעה תגבורת ארטילרית לגזרה מכיוון שארם, שכללה גדוד מילואים של תותחי שלל וסוללת<br />
נגררים. המג"ד צור הורה להם לפרוס בשטח והם הצטרפו למשימות התקיפה וההטרדה נגד המצרים,<br />
לרבות ירי על מטרות עד העיר סואץ. הם לא נבהלו ממסכי האש שירו המצרים בתותחי שדה ובתותחי החוף<br />
שלהם מעבר למפרץ. רק קצין הסיוע האווירי של הגדוד, דני פריהר, לא היה עמוס במיוחד. גזרה זו לא זכתה<br />
לקבל סיוע אווירי של ממש, מלבד התקיפות שהיו באזור עין-מוסא.<br />
155 מ"מ<br />
ב-22 באוקטובר הוכרזה הפסקת אש. באותו זמן הגדוד נמצא כעשרה ק"מ מדרום לעיר סואץ, כשהוא סוגר על<br />
הארמיה המצרית המכותרת. שוב באו יומיים של קרבות, שבהם השתתפו אנשי הגדוד, ביחד עם יחידות אחרות<br />
שבסביבה, בהפלת מסוקים מצרים המנסים להתגנב אל הנצורים, ולבסוף הפסקת אש ממשית ב-24 באוקטובר.<br />
הגדוד חזר לראס סודר, ומשם קיבל הוראה לנוע אל אזור המעבר על תעלת סואץ, ליד החווה הסינית. לאחר מסע<br />
ארוך ומייגע, נפרס הגדוד על שפת המים של הגדה המזרחית של התעלה בקילומטר ה-103 )כשבעה ק"מ מצפון<br />
לגשרי הצליחה שהוקמו( בתוך מעין מובלעת ארוכה, המוקפת משלושת צדדיה בכוחות מצריים. בגיא-צלמוות זה<br />
המלא בפגרי אנשים, בטנקים ובכלי רכב הרוסים ושרופים שלנו ושלהם, התחפרו והתבצרו האנשים היטב היטב,<br />
ושם בילו יותר מארבעה חודשים ראוי לציין כי הגדוד הוצב ככח קדמי ביותר בתפר שבין הארמיה המצרית<br />
השנייה לארמיה השלישית, ומשימתו הייתה לבלום כל ניסיון מצד המצרים להפתיע, או לחבור בין הארמיות<br />
ולהשתלט על אזור הגשרים.<br />
הימים חלפו והפכו לשגרה. אך בגדוד היתה פעילות מתמדת. בונים בונקרים, משפצים כלי רכב ורק"ם שלל,<br />
אוספים כלי נשק ותחמושת, ואפילו חוגי לימוד פועלים כסידרם. הופכים ומתווכחים במהלכי המלחמה,<br />
ומתפלאים כיצד הועברו בחופזה כוחות צנחנים מגזרתנו בראס סודר ונשלחו לקרב בחווה הסינית, בלי כח סיוע<br />
אורגני, ואפילו בלי קציני הקישור הארטילריים מהגדוד. והלא יכולנו לעזור להם בשעת הצרה שנקלעו אליה...<br />
אכן, חבל!<br />
היתה זו תקופה קשה מבחינה נפשית. היה ניתוק בין אנשי המילואים והמשפחות וכן ניתוק בין הגוף העיקרי של<br />
הגדוד ובין חבורת הפיקוד שלו אשר שמשה כמפקדת סיוע לחטיבת הצנחנים, ולפיכך נצמדה<br />
16
למפקדת החטיבה, נדדה אתה ממערב לתעלה ולבסוף חזרה מזרחה והתמקמה במיצר המתלה. הסיוט הגיע<br />
לסיום במרץ 1974. הגדוד חזר והתאחד, הרס את מוצביו ולאחר שהשתתף בטקס ה"וויתור" על גשרי התעלה,<br />
נסוג לאזור טסה ומשם עלה צפונה אל בסיסו הקבוע, שם נערך מסדר השחרור, בנוכחות המשפחות.<br />
גדוד<br />
17<br />
343
425 גדוד<br />
במלחמת יוה"כ לחם הדרג הקדמי של הגדוד של אורי וגמן, במסגרת חטיבת הצנחנים האורגנית שלו בגזרה<br />
המצרית, ואילו הגדוד עצמו לחם בגזרות ירדן וסוריה.<br />
הדרג הקדמי השתתף בקרבות עם חט' 55 והשתתף בצליחת תעלת סואץ ובקרבות שמעבר לתעלה. בקרב על<br />
סרפאום נפצע אחד המסו"לים, חנן דוידסון ז"ל, ולקשר מאיר שרעבי הוענק אות המופת על חילוצו תחת אש.<br />
על הגדוד שנפרס באזור נבי-מוסא הוטל לחסום את כביש ירושלים בפני אפשרות של פלישה ירדנית.<br />
לקראת כיבוש מוצב החרמון עלה הגדוד צפונה ונפרס באזור מג'דל שמס וסייע לחט' גולני לכבוש את מוצב<br />
החרמון.<br />
עם תום הקרבות ירד הגדוד למשמר הירדן ומשם דרומה לעובדת, וביצע אימון הסבה למכמ"ת 120 מ"מ.<br />
בתום אימון ההסבה חזר הגדוד צפונה ותפס עמדות סיוע בגזרה שבין הר דב לכפר גלעדי. לאחר 5 חודשי שירות<br />
שוחרר הגדוד.<br />
הגדוד התארגן בפיקודו של אבני במסגרת חט' 80, במטעי עמק החולה והשתתף בכיבוש תל-שמס. תוך-כדי ביצוע<br />
המשימה ספג הגדוד אש נ"ס שגרמה לנפגעים, והיה חייב לדלג.<br />
לקראת סוף המלחמה הוטסה סוללה מהגדוד במסגרת כח שהונחת ממסוקים בפסגת החרמון. הסוללה נתנה<br />
סיוע לכיבושו מחדש של מוצב החרמון. עם שוך הקרבות התמקם הגדוד במובלעת הסורית באזור מזרעת בית<br />
ג'אן למספר חודשים, עד לשחרורו.<br />
סוללת ה"טייגר" של חת"מ<br />
במלחכות יוה"כ הוצבה הסוללה בתל-נוף והשתתפה בשתי פעולות מוטסות לעומק שטח האוייב. בתוך כך היא<br />
נחתה על ג'בל עתקה, במסגרת עוצבת קצח"ר. הפעולה הראשונה היתה מוצלחת, ובמהלכה הסוללה פגעה<br />
במפקדת חט' מצרית. הפעולה השנייה היתה פחות מוצלחת בשל תנאי מזג אוויר גרוע ובשל תנאי קרקע קשים<br />
באזור העמדה המתוכנן.<br />
עם סיום מלחמת יוה"כ שוחררה הסוללה משירות סדיר ועברה לשרת במסגרת מילואים.<br />
בשנת 1976 בוטלה מסגרת זו וחיילי הסוללה צורפו לגדוד<br />
.343<br />
אחרי המלחמה<br />
332<br />
הצבא כולו נכנס לתהליך של שיקום ושל שיפור. גם גדוד נטל את חלקו. הזחלמי"ם הישנים נושאי המרגמות<br />
עברו הסבה. עבירותם וקצב תנועתם שופרו, כדי שיעמדו בקצב של החטיבה. אך נשארו המגבלות הבסיסיות של<br />
סרבול, חוסר אפשרות הטסה במסוקים והטווח הקצר יחסית. לחטיבה הגיע מח"ט חדש, מתן וילנאי, ובגדוד<br />
התמנה מג"ד חדש, רן כהן. מתן ורן שמו דגש מחודש על ההטסה ועל הצניחה, מה שחייב לרדת מהמכמתי"ם<br />
ושוב להפעיל מרגמות נגררות בשיטה ה"קרקעית". בו-בזמן התעצם חיל התותחנים בתותחים מתנייעים ובציוד<br />
עזר חדיש ומורכב, כך שהפער המקצועי והתפיסתי בין מפקדת החיל ובין יחידות הסיוע המוצנחות הלך והתרחב.<br />
התמזל מזלם של הצנחנים והמג"ד לשעבר, אברהם בר-דוד, מונה לקתמ"ר. הייתה לו אוזן קשבת והבנה לצרכים<br />
המיוחדים. הוא גנן נתן את דעתו לחיפוש כלי ארטילרי חדש, יביל אוויר, שישלים את המרגמה ויהיה בעל טווח<br />
יותר ארוך.<br />
וגדוד 332<br />
בסוף שנת 1974 הוכרזה כוננות גבוהה בגזרה הדרומית, גויס בצו חרום. הוא ירד לפתחת המתלה ע"י<br />
מצבת פרקר, ביחד עם החטיבה הסדירה של הצנחנים. בתקופת הכוננות ביצע הגדוד אימון עצמאי ונתן סיוע<br />
לגדודי החטיבה.<br />
332 היה<br />
בשנים 1976-1974 הועסקו שלושת הגדודים בתעסוקה מבצעית. גדוד פעמיים בגבול הצפון והדרג הקדמי<br />
שלו השתתף בחדירות ובמארבים מעבר לגבול. הדרג האחורי ביצע ירי - מנע אינטנסיבי וירי על מטרות.<br />
ביצע תעסוקה מבצעית בגבול לבנון ובסיני. גדוד 425 ביצע תעסוקה מבצעית בגבור הלבנון וכן ביצע הסבה<br />
למרגמות מתנייעות על זחלמי"ם.<br />
גדוד 343<br />
בשנת 1976 ביצע גדוד 332 תרגיל עצמאי מוטס )תרגיל "טליה"(, שבו באו לידי ביטוי כל הכישורים המיוחדים של<br />
הגדוד. התרגיל עורר עניין, ונכחו בו הרמטכ"ל וקצינים בכירים מהמטכ"ל. בתרגיל זה תוכננו לגדוד משימות<br />
18
מורכבות ואפילו יומרניות, ובהן הטסה של כל היחידה וציודה במסוקים, פיצול ואיחוד מסגרות, החדרת תצפיות<br />
קדמיות בהטסה לעומק. בעת ביצוע התרגיל נחשפו לראשונה בעיות מהותיות שלא היו מוכרות די הצורך<br />
והקשורות בתו"ל ובאופי האימונים של יחידה מסוג זה.<br />
בשנת 1975 מונה רס"ן דודו הרמתי למג"ד 343, ובשנת 1976 ביצע הגדוד אימון הסבה ממרגמות לתותח רוסי<br />
יביל-אוויר. תותחים רבים מסוג זה נפלו שלל בידנו במלחמה, כולל תחמושתם, אך התותח לא<br />
התאים בדיוק להטסה במסוקי צה"ל, ולכן היה הכרח לבצע בו שינויים ושיפוי- םי שווים. בסופו של דבר סופקו<br />
התותחים הראשונים, בוצעו הנסויים הדרושים להטסה בבטן המסוק ובמתלה המטען, וסוכם שגדוד יצוייד<br />
כולו בתותחים אלה. בעיית הניידות בשטח נפתרה ע"י קומנדקרים ששמשו לגרירה. זה היה כלי הרכב הכבד<br />
ביותר שניתן להטיס במסוק "יסעור". לקראת האימון צורפו לגדוד חיילי סוללת ה"טייגר" שמסגרתה פורקה.<br />
343<br />
D-30 122 מ"מ<br />
בחורף של שנת 1977 ביצע גדוד 332 תע"מ חי"ר בגזרות שארם-א-שייח. תוך-כדי התעסוקה ביצע הגדוד אימון<br />
עצמאי ייעודי, כולל תרגיל נחיתה בשת"פ עם חיל הים. באותה תקופה ביצע גדוד 343 תע"מ בסיני ובערבה.<br />
בחורף של 1978 ביצע גדוד 332 תעסוקת חי"ר בא-טור שכלל מארבים ומרדפים אחר חוליות מודיעין מצרי. בקיץ<br />
של אותה שנה ביצע הגדוד אימון ייעודי נגרר בשבטה, שכלל תרגיל מוסק יביל-אוויר "פין מפציל" בו חזה<br />
הרמטכ"ל. התרגיל כלל מספר הקפצות במסוקים וכן פעולה קרקעית לאחר גרירת המרגמות בשטח. בסיום פרק<br />
זה זכה הגדוד למכתב של הערכה מהמח"ט על הצטיינותו בפעילות המבצעית.<br />
הקמת מפקדת סיוע אוגדתית לאוגדת קצח"ר<br />
19
בשנת 1977 הוחלט בצה"ל ליצור מפקדת-על ליחידות המוצנחות, מעין אוגדה. קראו לה אז אוגדת קצח"ר. גוף<br />
כזה זקוק למפקדת סיוע ארטילרית ברמת האוגדה. זו היתה הזדמנות לסא"ל צור לחזור אל הצנחנים כמפקד<br />
סיוע אוגדתי. בסיועו של הקתמ"ר תא"ל בר-דוד, החלו לארגן מחדש את הגרעין הקטן של אנשי סיוע שנותרו<br />
במפקדת קצח"ר מאז מלחמת יום הכפורים, במגמה להקים מפקדת סיוע אוגדתית של ממש. רן כהן נקרא גם<br />
הוא למשימה ובא להיות סגנו של צור. את הפיקוד על גדוד 332 קיבל רס"ן אבי שדמי. בשלב זה בוצעה ההפרדה<br />
בין תפקיד מג"ד 332 לתפקיד מס"ח 35. אבי המשיך כמג"ד ואילו את תפקיד המס"ח קיבל עליו רס"ן שמעון<br />
פרידמן )לשעבר מסו"ל ב(.<br />
ההרגשה הייתה, ששלושת גדודי המרגמות האורגניים של חטיבות הצנחנים אינם זוכים לתשומת הלב הראויה<br />
של חטיבות האם, וכי מבחינת רענון כח אדם ומבחינת אמצעים ואימונים, הגדודים הללו נמצאים בירידה.<br />
הרעיון שהועלה בפני הקתמ"ר היה להוציא את הגדודים הללו מהחטיבות ולכנסם יחד, פיקודית וגיאוגרפית,<br />
למשהו מעין אגד ארטילרי, ובכך לשמר את רמתם ואת הכישורים המיוחדים להם. הקתמ"ר קיבל את הרעיון,<br />
אך ה"אוגדה" של הצנחנים עדיין לא ידעה כיצד "לבלוע" פרוייקט כזה, לפיכך הוחלט לבצעו ברמת הימחי"ם של<br />
גדוד 343 מחטיבה 55. את הגדוד השלישי, לא<br />
מפקדת קתמ"ר. ואכן, הועברו לשם גדוד<br />
הסכים הרמטכ"ל לצרף לאגד, ולצערנו, תך זמן קצר גדוד זה איבד את מאפייניו המיוחדים כגדוד מוצנח,<br />
ולמעשה "נעלם מהמפה" של הצנחנים ועבר ת"פ פיקוד צפון. למפקד הראשון של האגד התמנה אל"מ יעקב צור,<br />
יום כפור.<br />
שהחל דרכו כסג"מ בגדוד 332 בשנת 1956 והיה מג"ד<br />
,425<br />
332 במלחמת<br />
332 מחטיבה ,35<br />
הקמת המפס"א הייתה תהליך קשה. על כל תפקיד ועל כל כלי רכב או ציוד היה צריך להילחם, ואפילו "לגנוב"<br />
ממקורות שונים. הקתמ"ר והקצח"ר השתדלו לעזור. לרפול, שבינתיים מונה לראש אג"ם הייתה אהדה לעניין,<br />
אבל המערכת הצהלי"ת הכבדה לא קבלה זאת ברוח טובה. העובדה שכל קציני המפס"א היו אנשי מילואים<br />
הקשתה מאד. היה צורך במישהו שיהיה נוכח בקביעות במפקדת קצח"ר כמייצג של מפקד הסיוע וכמטפל בכל<br />
ענייני היום-יום. לאחר מלחמה עיקשת הוכר צורך זה, ובתחילת 1978 הוצב קצין סדיר מחת"ם, סרן שגב,<br />
כקמב"ץ של המפס"א באופן קבוע במחנה קצח"ר. זה היה צעד חשוב שהקל על קידום ענייני האגד שבדרך.<br />
הקמת המפס"א הוכיחה את עצמה במבצע "ליטני", כאשר גויסה ושרתה כמפקדת סיוע של הקצח"ר, אורי<br />
שמחוני, הוא אשר פיקד על כל האגף המערבי של המבצע.<br />
20
332<br />
ראוי לציין, כי בתהליך הקמתו של האגד המוטס הסתבר, שלא היה במערך הסדיר אף איש, שמעורה דיו<br />
בבעיותיה הייחודיות של ארטילריה מוטסת, וגם לא נמצא מי שיש לו מוטיבציה מספיק חזקה לדחוף את העניין.<br />
כתוצאה מכך, החלו קציני מילואים מגדוד להתנדב לשרות בקבע. אבי שדמי התגייס באוקטובר 1978<br />
כקמב"ץ הסיוע באוגדה, במקום סרן שגב, וגם שימש במנמ"ש מג"ד. יעקב צור התגייס באפריל<br />
גם רן כהן לחצי שנה.<br />
אהרמן התגייס בינואר והחליף את שדמי באוגדה. יותר מאוחר, בשנת<br />
קצינים אלה שקדו על קידום נושאי התו"ל, האימונים, הציוד וכח האדם, והכינו את השטח להקמת אגד<br />
ארטילרי, במתכונת מלאה.<br />
1979. הלל<br />
1983, התגייס<br />
- )<br />
332<br />
,1980<br />
אשר לגדודי הארטילריה המוטסת הוחלט, כי גדוד )שמספרו הוסב בינתיים ימשיך לשמש גדוד סיוע קל<br />
מצוייד במרגמות, עם דגש על כושר צניחה והטסה במסוקים ובמטוסי תובלה. המרגמות הכבדות המתנייעות<br />
נשארו בימ"ח, אך חשיבותן פחתה. הגדוד חזר להתאמן במרגמות נגררות ע"י כלי רכב קלים. לעומתו,<br />
)שמספרו הוסב גם הוא( - עבר הסבה לתותחים יבילי אוויר. כך החל עידן התותחים המוטסים בצה"ל.<br />
גדוד 343<br />
D-30<br />
האגד הארטילרי אשר הוקם כדי לאגד את יחידות הארטילריה המוטסת היה על-כן מעין "סלט" של סוגי כלים<br />
שונים, אשר מותאמים בתצורה שלהם לכל סוגי התובלה האווירית ולכל סוגי הפעולות של הצנחנים. כאשר קלט<br />
חיל האוויר מטוסים ומסוקים חדישים, שיכולים לשאת מטענים כבדים יותר מכלי טיס מדורות קודמים, חלו<br />
שנויים גם בגדודי הארטילריה המוטסת ונקלטו תותחים שונים, שגם בהם נערכו אימוני הטסה או הטלה.<br />
היחידה הוותה אתגר מתמיד בפני מערך ההספקה בהיטס של הצנחנים, משום שנדרשה לקני ארטילריה בגדלים<br />
שונים ולסוגי פצצות ופגזים מסוגים מגוונים "אנחנו אחד המטענים הכבדים והבעיתיים של מערך ההספקה<br />
בהיטס וביחד עם ח"א ערכנו גם תרגילים 'משוגעים' שאנחנו המצאנו", מספר אשר דיאמנט, ממפקדי היחידה.<br />
"נהגנו 'לתפוס טרמפ' על תרגילים של ח"א ולא אחת למדנו המון מן הביצועים של הטייסים, אשר נתנו לנו<br />
רעיונות חדשים בדבר אפשרויות פעולה ואתרים להפעלת הארטילריה<br />
21
-<br />
1979 ביצע<br />
בקיץ של גדוד 7038 אימון ייעודי, ובסיומו השתתף בתרגיל חטיבתי מוצנח באזור ניצנה נחל לבן.<br />
הגדוד, כולל ציודו ואנשיו, הוצנח ונתן סיוע לחטיבה. במהלך הפקת לקחים מתרגיל משולב זה הוחלט, כי יש<br />
לפעול לגיוסם של חיילים צעירים לגדוד שהזדקן מעט. רוב אנשי הגדוד היו כבני ארבעים והתקשו לעמוד בביצועי<br />
כושר של אנשים צעירים יותר, בעיקר לצידם של צנחנים המשרתים בסדיר.<br />
באותה תקופה בצעו הגדודים תרגילי "גלגל" מוטסים, שנשענו על גיוס זריז של הסוללות, הצטיידות מהירה,<br />
קבלת תדרוך ובצוע תרגיל יביל אוויר בלילה, לרבות ירי, הקפצות ופנוי אווירי לבסיס. כל תרגיל כזה נמשך כ-48<br />
שעות. תרגילים אלה שמשו אח"כ דוגמה ליחידות אחרות בצה"ל לעריכת תרגולות פתע מהירות ומורכבות.<br />
בשנת 1980 השקיעו הגדודים שעות רבות באימוני חי"ר יסודיים, וחלק מגדוד 7038 השתתף בתרגיל חטיבתי<br />
שבמסגרתו נערך נסיון להצניח את החיילים ביחד עם אמצעי הלחימה מן הפתח האחורי של המטוס. שיטה זו לא<br />
הוכתרה בהצלחה.<br />
בשנת 1981 הועברו 2 הגדודים מאגד ימחי"ם מקתמ"ר לאוגדת הצנחנים. הימחי"ם הגדודיים מוקמו במחנה, לא<br />
רחוק ממפקדת האוגדה. למפקד הימ"ח התמנה לתקופה קצרה אבי שדמי, שמילא גם תפקיד מג"ד 7038. החליף<br />
אותו, כקמב"ץ קבוע, סרן אמנון, קצין קבע מחת"מ, שהתייצב ביוני 1981. אז החלו בעבודה יותר מסודרת<br />
ובניתוח מבצעים אפשריים, שבהם הסתבר, כי תותח ד'-30 אינו יכיל לתת תשובה מספקת בכח אש ובטווח.<br />
למבצעים בקנה-מידה <strong>גדול</strong> יהיה דרוש כלי יותר כבד. המסקנה: צריך לעבור לתותח בינוני 155 מ"מ. בהתחלה זה<br />
נשמע דמיוני אבל כרגיל, העקשנות הועילה.<br />
באותה שנה, במסגרת אימון ייעודי בשבטה, עברה סוללה ג' של גדוד 7041 אימון הסבה נסיוני לתותח<br />
מ"מ. הגדוד קיבל תגבורת בכח-אדם מחת"מ לצורך זה. רבים מבין הספקנים והציניקנים לא האמינו באפשרות<br />
של הטסת תותח כזה, אך אימון זה והנסויים של יחידת הספקה בהיטס הוכיחו כי הדבר אפשרי.<br />
155 M-71<br />
22
גדוד 7038 ביצע באותה שנה אימון ייעודי והשתתף בתרגיל אוגדתי שכונה "סרבל אדום", וכן בתרגיל חטיבתי<br />
מוטס. ההרגשה היתה שציודו של הגדוד לא התאים למשימותיו הקשות. הסמג"ד, חקי פורת, פנה אישית<br />
לרמטכ"ל רפול בעניין זה. ואכן, בהתערבותו של רפול קיבל הגדוד תגבורת של ציוד ורכב חדש.<br />
בתחילת שנת 1982 ביצעו 2 הגדודים תע"מ חי"ר בחבל עזה. אבי שדמי פרש מתפקיד מג"ד 7038 והחליף אותו<br />
יצחק פורת, אשר פיקד בפועל על שני הגדודים בתעסוקה זו.<br />
בשנת 1982 התבצע בשבטה אימון הקמה שלדי של מפקדת האגד הארטילרי ומוטס, שכללה את מרבית<br />
האלמנטים של אגד רגיל, אם-כי במתכונת מצומצמת של שני הגדודים האורגניים<br />
.<br />
23
M-71 155 מ"מ,<br />
ומאז הוא<br />
במסגרת אימון ההקמה ביצע גדוד 7041 אימון הסבה מלא גם לתותח בינוני מסוג<br />
הוגדר גדוד דו-תכליתי, המסוגל להפעיל את שני סוגי התותחים. בעיית גרירת התותח נפתרה על-ידי רתימתו<br />
לנושא-התחמושת הזחלילי "אלפא". בתותח עצמו יש לבצע שנויים והתאמות לשם הטסה. הנסיון לימד, כי מטוס<br />
"קרנף" מסוגל לשאת תותח וגורר, וכן מנת תחמושת ראשונה ואת הצוות. לאחר מספר תרגילים לומדים כיצד<br />
להטעין את כל הכבודה הזו לבטן המטוס, ובעיקר כיצד לפרוק אותה במהירות לאחר נחיתה בשטח אוייב.<br />
במקביל נעשתה באוגדה ובמטכ"ל עבודת מטה מסודרת לקביעת הדפוסים הסופיים של מבנה קבע של האגד<br />
הארטילרי, שבא במקום המסגרת המאולתרת. המפקד הראשון של האגד, אל"מ יעקב צור, פרש מתפקידו במאי<br />
1982, והחליף אותו אל"מ שמעון רום.<br />
24
מלחמת שלום הגליל )של"ג(, 1982<br />
במבצע "של"ג", שהחל ביוני 1982, המסגרת הפיקודית של הסיוע הארטילרי ב"אוגדת האש" של קצח"ר היתה<br />
עדיין גרעין של אגד ארטילרי משימתי אשר היה בתהליך של ארגון והתהוות, וכללה בעיקר מפקדת סיוע<br />
אוגדתית )מפס"א(, וכן מפקדת סגן מצומצמת שנשענה על מחלקת סיור ועל גרעין תחזוקתי.<br />
המפקד, שהיה גם קצין הסיוע במפקדת האוגדה, היה אל"מ שמעון רום. בחלקו השני של המבצע, דהיינו בקרבות<br />
ההשתלטות על ביירות, החליף אותו אל"מ ארנון בן-עמי. סגן המפקד שטיפל ביחידות האש היה סא"ל רן כהן.<br />
גדוד<br />
.<br />
7038<br />
במבצע '"של"ג" הצליח הגדוד ליישם, הלכה למעשה, את תורת הלחימה ואת צורות ההפעלה הייחודיות שלו.<br />
הגדוד שהיה ת"פ של חטיבת הצנחנים הסדירה )כמו בכל המבצעים והמלחמות הקודמות(, ביצע פעולה לילית<br />
מוסקת, התפצל ליחידות משנה קטנות שהוצמדו ליחידות הצנחנים, פעל בזריזות ובגמישות, והצליח בכל<br />
המקרים לתת סיוע קרוב וצמוד לצנחנים<br />
יחידות האש שהתקדמו ביחד עם כוחות הצנחנים נפרסו בחצרות בתים, בשטח בנוי, במטעים ובשטח פתוח. הן<br />
סייעו בצמידות וביעילות לכוחות ככל שנדרש. הגדוד קיבל תחמושת בהיטס, אותה משך בכוחות עצמו.<br />
24 שעות<br />
הגדוד גוייס בנפרד לפני כוחות האוגדה, והצליח במשך זמן קצר לעמוד בלו"ז שהוכתב לו ולהתייצב<br />
במקום שנקבע לו בשבי ציון, שליד נהריה, שם התכונן להטסה. בליל ה-7 ביוני התרומם המטס הראשון, שבו<br />
היתה מחצית הגדוד בפיקוד המג"ד, חקי. הם הגיעו במסוקים אל אזור הנחיתה, אך נאלצו לחזור, בגלל אש<br />
כבדה שנורתה במקום. לעומת זאת, המטס השני בפיקוד הסמג"ד, הלל, הצליח לנחות יותר מאוחר תחת אש ליד<br />
שפך נהר אל-אוולי, ושם חבר ליחידות הצנחנים שהגיעו בנחיתה מהים. עקב איתור אזור הנחיתה כאזור מוכה<br />
באש, הופסקה הפעולה המוסקת. המחצית השנייה של הגדוד נחתה באותו אזור רק 24 שעות לאחר מכן, וחברה<br />
לגדוד 202.<br />
25
לאזור נהר אל-אוולי הגיע גם סא"ל אבי שדמי, שהתנדב להתלוות אל גדוד המרגמות ולסייע לו מנסיונו. שדמי<br />
עסק בהעברת תחמושת חיונית, אשר הוטסה על-ידי מסוקים במתלה-מטען עד לנהר, ומשם הובלה צפונה על גבי<br />
קומנדקרים באמצעות כח מן הגדוד, אשר הוקצה למטרה זו.<br />
במבצע של"ג שוב נוכחו לדעת כל הספקנים שבקרב הצנחנים, מהי חשיבותה של הארטילריה. בכבישיה<br />
המשובשים והמפותלים של לבנון. הצנחנים לא עברו על-פני עיקול או שטח "מת", לפני שהארטילריה ירתה היטב<br />
לשם ובכך מנעה מהם הפתעות לא-נעימות בנתיבי ההתקדמות.<br />
ביום ה-7 ביוני, התקדם עיקר הכח צפונה לאורך החוף, יחד עם כח "דורון" וגדוד 890 דרך ראס נבי יונס עד לנהר<br />
דמור. פלגת מרגמות אחת הושארה מאחור ב"בוקסתא", ונתנה סיוע לגדוד 202 בקרבות הקשים שהתנהלו<br />
באזור.<br />
הכח ביצע לאורך ציר התנועה מספר רב של פריסות וירי בשיטת "רגל באוויר ורגל על הקרקע", בכדי לאפשר סיוע<br />
צמוד לכוחות המתקדמים. הכח פעל בחלק מהזמן תחת אש שכללה גם ירי ארטילרי, ובעיקר קטיושות. בעמדה<br />
שעל-יד אל-חיאם, נתקל הכח גם באש טנקים וביצע ירי בכינון ישיר בכדי לשתק את הטנקים.<br />
ב-8 ביוני נמשכו הקרבות באזורי המפתח השולטים על העיר דמור, והכח עבר לפעול ת"פ של כח "מיכה", ופרס<br />
בלילה באיצטדיון הכדורגל שמעל לדמור.<br />
ביום ה-8 ביוני התקדם כח הצנחנים בתוך העיר דמור, ובפעם הראשונה נפגשו שני חלקי הגדוד. הגדוד נפרס<br />
בשטח מטעים שמעל לנהר דמור, משם הוא סייע לכוחות הלוחמים בעיר. תוך-כדי מתן סיוע פרצה דליקה בעמדה<br />
של סוללה א', והתלקח גם מצבור של תחמושת. למרות הנחייה מיידית לנטוש את העמדה הבוערת, התעקש אבי<br />
שדמי לנסות ולהציל את מצבור התחמושת. "זה הרגע שבו החיילים מסתכלים עליך ומצפים שתעשה משהו",<br />
אומר שדמי. הוא כינס סביבו קומץ לוחמים, והחבורה החלה לכבות את הדליקה בחירוף נפש. בכל רגע יכול היה<br />
המצבור הזה להתפוצץ. בסופו של דבר ניצלו אמצעי לחימה ועיקר התחמושת מן הדליקה. בכל העת הזו שבה<br />
עסקה החבורה בכיבוי הדליקה, המשיך הגדוד לתת סיוע לחטיבה באש ארטילרית.<br />
ביום זה קיבל הגדוד תגבורת של מחלקת סיור מיחידה מובחרת, שתפקידה היה לסייע בניווט סיורים ובאבטחת<br />
הכח.<br />
ב-10 ביוני הגיע הכח לעיר דמור, חלף בתוכה ופנה משם מזרחה בציר "תגהוצת" העולה בשטח הררי ועוקף את<br />
העיר ביירות. כל היום המשיך הכח להתקדם בציר הזה, תוך-כדי לחימה עיקשת עד מעבר לכפר מתא.<br />
ב-11 ביוני המשיך הכח לעלות צפונה בציר הררי לכיוון "קבר שמון", ושם נתקל גדוד 890 במארב סורי <strong>גדול</strong>.<br />
התפתח קרב קשה, שבו נדרש חילוצו המיידי של הגדוד. גדוד המרגמות 7038 פרס מיד בצמוד לכביש, והחל בירי<br />
מאסיבי כדי להעניק חיפוי יעיל לגדוד 890. קצב האש הגיע לעתים ל-12, ואף ל-15 פצצות בדקה לקנה. הגדוד<br />
ביקש מיד מסגן מפקד האגד תוספת מירבית של תחמושת. ואכן, מעשה נסים של ממש, כי ברגע שבו התחמושת<br />
עמדה לאזול וגדוד 890 עדיין דרש סיוע לשם חילוץ, הגיעו לעמדת המרגמות מספר משאיות תחמושת, אשר נווטו<br />
למקום בידי מחלקת הסיור של סגן מפקד האגד. התחמושת הועברה בשרשרת אנושית, מיד ליד, מן המשאיות<br />
היישר למרגמות. הקנים להטו מקצב האש, והיה צורך לשפוך עליהם מיכלים של מים קרים כדי לצנן אותם.<br />
בסופו של דבר, הודות לסיוע המאסיבי והמדוייק, הצליח גדוד 890 להחלץ. המח"ט בא לאחר מכן אל הגדוד כדי<br />
להביע את הערכתו ואת תודתו על המבצע.<br />
ב-12 ביוני המשיך הכח להתקדם תוך-כדי מתן סיוע ארטילרי רצוף, והגיע עד "שמלן". ב-13 ביוני חלף על-פני עין<br />
ענוב שימא ובעבדא, והגיע עד למבואותיה המזרחיים של העיר ביירות. באזור זה, בחלקו המערבי של כביש<br />
דמשק נפגשו לוחמי צה"ל לראשונה עם חיילי הפלנגות הנוצריים.<br />
- ביירות,<br />
בימים שלאחר מכן, החל מן ה-14 עד ה-18 ביוני, התקדמו כוחות החטיבה במספר צירים והשתלטו על<br />
אל-מנצוריה, גמהור, עליי וסוק אל-ע'רב. משהגיעו לכייפון, השלימו את תפיסת כל השטח ההררי השולט ממזרח<br />
על ביירות. כל הפעולות בוצעו בסיוע ארטילרי צמוד שנתן גדוד המרגמות.<br />
הגזרה תוגברה במספר רב של יחידות ארטילריה ארוכות-טווח, ולקראת סוף יוני 1982 הוחלט לשחרר את גדוד<br />
המרגמות.<br />
26
27
28
גדוד<br />
,M-71<br />
-30<br />
7041<br />
זמן לא רב לאחר אימון ההסבה לתותחי גויס הגדוד למבצע של"ג. למרות ההסבה שעבר, יצא הגדוד<br />
למבצע רכוב על נגמשי"ם עם תותחי הD וותיקים שלו. הגדוד השתתף בלחימה לאורך ציר החוף מראש<br />
הנקרה ועד למבואותיה הדרומיים של ביירות, נטל חלק במצור על ביירות וירה על סוללות תותחי<br />
הסורים. במהלך המסע נורתה על הגדוד פעמים רבות אש נ"ס, אך לא היו לו נפגעים. בשל פקקי תנועה שנוצרו<br />
בציר החוף ושבשו את התקדמות הכוחות, היה צורך בסיוע של הישט חיל הים, כדי לקדם חלק מן הכוחות<br />
וציודם כולל תותחים, ולעקוף את פקקי התנועה. המג"ד אשר דיאמנט נזכר, כי קיבל מרן כהן פקודה לאקונית<br />
"תגיע"! דיאמנט יצא עם אנשיו לאזור מעגן הנחתות וגילה כי במקום נוצר תור ארוך של כוחות, הממתינים<br />
לעלייה לנחתות. "תחילה לא ידעתי מה לעשות", מספר דיאמנט. "היו שם המון כוחות, ולי אמרו תבוא מחר<br />
בבוקר, אין היום מקום בשבילכם על הנחתות. בכל זאת החלטתי להמתין, וניסיתי לדבר על לבו של המפקד כי<br />
יאפשר לנו לעלות על הנחתת. למזלי, לאחר זמן לא-רב, הגיע למקום בחור דתי, שניסה לשכנע את מפקד הנחתת<br />
להניח תפילין. זה מבקש שיניחו תפילין ואני מבקש שיעלו את הסוללה שלי על הנחתת שנינו, הבחור הדתי ואני,<br />
'שיגענו' את השכל של מפקד הנחתת. לבסוף נשבר המפקד ועשה אתי 'עסקה' : אני אניח תפילין במקומו, ואילו<br />
הוא יעלה את הסוללה על הנחתת. כך הגענו ללבנון.<br />
מחצית הגדוד שטה, איפוא, בנחתות, עקפה את אזור צידון, ונחתה צפונית לנהר האוולי.<br />
:<br />
30-D של<br />
מפקדת האגד )מפס"א(<br />
אנשי מפס"א כולל ציודם הגיעו גם הם בהישט ללבנון, ונחתו בשפך נהר אוואלי יחד עם מפקדת האוגדה. מפקדת<br />
מפס"א פעלה במסגרת האוגדה במשך כל ימי הלחימה והשתתפה בכל המהלכים, לרבות כיתורה של ביירות<br />
וכיבושה. במהלך הקרבות ניהלה מפס"א את האש הארטילרית של הגדודים האורגניים של האגד ושל גדודים<br />
אחרים. מפעם לפעם הוכפפו לה יחידות ארטילריה שונות, על-פי משימות משתנות, והיו מקרים שבהם מפס"א<br />
ניהלה וריכזה בעת-ובעונה-אחת ירי מתואם של מספר גדודי ארטילריה.<br />
בנתיבי הלחימה בלבנון הזדמן שוב לארטילריה המוטסת להוכיח את הרוח המיוחדת המפעמת בקרבה . בדרך<br />
לדמור שמע רן כהן דיווח מודיעין, שלפיו יש סיורים קבועים של מפקדים בכירים של הצבא הסורי ביחידותיהם,<br />
שישבו באזור שממול למתחם שבו התמקמה אז חטיבה לי באזור שמונה גדודי ארטילריה", מספר כהן,<br />
"ועלה בדעתי לברר ולגלות מהו מהלך הסבב הזה של הקצינים הסורים, בכדי לנסות ולהניח להם מארב<br />
ארטילרי" מכאן התפתח מעקב בעזרת שעונים מאופסים, משקפות לתצפית וגליונות נייר לרישום מהלכיהם של<br />
הקצינים הסורים. כאשר הסתמנה התבנית הקבועה של הביקורים הללו כמו מועד ומשך זמן הביקור, לא נותר<br />
אלא להמתין לביקור הבא. הסוללות טמנו מארב ארטילרי, וכשהגיעו הקצינים הסורים לביקור נוסף בעמדות<br />
הצבא שלהם, פתחה הארטילריה בהרעשה, ופגעה בהם<br />
35. "היו<br />
.<br />
המפקדה של סגן מפקד האגד הארטילרי עסקה גם בקליטתן של יחידות ארטילריה אשר סופחו לאוגדה<br />
ובפריסתן. בצד פעולות אלה סייעה מפקדה זו למפס"א בניהול האש בקרבות היותר מורכבים.<br />
אנשי מפס"א שוחררו בספטמבר 1982, עם סיום תפקידה של האוגדה, ולאחר שהוחלפה באוגדה אחרת.<br />
29
השנים שלאחר של"ג<br />
בשנת 1983 אורגנה והוקמה על-פי התקן המלא מפקדת אגד ארטילרי ליד אוגדת הצנחנים. המפקדה אורגנה<br />
למשימות מצומצמות, על-פי הצרכים הייחודיים והאפשרויות הריאליות של הקצאת משאבי כח-אדם וציוד.<br />
נענה סא"ל רן כהן לפנייתו של מפקד האוגדה, והתגייס לשרות קבע. הוא הועלה לדרגת אל"מ,<br />
וקיבל את הפיקוד על האגד. המשימות שבפניו היו רבות : לגבש את דפוסי הפעולה למסגרת של אגד, לעצב את<br />
יחידות העזר, לכתוב תורת לחימה לאגד ולאמן את האגד ואת יחידותיו במסגרת אחת שלימה. לסגנו של רן כהן<br />
מונה סא"ל דודי הרמתי.<br />
בספטמבר 1983<br />
סוללה מגדוד 7038 השתתפה בתרגיל חטיבתי מסכם של אימוני החורף של החטיבה הסדירה, והוצנחה )לוחמים<br />
ואמל"ח(, ביחד עם החטיבה. במרץ 1983 היה הגדוד בתעסוקה מבצעית בלבנון בגזרה קשה ומורכבת. הגדוד<br />
נקלע להתקלויות רבות, והשתתף במרדפים. בחצייה השני של תקופת השרות הזו שימש הסמג"ד הלל אהרמן<br />
ממלא-מקום המג"ד, ובקיץ של 1983 הוא התמנה למג"ד במקומו של יצחק פורת.<br />
באוקטובר 1983 התקיים בשבטה תרגיל "מוקד", שהיה אימון ההקמה של האגד, בפיקודו של רן כהן. התרגיל<br />
בוצע במסגרת אוגדתית, ותורגלו בו כל צורות הלחימה המיוחדות, שהאגד היה חייב להיות מיומן בהן. התרגיל<br />
הוכתר בהצלחה, שהוכיחה את כושר הביצוע הגבוה של האגד.<br />
בחודשים שחלפו לאחר התרגיל הופקו לקחים בכל רמות הפיקוד, וחובר מסמך יסודי לתו"ל של האגד. מסמך זה<br />
התבסס גם על תמצית התו"ל של אוגדת הצנחנים שהוכן במקביל. באותו זמן הורחבו שדרות האגד, ושוכללו<br />
נוהלי גיוס בשעת חרום. בגדוד 7038 גדל מספר הקנים, הואצו ניסויי הצנחה של ציוד כמו תותחים בני 155 מ"מ<br />
וגוררים. גובש גם נושא ההצנחה של תותח יחידת הסיור של האגד גדלה, הורחבו יחידות החימוש<br />
והאספקה בכדי להבטיח שהן יוכלו לספק לזמן ארוך את הצרכים של היחידות ולאפשר להן "אורך נשימה"<br />
בפעולה מוטסת או בפעולה על הקרקע.<br />
122 מ"מ.<br />
היום<br />
מגדוד מרגמות מוצנח צמח וקם אגד ארטילרי מיוחד מורכב מקני ארטילריה שונים, החל במרגמות וכלה<br />
בתותחים 155 מ"מ. בכולם הוכחה שליטת תפעול מלאה, הן באוויר והן על הקרקע, ביום ובלילה, במדבריות סיני<br />
ובאזורים ההרריים של רמת הגולן והלבנון. לוחמי האגד הם תותחנים-צנחנים שלהם מקצועות מיוחדים בצה"ל,<br />
בעלי הכשרה של שליטה מלאה בירי ארטילרי עם שילוב בצניחה והטסה, וכמובן לחימת חי"ר.<br />
אם היו בראשית הדרך ספקות בדבר נחיצותם של לוחמים כאלה, הוכיחו אנשי הארטילריה המוטסת כי הם<br />
מהווים כח חיוני בלחימת הצנחנים, וחשיבותו של הכח הזה הוכחה בכל המלחמות, החל במבצע קדש וכלה<br />
במבצע של"ג.<br />
ומחר...<br />
את דפי ההסטוריה של המחר יכתוב הדור הבא של לוחמי הארטילריה המוטסת. הוותיקים, שסיפורם הובא<br />
בדפים אלה בטוחים, כי לוחמי המחר יוסיפו לכתוב דפים מפוארים בתולדותיה של היחידה המיוחדת הזו, המשך<br />
למסורת של דבקות במטרה, של יוזמה ותושייה, ושל נאמנות הדדית.<br />
הצנחנים-תותחנים בכומתה אדומה הם לוחמים, אשר לא יניחו לדגל המדינה להשרף, ייאבקו בחרוף נפש על<br />
הצלתו של מצבור תחמושת, ישאפו לשפר את התרגולות ואת הביצועים שלהם, ויוכיחו לכל ספקן כי הם יודעים<br />
לירות היטב בכל סוגי הארטילריה וגם בנשק קל. השילוב של סמל התותחנים עם כומתה אדומה מעיד על מאמץ<br />
כפול שנדרש לו מי שחובש כומתה כזו. ההסטוריה של הארטילריה המוטסת מעידה, שהמאמץ משתלם.<br />
30
31
32
Change language