הדו"ח במלואו .pdf - הוועד הציבורי × ×’×“ ×¢×™× ×•×™×™× בישראל

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מאמין כי עינויים והתעללות מכלסוג שהוא,‏ בכל הנסיבות,‏ אינם עולים בקנה אחד עם ערכי המוסר,‏הדמוקרטיה ושלטון החוק.‏ הוועד הוקם בשנת 1990 בתגובה למדיניותממשלתית רבת שנים,‏ שאִ‏ פשרה שימוש שיטתי בעינויים ובהתעללותבמהלך חקירות השב״כ.‏בספטמבר 1999, בעקבות עתירות הוועד וארגוני זכויות אדם נוספים,‏אסר בג״ץ,‏ ככלל,‏ על כמה משיטות העינויים וההתעללות שננקטו עד אז.‏פסיקה זו היוותה התקדמות משמעותית,‏ אולם הותירה פתח לשימושבעינויים ובהתעללות בישראל.‏ הוועד פועל להגנה על זכויות עצוריםואסירים וליישומו של האיסור המוחלט על עינויים,‏ כמתחייב מערכיהמוסר והדמוקרטיה,‏ ומקביעות החוק הבין־לאומי.‏פעילות הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מתאפשרת הודות לתרומות של קרנות בישראל,‏באירופה ובארצות־הברית ושל אנשים פרטיים בארץ ובעולם.‏ אנו מודים להם על כך.‏הקרן החדשה לישראל,‏British Embassy in Tel Aviv, Cordaid (The Netherlands), European Commission,Humanitair Fonds (The Netherlands), KIOS (Finland),Mu’assasat, The Secretariat for Support to Human Rights & Good Governance NGOs,RCT (Denmark), Royal Norwegian Embassy in Tel Aviv, SIVMO (The Netherlands),Solidariteitsfonds (The Netherlands), The Sigrid Rausing Trust (UK),United Nations Voluntary Fund for Victims of Torture (Geneva).דוח זה מבוסס על הפעילות המשפטית של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל,‏ הנתמכת בידיהאיחוד האירופי.‏ תוכנו של הדוח הינו באחריותו הבלעדית של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראלואינו מייצג את עמדתו הרשמית של האיחוד האירופי.‏www.stoptorture.org.il

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראלדוח תקופתי:‏ יוני 2008בלתי חוקי בעלילהתעללות חיילים בעצירים פלסטינים

מחקר וכתיבה:‏ נעם הופשטטרכתיבת הפרק על אודות התעללות לאחר מעצר במשפט הישראלי:‏עו”ד אליהו אברםכתיבת נספח על אודות התעללות בעצורים במשפט הבין־לאומי:‏ד”ר יובל גינבראיסוף מידע:‏ עידו הופשטטר,‏ מוחמד טורקעריכת לשון:‏ מיכאלה קליעיצוב גרפי:‏ להב הלויצילום:‏ מיקי קרצמןמפה:‏ שמחה לבנטלתודה לכל אלה שהעירו ותרמו לפרסום זה:‏עו”ד סמאח אלח’טיב־איוב,‏ הגב’‏ ימינה ברנס,‏ מר רון דודאי,‏ מר זאב זמיר,‏מר ליאור יבנה ‏)מנהל המחקר של ‏“יש דין”(,‏ מר יואב לף,‏ מר כרמי לקר,‏ גב’‏ אורה מגן,‏ד”ר ישי מנוחין,‏ עו”ד תחריר עת’אמלה־מהנא,‏ מר רועי פלד ‏)מנכ”ל התנועה לחופשהמידע בישראל(,‏ גב’‏ חנה פרידמן,‏ מר אופיר פוירשטיין,‏ מר לואיס פרנקנטלר,‏עו”ד יערה קלמנוביץ’‏ וחברי תנועת ‏“שוברים שתיקה”.‏הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ‏)ע”ר(‏ת.ד.‏ 4634 ירושלים 91046טל:‏‎02-6429825‎פקס:‏‎02-6432847‎E-mail: pcati@stoptorture.org.ilwww.stoptorture.org.il

תוכן ענייניםא.‏ מבוא 5ב.‏ תיאור התופעה והיקפה 71. פרק הזמן שמיד לאחר המעצר2. שלב ההסעה של העצורים3. שלב השהייה במתקני צה”ל4. התעללות רציפה5. שימוש בכלבים6. התעללות בקטינים7. התעללות בעצורים:‏ היקף התופעהג.‏ התעללות לאחר מעצר במשפט הישראלי 211. מהי ‏“התעללות”‏ בחוק הצבאי?‏2. עבירות חלופיות3. הערכים המוגנים ומדיניות הענישה4. דינה של פקודה מגבוה ואחריות מפקדים להגנה על עצורים5. אחריות מפקדים6. חקירת שדה בכפייהד.‏ הימנעות מאכיפה 271. גופי חקירה בצה”ל2. חקירות מצ”ח ו”תחקירים מבצעיים”:‏ בעיות עקרוניות ומעשיות3. העמדה לדין,‏ הרשעות וענישה – חיילים ומפקדים4. ענישה לא מרתיעה5. פתרון אפשרי:‏ הוצאת החקירות מידי הצבאה.‏ הימנעות מהתמודדות 331. צה”ל:‏ התעלמות והתכחשות2. רשויות המדינה:‏ דממהו.‏ שינוי המצב והמלצות לפעולה 421. צה”ל2. משרד הביטחון3. ביקורת המדינה4. הכנסתז.‏ סיכום 46נספח:‏ התעללות בעצורים במשפט הבין־לאומי 48

״״עד כמה ההתנהגות של הכאת פלסטיניכפות היא התנהגות שכיחה בקרב?״לצערי הרב אני רוצה להודות עלמשהו שאנו לא נמצאים בו בידע מלא,‏המקרים האלה הם לא מקרים כל כךחריגים בכמות שלהם,‏ פשוט על חלקםיש שתיקה,‏ חלקם נעשים גם בצורהיותר מתוחכמת ויותר עבריינית...‏המקרים האלה,‏ שעצורים פלסטיניםמוכים על ידי חיילים ושוטרים,‏ הםמקרים שלצערי הגדול,‏ הם קורים מדיפעם,‏ לגבי רבים מהם אין תלונה וישסביבם קשרי שתיקה כאלה או אחרים,‏שלפעמים אנו יודעים עליהם רקשנים אחרי זה ועוד בכלל דרך הודעותאנונימיות של שוברים שתיקה ואחרים,‏דרך התקשורת או דרכים אחרות.‏״מתוך עדותו של אלוף־משנהיוסי בכר,‏ לשעבר מפקד חטיבתהצנחנים,‏ במשפט אחד מחייליובחטיבה שהואשם בהתעללותבעצור פלסטיני כפות,‏11.4.2006

א.‏ מבואבפרק הראשון של הדוח נתאר את התופעה.‏ נבחין בין התעללויות בעצורים מיד לאחר מעצרם,‏ בזמן הסעתם,‏ובעת שהם מוחזקים במחנות צה”ל לפני העברתם לגורמיכליאה או לרשויות אחרות.‏ נראה כי התופעה היא כוללתומקיפה,‏ ואינה מיוחדת לפרק זמן,‏ לאזור או ליחידה צבאיתמסוימים.‏ כדי להמחיש את התופעה נתאר פגיעות נפוצותשל חיילי צה”ל בעצורים פלסטינים.‏ חלוקת התופעה לש־לבים נעשתה כדי להצביע על נקודות־כשל מרכזיות ועלהזדמנויות לטיפול בתופעה;‏ בשטח,‏ לפעמים ההתעללותנמשכת מרגע המעצר ועד להעברת העצור מידי צה”ל.‏נתייחס ספציפית להתעללויות של חיילים בעצורים קטי־נים ונעמוד גם על תופעת ההתעללות בעצורים באמצעותכלבי תקיפה וגישוש.‏הפרק השני יעסוק בהוראות המשפט הישראלי המ־תייחסות לתופעה.‏ נַ‏ ראה כי פקודות הצבא,‏ חוק השיפוטהצבאי והחוק הישראלי החל בשטחים אוסרים כל התע־ללות בעצורים באיסור מוחלט וללא תלות בנסיבות,‏ ומ־תייחסים לעניין בחומרה יתרה.‏בפרק השלישי נתאר כיצד – למרות חומרתה המוסריתוהמשפטית הברורה – מגובה תופעת ההתעללות בעצוריםבמערכת אכיפה רופסת,‏ הממעטת בחקירות ובהגשת כתביאישום.‏ פרק זה מתבסס,‏ בין היתר,‏ על נתונים שהתקבלומצה”ל בנושא.‏הפרק הרביעי יבחן את ההתייחסות של צה”ל,‏ של משרדהביטחון ושל הכנסת לתופעת ההתעללות בעצורים פל־סטינים.‏ הצבא,‏ מתברר,‏ אינו מכיר בתופעה של התעללותבעצורים ומתעקש כי מדובר באירועים חריגים.‏ התכחשותזו פוגעת בסיכוי לטפל בתופעה כראוי.‏ בדומה מתקבלרושם ברור כי משרד הביטחון וגם הכנסת נמנעים מלפקחעל צה”ל בעניינים אלה – ובכך חולקים באחריות לתופעהומגבים אותה.‏דוח זה עוסק בפגיעה של חיילי צה”ל בעצורים פלסטיניםכבולים.‏ 1 מטרותיו:‏ לתאר את התופעה – היקפה,‏ שכיחותה,‏וחומרתה המוסרית,‏ המשפטית והמעשית – ולתת לה פומ־בי;‏ לעמוד על אופן ההתמודדות של המערכת הצבאית ושלהממונים עליה עם התופעה;‏ להבהיר את איסורה המוחלטשל התופעה לפי החוק הישראלי והבין־לאומי ולתבוע אתביעורּה,‏ תוך מתן מידע וכלים מועילים לגופים הרלוונטיים.‏הדוח מסתמך על עדויותיהם של פלסטינים שנעצרו על ידיחיילי צה”ל,‏ על עדויות של חיילים שהשתתפו במעצריםבזמן שירותם הצבאי,‏ על מידע שהועבר על ידי צה”ל ועלמידע שהתפרסם בכלי התקשורת,‏ ועל התייחסויות שלבעלי תפקידים במערכת הביטחון ובדרג המדיני בישראללתופעה זו.‏בבסיס הדוח - 90 עדויות שהגיעו לוועד הציבורי נגד עינוייםבישראל ‏)להלן:‏ ‏‘הוועד’(‏ לגבי מעצרים של פלסטינים בין יוני2006 לאוקטובר 2007, בהן תוארו צורות שונות של פגיעות‏ּבָ‏ עצורים.‏ כאילו לא די במספר גדול זה של מקרים,‏ התלונותמצביעות על תופעה רחבה בהרבה,‏ שהרי פלסטינים רביםהנפגעים במהלך מעצרם או אחריו אינם מתלוננים,‏ 2 וגםאלה שמתלוננים אינם מגיעים בהכרח אל הוועד.‏ העיסוקבמקרים מהתקופה האחרונה בלבד,‏ שמטרתו להמחיש אתדחיפות הטיפול בתופעה,‏ מעיד אף הוא על קיומם של מק־רים רבים נוספים של התעללות בעצורים.‏ כפי שיודגם בדוח,‏התופעה של התעללות חיילי צה”ל בעצורים פלסטיניםהחלה הרבה לפני שנת 2006, והעדויות לקיומה נפרשותעל פני עשורים רבים.‏ יתרה מזאת:‏ מאז תחילת האינתיפאדההשנייה מספר המעצרים הוא חסר תקדים ועומד על אלפיםבכל שנה;‏ 3 פעילות המעצרים נמשכת כל השנה ומתבצעתעל ידי רבות מהיחידות הקרביות של צה”ל.‏ ברור אם כן שה־מקרים הנדונים כאן הם בבחינת קצה הקרחון של תופעהרחבה הרבה יותר,‏ נפוצה ומתמשכת,‏ המקבלת ביטוי חמורבמיוחד בשמונה השנים האחרונות.‏.1גם חיילי משמר־הגבול מבצעיםמעצרים בשטחים הכבושים,‏וגם במהלכם מתרחשתלעתים התעללות בעצורים.‏ההתייחסות כאן לצה”ל בלבדנועדה למקד את הבדיקה ואתההמלצות המערכתיות.‏.2בין היתר,‏ נפגעים רבים בוחריםשלא להתלונן בשל הגבלותתנועה שישראל מטילה,‏ בשליחס גרוע מצד אנשי כוחותהביטחון שעמם הם באיםבמגע בעת הגשת התלונותובשל נטיית הרשויות להעדיףאת הגרסאות של אנשי כוחותהביטחון המעורבים באירועים עלאלה של המתלוננים;‏ ראו מצבזכויות האדם בשטחים הכבושים,‏סיכום לשנת 2007, בצלם,‏ ינואר,2008 עמ’‏ .29-28.3השב”כ מדווח על 4,000עצורים בשטחי הגדה הכבושיםבחודשים ינואר עד אוקטובר2007, ועל כ־‎5,000‎ עצוריםבשנת 2006. ראו עמ’‏ 12במסמך ‏”סיכום שנת 2007– נתונים ומגמות בטרורהפלסטיני”:‏http://www.pmo.gov.il/PMO/Communication/Spokesman/sbkspoke/shabter010108.htm.נתונים אלה דומים לסיכוםנתוני המעצרים שבאתר שלדובר צה”ל.‏

שם מודגש כי ‏“השימוש ייעשה באזיקי מתכת בלבד”‏ וכי‏“יש לבצע את פעולת הנצירה של האזיקים על מנת למנועפגיעה בעצור ‏)בכלי דם בעיקר(”.‏ כפי שראינו,‏ לאי-החלתןשל ההוראות על כל שלבי המעצר יש תוצאות עגומות.‏‏)ב(‏ התעללות ואיומיםנוהג נוסף הוא התעללות ואיומים – לעתים כחלק מחקירהמאולתרת שהחיילים מבצעים בשטח ולעתים ללא תכליתנראית לעין.‏ כך,‏ למשל,‏ תיאר סמיח אלחוח את שהתר־חש בביתו שבעיר העתיקה בשכם בבוקר ה-‏‎26.4.2007‎‏,‏לאחר שנכנסו לשם חיילי צה”ל:‏‏“הכניסו אותי לחדר בבית,‏ הושיבו אותי בישיבתצפרדע,‏ אזקו את ידיי באזיקוני פלסטיק לאחור.‏קשרו לי את העיניים,‏ התחילו לשאול שאלות ]...[אחד מהחיילים כיוון אקדח לראשי,‏ דרך אותו,‏ ואמרשיש לי אקדח והוא רוצה אותו.‏ אמרתי שאין לי.‏הם חיפשו בבית ולא מצאו כלום”.‏ 9רדוואן סווידאן,‏ שנעצר אף הוא בביתו שבשכם,‏ בתאריך15.1.2007, מסר כי:‏“]...[ אמרתי לאחד החיילים שאני לא מחביאמתאבדים אצלי.‏ הכניס אותי לחדרי והתחיל לחקוראותי על מטענים,‏ וכשאמרתי שאין לי ושאני לאמכיר מבוקשים ומתאבדים,‏ קרא לעוד שלושהחיילים.‏ לאחר שנתנו לי שתי סטירות על הפנים‏]הם[‏ נכנסו והתחילו לצעוק בעברית ולהכות אותיבאגרופים וברגלים על ראשי ובעיקר על גבי ורגליי.‏זה נמשך מספר דקות והיה איֹום.‏ 10אמרתי להם עוד פעם שאין לי שום דבר,‏ הקציןשלף סכין מכיסו,‏ שם אותו על צווארי ואמר לי:‏‏‘עכשיו אני הורג אותך’.‏ אך כשהאיום לא עזר להם,‏הוא אמר להם – לחיילים – בערבית,‏ ‏‘עכשיותשברו את הבית ותשרפו אותו’”.‏ 11אחמד יאסין,‏ גם הוא משכם,‏ סיפר על מעצרו ביום:10.7.2006‏“נעצרתי על ידי החיילים ואנשי המודיעין מביתהעלמין דיר שרף ]...[ השליכו אותי על האדמה,‏על בטני,‏ והחלו לבעוט בי,‏ במיוחד על ירכיי ]...[הם הובילו אותי למכונית ולפתע היכה אותי חיילאחד על אמצע גבי ]...[כנראה שהג’יפ אֵ‏ חר,‏ ובזמן שעמדנו על המדרכההם השתעשעו בכך שהיכו אותי בצווארי לפי תור.‏הושיבו אותי על האדמה,‏ ואחד מהם נתן לי מכהחזקה על אוזני הימנית ובמשך כרבע שעה לאחשתי את האוזן.‏ כשהג’יפ בושש להגיע הם הורי־דו אותי מהכביש אל מקום שומם,‏ מקביל לכביש,‏כשגבי אליהם,‏ יידו בי אבנים והתחרו ביניהם מייכול לקלוע אל ראשי ]...[ כל אחד מהם יידה בימספר אבנים”.‏ 12כאשר המעצר מתבצע במחסום,‏ העצורים נתונים לחסדיהחיילים עד העברתם למקום מעצרם.‏ בשלב ביניים זהעצורים רבים סובלים התעללות חמורה,‏ לעתים בחדרוןשבמחסום ולעתים בנקודה נסתרת בקרבתו.‏חייל ששירת בחברון פרק זמן מסוים בין השנים -20052007 סיפר:‏‏“שני אחים הלכו במחסום בית מרקחת,‏ שזהמכונת בידוק כזאת,‏ הלכו ופשוט עברו אותו.‏ הםצפצפו,‏ אז צעקו להם לעצור ולחזור,‏ והם לא כלכך שמעו או לא כל כך רצו לשמוע.‏ פשוט אחדהחבר’ה שהיה שמה רץ,‏ תפס אותו,‏ ויש שמה מיןעמדת ברזל כזאת בצד ]...[ דחף אותו פנימה,‏ נתןלו מכות איזה חמש דקות והלך.‏ הילד ‏]בן עשר[‏הלך ]...[ יצא משם אחרי איזה רבע שעה מדדה”.‏ 13עבדאללה סלים,‏ שנעצר ב-‏ 26.12.2006 במחסום ‏“הקונטטיינר”,‏ סבל מיחס דומה:‏.9מתוך תצהיר שנתן ביום1.7.2007 בפני עו”ד תגרידשביטה מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.10מתוך תצהיר שנתן ביום20.2.2007 בפני עו”ד מוחמדאבו-ריא מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.11מתוך תצהיר שנתן ביום10.10.2007 בפני עו”ד סמארסמעאן מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.12מתוך תצהיר שנתן ביום13.8.2006 בפני עו”ד עוקהלואי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.13עדות מס’‏ 89, עמ’‏ 100,בתוך קובץ עדויות ‏”שובריםשתיקה”‏ מחברון,‏ 2005-2007:http://www.shovrimshtika.org/UserFiles/File/Shovrim_. Shtika_Heb_Int.pdf

המפקד נוסע בדרך כלל לצד הנהג וחיילי הצוות אינם נתו־ ‏“נשארתי במחסום בקור העז ותחת הגשם קרוב ל־‎3‎ שעות עד שהגיעה ניידת משטרה ישראלית]...[ החיילים הנמצאים שם היכו אותי כשעינייקשורות וידיי כבולות לאחור באזיקי פלסטיק.‏הם היכו אותי מספר פעמים ברגליי ובאחוריי עםהאלות,‏ ובכל פעם שהבעתי מחאה על היחס הרעהם הגיבו במכות.‏ הם גם נתנו לי אגרופים עלפניי,‏ ובייחוד על פי שהתחיל לדמם,‏ אך הדבר לאהשפיע עליהם בכלל.”‏ 142. בנסיעההסעתם של העצורים ממקום המעצר למתקני מעצר,‏ לע־תים עם חניות ביניים,‏ היא מוקד נוסף להתעמרות ולהש־פלה.‏ גם כאן נתרכז רק בסוגי התעללות נפוצים,‏ שאינםממצים את מגוון ההתעללויות שתיארו העצורים.‏ראשית מתברר כי הצורה המקובלת להסיע עצורים פל־סטינים בכלי רכב של צה”ל היא על רצפת תא הנוסעיםשל הרכב.‏ כמעט בכל המקרים סיפרו העצורים כי הושבו,‏הושכבו או נזרקו על רצפת הרכב.‏ נדמה כי בעיני החייליםמדובר בנורמה,‏ שכבר אין מקדישים לה מחשבה.‏ נוסף עלההשפלה שבעצם ההורדה לרצפה,‏ מצב זה הוא פתחלהתעללויות נוספות:‏ לעתים תכופות החיילים מניחים אתרגליהם על גופו או ראשו של העצור;‏ נוסף על כך החיכוךברצפת הרכב החשופה,‏ החמה בדרך כלל,‏ גורם לפצעיםולשפשופים.‏ גם לעניין זה לא מצא דובר צה”ל פקודות אונהלים כלשהם המסדירים את אופן הסעת העצורים.‏הנסיבות שמזמנת הסעת עצורים ממקום המעצר,‏ כפישהיא מתבצעת בדרך כלל בצה”ל,‏ מקשות על יכולת הפי־קוח ומקלות על המתעללים:‏ העצור סגור בתא קטן יחד עםהחיילים;‏ לאחר מעשה קשה להבחין בין פגיעות שנגרמובזמן המעצר לכאלה שנגרמו בנסיעה;‏ לעתים קרובות נו־צרת בקבוצת החיילים דינמיקה של השפלה והתעללות;‏.14מתוך תצהיר שנתן ביום4.1.2007 בפני עו”ד פהמיעוויווי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏נים לפיקוחו ולו למראית-עין;‏ קולו של העצור נבלע בקו־לותיהם של החיילים וברעש המנוע ובכל מקרה אינו מגיעאל מחוץ לרכב – וכך אפילו החשש הקטן ביותר מפיקוחחיצוני נעלם.‏לוחם בסיירת צנחנים,‏ שהשתתף בביצוע מעצרים רבים,‏סיפר:‏‏“בדרך־כלל מפקד יושב מקדימה ובעצם מנותקמהצוות שיושב מאחורה.‏ יחד עם הצוות נמצאהעציר.‏ התחלתי לשמוע ששני חבר’ה מהצוות פהמרביצים,‏ ופה נותנים ‏ּכפה ופה בעיטה,‏ ושמעתיגם על מקרים גרועים יותר ]...[ אני המשכתי בפ־עילות המבצעית והכל היה פחות או יותר בסדר.‏כשהיינו מסיימים מעצר וחוזרים אחורה אז היו,‏כשאני הייתי לפחות נוכח,‏ כל מיני מכות קטנות,‏כל מיני בעיטות קטנות ]...[ שאני הפסקתי אותןוזה גרר המון מתיחויות בתוך הצוות ]...[ ‏‘מה אתהדואג להם?’‏ ‏‘הבחור הוא מחבל’‏ ]...[ וכל מני דב־רים כאלה ]...[ אחר כך הבנתי גם שלפעמים היומשתמשים בקליע של רובה,‏ והיו מצמידים את זהלאוזן ומעקמים ככה ואז אני לא הייתי רואה.‏ והע־ציר לא היה צועק,‏ הוא מפחד ]...[ סה”כ זה היהמסתיים במכות קטנות,‏ זה לא היה מה שבדרך־כלל שומעים ]...[ במעצר בשכם ]...[ הכנסנו אותו‏]עציר[‏ לאביר.‏ יצאנו מתוך שכם ]...[ פתאום אנחנושומעים ‏ּפּוף.‏ כאילו מישהו חטף חתיכת מכה ]...[ואז כולם התעוררו,‏ יוצאים החוצה,‏ ואנחנו רואיםאת הבחור ועוד אחד ואת העציר מחוץ לרכבים,‏והעציר עם חתך די רציני במצח ]...[ ואז כולם]...[ אומרים:‏ לא,‏ הוא נפל מהמדרגה של הספארי‏]משאית בשימוש צה”ל[.‏ זה היה נראה מצוץמהאצבע כבר מלכתחילה ]...[ הבחור היה קשור

עם ידיים מאחורי הגב.‏ אני חושב שגם הייתה לופלנלית על העיניים ]...[ בדיעבד מסתבר שהבחורועוד אחד מהצוות שלי באו לאביר שם העציר היהעם לוחמים מצוות אחר ]...[ וביקשו את העציר]...[ אמרו שרק רוצים להצטלם איתו ]...[ הבנתישהם צילמו אותו פעמיים ]...[ ואז הוא עמד לידהמדרגה של הספארי והבחור מהצוות שלי עמדעל המדרגה של הספארי,‏ שזה בעצם גובה של1.30 מ’,‏ ומהמדרגה של הספרי הוא פשוט בעט לובראש ”]...[ 15 .עבד־אל־עזיז עאמריה מספר את סיפור מעצרו,‏ ובו מא־פיינים דומים:‏“]...[ כבלו את ידיי לאחור עם אזיקי פלסטיק,‏קשרו את עיניי עם סרט מבד והעלו אותי לג’יפצבאי שלקח אותי למחנה עציון ]...[ כשהעבירואותי למחנה עציון,‏ הם היכו אותי מכות כואבותומשפילות.‏ הם נתנו לי אגרופים על ראשי והכואותי עם קתות הרובים בגבי.‏ בדרך,‏ הורידו אותימהג’יפ הצבאי והעלו אותי על משאית צבאית,‏ וגםבמשאית היכו אותי.‏ הם נתנו לי בעיטות בכל חלקיגופי והכו אותי בעורפי עם הידיים ]...[כשהגעתי למחנה עציון ידיי היו כבולות מאחוריגבי ועיניי היו קשורות עם סרט לבן.‏ הם גררו אותיכדי שארד מהמשאית כשאני לא רואה שום דבר,‏וכך הלכתי בתוך המשאית עד שנפלתי על האדמהכי הם לא הזהירו אותי שהמשאית גבוהה ושאנימתקרב לקצה.‏ נפלתי על האדמה על פניי וברכיי,‏והם התנפלו בבעיטות בגבי,‏ בטני ורגליי,‏ ובאגרו־פים על פניי עד שהגעתי לחדר החוקר”‏ . 16יוסף סאחלי,‏ שנעצר בביתו במחנה הפליטים בלאטה ב־‎6.1.2007‎‏,‏סבל אף הוא התעללות במהלך נסיעה.‏ כאשר עצר הג’יפ שבוהוסע במחנה שבי שומרון,‏ ניסה סאחלי להסתכל החוצה:‏‏“חייל שהיה בתוך הג’יפ נתן לי מכה בקת הרובהבגב שלי.‏ תוך כדי נסיעה החיילים היו שואליםאותי לשמי,‏ ואז היו מרביצים לי ללא כל סיבה.‏ הםנתנו לי מכות בפנים וירד לי דם מהאף וגם מהפה.‏הם גם משכו אותי לקום ואז פגע ראשי בתקרתהג’יפ,‏ ואז גם קיבלתי חתך בראש וירד לי דם”.‏ 173. במתקני צה״ללעתים מזומנות,‏ טרם שחרורם או טרם העברתם למתקניםשל השב”כ או של שירות בתי-הסוהר,‏ העצורים שוהיםבמתקני־מעצר מאולתרים – לעתים חדר או מכולה – במ־חנות צה”ל.‏ מהעדויות עולה כי תופעת ההתעללות בעצו־רים כפותים נמשכת גם שם.‏מונצר נעיראת,‏ שנעצר במחסום קבאטיה ב־‎31.3.2007‎‏,‏סיפר:‏“]...[ העלו אותי לג’יפ אחר והעבירו אותי למחנהאחר.‏ נאֱ‏ מר שזה מחנה סאלם.‏ הורידו אותי שםלשעתיים־שלוש.‏ במחנה הזה הכניסו אותי לחדרקטן והכו אותי על רגליי.‏ הושיבו אותי על הרצפה.‏אחר-כך הרגשתי שאחד החיילים לקח משהומהרצפה והכה אותי בו על ראשי ועל כתפי ]...[אחר כך הוציאו אותי לחצר בטון,‏ הם קשרו אתהאזיקים שבידיי בחבל בעמוד בטון והושיבו אותיעל הרצפה,‏ והיו מכים אותי.‏ מדי שעה או חצישעה היו מכים אותי על הפנים ]...[”. 18אלוף־משנה יוסי בכר,‏ מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר,‏הוסיף וסיפר כי במקרה אחד מני רבים של התעללות בע־צורים פלסטינים,‏ הוא העמיד קצין לדין משמעתי משוםשהלה –“]...[ נתן הוראה לקשור עצור כזה לגדר כי לאהיה רכב שייקח את העצור,‏ הכוח סיים פעולה ולא10.15מתוך עדותו של לוחם בסיירתהצנחנים שהשתחרר בחודשנובמבר 2005. העדות הועברהעל ידי ארגון ‏”שוברים שתיקה”.‏.16מתוך תצהיר שנתן ביום5.1.2007 בפני עו”ד פהמיעוויווי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.17מתוך תצהיר שנתן ביום20.5.2007 בפני עו”ד מאהרתלחמי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.18מתוך תצהיר שנתן ביום28.5.2007 בפני עו”ד סמארסמעאן מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏

11חור,‏ ולכן איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לאחור,‏ ישן בלילה ובבוקר לא היה מי שייקח אותו ופשוט קשרו אותו אל הגדר ליד שער הכניסה לבסיס”.‏ 19הנסיבות הן,‏ שוב,‏ בגדר פרצה הקוראת לגנב.‏ הטיפול בע־צורים אינו נמצאת בתחומי האחריות של איש.‏ פעמים רבותהם מוטלים בחוץ או בתאים מאולתרים במשך שעות ואפי־לו ימים,‏ וכל חייל יכול להטיל עליהם את מרותו.‏ בשהותםהזמנית במתקני צה”ל – טרם שחרורם או טרם העברתםלמתקנים מוסדרים – נתון גורלם של עצורים פלסטיניםלשרירות לבו של כל עובר-אורח לובש מדים.‏4. התעללות רצופהכאמור,‏ תיאור ההתעללויות לפי שלבי המעצר נועד להצ־ביע על נקודות תורפה ובכך לאלץ את האחראים הישיריםלתופעה להפסיק להתעלם ממנה ולפעול לביעורּה.‏ עםזאת בל נטעה:‏ במקרים רבים עצורים סובלים מהשפלהומהתעללות מתמשכות ורציפות במשך כל שלבי המעצרשתוארו לעיל;‏ וברור כי הם והמתעללים בהם אינם מתעכ־בים על ההבחנות שנקטנו.‏כך,‏ עז־א־דין וואקד,‏ שנעצר ב-‏‎13.9.2006‎‏,‏ הותקף הןברכב המעצר והן במחנה הצבאי בו הוחזק:‏‏“כשנעצרתי,‏ החיילים כבלו את ידיי לאחור באזיקיפלסטיק,‏ וכיסו את עיניי.‏ החיילים השאירו אותיבמחסום כמעט שעה,‏ ואחר־כך הכניסו אותי לג’יפצבאי.‏ בתוך הג’יפ,‏ שני חיילים שהצלחתי לראותםמבעד לחתיכת הבד שעצמו בה את עיניי,‏ תקפווהכו אותי ברגליהם ]...[ הם גם זרקו עליי אשפה.‏אני מצהיר שאני יכול לזהות את שני החייליםהאלה אם תהייה לי ההזדמנות לכך ]...[ אחריעשר דקות העלו אותי לג’יפ אחר והעבירו אותילשבי־שומרון,‏ שם הכניס אותי אחד החייליםשאיני יכול לזהותו לחדר,‏ והעלה אותי על מכשירריצה והפעיל אותו למרות שידיי היו כבולות לא־דבר שגרם לי כאבים בגב,‏ והחייל היה צוחק עליי.‏השאירו אותי בחדר הזה עד בוא היום השני כשאניכבול בידיים ועיניי מכוסות.‏ קרוב לשעה שבעבערב נכנסו שבעה חיילים לחדר ונשארו עדהבוקר.‏ החיילים האלה שהיו אתי בחדר עד הבוקרלעגו וצחקו ממני,‏ והיו דוחפים אחד את האחרמעליי”.‏ 20עבד־אלחכים קבאני נעצר ב־‎28.9.2006‎ במחנה עוקבה,‏וסבל התעללות מרגע המעצר ועד שירד מרכב המעצר:‏“]...[ ביקשו ממני לצאת מהבית וחייבו אותילהוריד את כל הבגדים שעליי חוץ מהתחתון ]...[פניתי לגדר קרובה ושם כבלו את ידיי וכיסו אתעיניי,‏ והלכתי שש־מאות מטרים כשאני ערום,‏ כבולומכוסה עיניים.‏ אחר־כך העלו אותי לרכב שנראהלי רכב להעברת חיילים.‏ היה ברכב חייל אחדואיתו היה כלב משטרתי.‏ הוא תקף אותי והכה אותיבנשקו מספר מכות על כתפי הימנית ועל הירךהשמאלית,‏ והוא נתן לכלב לדרוך עליי כשאני שוכבעל רצפת הרכב על בטני,‏ וזה נמשך בין רבע שעהלחצי שעה.‏ אחר־כך החליפו את הרכב וכשירדתימהרכב החייל חייב אותי לכרוע על הרצפה,‏ כשפניינמצאות בין רגליי הכלב האחוריות ]...[ אחרי הח־קירה העבירו אותי בג’יפ צבאי ]...[ תחתית הג’יפהייתה חמה מאוד.‏ היו בתוך הג’יפ מספר חייליםשאכלו ושרו,‏ והיו זורקים את הזבל והשאריות שלהאוכל עליי.‏ כשהייתי אומר להם שתחתית הג’יפחמה מאוד,‏ אחר החיילים היה דורך על גבי כשאנישוכב על בטני על רצפת הג’יפ,‏ עד שכל גופי נוגעברצפת הג’יפ החמה”.‏ 21סיפורו של נדאל שתיה מכפר סאלם,‏ שנעצר עם שנייםמאחיו בביתו,‏ בליל ה־‎8.10.2006‎‏,‏ חמור לא פחות:‏.19מתוך עדותו בישיבת הוכחותבמשפטו של טוראי ניר,‏ מיום11.4.2006. פרוטוקול הישיבההועבר על ידי דובר צה”ללבקשת הוועד הציבורי נגדעינויים.‏.20מתוך תצהיר שנתן ביום12.10.2006 בפני עו”ד מאהרתלחמי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.21מתוך תצהיר שנתן ביום29.1.2007 בפני עו”ד פהמישקיראת מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏

“]...[ אחרי שהחיילים ערכו חיפוש בבית ובכלהבניין הם עצרו אותי ואת אחיי ]...[ העלו אותנולג’יפ הצבאי בכוח ובאלימות ובדחיפות,‏ והיו צו־עקים ומקללים ]...[ הושיבו אותנו על רצפת הג’יפכשאנחנו כבולי ידיים ועצומי עיניים.‏ אחר ־כך מתבברר שהם העבירו אותנו למחנה חווארה שמדרוםלעיר שכם,‏ שם נחקרנו על ידי אנשי המודיעין ]...[החיילים היו מכים אותנו כשחיכינו בחצר החיצו־נית,‏ כל חייל שהיה עובר על ידנו היה מכה ומקללאותנו,‏ ואסרו עלינו להישען או לישון.‏ מספר חייליםהיו אומרים לנו – ‏‘אם אנחנו החיילים לא ישּנו ולאנחנו,‏ אז גם אתם לא תנוחו ולא ‏ּתִ‏ שנו ]...[’אחר־כך העבירו אותנו למחסום חווארה הצבאי]...[ שם הושיבו אותנו על רצפת חדר קטן,‏ מלו־כלכת,‏ על-יד המחסום.‏ החיילים כבלו חזק מאודאת ידינו ועצמו את עינינו.‏ ידיי ועיניי כאבו לי מאוד,‏ולא יכולנו ]...[ לסבול את המצב הזה יותר,‏ והצל־חנו בדרך כלשהי לשחרר קצת את האזיקים.‏אחר־כך באו החיילים והתחילו להכות אותנובנעליהם הצבאיות ובנשק ובידיהם.‏ מבצע המכותחזר על עצמו שלוש פעמים.‏ בפעם הראשונה זהנמשך כמעט רבע שעה,‏ בפעם השנייה אותו דבר,‏ובפעם השלישית זה נמשך יותר מעשר דקות באופןרצוף וללא הפסקה.‏ היינו צועקים בקול רם.‏ האנשיםשעוברים במחסום היו שומעים את צעקותינו ]...[אחר־כך לקחו אותנו החיילים הישראלים ומשכווסחבו אותנו על הרחוב עד לצדו השני של המחסוםבכיוון שכם,‏ ושם זרקו אותנו על הרחוב.‏ במקום היונהגי המוניות שהזעיקו לנו אמבולנס,‏ והעבירו אותנולבית־חולים כשאנחנו כמעט ללא הכרה ]...[”. 22נדאל ואחיו שוחררו כעשר שעות לאחר מעצרם.‏5. שימוש בכלביםאחת התופעות שאינן מיוחדות לשלב מסוים של המעצרהוא השפלה והתעללות בעצורים באמצעות כלבים המ־שמשים את צה”ל.‏מאז ספטמבר 2000 תגבר צה”ל את השימוש בכלבים בשטטחים הכבושים.‏ הכלבים מאומנים ופועלים במסגרת יחידת‏“עוקץ”,‏ שהוקמה כדי להיעזר בכלבים במשימות חילוץ.‏ 23הכלבים נמצאים במחסומים ובבסיסים וכן מלווים את חייליצה”ל בפעולות מבצעיות רבות,‏ כולל מעצרים.‏ חייל בשםמיכאל,‏ שהיה מפקד צוות ביחידת ‏“עוקץ”‏ והתראיין מטע־מה לכתבה באתר ,NRG סיפר באותו ריאיון:‏ ‏“כיום מאולפיםכלבי היחידה לאחת מחמש יכולות:‏ תקיפה,‏ זיהוי חומרינפץ,‏ גישוש,‏ חיפוש נשק ותחמושת או חילוץ והצלה”.‏ 24בפנייה שהעבירה עו”ד יערה קלמנוביץ’‏ מהוועד לפרקליטהצבאי הראשי נכללו שני היבטים מרכזיים הנוגעים לשי־מוש בכלבים בזמן מעצרם של פלסטינים:‏‏“האספקט ]...[ החמור ביותר,‏ הוא תופעת ההת־עללות המכוונת על ידי שימוש בכלבים.‏ מקריםאלה ]...[ הם מקרים מזעזעים שחובה לשרשםבאופן מהיר ואפקטיבי.‏‏]ובנוסף...[‏ עצם המגע עם הכלבים,‏ שיש בו כדילהפחיד ולהשפיל.‏ על פי דת האיסלאם הכלב הואחיה טמאה ועל כן מוסלמים רבים חשים השפלהורמיסה של כבודם בכל מקרה בו כלב נמצאבסמוך לגופם או נוגע בהם ]...[ יש ]...[ לחייב אתהחיילים לשמור על הכלבים כך שלא יגיעו לידימגע עם העצורים כל עוד אין צורך מבצעי ממשיבדבר .”]...[ 25בתגובה לשאלות הוועד הכחישו בצה”ל את המתואר במ־כתב לעיל.‏ לגבי האינטראקציה בין עצורים לכלבים בשובםמהמעצר אישר דובר צה”ל כי ‏“לוחמי יחידת עוקץ ביחדעם כלביהם נוסעים ברכבים הקרביים”,‏ שבהם מוסעים12.22מתוך עדות שמסר ביום13.11.2006 בפני עלי דרג’מהמהוועד הציבורי נגד עינוייםבישראל.‏.23ראו,‏ למשל,‏ עדי שלם,‏ סיפורמאלף,‏ אתר :NRGhttp://www.nrg.co.il/online/35/ART/946/513.html..24בילי פרנקל,‏ הכלבה הכי טובהשהייתה לי בצוות,‏ אתר ,NRG:15.6.2007http://www.nrg.co.il/online/35/ART1/595/614.html..25מתוך מכתבה של עו”ד יערהקלמנוביץ’‏ מהוועד לתת־אלוףאביחי מנדלבליט,‏ הפרקליטהצבאי הראשי,‏ מתאריך31.12.2007. הפרקליטותהצבאית העבירה את המקריםהמפורטים במכתב לחקירתמצ”ח,‏ אולם טרם הגיבהלדרישה המהותית לשפר אתהנהלים הנוגעים להפעלתהכלבים.‏

13אך הכלב שב ותקף אותו,‏ עד שנורה שוב על־ידי חייל נוסף שנוכח במקום.‏ 29מהתיאורים לעיל עולות שלוש עובדות חמורות:‏ ראשית,‏כלבי ‏“עוקץ”‏ מאומנים לתקוף לפי אינדיקציות כגון קוליריות או ריח שאינן תלויות בפקודה הנתמכת בשיקול־דעת אנושי;‏ שנית,‏ הכלבים מסתובבים הרחק ממפעיליהם,‏עם חיילים שאינם מיומנים בהפעלתם ואינם יודעים תמידלהשתלט עליהם;‏ שלישית,‏ פגיעתם של הכלבים חמורה,‏ורמות האגרסיביות והנחישות שהם מאומנים להן בתקיפההן גבוהות מאוד.‏התרשמות זו עולה בקנה אחד עם המידע שמסר סא”לאריק,‏ שהיה מפקד ‏“עוקץ”‏ בשנת 2003: ‏“המטרה של כלביהתקיפה היא לנטרל ולתקוף גורמים עוינים בכל שטח נתון]...[ כלב תקיפה שלופת את המחבל לא משחרר”.‏ 30 קללדמיין כמה פחד מעורר מגע עם כלב שכזה אצל פלסטיניעצור,‏ שממילא מהווה מטרה פוטנציאלית – וביתר ‏ׂשאתכשהוא כפות ועיניו מכוסות.‏צה”ל בוחר להמשיך ולהכחיש את הדברים העולים מע־דויות הלוחמים,‏ מעדויות הפלסטינים ומהכתבות שהתפ־רסמו,‏ היינו:‏ שכלבי התקיפה שבשירותו מעמידים בסכנהברורה ומוחשית את כל מי שנמצא בסביבתם של אנשיםהמסומנים כמטרות.‏ בידי הוועד הציבורי נגד עינויים בי־שראל יש עדויות על אירועים שבהם הותקפו ילדיהם שלמי שהוגדרו כ”מבוקשים”,‏ כמו גם אירועים שבהם הותקפומבוקשים שכבר נפגעו מירי על ידי כלבים שנשלחו לב־תיהם.‏ כאן נביא רק את אותן עדויות המתייחסות ישירותלנושא דוח זה – תקיפת עצורים כפותים.‏אחמד ג’מיל שחאדה ג’אעוב,‏ תושב מחנה הפליטים בג’נין,‏נעצר בדרכו לרמאללה,‏ ולאחר שנאזק ועיניו כוסו הובל עםשני עצורים נוספים לכרם זיתים סמוך,‏ שם הוכה נמרצותעל ידי חיילי צה”ל.‏ במשך ההתעללות בו,‏ סיפר,‏ ‏“כלב אחדהיה נושך אותנו ברגליים”.‏ במהלך עדותו הפשיל ג’עוב אתגם העצורים,‏ אלא שלדבריו ‏“בכל מהלך הנסיעה אין מגעפיזי בין הכלבים לבין העצורים הפלסטינים”.‏ 26 לגבי פגיעהבפלסטינים,‏ ובכלל זה בעצורים,‏ גרס דובר צה”ל כי במשךהשנים האחרונות הופעלו כלבים באלפי משימות בשט־חים,‏ ולמעט שלושה מקרים הם מעולם לא תקפו ‏“חפיםמפשע”.‏ 27אולם,‏ עדויותיהם של לוחמי ‏“עוקץ”‏ לגבי אופן הפעילותעם הכלבים אינן עולות בקנה אחד עם התגובות הרשמיות.‏חייל בדרגת סמל־ראשון ששירת ביחידה סיפר שכלבי הת־קיפה אינם צמודים ללוחמים ואינם ממושמעים כמו כלביחנ”מ ‏)כלבים המאומנים במציאת חומרי־נפץ(‏ אלא ‏“עוב־דים עבודה עצמאית לגמרי”.‏ לדבריו,‏ כלבים כאלה תקפואנשים ‏“לא מעט פעמים,‏ כי זה כלבים – זה כלב תקיפהשמתבלבל...”.‏ 28ובאמת,‏ קשה להתייחס ברצינות לטענת צה”ל כי הכלביםכמעט שאינם תוקפים ‏“חפים מפשע”.‏ באיזו היסטוריה של‏“פשיעה”‏ יכולים הכלבים להיות מאומנים להבחין?‏ זאתועוד – האשמת אדם בעבירה,‏ ואפילו חמורה,‏ אינה יכולהלהצדיק את תקיפתו.‏ לפי תגובת צה”ל,‏ לגיטימיות התקיפהאינה נסמכת על מידת הסיכון שמהווה העצור הפוטנציאלי,‏אלא על העובדה שהכוח העוצר רואה אותו כעבריין.‏התחושה כי גרסתו של דובר צה”ל לוקה באי־דיוקים גוב־רת אל נוכח מקרה של תקיפה של חייל צה”ל על ידי כלבמיחידת ‏“עוקץ”‏ במהלך פעילות בשכם בינואר 2004. כךתוארה התקיפה באתר :Ynet‏“הכלב,‏ שאומן להסתער לקול יריות,‏ תקף דווקאאת סמל המחלקה ונשך אותו בכף ידו ]...[ מפעילושל הרועה הבלגי מיחידת עוקץ,‏ שהיה במרחקשל עשרות מטרים מהאירוע,‏ לא הספיק ככלהנראה לתת לכלבו את הפקודה שהייתה יכולה,‏אולי,‏ למנוע את הטרגדיה ]...[”.בתגובה להתקפה,‏ ירה החייל הננשך בכלב ופגע ברגלו,‏.26מתוך תשובת דובר צה”ללפניית הוועד מתאריך,3.2.2008 סעיף .6.27יהונתן ליס וארנון רגולר,‏ כלבשל צה”ל שחיפש מבוקשנשך ילד פלשתינאי,‏ הארץ,‏.1.12.2005.28ראו עדותו,‏ 50,000 ילדים,‏באתר ‏”שוברים שתיקה”:‏http://www.shovrimshtika.org/testimonies.asp?cat=17..29חנן גרינברג,‏ אבל ביחידת‏”עוקץ”:‏ כלב תקף חייל ונורהלמוות,‏ ,Ynet :1.1.2004http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2852568,00.html..30איתי אשר,‏ לב של כלב,‏ אתר:18.4.2003 ,NRGhttp://www.nrg.co.il/online/archive/ART/466/105.html.

מכנסיו והראה לעורך־הדין את סימני הנשיכה בירכו הימ־נית.‏ 31עבדאללה נאבלוסי,‏ שנעצר בביתו בשכם ב-‏‎18.5.2007‎‏,‏סיפר כי לאחר שאיימו לשחוט אותו ולירות בו,‏ כפתו אתידיו באזיקוני פלסטיק,‏ אזקו את רגליו באזיקי ברזל,‏ כיסו אתעיניו בכיסוי־בד,‏ והכניסו אותו לרכב מעצר:‏“]...[ זרקו אותי למכונית צבאית.‏ נכנסו איתי בין10 ל־‎13‎ חיילים.‏ שמו אותי על רצפת המשאיתהצבאית,‏ אך לא יכולתי לשכב על רצפת המשאיתכי שמו לי כלב גדול על הגב.‏ את הכלב הזה ראיתיקודם כאשר הכניסו אותו לבית בזמן החיפוש,‏כשעשו שם בלגן.‏ אני פוחד מאוד מכלבים,‏ותתארי לך ששמו אותו על גבי ומדי פעם הרגשתיאת פניו על צווארי ]...[ 32]...[ אני הייתי אזוק לאחור,‏ יושב על רצפתהמשאית וכפוף לפנים,‏ התכופפתי עוד יותר בגללהכלב,‏ והאזיקים לחצו עוד יותר.‏ צעקתי כל הזמןשירחיקו את הכלב ממני,‏ וכל החיילים צחקו עליולעגו לי,‏ השתעשעו עם ההפחדה שלי על־ידיהכלב.‏ אחד מהם אמר לי,‏ בדרך־כלל הכלב לאמזיק אבל אני אבקש ממנו לאכול אותך ]...[ בא־מצע הדרך,‏ אחרי הרבה צעקות,‏ העבירו את הכלבלרגליי.‏ אני ישבתי על רצפת המשאית,‏ רגליי לפניי,‏אזוקות,‏ כשידיי אזוקות לאחור,‏ הכלב ישב לי עלהרגליים וריתק אותן לרצפה.‏ זה כאב מאוד,‏ רגלייאזוקות והכלב כבד וגדול.‏ הכלב נבח ונהם”.‏ 33מוחמד ג’אלב,‏ ממחנה הפליטים טול־כרם,‏ נעצר ב־21.3.2007 במחסום בין קלקיליה לטול-כרם.‏ בדרך למחננה חווארה הוא הועבר לשהייה קצרה במחנה צבאי הסמוךלמחסום ג’בארה שמדרום לטול־כרם.‏ שם,‏ לפי עדותו:‏“]...[ הכניסו אותי לחדר שהיו בתוכו חייליםוחיילת אחת והיה איתה כלב ואיתו היא דיברהכשאני ישבתי על כסא,‏ כבול ידיים ועצום עיניים.‏הכלב היה מסתובב סביבי,‏ וכשדיברה איתוהחיילת הוא היה תוקף אותי ונובח.‏ לא הבנתי מהאמרה החיילת,‏ אבל ‏]הבנתי ש[היא אמרה לכלב:‏‏‘ערבי,‏ ערבי’‏ ואז הוא היה תוקף אותי.‏הכלב לא נשך אותי,‏ כנראה ששמו מחסום עלפיו.‏ הרגשתי בו כשהיה תוקף אותי וממשש אותי.‏ביקשתי מהם להתפלל.‏ אחרי שאמרה לי החיילתלא,‏ אמרה לי ‏‘נו תתפלל’,‏ ועשו לי מקום להתפללבו.‏ ביקשתי שישחררו אותי כדי שאוכל להתפללאבל הם סירבו.‏ כשהתחלתי להתפלל החיילתדיברה שוב עם הכלב,‏ שהתחיל לתקוף אותימקדימה ומאחורה בזמן התפילה”.‏לסיכום,‏ כפי שכתבה עו”ד קלמנוביץ’‏ לפרקליט הצבאיהראשי,‏ השימוש של צה”ל בכלבים מלווה בניצולם “]...[לתקוף אזרחים ועצורים או להשפילם ובכך עובר עבירהשל התעללות באדם הנמצא במשמורת,‏ בניגוד לסעיף 65לחוק השיפוט הצבאי,‏ התשט”ו-‏‎1955‎‏”.‏ 34הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה לדובר צה”ל בשא־לה:‏ ‏“האם קיימים פקודות או נהלים מפורשים המתייחסיםלסוגיית המגע בין כלבים לעצורים פלסטינים?‏ 35 בתשובתתו ציין דובר צה”ל נוהל יחיד:‏ ‏“כלבי עוקץ רכוסים מחסוםפה כל מהלך הנסיעה ברכבים,‏ כך שאין אפשרות לפגיעהבעצור פלסטיני או בחייל מהכוח המבצע”.‏ 36 שאלה חוזרתבעניין,‏ שביקשה לברר אם יש פקודות או נהלים נוספיםהנוגעים ל”שימוש בכלבים על־ידי צה”ל במהלך המעצרולאחריו”,‏ 37 נותרה ללא מענה.‏ בהיעדר נהלים מפורשיםוהוראות ברורות נפתח פתח לפגיעתם של הכלבים בעצו־רים ולהתעללות בהם באמצעותם – כפי שראינו בעדויות.‏”14.31מתוך תצהיר שנתן ביום15.8.2006 בפני עו”ד מוחמדאבו-ריא מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.32מתוך תצהיר שנתן ביום24.6.2007 בפני עו”ד תגרידשביטה מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.33מתוך תצהיר שנתן ביום10.10.2007 בפני עו”ד תגרידשביטה מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏ הצהרת דוברצה”ל שהובאה לעיל,‏ לפיהעצורים פלסטינים המוסעים דרךשיגרה על רצפת רכב המעצראינם באים במגע עם הכלביםהמתלווים למעצר,‏ אשר מוסעיםבאופן דומה,‏ אינה עומדתבמבחן השכל הישר – ונסתרתבעדות זו ובדומות לה.‏.34במכתבה לפצ”ר,‏ ראו הערה25 לעיל.‏.35פניית הוועד הציבורי נגדעינויים בישראל לדובר צה”למיום 20.10.2008, סעיף 9..36תשובת דובר צה”ל לפנייתהוועד,‏ מיום 3.2.2008, סעיף 6..37פניית הוועד הציבורי נגדעינויים בישראל לדובר צה”למיום 17.2.2008, סעיף 2.

6. התעללות בעצורים קטינים נפשית,‏ ניצול או התעללות;‏ כי ינהגו באנושיות כלפי ילד 15נוהג נוסף שאינו תלוי בשלבי המעצר נוגע להתעללותבקטינים.‏ ב־‎90‎ העדויות שאליהן מתייחס הדוח יש גםתלונות של קטינים פלסטינים שנפלו קרבן להתעללויותמצד חיילי צה”ל לאחר מעצרם.‏הן במשפט הישראלי והן על פי האמנה הבין־לאומית בדברזכויות הילד,‏ ‏“קטין”‏ הוא כל אדם שטרם מלאו לו 18 שנה.‏ 38אמנם בחלק מההוראות של הצווים הצבאים החלים בש־טחים,‏ קטין מוגדר כמי שטרם מלאו לו 16 שנה,‏ ואילו בנינוער בני 16 ו־‎17‎ נשפטים כבגירים,‏ 39 אך אין בדין הצבאיבשטחים כדי לגרוע מהמשפט הישראלי.‏ אדם המתעללבילד שטרם מלאו לו 18 שנה – גם אם ילד זה הוא עצורתושב השטחים – עבר עבירה של התעללות בקטין על פיחוק העונשין הישראלי.‏ גם בפסיקתו של בית הדין הצבאילערעורים נקבע שכאשר קרבן העינויים הוא קטין יש בכךכדי להצדיק החמרה בעונשו של החייל המתעלל.‏ 40קטינים זוכים להגנה מיוחדת במשפט הישראלי:‏ ‏“טובתהילד”‏ נחשבת לעקרון־על שצריך להנחות את פעולותהרשויות כלפי קטינים ואת יחסי ההורים עם ילדיהם.‏ 41הגנת הילד באה לידי ביטוי מובהק בהיקף פרישתם שלהאיסורים הפליליים נגד פגיעה בקטינים.‏ איסורים אלהרחבים יותר מעבירות רגילות של פגיעה בגוף,‏ והם כו־ללים גם השפלה ופגיעה נפשית בילד וכן הימנעות מדאגהלצרכיו.‏ העונשים הקבועים בחוק בגין פגיעה בקטין הםמחמירים במיוחד;‏ החוק אף מטיל חובה על כל אדם לדווחעל עבירה שנעברה בקטין,‏ אם יש לו יסוד סביר לחשובשהאחראי על הקטין פגע בו.‏ 42בנוסף,‏ מדינת ישראל היא צד לאמנה הבין־לאומית בדברזכויות הילד,‏ הקובעת כי ‏“טובת הילד”‏ תהא שיקול רא־שון במעלה בכל הפעולות הנוגעות לילדים;‏ כי המדינהתבטיח לילד הגנה וטיפול ככל שיידרש לטובתו;‏ כי יינקטוכל האמצעים כדי להגן על הילד מפני אלימות גופנית אושהחופש נשלל ממנו;‏ כי לא יועמד ילד בפני עינויים אוטיפול אכזרי,‏ בלתי־אנושי או משפיל;‏ וכי במסגרת עימותמזוין יובטחו הגנה וטיפול לילדים בכל האמצעים האפש־ריים בהתאם למשפט הבין־לאומי ההומניטארי.‏המשפט הבין־לאומי ההומניטארי מחייב הגנה על אזרחיםבפני אלימות או איומי אלימות.‏ כוח לוחם או כובש חייבלהבטיח טיפול אנושי לאזרחים בכל עת,‏ וחל איסור מוחלטעל התאכזרות ועל יחס מבזה או משפיל.‏ 43 הגנות מיוחדותמוקנות לילדים בעת סכסוך מזוין:‏ ‏“ילדים יהיו נשוא לכבודמיוחד ויוגנו מפני כל צורה של תקיפה מגונה.‏ הצדדים לס־כסוך יעניקו להם את הטיפול והסיוע הדרושים להם בשלגילם או מכל סיבה אחרת”.‏ 44למרות כל האמור לעיל מתברר כי החיילים המבצעים אתהמעצרים אינם נוהגים בקטינים זהירות יתרה,‏ ולעתים– כפי שעולה מהדיווחים הקשים – אולי אף מנצלים אתחולשתם.‏ אפשרות זו מתחזקת מקריאת עדותו של חיילבדרגת סמל־ראשון,‏ שמספר:‏‏“יום אחד הייתה איזושהי התפרעות ]...[ ונכנסתיעם הג’יפ וראיתי את הנער בורח לכיוון הבית,‏ זרקעלינו בלוק והיו שם הבערות צמיגים ובלגן שלם...‏הוצאתי אותו מחוץ לבית ולקחתי אותו למוצבעצור,‏ דבר שמותר לי לעשות,‏ והייתי נורא עצבני,‏נורא עצבני,‏ וכבר הרגשתי שאני הולך להתפו־צץ.‏ ו]כ[שהגעתי למוצב שמתי אותו בבוטקה]...[ ו]כ[ששמתי אותו בבוטקה והלכתי להורידאת האפוד,‏ הלכתי לשטוף פנים,‏ אמרתי לשומרלשמור עליו.‏ תפסנו אותו,‏ קשרנו לו את העינייםבנוהל הרגיל.‏ ‏]כ[שאני חוזר אני רואה ערימה שלארבעה חמישה חבר’ה חיילים מפוצצים אותובמכות שם בפנים,‏ זורקים עליו את הטלפוניםהכבדים האלה הנל”נים ‏)טלפון שדה צבאי(,‏ פשוט.38סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופסות;‏ סעיף 1 לחוקהנוער ‏)שפיטה,‏ ענישה ודרכיטיפול(,‏ התשל”א-‏‎1971‎‏;‏ סעיף1 לאמנה בדבר זכויות הילד.‏באמנת ז’נבה חלק מההוראותמתייחסות לילד עד גיל 15..39צו בדבר שיפוט עבריינים צעירים‏)אזור הגדה המערבית(‏ ‏)מס’‏132(, תשכ”ז-‏‎1967‎‏.‏ צו זה קובעכי ילד בן 12 הוא בעל אחריותפלילית ‏)כמו בישראל(‏ וקובעכללים מיוחדים לענין ענישתםשל בני נוער עד גיל 16, כשהגילהקובע הוא גילו של נאשם בעתגזר הדין.‏ אין מערכת נפרדת שלבתי משפט צבאיים לקטינים.‏.40ראו,‏ למשל,‏ ע/‏‎128/03‎‏,‏ 146/03התובע הצבאי הראשי נ’‏ רוזנרוליברמן,‏ פס”ד מיום 21.8.2003,פסקה 14..41בהקשרים של ענישה,‏משמורת,‏ הגירה,‏ חינוך,‏ אימוץ,‏אשפוז ועוד.‏ ראו ‏”עקרון טובתהילד – אשר חולש גם על כלעניין אחר שביחסי הורים וילדיםבעין המשפט”‏ בע”מ 27/06פלוני נ’‏ פלוני ‏)טרם פורסם,‏פס”ד מיום (, 1.5.2006 פס’‏11 לפסק דינה של השופטתארבל.‏ הוראות חקוקותהנוגעות לטובת הילד נמצאותבחוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופסות,‏ התשכ”ב-‏1962 ‏)סע’‏ )69 ,25-22 ,17 וכןבחוקים נוספים.‏ העיקרון הואפרי הלכה פסוקה.‏.42סעיף 368 ד לחוק העונשין.‏ניתן לראות מי שמחזיק בקטיןשנעצר כמי ש”אחראי”‏ לו.‏.43אמנת ז’נבה הרביעית בדברההגנה על אזרחים בעת לחימה

לוקחים וזורקים עליו והוא היה ילד בן 15 שזרקאבנים ]...[תראה,‏ כולם ידעו,‏ הסרס”פ ‏]סגן רב־סמל פלוגתי[‏והרס”פים והמפקדים וכולם ידעו וחלקם השתתפובכיף ]...[ מה שמדהים באמת שאותו בנאדםשמסוגל לעשות משהו כל־כך אנושי וכל־כך יפהכמו למשל יש עוצר ואתה רואה זקנות בנות 90]...[ אז אתה מעלה אותן על הג’יפ שלך ]...[ ולוקחאותן לבית חולים כי שתי זקנות בנות 90 לא יעשוכלום,‏ שזה מעשה מאוד יפה ומאוד אנושי,‏ מצדשני אפשר לקחת ילד בן 15 ולפוצץ אותו מכות,‏להוציא עליו את כל הזעם שיש לך על זה שאתהכבר שבועיים לא ישן,‏ לא אוכל,‏ לא מתקלח,‏ יוריםעליך כל הזמן וכולם ביחד כל הזמן – פשוט לוקחילד בן 15 ומוציא עליו את על העצבים שלך.‏אני ראיתי את הילד שמפוצצים אותו במכות,‏פשוט ניגשתי והעפתי אותם משם ולקחתי אתהילד לבדיקה הרפואית.‏ הרופא בדק אותו,‏ הילדרעד וחיבק אותי כי אילולא אני ]...[ הוא פשוט באוחיבק אותי ואני פשוט תפסתי ואתה יודע – הואפשוט רעד כמו עלה נידף ברוח”.‏ 45מקרה זה הוא אחד מני רבים.‏ בחודש פברואר 2008 נחשףבאתר Ynet דבר מעצרם של שלושה חיילים מגדוד ‏“חרוב”‏בחשד שהתעללו בשני נערים פלסטינים בבסיס שבי-שו־מרון.‏ בכתב האישום שהוגש נגדם נטען:‏‏“שלושה חיילים בדרגת סמל־ראשון,‏ קיבלומשימה לשמור על עצירים שעיניהם מכוסותוידיהם אזוקות בחדר החפ”ק ‏]חוליית פיקודקדמית – המקום ממנו עובד המפקד המקומי[.‏בשלב מסוים סטרו שניים מהם והיכו את הנעריםהפלסטינים בכתפם,‏ בעוד השלישי מביט מהצדוצוחק ]...[ בהמשך היכו שניים מהחיילים בחוזקהאת העצורים בחלק האחורי של ראשם,‏ תוך שהםצועקים להם ‏‘תסתמו את הפה’.‏ לאחר מכן קירבאחד החיילים מפזר חום דולק לפניו של אחדהפלסטינים ואמר:‏ ‏‘עכשיו יהיה לו חם’‏ ]...[ במהלךהאירוע הצליפו החיילים בחוזקה בנערים עם אזי־קונים ]...[ במהלך כל האירוע קיללו הנאשמים אתהמתלוננים,‏ ובעטו בהם בירכיים ובזרועות”.‏ 46תצהיריהם של נערים פלסטינים על התעללויות שחוובעודם עצורים תומכות בעדויות החיילים.‏ ע’‏ היה בן 16וחצי,‏ תלמיד כיתה י’‏ בעת מעצרו בקיץ 2007. הוא נאזקבאזיקוני פלסטיק למשך כ־‎12‎ שעות:‏‏“אמא העירה אותי ואמרה שהחיילים באו לקחתאותי ]...[ החיילים אזקו אותי לאחור באזיקוני פל־סטיק,‏ חזק מאוד,‏ וגם כיסו את עיניי לפני שהורידואותי מהבית.‏ אני התלוננתי כל הזמן שהאזיקיםמאוד מהודקים ושהידיים כואבות לי,‏ החייל אמרבנזיפה שאשתוק ]...[ כשהורידו לי את כיסויהעיניים בחווארה ראיתי שיד שמאל שלי מאודנפוחה וצבעה כחול,‏ גם במקום האזיק בשורש כףהיד הייתה נפיחות גדולה עם צבע אדום.‏ יד ימיןגם כאבה,‏ במקום האיזוק היה צבע אדום אבל הידלא הייתה נפוחה.‏במשך כל הזמן הזה וגם כשהייתי בחווארה ]...[וגם כל הלילה עד למחרת בבוקר,‏ הייתי ללא אוכלושתייה.‏ החברים שלי ביקשו ללכת לשירותים ולאאפשרו להם”.‏ 47מ’,‏ תלמיד כיתה י”א,‏ נעצר בתחילת 2007, חודשיים לפנישמלאו לו 17. כרבים אחרים,‏ הוא נעצר בלילה,‏ בביתו:‏‏“החיילים עצרו אותי ואת אחי ראייד בן ה־‎19‎‏,‏ אזקואת ידינו מקדמת הגוף באזיקים מפלסטיק אשרהידקו אותם בחוזקה,‏ וכיסו את עינינו בבד.‏ לאחרמכן,‏ החיילים הכניסו אותנו לתוך ג’יפ צבאי וגרמו16.45מתוך אתר ‏”שוברים שתיקה”:‏http://www.shovrimshtika.org/testimonies.asp?cat=17.מיום 12 באוגוסט 1949, סעיף3 ‏)המשותף לארבע אמנותז’נבה ומשקף משפט בין-לאומימנהגי מחייב בכל סכסוך מזוין(‏וסעיף 27..44סעיף 77)1( לפרוטוקול Iלאמנת ז’נבה מיום 12 באוגוסט1949, בדבר הגנת קורבנותסכסוכים מזויינים בין־לאומייםמיום 8 ביני 1977; ישראלאינה צד לפרוטוקול נוסף זה.‏אמנת ז’נבה הרביעית,‏ 1949,כוללת שורה של הוראות בנוגעלטיפול מיוחד בילדים בענייניפינוי,‏ חינוך,‏ מזון,‏ טיפול רפואיועוד;‏ ראו סעיפים 24, 17, 14,50 ,38 ו-‏‎94‎‏.‏.46חנן גרינברג,‏ אישום:‏ 3 חייליםהתעללו;‏ אחד הצמיד תנורלעצור,‏ ,Ynet :12.2.2008http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3505577,00.html ..47מתוך תצהיר שנתן ביום19.9.2007 בפני ע”וד תגרידשביטה מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏

17שלהם אינם עומדים בסטנדרטים המוסריים והחוקיים הנהוגים במדינת ישראל.‏ כך,‏ למשל,‏ דוח ‏“יש דין”‏ מוסר כיפלסטינים מגיל 16 נשפטים כבגירים תחת החוק הצבאישישראל מחילה בשטחים,‏ בהיעדר בתי־משפט צבאייםלנוער;‏ הם משוחררים ממעצר רק לעתים נדירות,‏ בדומהלבגירים;‏ ובדיונים כמעט שלא ניכרת התייחסות לגילם מצדתובעים או שופטים.‏ 50 התעללויות בעצורים פלסטיניםקטינים הן לפיכך ביטוי קיצוני לנורמה רחבה יותר,‏ שב־מסגרתה רשויות המדינה המְ‏ תפעלות את הכיבוש נוטותלנהוג בעצורים קטינים ממש כפי שהן נוהגות בבגירים,‏תוך התעלמות מהנורמות החוקיות והאנושיות המחילותחובת שמירה והגנה חזקה אף יותר על מי שטרם מלאולו 18 שנים.‏במסגרת בקשת המידע של הוועד הציבורי נגד עינויים בי־שראל התבקש דובר צה”ל להבהיר אם יש פקודות או נה־לים מיוחדים המתייחסים לעצורים קטינים.‏ 51 תגובתו שלדובר צה”ל לא כללה מענה לשאלה זו.‏ אי־ההפרדה בנה־לים המבצעיים בין התייחסות לבגירים ולקטינים משתקפתבעדויות השונות.‏ צה”ל מטיל על חייליו לעצור קטינים בלימחשבה שנייה וללא בקרה או הנחיות מיוחדות.‏ את התו־צאות החמורות אפשר לצפות מראש.‏7. התעללות בעצורים:‏ היקף התופעהתופעת הפגיעה בעצורים פלסטינים לאחר מעצרם אינהמוגבלת ליחידה מסוימת או לאזור גאוגרפי מסוים.‏ 90התצהירים שעליהם מתבסס דוח זה מתארים מקרים שלהתעללות והשפלה שהתרחשו בכל הערים בגדה ובכפריםרבים;‏ במחנות־הצבא דותן,‏ בית־אל,‏ סאלם,‏ עציון,‏ שבי־שומרון,‏ צופין ועופר;‏ במחסומים באזור ירושלים ובאזורשכם;‏ בדרך למחנה ה־DCO באזור טול־כרם,‏ בדרך לעציון,‏לסאלם,‏ לדותן,‏ לקרית־ארבע,‏ לקדומים ועוד.‏ גם עדויותלנו לשבת בתנוחת צפרדע על רצפת הג’יפ,‏ ובדרךהחיילים – כ ־‎12‎ במספר – היו דוחפים אותנו ברגגליהם ולועגים לנו,‏ ואחד החיילים היה מכה אותיבקת של הרובה שלו על ראשי,‏ מכות לא חזקות]...[ החיילים הובילו אותנו ל־DCO ‏]בסיס התיאוםוהקישור[,‏ ושם החזיקו אותי ואת אחי ועוד עצורמהשכונה בחצר ה־DCO‏,‏ קרוב לשער,‏ בקור העז,‏מבלי להיענות לבקשה שלי למים”.‏ 48פ’,‏ בן 17 בעת מעצרו בתחילת 2007, העיד:‏“]...[ אחרי שסיימתי בבית הספר,‏ בדרכי החוצה,‏ניסיתי לתפוס מונית כדי שתסיע אותי הביתה ]...[ולפני שהגעתי למונית,‏ הופתעתי על־ידי בחוריםשזרקו אבנים על חיילי הצבא הישראלי,‏ והחייליםירו פצצות גז מדמיע ]...[ הלכתי בכיוון דרך צדדיתושם היו חיילים.‏ נעצרתי במקומי,‏ החיילים תפסואותי והתחילו להכות אותי ברגלי השמאליתבנשקם.‏ הם הכו אותי גם על עיני השמאלית.‏החיילים המשיכו להכות אותי בכל חלקי גופי.‏אחר־כך התחילו החיילים לגרור אותי על הרחובהראשי.‏ הם סחבו אותי מרחק של כעשרים מטריםעד שהגעתי לאמצע הרחוב והשאירו אותי שוכבבאמצע הרחוב כמעט חצי שעה.‏ אחר־כך חייבואותי לעמוד על רגליי ]...[ כשהם ראו שאני לאיכול לעמוד הביאו את הג’יפ הצבאי והכניסו אותילג’יפ,‏ והעבירו ‏]אותי[‏ לתחנת המשטרה הנמצאתבג’בל-מוכבר ]...[ ‏]שם[‏ הכו אותי שוב ושוב בכלחלקי גופי ]...[ אחרי שבא הרופא,‏ ביקש שיעשו ליצילומים,‏ ובצילומים ראה שיש לי שלושה שבריםברגלי השמאלית,‏ ואמרו לי שאני חייב לעבורניתוח”.‏ 49היחס הנוקשה של חיילי צה”ל לעצורים פלסטינים קטיניםהוא חוליה בשרשרת;‏ גם תנאי המעצר,‏ השיפוט והכליאה.48מתוך תצהיר שנתן ביום29.3.2007 בפני עו”ד מאהרתלחמי מהוועד הציבורי נגדעינויים בישראל.‏.49מתוך תצהיר שנתן ביום14.2.2007 בפני עו”ד שיריןנאסר מארגון ‏”נאדי אל־אסיר”.‏.50הדוח התבסס על יותר מ־‎800‎תצפיות שערכו מתנדבותהארגון בדיונים בבתי משפטצבאיים בשטחים.‏ ראו ליאוריבנה,‏ משפטים בחצר האחורית,‏יש דין,‏ דצמבר 2007, עמ’‏.127-119.51פניית הוועד הציבורי נגדעינויים בישראל לדובר־צה”למיום 17.2.2008, סעיף 2.

פיזור גיאוגרפישל מקרי ההתעללותעליהם מבוסס הדוח18מקראעד 3 דיווחי התעללותעד עשרה דיווחי התעללותמעל עשרה דיווחי התעללות

19טחים והאירועים האלה חוזרים על עצמם,‏ ושום דבר לא,‏ אף אחד לא מתרגש ]...[ וזה המוסר שלצה”ל,‏ זה הערכים הכי בסיסיים שצריך לחנך אתהחייל מהיום הראשון שהוא מתגייס לצבא,‏ זה לאפלסטיני,‏ זה לא קשור,‏ זה התנהגות נורמטיבית,‏זה דברים הכי בסיסיים.‏השאלה המרכזית ‏]היא[‏ איך קורה שחייל צה”למגיע למצב כזה שהוא מתעלל,‏ משפיל ומצלםאת זה,‏ וזאת השאלה המרכזית ועל זה שלטונותהצבא צריכים לשים את היד ומהר,‏ ועל פי הנתוניםשל הצבא יש היום עליה במספר התלונות שלפלסטינים.‏ ואני אומרת לך שיש הרבה תלונותשלא מגיעות ויש התנהגויות והתעמרויות שלאמתפרסמות,‏ והפלסטינים לא הולכים להתלונן עלכל תלונה,‏ על כל התעמרות,‏ על כל צ’פחה שהםחוטפים מאיזה חייל בשטחים,‏ ויש,‏ יש,‏ ולא עושיםמספיק,‏ איזה מן זילות בחיים של הפלסטינים”.‏ 55אלוף־משנה במילואים גדי אמיר,‏ שהיה ראש מרכז מדעיההתנהגות בצה”ל ‏)ממד”ה(,‏ המרואיין באותה כתבה,‏ חיזקאת הדברים:‏‏“התופעה המרכזית שמתרחשת זה דה־הומניזציהשל האויב,‏ זאת אומרת מסתכלים על האויב כעלחפץ ]...[ אם זה חפץ אז אני יכול לעשות בו מהשאני רוצה ]...[ מה שבעצם התרחש בתהליךארוך,‏ לצערי,‏ זה ‏]ש[אנחנו הולכים ומתקהיםוהתופעות שפעם נראו לנו תופעות מזוויעות,‏ היוםהתרגלנו אליהן כנראה ]...[ היום זה לא בכותרות,‏זה לא מעניין אף אחד,‏ עוד פלסטיני שחטף שובצ’פחה או מכה,‏ עבר,‏ לא קרה כלום,‏ שום דברלא קרה,‏ זה לא נחשב.‏ השפלה של פלסטיני לאנחשבת ]...[ הם ‏]החיילים[‏ עוברים איזה שהואתהליך,‏ הייתי קורא לזה אפילו איזו שהיא דינמי־החיילים והכתבות המובאות כאן מעידות על פיזור גדולשל המקרים:‏ במחנה חטיבת בנימין,‏ בחברון,‏ בפאתי שכםובבסיס ליד שכם,‏ בבסיס שבי־שומרון ובדרכים.‏ מהמק־רים שנחשפו בכתבות ובעדויות החיילים עולה כי תופעתההתעללות אינה בעיה של יחידה אחת או שתיים בצבא:‏המתעללים מגיעים מגדוד ‏“דוכיפת”,‏ מגדוד ‏“חרוב”,‏ מגדודיצנחנים ומסיירת הצנחנים,‏ מהמשטרה הצבאית ומחטיבת‏“גבעתי”.‏ כאמור,‏ בסיסי הנתונים הללו הם רק אינדיקציהלתופעה רחבה בהרבה – כך שסביר מאוד שפיזור המקריםגדול אף יותר.‏90 המקרים המבססים את הדוח נבחרו מתוך פניות שהגגיעו לוועד אך ורק לגבי מעצרים שהתבצעו מאז המחציתהשנייה של שנת 2006 ועד אוקטובר 2007. עם זאת,‏ ראינובעדותו של לוחם הצנחנים למעלה כי התעללות בעצוריםכפותים הייתה נוהג מקובל גם בשנת 2005. כמו כן,‏ ביןהשנים 2005-2008 הפנה הוועד לפרקליטות הצבאית 36תלונות נוספות לגבי מקרי התעללות בעצורים שאינם נס־קרים בדו”ח זה.‏ דוח בצלם,‏ ‏“בתכלית האיסור”,‏ 52 הקדישלנושא פרק מיוחד שסקר מדגם של 73 פלסטינים שנעצצרו בין יולי 2005 לינואר 2006. על פי הדוח,‏ 49% מהםסבלו פגיעה אחת לפחות בזמן שהיו עצורים ולפני שהגיעולחקירה.‏ עדויות דומות זמינות גם לגבי שנים קודמות;‏ 53מי שירצה להתחקות אחר שורשי התופעה יצטרך להרחיקשנים רבות לאחור.‏ 54 גם כאן,‏ אם כן,‏ לא ניתן להתמקד:‏תופעת הפגיעה בפלסטינים לאחר מעצרם אינה מוגבלתלתקופה מסוימת ואינה מהווה בהכרח תגובה – נקודתיתאו מערכתית – לאירוע כזה או אחר.‏בדיווח של קול ישראל על שני מקרי התעללות בעצוריםפלסטינים הסכימה כרמלה מנשה,‏ הכתבת לענייני צבא,‏ כימדובר בתופעה ולא בעניין נקודתי:‏‏“איך זה קורה ש-‏‎20‎ שנה אנחנו באינתיפאדה,‏ 20שנה אנחנו עוסקים בפעילות הזאת בתוך הש־מכוסות,‏ תיק מר/‏‎274/06‎‏,‏http://www.aka.idf.il/patzar/klali/default.asp?catId=580.94&docId=62132.52ליין,‏ יחזקאל,‏ בתכלית האיסור:‏עינוי עצירים פלסטיניםוהתעללות בהם על־ידי כוחותהביטחון של ישראל,‏ בצלם,‏ מאי,2007 פרק ,2 עמ’‏ .32-25.53ראו,‏ למשל,‏ את הרשעתו‏)התלויה בערעור(‏ של סגן ח’‏בהכאת עצור פלסטיני,‏ תיקע/‏‎63/06‎‏;‏ הודאתו של רב”ט ו’‏בבעיטות בעציר כפות שעיניו.54ראו,‏ למשל,‏ את המקרה שלאלוף־משנה יהודה מאיר,‏ מפקדחטיבת שכם ב־‎1988‎‏,‏ שהורהלשבור את עצמותיהם של 12פלסטינים כפותים;‏ כן ראו תיעודמאותה תקופה של הכאתפלסטינים כפותים בחברון,‏יזהר באר,‏ ‏“הנורמליזציה שלהחריג”,‏ אצל ישי מנוחין ‏)עורך(,‏על דמוקרטיה וציות,‏ ‏”יש גבול”‏וספרי סימן קריאה,‏ ירושלים,‏1990, עמ’‏ 182-171; עדותושל אלוף־משנה מצה”ל לגביהוראה להכות עצירים בראשיתשנות התשעים:‏http://www.soldiertestimony.org/Israel/1987-1999/Document.2004-07-18.5702; ועדויות המתייחסותלאינתיפאדה השנייה:‏.www.shovrimshtika.org.55בתוכנית עניין אחר,‏ רשת ב’,‏,29.1.2008 בשעה .09:11

קה,‏ שבה הם יוצרים נורמות שמאפשרות להםלהתמודד גם עם הסיטואציה,‏ ומאפשרות להםגם ליצור איזו שהיא שפה ולכידות מאוד מאודמיוחדת”.‏המערכת הצבאית,‏ מצידה,‏ מסרבת להכיר בתופעה – ובכךמעודדת את קיומה ואת התעצמותה.‏ בפרקים הבאים נס־קור את האיסורים וההשלכות המשפטיות של התעללותבעצורים ואת אופן ההתמודדות של מערכות הממסד השו־נות עם התופעה:‏ מערכת האכיפה של צה”ל,‏ גורמים פיקו־דיים בצבא,‏ משרד הביטחון והכנסת.‏20״תחתית הג’יפ הייתה חמה מאוד.‏ היו בתוך הג’יפמספר חיילים שאכלו ושרו,‏ והיו זורקים את הזבלוהשאריות של האוכל עליי.‏ כשהייתי אומר להםשתחתית הג’יפ חמה מאוד,‏ אחר החיילים היה דורךעל גבי כשאני שוכב על בטני על רצפת הג’יפ,‏עד שכל גופי נוגע ברצפת הג’יפ החמה.‏״

ג.‏ התעללות לאחר מעצרבמשפט הישראלי21שפשטו על ביתו במהלך פעולה מבצעית ועצרוהו,‏ טבעי להגדיר את הפגיעות של חיילים בעצורים כפותים,‏ המתוארות בדוח זה,‏ כ”התעללות”.‏ המשפט הצבאי בי־שראל אכן קבע עבירה מיוחדת של ‏“התעללות”:‏ עבירהזו אוסרת על חייל להכות אדם הנמצא במשמורת שהחיילמופקד עליה,‏ או להתעלל בו בדרך אחרת.‏ החייל המתעללצפוי לעונש מאסר של שלוש שנים,‏ ואם נעברה העבירה‏“בנסיבות מחמירות”‏ דינו עד שבע שנות מאסר.‏ 56השאלה אם להגדיר את הפגיעות הללו כ”עינויים”‏ לא תידוןבדוח זה.‏ היא תלויה בשאלה אם ההתעללות הייתה מכ־וונת,‏ בחומרת סבלם של הנפגעים,‏ בקיומו של מניע פסולמצד המתעללים ובגרימתן של הפגיעות על ידי עובד ציבוראו בהסכמתו.‏ עם זאת,‏ ניתן לומר שבחלק ניכר מהמק־רים המבססים את הדוח וברבים מהמקרים המצוטטים בואפשר לקבוע שההתעללות עולה עד כדי ‏“עינויים”.‏ 571. מהי ‏“התעללות”‏ בחוק הצבאי?‏עבירת ההתעללות הצבאית יכולה להתבצע על ידי חיילכלפי חייל אחר או כלפי מי שאינו חייל והוא נמצא ‏“במ־שמורת שהחייל מופקד עליה”.‏ העבירה כלפי אדם שאינוחייל מיוחדת בכך שחירותו של הקרבן נשללה:‏ גורלו מו־פקד בידי אלה שמתעללים בו והוא אינו מסוגל לברוח אולהתנגד.‏ שאלה אחת היא מתי ייחשב עצור כמי שנמצא‏“במשמורת שהחייל מופקד עליה”,‏ כנדרש בהגדרת העבי־רה של התעללות;‏ שאלה שנייה – שאין לה תשובה מובנתמאליה – איזה סוג של התנהגות הפוגעת בעצור מגיעהלדרגה של ‏“התעללות”.‏בית הדין הצבאי לערעורים אימץ פרשנות מרחיבה לגביהיחס הנדרש בין החייל המתעלל לבין האדם במשמורת:‏‏“האינטרס המוגן שבשמירה על כבודם שלעצורים,‏ אף אלה החשודים בפשעים חמורים,‏והימנעות מדיכויים והשפלתם שלא לצורך,‏ מחייבלראות את מי שנתון תחת פיקוחם של חייליםכמו במקרה דנן,‏ כמי שנתון במשמורתם.”‏ 58על פי גישה זו ראו בתי הדין הצבאים כל חייל השייך לכוחשעצר אדם,‏ שעיכב אותו במחסום או שליווה אותו,‏ כחיילהמופקד על משמורתו של העצור.‏ יחסי התלות של הע־צור בחייל,‏ שבידיו הכוח לעשות בעצור כרצונו,‏ יוצריםאת הסיכון להתעללות.‏ בית הדין הצבאי לערעורים פסקכי תכליתה של עבירה זו היא להגביל את כוחו של החיילכלפי העצור,‏ הנתון למרותו ולחסידיו:‏‏“מאפיין מובהק של התעללות הוא מצב שבוהקורבן מצוי בעמדת נחיתות או ביחסי תלות כלפימי שמבצע בו מעשים פוגעניים.‏ פער הכוחותוהמעמדות בין בעל השליטה והסמכות לבין מישהוא חסר יכולת התנגדות,‏ מותיר את הקורבןללא הגנה מפני ניצול לרעה של הכוח המצוי בידיבעל הסמכות.”‏ 59התפיסה כי איסור ההתעללות משמש כמחסום חשוב בפניהסיכון הטמון במערכת צבאית היררכית וכוחנית – סיכוןשל הפעלת כוח שרירותית ובלתי־מרוסנת – מדריכה גםאת פרשנותו של בית הדין הצבאי לערעורים לגבי הגדרתההתעללות.‏ לפי פרשנותו של בית הדין,‏ פער הכוחות ביןהתוקף לקרבנו,‏ היותו של הקרבן חסר־ישע ונעדר יכולתלהתגונן,‏ וכן ההשפלה הכרוכה באלימות כשהיא מופעלתתוך ניצול בלתי־ראוי של הבדלי הכוחות הם מסימני ההיכרשל עבירת ההתעללות.‏ 60היכן עובר הרף התחתון המבדיל בין עבירת ההתעללותלבין עבירה של תקיפה סתם?‏ האם חייל שהיכה עצורעובר בהכרח עבירה של התעללות אפילו אם רק היכהובמכת אגרוף אחת ללא נסיבות משפילות נוספות?‏ שאלותאלה טרם נענו בבית הדין הצבאי לערעורים,‏ אולם הב־חנה זו בין התעללות לבין עבירות אלימות אחרות כמעטאינה משפיעה על סיווג המקרים שביסודו של דוח זה.‏.56ראו חוק השיפוט הצבאי,‏תשט”ו-‏‎1955‎‏,‏ סעיף 65..57כאן יש לפנות למשפט הבין־לאומי.‏ להרחבה ראו בתכליתהאיסור,‏ בצלם ‏)הערה 52לעיל(,‏ פרקים 2-1..58ע/‏‎63/06‎ ניר חיימוביץ נ’‏התובע הצבאי הראשי,‏ פס’‏ 10‏)טרם פורסם,‏ 19.6.2007(..59ע/‏‎87/05‎ נתנאל סופר נ’‏ התובעהצבאי,‏ פסקה 47 ‏)טרם פורסם,‏27.03.2006(. הושמטו סימניציטוט מפסק דינה של השופטתביניש ב ע”פ 1752 00/ מדינתישראל נ’‏ ערן נקאש פ”ד נד)‏‎2‎‏(‏72, עמוד 80. פסק הדין עוסקבטרטורים ובאימונים אכזרייםשגרמו למותו של חייל.‏.60ע/‏‎63/06‎ ניר חיימוביץ נ’‏התובע הצבאי הראשי,‏פסקאות 9-8 ‏)טרם פורסם,‏19.6.2007(. פרשנות זו שלעבירת ההתעללות,‏ המדגישהאת היחס המשפיל והנחיתותהמובנית של הקרבן,‏ נשאבתמהלכות שנפסקו בבית המשפטהעליון לגבי עבירת ההתעללותבקטין או חסר ישע לפי סעיף‎368‎א לחוק העונשין.‏ עםזאת נראה כי בית הדין הצבאילערעורים שם דגש מיוחד עלהגבלת כוח השררה.‏

ניצול של פערי כוחות מתקיים בכל המקרים שבהם חיילחמוש מפעיל אלימות כלפי עצור כפות באזיקים ולרוב אףמכוסה עיניים,‏ חסר ישע לחלוטין מול החייל המפגין כלפיואדנות ומבזה את כבודו כאדם.‏ סוגי ההתנהגות האלימההמאפיינים את המקרים המבססים דוח זה – החל בהנחתרגליים על גוף העצור השרוע על רצפת רכב הליווי,‏ דרךצילומי העצור הכפות בתנוחות מביכות ועד להכאה ממש– מבטאים כמעט תמיד כוונה מובהקת להשפיל את הע־צור,‏ וזאת בדרך כלל לעיני רבים.‏ 612. עבירות חלופיותתקיפת עצור על ידי חיילים היא לעולם אסורה,‏ ופליליותהמעשה אינה מוגבלת לעבירה הצבאית המסוימת שלהתעללות.‏ עבירות צבאיות נוספות עשויות לחול על המ־עשה,‏ למשל:‏ חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאותשל אדם אחר,‏ עבירה על הוראות ופקודות הנוגעות למע־צר אדם או להחזקתו במשמורת,‏ וכן עבירות מסגרת הנ־גזרות מהתנהגות החייל בעבירה הספציפית שהוא עובר,‏כמו התנהגות שאינה הולמת ואי־קיום הוראות המחייבותבצבא.‏ 62על חייל המשרת בצה”ל ממשיכות לחול גם העבירות הר־גילות,‏ הקבועות בחוק העונשין וחלות על כל אדם ביש־ראל.‏ כמעט בכל המקרים שביסוד דוח זה ביצעו החייליםעבירות של תקיפה או של תקיפה בנסיבות מחמירות‏)לרבות בצוותא עם אחרים או בנשק(,‏ המתייחסת לסעי־פים 382-378 לחוק העונשין,‏ נוסף על העבירה הצבאיתשל התעללות;‏ רבים מהמקרים מהווים גם עבירות אלי־מות אחרות על פי חוק העונשין כגון גרימת פציעה,‏ גרימתחבלה,‏ סחיטה בכוח,‏ התעללות בקטין ועוד.‏ כאשר חלותעל אותה התנהגות שתי עבירות מקבילות,‏ אחת צבאיתואחת ‏“אזרחית”,‏ יש לפרקליט הצבאי הראשי שיקול דעתלבחור באיזו עבירה להאשים את החייל.‏ 63בחלק מהמקרים שבהם העמידה התביעה הצבאית חייליםלדין בגין התעמרות בעצורים פלסטיניים,‏ היא בחרה להס־תפק בעבירות מקבילות מהמנויות לעיל ולא להאשים אתהחייל בעבירה הצבאית של התעללות.‏ כך או כך,‏ התופעהשל אלימות חיילים כלפי עצורים כפותים היא תופעה עב־ריינית ואסורה במערכת שלמה של עבירות שבדין הפליליהישראלי.‏3. הערכים המוגנים ומדיניות הענישהאת חשיבותם של הערכים המוגנים בעבירת ההתעללות,‏ואת הסכנות החמורות הכרוכות בה לעצור וגם לצה”ל ול־חברה הישראלית,‏ הביע בית הדין הצבאי לערעורים בשניםהאחרונות בכל פעם שהובא בפניו מקרה התעללות.‏ עםזאת,‏ מסתמן פער מטריד בין התפיסה המחמירה של שופטיבית הדין לערעורים לגבי התופעה לבין העונשים שהוטלובפועל על הנאשמים.‏ עונשים אלה,‏ גם אם הוחמרו בער־עורים,‏ נשארו קלים ביחס לנהוג בבתי המשפט האזרחייםבעבירות של אלימות חמורה.‏תהא רמת הענישה הראויה אשר תהא,‏ דבריהם של שופטיבית הדין הצבאי לערעורים צריכים לשמש קריאה מהדהדתלמפקדי צה”ל,‏ למשרד הביטחון ולכנסת להתפכח ולפעולבנחרצות עד לעצירת הנגע המתפשט ועד למיגור התופעה:‏‏“אין ניתן לעבור לסדר היום על דבר ניצול השררהעל ידי חיילי צה”ל כלפי חסרי ישע תוך תקיפתםבאורח קשה.‏ המדובר בהכאה והשפלה ללא כלעילה.‏ כתם שחור של איסור מופיע על המעשיםבהם כשל המשיב.‏ אין להשלים עם התנהגותחיילים כעדת משולחי רסן.‏ מעשי ההכאה וההש־פלה ]...[ מטילים כתם על דמות הצבא ועל דמותחייליו...‏ פגיעה בגופו ובכבודו של תושב מקומי,‏ללא כל הצדקה עניינית,‏ מלבה את השנאה,‏ מג־בירה את האיבה,‏ ומרחיקה את השלום”.‏ 6422.61בפסק דינו הנ”ל בענייןחיימוביץ ציין בית הדיןהצבאי לערעורים את תקיפתהעצור בבעיטות רגליים,‏ ולארק בידיים,‏ וכן את הפעלתהאלימות נגד העצור לעינירבים,‏ בתור סימני ההשפלהבאותו מקרה,‏ המאפיינת אתעבירת ההתעללות.‏ שם,‏ פס’‏ 9..62ראו בחוק השיפוט הצבאי,‏סעיפים 130 ,115 ,72 ו-‏‎133‎בהתאמה.‏.63חוק השיפוט הצבאי,‏ סעיף 14..64ע/‏‎27/02‎ התובע הצבאי הראשינ’‏ סמל חזן , תק-צב )1( 2003,1 פסקה .6

23ממלא אותה.‏ אולם חשוב לזכור שאם הפקודה היא בלתי־ ‏“שמירה קפדנית על התנהגות המפנימה את כבוד האדם – של כל אדם,‏ בין אוהב ובין אויב – נדרשתמכל חייל.‏ היא נדרשת,‏ בראש ובראשונה,‏ מעצםהיותו אדם,‏ באשר היא שומרת על צלם האדםשבו,‏ אך היא גם מקנה לו יתרונות מקצועיים ומו־סריים,‏ כחייל וכמפקד,‏ כלפי עמיתיו ופקודיו,‏ כמוגם כלפי אויביו ]...[]...[ הפצע שגרמו המשיבים במעשיהם איננומוגבל לחבורתם ולמכאוביהם של העצורים.‏ זהופצע מכוער ברקמת החיים והחברה בישראל.‏חובת ריפויו – שראשיתה במלחמה טוטליתבנגע – מוטלת,‏ בראש ובראשונה,‏ על צה”ל ועלמפקדיו.‏ בתי הדין הצבאיים תרמו ויתרמו אף הםאת תרומתם לביעור הנגע”.‏ 65‏“מלחמה זו,‏ שעניינה הטלת מגבלות ערכיותומוסריות על הפעלת הכוח,‏ היא,‏ בראש ובראשו־נה,‏ חובתם,‏ אומנותם ומלחמתם של המפקדים.‏עליהם לממשה מכוח מנהיגותם ובהסתמךעל אמצעים חינוכיים,‏ פיקודיים ובמידת הצורך,‏משמעתיים ומשפטיים.‏ ברם,‏ אין באחריות המפקד,‏כדי לפגוע,‏ מבחינה משפטית ומבחינה מוסרית,‏באחריות החייל,‏ מבצע העבירה”.‏ 664. דינה של פקודה מגבוהואחריות מפקדים להגנה על עצוריםבית הדין הצבאי לערעורים הדגיש במובאות שלעיל אתאחריותם של מפקדים למניעת התופעה של התעללותבעצורים.‏ מה מידת אחריותו הפלילית של מפקד לפגיעהבעצור על ידי פקודיו?‏אחריות המפקד היא ישירה ומוחלטת אם הוא עצמו נתןפקודה לחייליו לפגוע בעצור:‏ חייל חייב לציית לפקודותועובר עבירה צבאית אם הוא מסרב לציית לפקודה או אינוחוקית באופן ברור וגלוי,‏ לא יישא החייל באחריות פליליתבגין סירוב לציית לה;‏ יתר על כן:‏ אם יציית לפקודה שהיאבלתי־חוקית בעליל – יישא גם הוא באחריות פלילית בגיןהעבירה על החוק,‏ וגם המפקד שנתן את הפקודה וגרם לולעבור עבירה יישא באחריות פלילית.‏ 67פקודה של מפקד בצה”ל לפגוע בעצורים לאחר מעצרם,‏ולהתעלל בהם בכל דרך,‏ היא ללא ספק פקודה בלתי־חוקית בעליל ואסור לציית לה.‏ הדברים הובהרו באופןנחרץ ביותר בפרשת יהודה מאיר,‏ מפקד החטיבה שהורהלחייליו בתחילת האינתיפאדה הראשונה להכות עצוריםצעירים ולשבור את גפיהם.‏ בג”ץ פסל את החלטת הפצ”רשלא להעמיד אותו למשפט פלילי והעיר על הפקודה שנתןלחייליו:‏‏“עלינו לצאת מההנחה,‏ כי אכן קשה במיוחד הייתה הת־קופה הראשונה של ההתקוממות,‏ עבור מפקדים וחייליםכאחד,‏ ולא ידעו כיצד להתמודד אתה.‏ אך בלתי אפשרילקבל נימוק המתבסס על ‏‘אי הבהירות והמצב המעור־פל ששררו אותה עת בשטח בכל הנוגע להוראות בדבראופן השימוש בכח ודרכי הפעלתו...’.‏ האם ניתן לדבר כללעל ‏‘אי־בהירות’‏ ו’עירפול’‏ כאשר מדובר בהוראה להוציאאנשים מביתם,‏ לכבול ידיהם ולחסום פיהם,‏ להכות בהםבאלות כדי לשבור ידיהם ורגליהם?‏ איזו אי־בהירות יכו־לה להיות קיימת כלפי פקודה בלתי חוקית בעליל מסוגכזה,‏ אשר,‏ כדברי הפצ”ר,‏ ‏“דגל שחור מתנוסס מעליה”,‏ואף חובה שלא לציית לה?‏ מעשים מסוג זה מקוממים כלבן־תרבות,‏ ושום ערפל או אי־בהירות אינם יכולים לחפותעליהם,‏ ובוודאי לא כאשר פקודה כזו ניתנת על־ידי מפקדבכיר,‏ שחייב להיות מודע כי רמתו המוסרית של צה”ל אוס־רת במפגיע התנהגות כזו”.‏ 68על אף מבחנים שונים לקביעה אם פקודה צבאית מסוימתהיא בלתי־חוקית ‏“בעליל”‏ ואסור לציית לה,‏ אין חילוקי.65ע/‏‎128/03‎‏,‏ 146/03 התובעהצבאי הראשי נ’‏ רוזנר וליברמן‏)טרם פורסם,‏ 21.8.2003(..66ע/‏‎62/03‎ התובע הצבאי הראשינ’‏ סמל אילין,‏ עמ’‏ 7-6. פסקהדין דן במקרה ביזה אבלמתייחס גם לתופעות אלימותנגד אזרחים.‏.67חוק השיפוט הצבאי,‏ סעיפים.123 ,122.68בג”צ 425/89 ג’מאל צופאן נ’‏הפרקליט הצבאי הראשי,‏ פ”דמג)‏‎4‎‏(‏ 735 ,7310-730 ,718‏)השופט משה בייסקי(.‏

דעות לגבי אי־החוקיות המובהקת,‏ המחייבת סירוב,‏ שלפקודה לפגוע בגופם של אזרחים שאינם במעגל הלחימהאו שיצאו ממנה.‏ 695. אחריות מפקדיםמפקד המתעלל בעצור נושא באחריות פלילית בגין מעשיוכמו כל חייל אחר,‏ אך חומרת מעשיו גדולה יותר כי הואמשמש דוגמה לפקודיו.‏ בפרשה של קבוצת חיילים שעיכ־בו נהגי מוניות ונוסעיהם והתעללו בהם,‏ התייחס בית הדיןהצבאי לתפקידו של מפקד הכוח שהשתתף במעשים:‏ 70‏“עניינו של המשיב ‏]מפקד הכוח[‏ הוא בעל חומרה יתרה.‏זאת,‏ לאור המעמד הפיקודי.‏ על המפקד להוות דמות מופתלפקודיו,‏ בבחינת ‏“ממני תראו וכן תעשו”‏ ‏)שופטים ז,‏ 17(.צבא הגנה לישראל מחנך את מפקדיו להוות דוגמא אישית,‏ואת הפקודים לציית להוראת המפקד ולסור למרותו.‏הסמכות הניתנת בידי המפקד משמעה גם נשיאה באח־ריות.‏ העניין שבפנינו הוא מקרה מובהק של כשלון פיקודיחרוץ,‏ שבו המפקד לא מנע מפקודיו מעשי אלימות והשפ־לה לשמם,‏ ואף נטל חלק בהם”.‏מפקד המֹורה לפקודיו להתעלל בעצור גם הוא נושא באח־ריות ישירה לעבירה,‏ כמְ‏ שדל שהביא אחרים לפגוע בעצור.‏אשמתו גדולה עשרות מונים מאשמת החיילים שמבצעיםאת פקודתו הבלתי־חוקית,‏ כי הוא מכשיל את חייליו וגורםלהם לבצע פשע – כדוגמת אלוף־משנה מאיר.‏בית הדין הצבאי לערעורים פסק בעבר כי מפקד בכירבשטח,‏ שראה חיילים מתעללים בעצור,‏ היה חייב להתע־רב ולעצור בעדם אפילו אם לא היה מפקדם.‏ עצם נוכחותובשטח בעת ביצוע הפשע מהווה אישור והופכת אותו למ־סייע,‏ השותף לתקיפה.‏ בית הדין הוסיף:‏ 71‏“ככלל,‏ ניתן להסיק מעצם נוכחות המפקד,‏ גם כאשר הואפסיבי לחלוטין,‏ שעה שפקודיו מבצעים מעשה פלילי,‏ כיהוא מחזק ידיהם ומעודד אותם.‏ הדבר נובע מחובת המ־שמעת הקיימת בצבא,‏ שמכוחה יש למפקד סטטוס מיוחדכלפי הנמוכים ממנו בדרגה,‏ החייבים לציית לו”.‏ומה לגבי קצין שלא השתתף בהתעללות ולא ראה פקודיומתעללים בעצור בנוכחותו,‏ אבל היה מודע לנסיבות ולדי־נמיקה חברתית ביחידתו,‏ שהיו מביאים קצין סביר במקומולצפות שחייליו עלולים להתעלל במבוקש שנתפס?‏ האםגם הוא יישא באחריות למעשי פקודיו אם לא פעל בסבירותכדי למנוע פגיעה בעצור?‏ האם גם במקרה כזה תהיה אח־ריות פלילית על המפקד בשל הפרת החובה לדאוג לשלו־מו של העצור ולפקח על חייליו?‏במצבים דומים ניתנה בפסיקה תשובה חיובית.‏ כך,‏ למשל,‏נקבע כי אחריות מפקד למעשי פקודיו עשויה להתבססעל התרשלות במילוי חובה או חוסר-זהירות;‏ 72 הפרקליטהצבאי הראשי הגיש כתב אישום נגד קצין ומפקדים שכ־שלו במחדלי תכנון של מחסום פתע נייד בכביש בשטחים,‏וכתוצאה מכך ירו בנהג שלא הבחין במחסום.‏ במקרה זהנפסק כי כתב האישום המייחס אחריות פלילית לקצין ולמ־פקדים האחרים היה תקין ומבוסס על שיקולים נכונים שלמדיניות משפטית.‏ 73במציאות השוררת בקרב כוחות המופקדים על ביצוע שלמעצרי מבוקשים וניהול ביטחון שוטף,‏ תוך חיכוך עם אוכ־לוסייה פלסטינית,‏ רבים מתלוננים על שחיקה בתפקיד.‏רבים מדווחים על התייחסות לעצורים פלסטינים כ”ראוייםלענישה”,‏ ומספרים כי מקרי ההתעללות המתפרסמים אואף מגיעים למשפט הם רק קצה קרחון.‏ כך עולה גם מדוחזה ומדוחות קודמים.‏ במציאות כזו כל אדם בעל מודעותלסביבתו חייב לדעת שקיים סיכון גדול למעשי אלימותכלפי עצורים ומעוכבים.‏ במציאות זו קצין סביר חייב לצפותלאפשרות ממשית של התעללות בעצור לאחר מעצרו.‏ עלכן,‏ אם המפקד של הכוח,‏ או הפיקוד הבכיר מעליו,‏ אינםנוקטים צעדי הדרכה,‏ פיקוח ובקרה סבירים כדי למנוע אתההתעללות הצפויה,‏ ניתן להטיל עליהם אחריות פלילית24http://www.aka.idf.il/SIP_STORAGE/FILES/7/59627.pdf..69זיו בורר,‏ הגנת הצידוק עקבציות לפקודה ופקודות בלתיחוקיות בעליל,‏ בתוך:‏ ‏”המשפטהפלילי בצה”ל”,‏ עורכת אירנהפיין,‏ בית הספר למשפט צבאי,‏הפרקליטות הצבאית,‏ משרדהביטחון – ההוצאה לאור,‏תשס”ו-‏‎2006‎‏,‏ עמ’‏ 324-328;זיו בורר,‏ ברור וגלוי?‏ כיצדיזהה חייל פקודה בלתי חוקיתבעליל,‏ בתוך ‏”משפט וצבא”,‏גיליון 17:.70ע/‏‎02/38‎ התובע הצבאי הראשינ’‏ סמל אבי לוי,‏ פסקה 8 ‏)לאפורסם,‏ 24.6.2002(..71ע/‏‎88/78‎ רס”ר דנינו נ’‏ התצ”ר,‏פד”ץ .277 ,1988.72אירנה פיין,‏ זיו בורר,‏ מפקד:‏האחריות הפלילית בעבירותרשלנות,‏ בתוך ‏”המשפטהפלילי בצה”ל”,‏ עמ’‏ 233-151..73בג”צ 2702/97 פלונים נ’‏ שרהביטחון ואחרים,‏ פ”ד נג)‏‎4‎‏(‏ 97..74חוק השיפוט הצבאי,‏ סעיף 119..75ע/‏‎153/03‎ גבע סגיא נ’‏ הפצ”ר,‏פס’‏ 38 ‏)לא פורסם,‏ 5.08.2004(המערער גם השתמש בעובדתזרה כמגן חי.‏ בית הדין התייחסלמעשיו בחומרה מפליגה ואףעל פי כן נגזר עונשו ל-‏‎60‎ ימימאסר בעבודות צבאיות ‏)עונששלא עמד לערעור(‏ ולהורדהבדרגה.‏ ראו גם ע/‏‎96/247‎

.25‏“כללו של דבר,‏ השגת מטרה צבאית,‏ כשלעצמה,‏ מחמת רשלנותם למעשי התקיפה של פקודיהם.‏גורמי האכיפה חייבים למצות את אחריותם של המפקדיםלתופעת ההתעללות,‏ הן בחקירה והן בהחלטות בדבר הע־מדה לדין וסעיפי אישום.‏ כפי שעולה מניתוח ההתפתחויותהמהירות של המשפט ההומניטארי הבין־לאומי בעשורהאחרון,‏ בכל הקשור לאחריות מפקדים ‏)ראו בנספח להלן(,‏חיוני למצות את הדין עם מפקדים בצה”ל בשל מחדלי פי־קוח והדרכה המאפשרים פגיעות בעצורים חסרי־ישע.‏ הדברחיוני ונדרש לא רק מטעמים מוסריים והומאניטריים אלא גםכדי לעמוד בסטנדרטים רצויים של אחריות,‏ הזוכים להכרהבמוסדות החדשים של המשפט הפלילי הבין־לאומי.‏6. חקירת שדה בכפייההאם במקרים מיוחדים חיילי צה”ל רשאים לחקור עצורבשטח,‏ בסמוך לאחר תפיסתו,‏ ולהפעיל נגדו כוח פיזי כדילחלץ ממנו מידע?‏ באחדים ממקרי ההתעללות המבססיםדוח זה,‏ וכן בתלונות קודמות שהגיש הוועד הציבורי נגדעינויים לפרקליטות הצבאית,‏ התיימרו חיילי צה”ל ‏“לחקור”‏עצור כפות במכות,‏ בהשפלות ובהפחדות טרם העברתולמתקן כליאה ולחקירה מוסמכת.‏חוק השיפוט הצבאי אוסר בעבירה צבאית ספציפית חקירהבאמצעי אלימות,‏ באיומים או באמצעים בלתי־כשרים אח־רים 74 אין צורך מבצעי המצדיק הכאת עצור כפות או התעעללות בו על ידי חיילי הכוח העוצר.‏ כך התבטא בית הדיןהצבאי לערעורים לגבי מג”ד במילואים שניסה להשיג מידעעל מבוקש ועל נשק באמצעות הפשטת בנו של המבוקשלנגד עיני רבים,‏ באמצעות איומי נשק להורגו,‏ בהצמדתנייר בוער ומצת דולק לאיבר מינו ובהושבתו על מבושיועל בקבוק.‏ בית הדין ציין שבמעשיו אלה עבר המפקד עלאיסורים מוחלטים נגד עינויים ונגד יחס אכזרי,‏ בלתי-אנושיומשפיל,‏ והוסיף:‏איננה מכשירה פעולה פלילית.‏ הציווי המקצועישל ‏“דבקות במשימה לאור המטרה”‏ – המהווהבצה”ל עיקרון יסודי,‏ כחלק מעשרת עקרונותהמלחמה אותן אימץ – אינו בלתי מוגבל.‏ מפקדהנוקט בדרך פעולה בלתי לגיטימית נכשל כישלוןחרוץ.‏ זהו כשל מקצועי,‏ מוסרי ומשפטי.‏ הכשלהינו כשל אישי חמור,‏ והוא מקבל משנה תוקףעת נעשה הוא על ידי מפקד בכיר.‏ כפי חומרתהעבירה,‏ כך גודל הכשל הפיקודי”.‏ 75הדברים תואמים את הוראות אמנת ז’נבה הרביעית,‏ המ־חייבת את חיילי צה”ל גם מכוח פקודות מטכ”ל,‏ שתוקפןהמחייב מגובה בחוק השיפוט הצבאי.‏ 76 האמנה קובעת חד־משמעית כי אין להפעיל נגד אדם,‏ שהוא תושב אזור הנתוןלתפיסה לוחמתית,‏ כפייה פיזית או נפשית כדי להשיג ממנומידע.‏ עינויים,‏ מעשים ברוטאליים,‏ גרימת סבל פיזי,‏ טיפולאכזרי או יחס מבזה או משפיל – כולם אסורים באמנה,‏ המ־בטאת בענינים אלה משפט מנהגי המחייב כל מדינה.‏ 77השופט ברק סיכם את העיקרון המנחה,‏ המונע כפייה נגדתושב השטחים,‏ בפסק דינו בעניין ‏“מגן אנושי”:‏‏“עקרון בסיסי העובר כחוט השני בדיני התפיסההלוחמתית הוא האיסור על שימוש בתושביםמוגנים כחלק מהמאמץ המלחמתי של הצבאהתופס.‏ אין לנצל את האוכלוסיה האזרחית לצרכיוהצבאיים של הצבא התופס”.‏ 78בפועל גורמי האכיפה והמשפט הצבאיים אינם מתייחסיםלאיסור המוחלט על התעללות בעצור כאמצעי ‏“חקירה”,‏כמתבקש על פי המשפט הבין-לאומי.‏ 79האם העקרונות החוקיים שלעיל מתבטאים בפעולותיהם שלגורמי האכיפה והגורמים המבצעיים בצה”ל?‏ ובהתייחסותרשויות המדינה לתופעת ההתעללות בעצורים פלסטינים?‏ ואםכן – כיצד הם באים לידי ביטוי?‏ בכך יעסקו הפרקים הבאים.‏התצ”ר נ’‏ סרן ברוש,‏ פד”צ417, 1996, שם נפסק כיחקירת תושבים באלימות כדילגלות אמל”ח מנוגדת לדיןולהנחיות.‏doc ;וראו חוק השיפוט הצבאי,‏סעיפים 3 ו-‏‎133‎‏.‏.77ראו הרחבה בנספח ‏”משפט ביןלאומי”,‏ להלן.‏.78בג”צ 3799/02 עדאלה-המרכזהמשפטי לזכויות המיעוטהערבי בישראל נ’‏ אלוף פיקודמרכז צה”ל,‏ פסקה 24 לפסקדינו של הנשיא ברק ‏)טרםפורסם,‏ 6.10.2005(..79כך,‏ למשל,‏ באחד המקריםשהגיעו לטיפולו של הוועדהציבורי נגד עינויים בישראל,‏סגרה הפרקליטות הצבאית אתתיק החקירה נגד קצין שהיכהעצור,‏ הפיל אותו ופצעו בפניובזמן שהיה אזוק עם כיסוי עלעיניו.‏ הפרקליטות הסתפקהבדין משמעתי שהתקיים נגדהקצין בגין התנהגות שאינההולמת,‏ וזאת ‏”משום הצורךהדחוף בקבלת המידע ‏]אודותמבוקש[‏ בדחיפות מירבית,‏ומשנסיונות אחרים לדובב אתהעצור בשאלות לא צלחו”;‏מכתב מיום 29.1.2008מהפרקליטה הצבאית פיקודהצפון,‏ סא”ל שרון שפרינגר-‏נקר,‏ לוועד הציבורי נגד עינוייםבישראל.‏.76פקודות מטכ”ל 33.0133. ראובאתר דובר צה”לhttp://dover.idf.il/NR/rdonlyres/B5826073-83DD-4244-837C-C107F37D9F84/0/60855.

ד.‏ הימנעות מאכיפהמתבצעות על ידי חוקרי מצ”ח.‏ 271. גופי חקירה בצה”לכדי לבדוק אם האיסור הגורף על התעללות בעצורים באלידי ביטוי מעשי בפעולות אכיפה,‏ נסקור בקצרה את הגו־פים האמונים על חקירה ועל העמדה לדין בצה”ל.‏חוק השיפוט הצבאי ‏)להלן:‏ ‏“חש”צ”(‏ ממסד שלושה גופיחקירה בצה”ל:‏ קצין בודק,‏ משטרה צבאית חוקרת,‏ ושופטחוקר.‏ פעולות החקירה של גופים אלה מופרדות במפורשמתחקירים המתבצעים על ידי המעורבים באירועים הנח־קרים ומפקדיהם ‏)תחקירים המכונים בדרך כלל ‏“תחקיריםמבצעיים”(.‏ כדי לעודד את אמינות התחקיר ולשפר אתהפקת הלקחים,‏ החש”צ קובע כי חומר התחקיר לא יימ־סר לאף גוף חוקר מלבד הפרקליט הצבאי הראשי ‏)להלן:‏‏“הפצ”ר”(‏ או לנציגו.‏ אלה,‏ בתורם,‏ יחליטו אם עולה מה־תחקיר חשש לביצוע עבירה,‏ ובהתאם – אם להמליץ עלחקירה על ידי גוף חוקר.‏ על פי החש”צ,‏ אם החליטו לפתוחבחקירה,‏ ‏“חומר התחקיר או סיכום ממצאיו,‏ לא יועברו למישעורך חקירה פלילית על פי דין”;‏ ההחלטה על החקירהלא תלווה בחומר מהתחקיר ואף ‏“לא תצביע על חשד כלפיאדם שהיה מעורב באירוע”.‏ 80למעט חריגים,‏ כדי להעמיד אדם לדין בפני בית דין צבאי‏)שלא לתעבורה(,‏ העבירה המיוחסת לו צריכה להיבדקעל ידי קצין בודק או להיחקר על ידי שופט חוקר.‏ 81 מוסדה”שופט החוקר”‏ כמעט אינו משמש בצה”ל,‏ וכאשר מחלי־טים להשתמש בו הדבר נוגע לחקירת מקרי מוות,‏ ולפיכךאינו מענייננו כאן.‏ ‏“קצין בודק”‏ יכול להיות קצין שיפוט בכירבצה”ל שקיבל לידיו תלונה על עבירה,‏ קצין שהתמנה עלידי קצין שיפוט בכיר,‏ או שוטר צבאי שהוסמך על ידי הפצ”רלערוך בדיקה.‏ הקצין הבודק רשאי לשמוע עדים,‏ לבדוקראיות ואף לעצור חשודים בעבירה הנחקרת,‏ אולם תפקידואינו לפסוק במקרה שלפניו אלא להחליט אם להמליץ עלהעמדה לדין.‏ 82 מסקנותיו מועברות לפצ”ר,‏ והוא שקובעהאם להעמיד לדין.‏ בפועל,‏ רוב הבדיקות הנוגעות לענייננוכפי שעולה מההגדרות,‏ מוסד ה”קצין הבודק”‏ – כשאיןמדובר בחוקר מצ”ח שמּונָ‏ ה לתיק אלא בקצין צה”ל מןהשורה – הוא מוסד לא מקצועי,‏ בלשון המעטה;‏ כברב-‏‎1993‎ מתח מבקר המדינה ביקורת חריפה על פעולתמוסד זה.‏ 83 בעניינים שבהם יש חשד להתנהגות פליליתשל חיילי צה”ל כלפי פלסטינים,‏ הטיפול על ידי קצין בודק,‏המגיע לרוב מקרב הכוחות הלוחמים,‏ בעייתי אף יותר מה־רגיל.‏ ניגוד האינטרסים וההטיה הלאומית ברורים ונוספיםעל חוסר המקצועיות המוכח.‏מכל מקום,‏ פקודת מטכ”ל קובעת כי עבירת ההתעללותהיא בין העבירות שלגביהן – אם יש יסוד לחשוד כי נעברו– אין לערוך בדיקה מקדמית על ידי קצין בודק אלא יש לה־עביר את התלונה ישירות ליחידת מצ”ח.‏ 84 לפיכך,‏ לפחותלהלכה,‏ מוסד זה אינו אמור להיות רלוונטי לענייננו.‏2. חקירות מצ”ח ו”תחקיריםמבצעיים”:‏ בעיות עקרוניות ומעשיותאם כן,‏ ‏“חקירת מצ”ח”‏ נותרה האפשרות המעשית והמ־קצועית היחידה לבירור מקרים של התעללות חיילי צה”לבפלסטינים.‏ אולם,‏ חקירת מקרים כאלה על ידי מצ”ח אינהשכיחה דיה.‏ לפי מנחם פינקלשטיין,‏ הפצ”ר בשנים הרא־שונות לאינתיפאדה,‏ ולפי מחליפו בתפקיד,‏ הפצ”ר הנוכחיתת־אלוף אביחי מנדלבליט,‏ ‏“בכל הנוגע לתלונות שעניינןאלימות מכוונת באזרחים או ברכוש ]...[ כאשר עולה חשדלעבירה פלילית מעין זו,‏ מונחים גורמי החקירה לחקור אתנסיבות המקרה”.‏ 85אולם,‏ התשובות של דובר צה”ל לפניות הוועד אינן מצ־ביעות על כך שקיים בצה”ל נוהל המחייב לפתוח בחקירתמצ”ח בהימצא חבלות על גופם של עצורים פלסטינים.‏במקרים רבים צה”ל נוהג להסתמך על התחקירים המבצ־עיים שעורכים הכוחות שהשתתפו באירוע לאחר סיומו,‏ או.80חוק השיפוט הצבאי,‏ התשט”ו־1955, סעיף 539. ראוhttp://www.aka.idf.il/SIP_STORAGE/FILES/7/48397.pdf..81חוק השיפוט הצבאי,‏ התשט”ו־,1955 סעיף .251.82או,‏ בנושא שאינו קשור לענייננו,‏לחקור את נסיבות מותו שלחייל בתנאים מסוימים;‏ ראו חוקהשיפוט הצבאי,‏ התשט”ו־‎1955‎‏,‏סעיף ‎298‎א.‏ הסדרת תפקידו שלהקצין הבודק:‏ סעיפים -252277; הסדרת תפקידו של השופטהחוקר:‏ סעיפים 298-283..83ראו דוח בצלם,‏ מעשיםשבשגרה:‏ מכות והתעללויותבפלסטינים על־ידי כוחותהביטחון במהלך אינתיפאדתאל־אקצה,‏ מאי 2001, עמ’‏ 6-5..84ראו פקודות מטכ”ל 33.0304‏”בדיקה וחקירת מצ”ח”,‏ סעיף‎62‎‏)א(:‏ http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/426D4977-636B-4649-82D0-5D5C42918A21/0/60877..doc הוא הדין גם לגבי עבירותרגילות לפי חוק העונשין,‏ כמותקיפה ופציעה,‏ שאין להןמקבילה בעבירה צבאית.‏.85מנחם פינלקשטיין,‏ המשפטבתקופת לחימה,‏ בתוך:‏ ‏”משפטוצבא”,‏ גיליון 16 א’,‏ התשס”ב,‏עמ’‏ 15. ראו התבטאות דומהשל מנדלבלט בישיבת ועדתחוקה,‏ חוק ומשפט שלהכנסתמיום 14.02.2007, עמ’‏ 6לפרוטוקול הישיבה:‏http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2007-02-14.html.

על אלה שעורכים הבכירים מהם בשרשרת הפיקוד המ־בצעית,‏ כדי להחליט אם יש בסיס להניח שנפגעו אזרחיםללא הצדקה.‏ נוסף על המגבלה המשפטית שהוזכרה לעיל,‏המונעת הסתמכות על ממצאי התחקיר בחקירה הפלילית,‏תחקירים אלה סובלים מחיסרון עיקרי נוסף.‏ כפי שהס־ביר סגן הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר,‏ אלוף־משנהבמילואים אילן כץ,‏ התחקירים המבצעיים אינם אמינים,‏וההסתמכות עליהם מפחיתה מאוד את מספר מקרי ההת־עללויות בעצורים המגיעים לחקירת מצ”ח.‏ ממילא פוחתיםמאוד גם המקרים המובאים לטיפולה של המערכת המ־שפטית,‏ וכך גם מספר המועמדים לדין ומספר המורשעיםבגין התעללות בעצורים.‏בכתבה שפורסמה באתר NRG בחודש נובמבר 2004 קבעאלוף־משנה כץ:‏‏“התחקירים בצבא פשטו את הרגל ]...[ צריךלעשות מעשה דחוף,‏ כי לא ניתן לתת יותר אמוןבתחקירים הצבאיים ]...[ התחקיר המבצעי הפךלאמצעי של מפקדים למנוע חקירות מצ”ח ]...[אחרי שבועות או חודשים,‏ כאשר התחקיר הצבאימסתיים,‏ אם הפצ”ר מחליט על־סמך הממצאיםשיש מקום להורות על חקירות מצ”ח,‏ אז בדרךכלל הפרשה כבר נשכחת,‏ קשה מאוד לאסוףראיות בשטח,‏ והמפקדים עסוקים בבעיות אחרותשמציבה להם המלחמה בשטח”.‏ 86בדיון שנערך בוועדת חוק,‏ חוקה ומשפט של הכנסתבשנת 2007, על אודות מקרי מוות של פלסטינים מאשצה”ל,‏ הצביע הפצ”ר תת־אלוף אביחי מנדלבליט על כךשהתחקירים המבצעיים ‏“לא הגיעו בזמן,‏ ואת הדיווח שאניקיבלתי לפעמים היה מאוחר מידי”.‏ 87בדיון אחר בוועדה חידד הפרופ’‏ למשפטים מרדכי קרמני־צר את הבעייתיות המובנית:‏ ‏“...לתחקיר המבצעי יש שתיבעיות,”‏ אמר,‏ ‏“האחת,‏ מי שמבצע אותו איננו חוקר מקצועי,‏עם כל הכבוד למפקדי הצבא.‏ ‏]והשנייה,‏ ש[כאשר אנשיםנהגו שלא כחוק,‏ יש להם מוטיבציה טבעית לא להודותבזה,‏ להכחיש את זה,‏ לספר סיפורים לא נכונים וגם לגבותזה את זה בסיפורים הלא נכונים”.‏ 88באותה ישיבה הכריז ח”כ אופיר פז־פינס:‏ ‏“איבדנו אתהאמון בתחקיר הצה”לי,‏ וזאת לא בעיה קטנה,‏ זאת בעיהגדולה”.‏ 89 אמינותם של התחקירים המבצעיים בצה”להתדרדרה עד כדי כך שוועדת־המשנה לכוננות ולביטחוןשוטף של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שמה את בחי־נת מוסד התחקיר המבצעי במרכז דיוניה בשנים -20032005, וזאת ‏“מתוך חשש כי המשך המגמה יביא להוצאתהתחקיר מידי הצבא”.‏ 90בשנת 2006 הקימה מצ”ח בסיס חקירות חדש ליד נתניה,‏המיועד לחקור,‏ בין היתר,‏ פניות של פלסטינים ‏)בסיס ‏“שרון־שומרון”(.‏ לפי תשובת דובר צה”ל מיום 1.5.2008 לפנייתהוועד,‏ התוצאה הייתה ‏“עלייה בכמות התיקים והאפשרותלטפל בתלונות מקומיים באופן מיטבי”.‏ 91 מדובר,‏ כמובן,‏בהתפתחות חיובית;‏ ועדיין,‏ בלא טיפול בבעיות היסודיותשל מוסדות התחקור של צה”ל,‏ קשה לצפות לשינוי מהותיבאכיפת החוק על חיילים המתעללים בפלסטינים.‏ כך,‏לדוגמה,‏ מתוך 40 התלונות שהעביר הוועד לפרקליטותהצבאית בגין התעללות בעצורים בין השנים 2008-2005,רק לגבי 21 תלונות התקבלה הודעה על פתיחה בחקירה.‏14 מהחקירות נסגרו,‏ רובן מ”חוסר ראיות”‏ או בשל העדפהשל גרסאות החיילים על פני אלו של המתלוננים.‏ הוגשכתב אישום אחד בלבד.‏ 92וכך נכתב בעתירה שהגישו לבג”ץ בעניין זה ארגון בצלםוהאגודה לזכויות האזרח בישראל:‏‏“מדיניות החקירה,‏ הנסמכת על התחקירים המבצ־עיים הרעועים,‏ משדרת לחיילים שחיי האדם הפל־סטיני זולים,‏ וכי הרג אזרחים מותר – ולא רק במקרהשל הגנה עצמית גם למען נוחות מבצעית”.‏ 9328.89שם,‏ עמ’‏ 17.. huka/2007-02-14.html.86ראו עמיר רפפורט,‏ ‏”לא ניתן יותרלתת אמון בתחקירים צבאיים”,‏אתר http:// NRG, 19.11.2004;www.nrg.co.il/online/1/. ART/823/395.html.87בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום14.2.2007, עמ’‏ 5 בפרוטוקולהישיבה,‏ http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/.88בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום6.12.2004, עמ’‏ 9 בפרוטוקולהישיבה,‏ http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/.huka/2004-12-06.htmlבפרק הבא נביא דוגמאותלשקרים בתחקירים הנוגעיםישירות להתעללות בעצורים.‏.90ראו בחלק המתייחס לוועדות־המשנה בדוח הסיכום שלעבודת הוועדה לשנים -2005http://www.knesset. ,2003gov.il/committees/heb/,docs/confidence6.pdf עמ’‏ .4.91בנספח א’‏ לתשובה.‏.92פירוט התלונות נמצא במשרדיהוועד.‏.93מתוך בג”צ 9594/03 בצלםוהאגודה לזכויות האזרחבישראל נ’‏ הפרקליט הצבאיהראשי,‏ תגובת העותריםלהודעה המשלימה מטעםהמשיב,‏ פס’‏ 17. ראו http://www.acri.org.il/Story..aspx?id=1014

3. העמדה לדין,‏ הרשעות וענישה בכירים בשל התעללות בעצורים על ידי פקודיהם.‏ 29מנתונים שמסר דובר צה”ל עולה כי החקירות במקרים שלהתעללות בעצורים אינן רק מעטות מדי,‏ אלא גם כמעטאינן מביאות להעמדה לדין וממילא גם לא להרשעה.‏ כך,‏בתקופה שבין דצמבר 2000 ליוני 2007 פתחה המשטרההצבאית החוקרת ב־‎427‎ חקירות בעבירות של אלימותכלפי פלסטינים.‏ רק ב-‏‎35‎ מתוכן הוגשו כתבי אישום,‏ 94 ורק15 מהם היו בעבירת התעללות ‏)ס’‏ ‎65‎א’‏ לחוק השיפוטהצבאי(‏ – 95 ממוצע של כשני כתבי אישום בשנה למשך כלשנות האינתיפאדה.‏לגבי התקופה הקרובה להתרחשות המקרים שעליהםמתבסס הדוח נמסר מצה”ל כי בין התאריכים 1.1.2005ל-‏‎1.7.2007‎ הגיעו לידי צה”ל 138 תלונות בעניין פגיעתחיילים בעצורים פלסטינים.‏ שלוש מהן נסגרו בהליך מש־מעתי – שני זיכויים ועונש מחבוש של עשרה ימים;‏ נפתחו77 חקירות מצ”ח.‏ ב-‏‎52‎ מהן ניתנה חוות דעת המורה עלסגירת התיק ללא העמדה לדין.‏ רק בשבע מהחקירות הוג־שו כתבי אישום שהביאו לשש הרשעות.‏ דובר צה”ל לאמסר האם וכיצד בוטלו 58 תלונות אחרות.‏ 96מערכת המשפט של צה”ל ממעטת במיוחד להעמיד לדיןמפקדים בגין אחריותם להתעללות על ידי חיילים שתחתפיקודם.‏ דובר צה”ל ידע להפנות את הוועד לשני מקריםבלבד שבהם הועמדו מפקדים לדין כאמור.‏ באחד מהם,‏תיק מט 47/06, בוטל כתב האישום הפלילי נגד המפפקד ותחת זאת הוא הועמד לדין משמעתי,‏ ובאחר,‏ תיקמר/‏‎386/03‎‏,‏ הורשע מפקד בהתנהגות שאינה הולמתונדון למאסר על־תנאי לצד הורדה בדרגה 97 בשני המקקרים הואשמו המפקדים כי היו מעורבים באירוע ההתע־ללות – אם כצופים ואם כשותפים – ולא רק אחראים על מישהתעללו.‏ מסתבר,‏ אם כן,‏ שההתייחסות של צה”ל לאח־ריות מפקדיו להתעללות בעצורים פלסטינים היא סלחניתבמיוחד.‏ כמעט מיותר לציין שלא הועמדו לדין מפקדים.רמז למקור הסלחנות הזו אפשר למצוא אולי בתגובה שלדובר צה”ל עצמו:‏ ‏“באותם מקרים בהם התקיימה זיקהכלשהי בין אירוע ההתעללות לבין אחריותו הפיקודית שלהמפקד”,‏ גרס הדובר,‏ ‏“מומשה סנקציה פלילית או משמע־תית נגד המפקד בשל התעללות חייליו בעצור פלסטיני”.‏ 98ובכן,‏ מסתבר שכאשר הדברים אמורים בהתעללות בעצו־רים,‏ ‏“אחריות פיקודית”‏ היא עניין מוגבל מאוד.‏ ברגיל צה”למחנך את מפקדיו לאחריות מקיפה,‏ החלה על המשימהכולה – נורמות,‏ התנהגות ובעיות שבתחום אחריותם.‏ המ־שפט הבין־לאומי והפסיקה הרלוונטית בבתי הדין הצבאייםהישראליים מחילים על המפקד אחריות למעשי התעללותשל פקודיו – לא רק אם השתתף בהתעללות או פקד לב־צעה אלא גם אם מפקד סביר במקומו היה צריך לִ‏ צפותשחייליו עלולים להתעלל במבוקש שנתפס.‏ 99סגן־אלוף במילואים עמוס גיורא,‏ מי שהיה מפקד בית הספרלמשפט צבאי בצה”ל,‏ הסביר:‏‏“צריך להבין קודם־כל שהאחריות המוחלטתוהסופית על מוסר ואתיקה היא של המפקד,‏במלים ובמעש.‏ אם המפקד אינו מוכן לעבור מדי־בורים למעשים,‏ או אם פעולותיו סותרות את מהשהורה לכוחות שתחת פיקודו בעניינים של מוסר,‏הפוטנציאל לביצוע עבירות על־ידי פקודיו הואגדול.‏ המחנך הצבאי,‏ המגיע מחוץ ליחידה,‏ ולפיכךאינו חבר המשפחה הקרובה ‏)אע”פ שהוא משרתבאותו צבא(,‏ באופן סמלי ומעשי,‏ מדבר על מוסר– ועוזב.‏ על המפקד להיות גם הדמות לחיקוי וגםמורה המוסר;‏ מחויבותו המוחלטת היא המרכיבהחיוני ביותר ללימוד מוסר בסכסוך מזוין”.‏ 100הדרישה ל’זיקה’‏ שמעבר לאחריות הפיקודית הרגילהמרוקנת את מושג האחריות הפיקודית מתוכנו המיוחד.‏ לפיתגובת דובר צה”ל,‏ על המפקד להיות חלק ממעשה ההת־.100תרגום חופשי שלנו;‏ ראו במקורGuiora, Amos N., TeachingMorality in Armed Conflict– Israel Defence ForcesModel, Working Paper05-24, CASE School of Law,http://ssrn. ברשת ראו ..p. 1.com/abstract=783985.94ראו נתונים שמסר דובר צה”ללארגון ‏”יש דין”:‏ http://www.yesh-din.org/site/images/.ds1heb.pdf.95לפי תשובת דובר צה”ל לפנייתהוועד הציבורי נגד עינוייםבישראל מיום 4.2.2008..96לפי תשובות דובר צה”ללפניות הוועד:‏ תשובה מיום19.12.2007, סעיף 14, ותשובהמשלימה מיום 1.5.2008,הסעיף השלישי בנספח.‏.97תשובת דובר צה”ל לפנייתהוועד,‏ מיום 1.5.2008, הסעיףהשני בנספח.‏.98שם,‏ שם.‏.99ראו בפרק ג’‏ לעיל ובנספח להלןעל אודות המשפט הבין-לאומי.‏

עללות – או לפחות לא למנוע אותו ביודעין – כדי להיותאחראי לו.‏ גישה זו מובילה להסרת אחריות,‏ משום שלפיהמקרי התעללות המתבצעים ללא ידיעת המפקד הם ‏“יתו־מים”‏ – איש אינו אחראי לקיומם,‏ ודאי לא המפקד.‏ כך הסירצה”ל עוד מחסום מפני התעללות בעצורים.‏ואולי היעדרן של הרשעות מעיד דווקא על היעדר התע־ללויות?‏ קולות רבים יוצאים מהמערכת הצבאית ומטיליםספק רב במקצועיותם של חוקרי מצ”ח וביכולתם לחקוראירועים מורכבים.‏ קולות אלה מרמזים על כך שגם תופעותנרחבות של עבירה על החוק עשויות שלא להתגלות בח־קירות מצ”ח הרשלניות.‏ כך,‏ אלוף־משנה כץ ‏)לשעבר סגןהפרקליט הצבאי הראשי(‏ גורס כי מצ”ח –‏“זו יחידה שפשוט לא יודעת את העבודה ]...[תיקים נסחבים חודשים על גבי חודשים בגללחוסר בכוח־אדם וחוסר יכולת שהופך לחוסראונים ]...[ מהיכרותי עם מה שהתרחש,‏ אני יודעשמצ”ח פשוט לא הייתה מסוגלת לחקור.‏ למשל,‏כשהיה צריך לחקור התנהלות של מילואימניקיםבשטחים,‏ היה לוקח להם חודשים רק לאתר כלמילואימניק שכבר השתחרר לאזרחות ]...[ נוצרמצב שחקירות רבות הגיעו למבוי סתום”.‏ 101בדומה,‏ שופט בית הדין הצבאי לערעורים,‏ אלוף־משנהמוטי לוי,‏ שישב בדינם של שלושה חיילים שהכו קשותשלושה פלסטינים,‏ קבע כי חקירת מצ”ח בעניינם ‏“נוהלהבעצלתיים ויש לראות זאת בחומרה רבה”.‏ בעקבות מק־רים נוספים שהזדמנו תחת ידיו כתב אלוף־משנה לוי כי ישלפעול לשינוי ‏“המדיניות הנוכחית בעניין חקירת מעשיםחריגים בשטחים,‏ על מנת להבטיח כי החקירות תהיינהאפקטיביות,‏ נמרצות וממצות,‏ כדי לשרש את העבירות אולמצער,‏ למנוע את התפשטותן”.‏ 102ארגון בצלם,‏ בפרסום בנוגע למכות והתעללויות,‏ הוסיף:‏“]...[ חלק גדול מהתלונות נסגר בשל ליקוייםשונים בשלבי הטיפול בתיק.‏ כך לדוגמה,‏ ברובהמקרים עוברים חודשים מרגע הגשת התלונהועד להעברת המקרה לחקירת מצ”ח ]...[ בנוסף]...[ כמעט אין במצ”ח דוברי ערבית שיוכלו לגבותאת העדויות ]...[ לעתים קרובות ]...[ הטיפול בח־קירה מסוימת עובר בין חוקרים שונים,‏ שנאלציםללמוד את התיק כל פעם מחדש ]...[ מכל אלהעולה כי המערכת אינה מייחסת את החשיבותהראויה לחקירת מקרים של אלימות אנשי כוחותהביטחון נגד תושבים פלסטינים ולמיצוי הדין עםהאחראים להם,‏ ובכך משדרת לאנשים המוצביםבשטח מסר מתירני,‏ לפיו מעשים אלה אינם נתפ־סים כחמורים”.‏ 103כמו כן,‏ רוב חקירות מצ”ח בתלונות הוועד שהוזכרו לעילהתנהלו שנה ויותר לאחר הגשת התלונה – כשרביםמהמעורבים בהתעללויות כבר השתחררו מצה”ל,‏ המ־תלוננים עצמם התייאשו מהטיפול בתלונה,‏ והסיכוי לה־גיע לממצאים היה אפסי.‏ כך,‏ כל התלונות שהוגשו מאזאוגוסט – 2006 למעט אחת – עדיין פתוחות בעת כתיבתהדוח,‏ ללא החלטה על העמדה לדין או אפילו על סגירתהתיק.‏ 1044. ענישה לא מרתיעהאם לא די בכל אלה,‏ בתי הדין הצבאיים משלימים את הת־מונה,‏ וגם כאשר המערכת מחליטה לחקור ואף להעמידלדין – ואפילו במקרים הספורים שבהם המתעללים מו־רשעים – נגזרים עליהם עונשים קלים במיוחד.‏ במקריםשהוזכרו לעיל,‏ המתייחסים לתלונות שהגיעו לצה”ל בין1.1.2005 ל־‎1.7.2007‎‏,‏ הורשעו המתעללים בעבירותהתעללות ותקיפה.‏ לפי דובר צה”ל לא עלו העונשים שקי־בלו על ארבעה חודשי מאסר,‏ בתוספת תקופות מאסר על30.103מתוך דף ‏”מכותוהתעללויות”,‏ אתר בצלם,‏http://www.btselem.org/hebrew/Beating_and_Abuse/20060821_Rise_in_security_forces_violence..asp.101עמיר רפפורט,‏ ‏”במצ”ח לאיודעים את העבודה”,‏ אתרNRG, 1.1.2005; http://www.nrg.co.il/online/1/.ART/844/919.html.102שם.‏ ראו גם התבטאויות דומותבדבר טיפול עצל,‏ גמלוניורשלני בחקירת התעללותבעצור בע”מ/‏‎24/08‎ סמל א.מ.‏נ’‏ התובע הצבאי ‏)החלטתאלוף משנה דורון פיילס מיום.)10.3.2008.104לפירוט הכשלים האופיינייםלמדיניות אכיפת החוק עלחיילים של צה”ל בשטחיםולחקירות מצ”ח ראו גםHuman Rights Watch,Promoting Impunity, 2005ובייחוד פרקים 2,7. http://hrw../org/reports/2005/iopt0605

31עונש סלחני,‏ המעביר מסר של זילות בחיי העצורים,‏ בשל־ מות גופם ובכבודם – עונש שאף הוא ‏“מחטיא לחלוטין אתמטרת הענישה”,‏ כפי שטענו שופטי הערעור ביחס לחמי־שה חודשי המאסר שפסק בית הדין המחוזי.‏ 1105. פתרון אפשרי:‏הוצאת החקירות מידי הצבאלמצב זה של הפקרות משפטית,‏ המגבה את ההפקרותבשטח,‏ כבר ניתן מענה אפשרי:‏ הוצאת החקירות מידיהצבא.‏אחד הטיעונים המרכזיים נגד אפשרות זו גורס כי תחקירשל אירוע צבאי צריך להיות ‏“מקצועי”‏ 111 אולם כפי שהרראינו לעיל,‏ התחקיר המבצעי אינו עומד בסטנדרטים מק־צועיים של חקירה.‏ לא מן הנמנע לבצע ‏“תחקיר מבצעי”‏להסקת מסקנות הקשורות לפן הטקטי־צבאי,‏ אך כשמדו־בר במטרה רחבה יותר – אכיפה,‏ ענישה,‏ הרתעה – סביריותר למנות גוף המומחה בחקירות,‏ שיתמחה גם בהיבטיםהצבאיים הדרושים להבנת הנסיבות המבצעיות,‏ ויוכל לח־קור במקצועיות וללא משוא פנים.‏טענה נוספת נגד הוצאת החקירות מהצבא היא כי ממילאבג”ץ מבקר החלטות לא סבירות על אי־פתיחה בחקירות.‏על כך השיב ח”כ מיכאל איתן:‏‏“התשובה שבג”ץ מבקר היא לא תשובה,‏ כי בג”ץמבקר את כולם,‏ גם את מח”ש וגם את כולם.‏ זהלא אמצעי בקרה פנימי.‏ אנחנו לא מחפשים את זהשפעם בשנה בג”ץ יגיד שהצבא היה בסדר כן אולא.‏ צריך להיות איזשהו דיאלוג פנימי תוך בירורעניינים ויצירת דפוסי עבודה והבנה.‏ אני לא חושבשהיעילות של השב”כ נפגעה כהוא זה כתוצאהמזה שיש איזשהו פיקוח חיצוני.‏ אותו הדבר יכוללהיות גם בצבא”.‏ 112תנאי של עד חמישה חודשים.‏ בדרך כלל גם מּורדים המו ־רשעים בדרגה.‏ 105 כך – בעוד חוק העונשין מאפשר מאסרשל עד 20 שנים לאחר הרשעה בעבירות הרלוונטיות,‏ 106וחוק השיפוט הצבאי קובע להן מאסר של עד שלוש שנים,‏ובנסיבות מחמירות – עד שבע שנים.‏ 107יש לציין כי בית הדין הצבאי לערעורים שב והתערב בעו־נשים – הקלים מדי לטעמו – שפסקו בתי הדין הצבאייםלחיילים שהורשעו בהתעללות בפלסטינים.‏ עם זאת,‏כחלק מהמדיניות שלא להתערב באופן חריג בגזר הדין,‏גם ערכאה זו לא גזרה על המתעללים יותר מעשרה חודשימאסר.‏ 108 ביחס לחומרת המקרים מדובר בענישה קלה.‏כך,‏ כאשר החמיר בית הדין הצבאי לערעורים את העו־נש מחמישה חודשי מאסר לעשרה חודשים,‏ היה זה בגיןהתעללות הנאשם,‏ רב”ט רוזנר,‏ בשני אחים בני 15 ו-‏‎17‎‏,‏בעת שהוסעו כשהם עצורים,‏ כפותים ומכוסי עיניים.‏ רב”טרוזנר –‏“הכה את העצור בן השבע עשרה,‏ מוחמד אל-‏ריש,‏ בחוזקה בעורפו וכן בבטנו,‏ בכתפו הימניתובצלעותיו.‏ כשזז העצור ממקומו,‏ הצמידו הנאשםבחוזקה למקום,‏ עד שהוא נחבל בגופו מחלקיברזל ברכב.‏ בהמשך,‏ סטר לו וכשלא הגיב,‏ סטר לושוב.‏ כשנפל עליו העצור,‏ בשל טלטלת הנסיעה,‏הכה הנאשם את העצור בברכו,‏ באמצעות קסדתו.‏משנע העצור במקומו ומלמל,‏ הכה הנאשם אתהעצור ברגלו בחוזקה,‏ באמצעות הסתרשף ‏]קצההקנה[‏ של נשקו ]...[ כתוצאה ממעשי הנאשםוחברו,‏ סבלו שני העצורים מחבלות,‏ נפיחות,‏ אד־מומיות ורגישות במקומות בהם הוכו ]...[ הנאשםהוסיף,‏ כי במהלך משימות ליווי עצורים קודמותסטר למבוקשים ש’עשו בעיות’”.‏ 109עשרה חודשי מאסר אינם עניין של מה בכך,‏ אולם כשמ־דובר בהתעללות חמורה וממושכת בקטינים כפותים זהו;.105תשובת דובר צה”ל מיום19.12.2007, סעיף 15, ותשובהמשלימה מיום 1.5.2008,הסעיף השלישי בנספח.‏.106כך,‏ למשל,‏ ניתן לפסוק עד20 שנות מאסר בגין הרשעהבחבלה בכוונה מחמירה ‏)סעיף329(, עד עשר שנים בגין חבלהחמורה ‏)סעיף 333( או 20 שנהכשהעבריין נושא נשק ‏)סעיף335(. יצוין כי על פי חוק העונשיןמי שמוגדר כאחראי ל”חסר־ישע”‏– שהוא,‏ בין היתר לפי החוק,‏ גםאדם הנתון במעצר – ‏”יראוהוכמי שגרם לתוצאות שבאו עלחייו או על בריאותו”‏ של חסר־הישע.‏ במילים אחרות:‏ האחריותעל עצורים מטילה לכאורהעל מפקדי המשימות אחריותפלילית לפגיעה בעצורים,‏ גםאם לא היו מעורבים בה ואף אםעשו למונעה.‏ ראו חוק העונשין,‏התשל”ז-‏‎1977‎‏.‏.107חוק השיפוט הצבאי,‏ התשט”ו-‏,1955 סעיף .65.108ראו ע 146/03 התובע הצבאיהראשי נ’‏ רועי רוזנר.‏.109מתוך נימוקי גזר הדין,‏ מחוזימר/‏‎03‎ ‎222‎א’‏ התובע הצבאי נ’‏רב”ט רועי רוזנר,‏ 28.7.2003..110ראו הערה 108 לעיל.‏.111ראו,‏ למשל,‏ בישיבה שלועדת חוקה,‏ חוק ומשפטשל הכנסת מיום 6.7.2003,עמ’‏ 32 בפרוטוקול הישיבה,‏http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/.huka/2003-07-06.html

כפי שנכתב בדוח של ארגון ,Human Rights Watch גם‏“בדין הבין־לאומי מתגבש קונצנזוס שאין לשפוט בבתימשפט צבאיים אנשי צבא במקרים שבהם הנפגעים הםאזרחים,‏ ושעל מערכות השיפוט הצבאיות לעסוק אך ורקבעבירות שהן בעלות אופי צבאי מובהק”.‏ 113לא נרחיב עוד על מה שכבר נאמר ונכתב בנושא;‏ 114 נאמררק כי המחקר המסוים שלנו,‏ בנוגע להתעללויות של חייליצה”ל בעצורים פלסטינים,‏ מאשש את המסקנה כי יש צורךלהוציא מידי הצבא את חקירתם של מקרים המתרחשיםבמהלך פעילות צה”ל וחשודים כפליליים.‏ גופי החקירההקיימים כיום בצה”ל כושלים שוב ושוב בהתמודדות עםהתופעה.‏לסיכום פרק זה אפשר לומר כי בכל הנוגע לעבירות שלהתעללות בעצורים,‏ מערכת המשפט של צה”ל כושלתבכל הפרמטרים:‏ היא מנהלת מדיניות של הימנעות מח־קירה;‏ היא מרבה להסתמך על מוסדות תחקיר לא מקצו־עיים,‏ בעלי ניגוד אינטרסים מובהק ועבר מתועד של דיווחישקר;‏ היא מנהלת את חקירות מצ”ח המעטות שכן מת־קיימות באופן בלתי־מקצועי וכושל;‏ היא ממעטת להעמידלדין בעבירות התעללות;‏ וכשהיא מרשיעה – היא מקֵ‏ להבענישה.‏32.112בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום22.6.2003, עמ’‏ 32 בפרוטוקולהישיבה,‏ http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2003-06-.22.html.114ראו,‏ למשל,‏ מאמרו שלהמשפטן משה נגבי.‏ לשיטתו‏)דווקא בהקשר התעללותבחייל(,‏ תסמונת ‏”צה”ל החוקרוהשופט את עצמו”‏ היאאבסורדית,‏ בייחוד כשמפקדיםזוטרים וחייליהם אינם מביניםשהתעללות והשפלה הםמעשים בלתי־חוקיים בעליל:‏‏”זהו כישלון הפרקליטותהצבאית,‏ האחראית להטמעתתודעת ‏‘הדגל השחור’‏ בקרבהחיילים,”‏ כתב נגבי.‏ יוצא אםכן שהצמרת הצבאית,‏ ובתוכהצמרת הפרקליטות,‏ ‏”היאלכאורה החשודה העיקרית”‏– וגם הממונה על החקירות.‏ראו מאמרו בעיתון ‏”הארץ”‏מיום ,9.9.2002 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=206192&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0 ; גם קצינים בצה”להעלו את החשש כי חקירהפנימית של אירועים מבצעייםעלולה להיות נגועה בשיקוליםזרים,‏ בין היתר בפוליטיקהפנים-צבאית,‏ וכי האלטרנטיבההראויה היא חקירה חיצונית.‏זאת,‏ לאחר שמונה תת־אלוףלחקירת חטיפת החיילים בגבוללבנון ב־‎2006‎‏,‏ http://ynet.co.il/articles/0,7340,L-.3275510,00/html.113בדוח ,Human Rights Watchהערה 104 לעיל,‏ פרק 2.

ה.‏ הימנעות מהתמודדות1. צה”ל:‏ התעלמות והתכחשות בשנים האחרונות,‏ שבהן ביצע צה”ל אלפי מעצרים בשנה,‏ 33לפי תגובות דובר צה”ל לאירועים של התעללות בעצוריםולפניות הוועד בעניין,‏ צה”ל רואה עבירות כאלה בחומרהרבה.‏ אולם,‏ המחקר מעלה כי הצבא אינו מנסה להתמו־דד באופן שיטתי עם שאלת ההתעללות בעצורים.‏ הסימןהבולט והחמור ביותר לכך הוא היעדרן של הנחיות מבצ־עיות כלשהן לאופן הטיפול ‏ּבָ‏ עצורים,‏ כל זמן שלא הגיעולמתקן מעצר מוסדר.‏כדי להבהיר את חומרת המצב,‏ נצטט מתגובת דובר צה”ללבקשת המידע של הוועד:‏‏“צה”ל מבצע פעילות מבצעית שוטפת למעצרםשל גורמי טרור באיו”ש וברצועת עזה להבטחתשלומם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל.‏ באזוריהודה ושומרון,‏ כמו־גם,‏ למיטב ידיעתנו,‏ בישראלאין בנמצא הסדרים חקיקתיים ‏)בחוק או בתקנות(‏המסדירים את הטיפול בעצורים בפרק הזמן שביןמעצרם ועד הבאתם לתחנת המשטרה/מקוםהמעצר.‏ ברם,‏ העובדה שאין בנמצא נהלים החליםבאופן פרטני על הטיפול בעצורים בפרק הזמןשבין מעצרם ועד העברתם לידי רשויות הכליאה,‏אין משמעה כי ‏“איש הישר בעיניו יעשה”.‏ עלחיילי צה”ל חלים ערכי צה”ל האוסרים על פגיעהבכבודם או בגופם של עצורים או במי שמצוייםבמשמורת צה”ל – איסור זה מועבר לחייליםכדבר שבשגרה,‏ באימונים וטרם צאתם לפעילות,‏והוא מחייב אותם:‏ יתרה מזאת – פגיעה בגופם אובכבודם של העצורים או של מי שמצויים במשמו־רת,‏ מהווה עבירה פלילית לפי חוק השיפוט הצבאי‏)הכולל איסור על התעללות,‏ תקיפה וכו’(”.‏ 115העובדה כי הטיפול המשפטי הרשלני והמצומצם שנסקרלעיל מוזכר כאן כבלם מרכזי בפני התעללות חיילים בע־צורים,‏ מעידה על הכשל הראשי:‏ בכל שנות קיומו,‏ ובפרטהוא לא נדרש להרהר במותר ובאסור בפעולת המעצר,‏ לאבחן את נקודות התורפה האפשריות בהתייחסות לעצוריםולא טרח לתרגם נקודות כאלו להנחיות מבצעיות מעשיות.‏חלק מהתוצאות והנזקים הנובעים מהיעדרן של הוראותכאלה הוזכרו כבר בפרקים שעסקו באיזוק פוגעני,‏ בשימושבכלבים להתעללות בעצורים ובמעצר קטינים.‏האשליה הרטורית הנבובה שרוקח צה”ל בתגובתו לעיליכולה להביא למסקנות מגוחכות:‏ ידוע,‏ למשל,‏ שצה”לרואה בערכיו המוכרזים קווים מנחים לכל פעולותיו,‏ ומכפיףכל פעולה גם לחוק השיפוט הצבאי.‏ לפי אותו היגיון,‏ אם כן,‏לא דרושים לצה”ל נהלים או תדריכים כלל:‏ מדוע לכתובהוראות לפתיחה באש?‏ למה לבזבז זמן בהנחיות לפעילּותבמחסומים?‏ וגם במקרים פשוטים יותר:‏ האם צריך לתד־רך נהג לפני נסיעה,‏ כאשר ברור הרי כי ערך ‏“כבוד האדם”‏וחייו עומד לנגד עיניו,‏ וחוק השיפוט הצבאי וחוק המדינהקובעים לו את מהירות הנסיעה המותרת?‏ ובכל־זאת כותבצה”ל ‏)אמנם לעתים,‏ כמו בשני המקרים הראשונים,‏ רקאחרי המרצה מצד ארגוני זכויות-האדם(‏ נהלים והנחיותמיוחדים,‏ שתכליתם – להבטיח ביצוע נכון של המשימה,‏תוך התייחסות להיבטיה המורכבים ולנקודות-תורפהבמהלכה.‏הטענה,‏ לפיה די ב”ערכי צה”ל”‏ כדי להסדיר את פעילותהמעצרים,‏ באה לכסות על מחדל בלתי־נתפס כמעטהפותח פרצה רחבה להתעללות בעצורים – היעדרן שלהוראות מפורשות ומפורטות המבטיחות את שלומם.‏ כפישראינו,‏ בפרצה זו עוברות התעללויות הרבה.‏ היעדרם שלפקודות ונהלים ספציפיים גם שולל,‏ כמובן,‏ את האפש־רות לנקוט ‏“צעדי הדרכה,‏ פיקוח ובקרה סבירים”‏ למניעתהתעללויות,‏ כמתחייב מאחריותם של דרגי הפיקוד בצה”ללפעולות המעצרים ‏)ראו פרק ג לעיל(.‏ההצהרה כי עקרונות מוסריים רחבים,‏ ואפילו עם הוראות.115תשובת צה”ל לפניית הוועד,‏מיום 1.5.2008, סעיף ראשוןלנספח.‏.116ראו בפרק ההמלצות.‏.117‏”ידיעות אחרונות”,‏ גיליון,16.12.07 עמ’‏ .5-4.118על קצה המזלג ראו דיווחי‏”שוברים שתיקה”,‏ החלב-‏‎2.2004‎‏:‏ http://www.shovrimshtika.org/;publications.asp דיווחי‏”מחסום-ווטש”‏ משנת2001 והלאה:‏ http://www.;machsomwatch.org/en מחקריבצלם אודות מכות והתעללויות,‏מתחילת שנות ה-‏‎90‎ ועד היום:‏http://www.btselem.org/.Hebrew/Beating_and_Abuse

חוק כלליות,‏ יכולים וצריכים להוות את המסגרת הנורמטי־בית היחידה לפעילות מבצעית מּוכרת ורציפה היא חמורהומדאיגה – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מוסרית.‏ ברי־חה מוחלטת זו מאחריות חריגה גם ביחס לנהוג בצבאותאחרים בעולם,‏ הנדרשים ספציפית לשאלת הטיפול בע־צורים מרגע מעצרם ועד הגעתם לרשות כליאה כאל שלברגיש במיוחד המועד לפורענויות והתעללויות.‏ 116שאלות הוועד חשפו את צה”ל למציאות השערורייתית שלהיעדר הוראות ופקודות ספציפיות הנוגעות לטיפול בעצו־רים לפני העברתם למִ‏ תקני כליאה.‏ אפילו אם מדובר בח־שיפה ראשונה – הנחה המעידה על עבודת מַ‏ טה בעייתיתמאוד בצה”ל – גם אז הבחירה בתגובה לעיל מעידה עלהתכחשות ועל חשש מהתמודדות.‏ צה”ל מגלגל את האח־ריות להתעללות לפתחם של החיילים הפשוטים,‏ מְ‏ בצעיהמעצרים:‏ לא רק שאינו מעניש מפקדים בגין אחריותם‏)כפי שראינו בפרק הקודם(,‏ הוא אף נמנע מניסוח הנחיותמחייבות לטיפול בעצורים – ואז רוחץ בניקיון כפיו בהזכירואת ‏“רוח צה”ל”.‏נוכח משבר כזה,‏ אין פלא כי גם בחינת ההתנהלות שלצה”ל בפועל – ולא רק של הצהרותיו – מעידה על התכח־שות,‏ הכחשה,‏ ולפעמים גם כחש.‏בדצמבר 2007 פרסם עיתון ‏“ידיעות אחרונות”,‏ ביוזמתהצבא,‏ תוצאות מחקר שנערך בין אלפי לוחמי צה”ל.‏ לפיהמחקר לפחות 25% מהחיילים התעללו ועודם מתעלליםבפלסטינים במהלך בדיקתם במחסומים,‏ או שהיו עדיםלהתעללויות כאלה.‏ חייל שהתראיין לכתבה אף הסבירמדוע לא ניתן להימנע מהתופעה:‏ ‏“כשאתה מונע תנועהחופשית מאלפי אנשים ביום אי־אפשר לעשות את זה בצו־רה נחמדה”.‏ 117 ההחלטות על החקירה והפרסום ראויותלשבחים;‏ זו הרוח שצריכה לעמוד בבסיס כל טיפול יעילבנורמות לקויות בעלות היקף רחב,‏ כמו התופעה בה עוסקדוח זה.‏עם זאת יש לזכור כי תופעת ההתעללויות של חיילי צה”לשבמחסומים בפלסטינים התקיימה במשך שנים,‏ שבהןהוכחשה נמרצות על ידי מערכת הביטחון והדרג המדיני.‏התייחסות רצינית מוקדמת לדיווחים ולפניות של פלסטי־נים,‏ של חיילים ושל ארגונים למען זכויות אדם – שהתריעועל ההתעללויות הנפוצות במחסומים במשך השנים – 118הייתה יכולה למנוע מאות ואולי אלפי מקרים של התעללותוהשפלות.‏ תחת זאת בחרו צה”ל והאחראים עליו לאפייןשוב ושוב את ההתעללויות במחסומים כחריגות נקודתיות.‏כך,‏ למשל,‏ בעת כהונתו כרמטכ”ל הצהיר משה ‏)בוגי(‏ יע־לון כי ‏“יש יותר כתבות מאירועים”;‏ שר הביטחון דאז,‏ שאולמופז,‏ הוביל את מדיניות בת־היענה:‏ ‏“בעיקר לא רואים אתמה שצה”ל עושה,‏ ומה שצה”ל נמנע מלעשות,‏ אלא רק אתהתקלות,‏ השגיאות והחריגות”.‏ 119התכחשותה הנוכחית של המערכת הצבאית לתופעת ההת־עללות בעצורים דומה להתכחשותה זה שנים לתופעת הת־עללות במחסומים.‏ כך,‏ באותו יום שבו התפרסמה הכתבהשהוזכרה לעיל – שבה הכיר דובר צה”ל בתופעת ההת־עללות במחסומים – הוקרנה בערוץ השני כתבתו של נירדבורי ובה תיעוד מצולם של חיילי צה”ל משפילים עצוריםפלסטינים.‏ 120 תגובותיו של דובר צה”ל לכתבה על העצוריםולידיעות דומות אחרות מעידות כי צה”ל לא למד את הלקחשלפיו עדיפים חשיפה וטיפול על התכחשות לבעיה:‏ ‏“התמו־נות”,‏ גרס דובר צה”ל,‏ ‏“מעידות על כשל ערכי חמור ונקודתי,‏שסותר את רוח צה”ל וערכיו ]...[ החיילים יועמדו לדין מש־מעתי”.‏ 121 כשנדרש דובר צה”ל לאירוע שבו התעללו חייליםבקטינים פלסטינים בני 14, הוא מסר כי ‏“כל חריגה מהנורמותומערכי צה”ל מתוחקרת וממוצה עד תום”.‏ 122 בדומה,‏ לאחרשהודה מי ששימש כמפקד מחסום חווארה בשנת 2004 כיהתעלל בפלסטינים – חלקם אזוקים – שעברו במחסום,‏ בחרוה”גורמים הצבאיים”‏ למסור כי צה”ל מצפה ממפקדיו ל”רמהערכית גבוהה”‏ ו”מטפל ביד קשה במקרים החריגים”.‏ 12334.120ראו כתבתו של ניר דבורימתאריך :16.12.07 http://www.keshet-tv.com/VideoPage.aspx?MediaID=28523&CatID=375.121שם.‏.119שני הציטוטים לקוחים מכתבתושל חנן גרינברג,‏ הרמטכ”למשיב אש:‏ ‏”יש יותר כתבותמאירועים”,‏ אתר Ynet,.12.12.2004 ראו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-.3017008,00.html זוהי דוגמהטיפוסית;‏ כך,‏ למשל,‏ בעקבותהתעללות במחסום אמר אל”מבכר,‏ בזמנו מפקד חטיבתהצנחנים שבה שירת המכה:‏‏”האירוע ]...[ ואחרים כדוגמתוהם מקרים בודדים ]...[עובדתית,‏ מדובר בחריג”‏ ‏)חןקוטס-בר ואיתן רבין,‏ ‏”אי-אפשרלהיות מוסרי במחסום”,‏ מעריב,‏6 באוגוסט .2004 ראו http://www.nrg.co.il/online/1/;)ART/765/083.html גםאל”מ הראל כנפו,‏ מח”ט גזרתשכם לשעבר,‏ התייחס עםסיום תפקידו לביצוע משימותהמחסומים:‏ ‏”בטוהר מידותאין לי רגשי נחיתות מול שוםעם בעולם ]...[ מדד נוסףהוא מספר האירועים שאותםאנחנו מגדירים כחריגים.‏ במשךהתקופה שלי כאן בתפקידעלינו על 30 אירועים כאלה.‏זה כאפס קצהו לעומת הכמותשהיתה אמורה להיות לולאהגבנו על המקרים בתקיפות”‏‏)מתוך אתר ‏”תקומה”:‏ http://tkuma.org.il/last_news..)asp?id=1437, 27.8.2004דוגמאות נוספות יש למכביר.‏.122ראו הערה 46 לעיל.‏

35כפי שעולה מהדברים שצוטטו לעיל לגבי תחקירים מב־ צעיים,‏ לעתים ההתנגדות להכרה בתופעה מגיעה עד כדיטיוח של אירועים על ידי מְ‏ בצעי המעצר ומפקדיהם.‏כך,‏ למשל,‏ במקרה ההתעללות שבו הוצמד תנור לפניושל עצור בן 16 וחצי,‏ תיאמו החיילים ביניהם גרסה שקריתלגבי התעללות בקטינים וניסו לכפותּה על חיילות נוס־פות;‏ 128 כך היה גם באירוע שעליו דיווחה כרמלה מנשהובו,‏ לדבריה,‏ טייחו מפקד חטיבה,‏ מפקד גדוד ומפקד פלו־גה אירוע ב־”גדוד 890 של הצנחנים,‏ גדוד מפואר,‏ חייליםהיכו פלסטיני עצור,‏ בעטו בו,‏ לקחו נער בן 14, שפכו עליוקולה,‏ אילצו אותו לרקוד וצילמו את זה”.‏ כשפנה אחדהחיילים למפקדיו הישירים – ואחר כך למפקדיהם – גרמולו אלה לעזוב את הפלוגה בה שירת,‏ לא לפני שמפקדהפלוגה שלו ‏“כמעט היכה אותו,‏ העליב אותו,‏ פגע בו”.‏ 129היה זה מפקד המכללה לפיקוד ומטה של צה”ל,‏ תת־אלוףיעקב זיגדון,‏ שטען בריאיון הפרישה שלו כי טיוחים חוזריםונשנים ‏“נובעים מהטבע הבסיסי של האדם.‏ אם החייל לאבסדר,‏ אז גם המח”ט שחוקר אותו לכאורה נכשל.‏ לכן קשהמאוד לצפות ממפקדים שחוקרים בעצם את עצמם לחשוףאת כל הכשלים”.‏ 130מה שהיה נכון לתופעת ההתעללויות במחסומים נכון גםלגבי התופעה הנרחבת של התעללות חיילי צה”ל בע־צורים:‏ הקושי להכיר בקיום התופעה מתפרש כגיבוי וכ־עידוד שבשתיקה;‏ ההסתרה מאפשרת לנורמות הפסולותלהשתרש ולהתרחב ומעצימה את השפעותיהן ההרסניות.‏ביחס להיקף התופעה,‏ העמדה לדין של חיילים יחידים היאפעולה מקומית,‏ לא מרתיעה ומתחמקת.‏ האכיפה הלקויהמחזקת את מסר הלגיטימציה שמועבר למתעללים.‏כאשר הגישה הבסיסית לקיום התופעה היא התכחשות,‏סדנאות ההכשרה – המתקיימות,‏ לפי דובר צה”ל,‏ בביתהספר למשפט צבאי ועל ידי נציגיו ביחידות שונות בצבאובהכשרות פיקודיות – לא יכולות לכשעצמן להביא להק־בייחוד מוזרה ההתעקשות על גרסת ה”חריגים”‏ נוכחהדיווחים שיוצאים מצה”ל עצמו על עלייה במספר הת־לונות נגד חיילי צה”ל עקב פתיחת בסיס מצ”ח החדש,‏ועל ‏“זינוק בחקירות על התעללות בפלסטינים”‏ בשנת2007. הצהרות שכאלו,‏ שבצדן יחסי־ציבור טובים,‏ אינןעולות בקנה אחד עם התייחסות צה”ל למתעללים כ-‏‏”עשבים שוטים”,‏ ‏“תפוחים רקובים”‏ וכיוצא באלה.‏בהקשר זה ראוי לציין כי במקרים המועטים שבהם מגיעותפרשיות התעללות למשפט,‏ גם בית הדין הצבאי מקבלאת הגרסה המציגה את האירועים כחריגים ויוצאי־דופן.‏התיאורים המתקבלים מתארים את השגרה המבצעית כת־קינה,‏ ומקרי התעללות מוצגים בדבריו של בית המשפטכחריגות הפוגעות באופייה המוסרי לעילא של הפעילותבדרך כלל:‏ ‏“החיילים מתודרכים לפני כל משימה,‏ אודותאופן התנהגותם כלפי האוכלוסיה הייעודית והחובה לנהוגביחס נאות”.‏ בתי הדין הצבאיים מרבים לצטט מפסיקתושל בית המשפט שלפיה ‏“כללי יסוד של מוסר אנושי ושלכבוד לאדם מדריכים את צבא ההגנה לישראל.‏ סטייה מהם,‏ולו גם על־ידי חריגים,‏ פוגעת במחנה כולו”.‏ 125 לעומת בתיהדין הצבאיים המחוזיים,‏ גישתו של בית הדין הצבאי לע־רעורים חריגה:‏ הוא מעלה את האפשרות כי ההתעללותבעצורים על ידי חיילי צה”ל היא ‏“התנהגות שכיחה”,‏ ונוכחהמקרים המובאים לפניו מציף אל פני השטח רבות מה־בעיות המובאות גם בדוח זה:‏ שאלת ‏“עצימת עיניים”‏ שלעמיתים ומפקדים,‏ היעדר אחריות מפקדים,‏ האטיות שלחקירות מצ”ח,‏ התאמתה או אי־התאמתה של ההכשרההניתנת לחיילים ולמפקדים ועוד.‏ 126הטענות של גורמי צה”ל הרשמיים,‏ המציירים את ההתע־ללויות בעצורים כמקרים חריגים,‏ מנוגדות לעדויות ולדיווחיםמהשטח,‏ שלפיהם אין ספק כי מדובר בתופעה נרחבת.‏ 127כדי לשנות את הנורמות בשטח על צה”ל לחדול – בראשובראשונה – מההתכחשות לעצם קיומה של התופעה.‏.123בתוך נעצר מפקד מחסוםשהתעלל בפלסטינים,‏כתבה באתר וואלה מיוםhttp://news.walla. :4.7.2004.co.il/?w=//565498.124בתשובה לפניית הוועד;‏ ראוהערה 96 לעיל,‏ ובתשובהלפניית ארגון ‏”יש דין”;‏ ראו יוסייהושע,‏ צה”ל:‏ זינוק בחקירותעל התעללות בפלסטינים,‏ידיעות אחרונות,‏ 11.5.2008..125הציטוטים לקוחים מתוךהנימוקים לגזרי הדין של חייליםשהורשעו בעבירות התעללותבעצורים פלסטינים על ידי ביתהמשפט הצבאי המחוזי,‏ מחוזהמרכז,‏ בשנים 2007-2003:מחוזי מר/‏‎222/03‎‏;‏ מחוזימר/‏‎526‎א/‏‎04‎‏;‏ מחוזי מר/‏‎454/03‎‏;‏מחוזי מר/‏‎387/03‎‏;‏ מחוזימר/‏‎386/03‎‏;‏ מחוזי מר/‏‎376/03‎‏.‏.126ראו,‏ למשל,‏ החלטה בע”מ/28/04 סמ”ר ב.ס.‏ נ’‏ התובעהצבאי הראשי,‏ ובפרט פסקה 16..127להתכחשות של הגורמיםהרשמיים לתופעה מצאנו יוצא־דופן מעניין:‏ בדיון שהתקייםבוועדת חוקה,‏ חוק ומשפטשל הכנסת ביום 22.6.2003התייחס הפצ”ר דאז,‏ אלוףמנחם פינקלשטיין,‏ לטיפול שלהפרקליטות הצבאית בסוגיםשונים של פגמים בהתנהלותחיילי צה”ל בשטחים:‏ ‏”הדוגמאשל אלימות בעת הובלת‏]עצורים על־ידי[‏ חיילים.‏לאחרונה,‏ אנחנו מקבלים הרבהפניות בנושא הזה”,‏ אמר ‏)עמ’‏31 לפרוטוקול הישיבה(.‏ מאזחלפו חמש שנים,‏ והפצ”רלא נדרש יותר לעניין זה:‏http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/.huka/2003-06-22.html

.לה בתופעת ההתעללות בעצורים.‏ בפרט נכון הדבר נוכחהעובדה כי ‏“נושא כללי ההתנהגות הנדרשים במפגש עםאוכלוסיה פלסטינאית ובכלל זאת עצורים פלסטינאים מו־עבר בעיקר תחת המגמה לדין בין־לאומי”.‏ 131 לימוד הדיןהבין־לאומי הוא עניין חשוב אולם בהיעדר הנחיות ונה־לים מדויקים,‏ ואל נוכח הכחשות גורפות מצד מפקדיהםהבכירים,‏ אפשר לצפות כי הוראות הדין הבין־לאומי יית־פסו כמנותקות מהמציאות בשטח,‏ לא רלוונטיות למשימותהיומיום – ולכן לא יהיה לימודן אפקטיבי.‏הד להנחה זו אפשר למצוא במאמרו של סגן־אלוף במי־לואים עמוס גיורא,‏ מי שהיה מפקד בית הספר למשפט צבאיבצה”ל וכבר הוזכר לעיל.‏ לפיו,‏ ‏“לא ברור”‏ אם ההרצאותשניתנו לחיילים בנושא המשפט הבין־לאומי היו אפקטי־ביות,‏ ומשחקי התפקידים שנערכו נתפסו על ידי החייליםכ”לא טבעיים”.‏ 132 המאמר מתרכז בשיטות שפותחו במקוםהרצאות ומשחקי תפקידים – תוכנת מחשב המתבססת עלקטעי סרטים הוליוודיים,‏ והצגת דילמות ושאלות הנוגעותלמקרים היפותטיים.‏ פירוט הנושאים שבהן עוסקות ההכ־שרות החדשות מעלה כי אין בהן כל נגיעה למעצרים בכללו/או ליחס לעצורים לאחר ביצוע המעצר בפרט.‏ 133צה”ל גורס כי כחלק מהתכנים המועברים בבית הספרלמשפט,‏ ‏“לכל החיילים והמפקדים בכל הדרגות הדגשיםהמועברים הם זהים וכוללים את הרעיון המרכזי לפיו ישלנהוג בכבוד ובאדיבות כלפי אוכלוסייה אזרחית שאיננהלוחמת”‏ 134 נוכח מציאות ההתעללויות התדירות במחסוממים,‏ שבה מכירים אפילו דוברי צה”ל הרשמיים,‏ מתחזקעוד יותר הרושם כי לא די בהכשרות המשפטיות כדי לעקוראת נורמות ההתעללות המושרשות בשטח.‏השנים שחלפו הן שנים אבודות של התעללויות נרחבות,‏אלימות,‏ השפלה,‏ תסכול ונזק פיזי ונפשי.‏ לא מתקבל עלהדעת – ודאי שגם לא חוקי,‏ לא מוסרי ולא כדאי – לבזבזעוד שנים ארוכות באי-הכרה בתופעת ההתעללויות בע־צורים.‏ ראינו כבר שלמרות האיסור החוקי הברור והמוחלטעל התעללויות,‏ צה”ל אינו מתכונן למשימות המעצריםכראוי,‏ נמנע מלהטיל את האחריות על התעללויות בעצוריםעל מפקדים,‏ וממעט מאוד בחקירות ובתביעה פלילית שלחיילים בגין התעללות בפלסטינים עצורים.‏ כפי שיתבררמיד,‏ גם מערכות השלטון שותפות למדיניות ההתכחשות,‏המובילה להמשך הפגיעה בעצורים.‏2. רשויות המדינה:‏ דממהמשרד הביטחוןמשרד הביטחון והעומדים בראשו,‏ האחראים הישיריםלפעולות צה”ל,‏ מתעלמים לחלוטין מהתעללות החייליםבעצורים פלסטינים.‏כך,‏ מטרות משרד הביטחון לשנת 2006 אינן מתייחסות כלללבעיות הקשות המאפיינות את החיכוך המתמיד בין חייליצה”ל לאוכלוסייה הפלסטינית.‏ התעלמות זו אינה נובעתמחוסר־עניין כללי של המשרד בהיבטים מוסריים או חינוכייםהקשורים לצבא;‏ מטרה מס’‏ 7 דווקא מתייחסת לעניין החינוך:‏‏“להגביר פעולות החינוך לשירות משמעותי בצה”ל,‏ למי־מוש משימות לאומיות ולמודעות הציבור לנושאי הביטחון”.‏גם רשימת היעדים של המשרד אינה כוללת טיפול בשאלותאו בבעיות שיוצר הכיבוש – ובפרט לא באלימות או בהת־עללות.‏ מסתבר שאלה אינם נושאים אטרקטיביים או חשו־בים דיים לפעולה חינוכית בעיני קברניטי משרד הביטחון.‏ 135ההתייחסות המערכתית היחידה להיבטים דומים מכּונה במ־שרד הביטחון פרויקט ‏“מרקם החיים”‏ – טיפול בקשיים חמו־רים שיוצר מכשול ההפרדה עבור הפלסטינים תושבי הגדה.‏תופעת ההתעללויות אינה תוצאה של מכשול ההפרדהדווקא,‏ ואכן היא אינה מטופלת במסגרת פרויקט זה.‏ 136מבחינת מבנה המשרד – תחומי המומחיות של היועציםוהעוזרים לשר הביטחון,‏ הגופים ויחידות המטה הכפופים36.136ראו אתר הפרויקט http://www.securityfence.mod.gov..il/Pages/Heb/mirkam.htm.128ראו הערה 46 לעיל.‏.129כתבה מיום 29.1.2008, ראוהערה 55 לעיל.‏.130בתוך עמיר רפפורט,‏ ‏”לא ניתןיותר לתת אמון בתחקיריםצבאיים”,‏ הערה 86 לעיל.‏.131תשובת דובר צה”ל לפנייתהוועד,‏ מיום 19.12.2007,סעיף 2..132במאמרו,‏ עמ’‏ 11-10, ראוהערה 100 לעיל.‏.134תשובת דובר צה”ל מיום19.12.07, ראו הערה 131לעיל,‏ סעיף 6..135ראו דוח משרד הביטחוןלשנת 2006. מטרות – עמ’‏9; יעדים – עמ’‏ 13. לקריאתהדוח ראו http://www.mod.gov.il/pages/about_office/.pdfs/200601.pdf.133שם,‏ עמ’‏ 15-11.

;37הדברים שנשאו בכנסת שר הביטחון ברק,‏ וקודמו בתפקיד עמיר פרץ,‏ עת שימשו כשרי ביטחון,‏ מתחילת שנת 2006ועד חודש אפריל 2008. נבדקו גם דברי סגניהם – מתןוילנאי ואפרים סנה,‏ בהתאמה.‏מבדיקת ההודעות לעיתונות מתברר כי לצד נושאים חשו־בים ומעניינים בפני עצמם 143 בחרו משרד הביטחון והעומלו – עולה כי אין אדם או גוף הממונה על בחינת ההיבטיםהמוסריים או המקצועיים הבעייתיים של הפעילות המבצ־עית של צה”ל בשטחים הכבושים.‏ 137הבדיקה המוסדית כללה גם עיון בהצעת תקציב הביט־חון לשנת 2008 ‏)“הנתח הלא מסווג”(.‏ 138 ההצעה מקיפהתקציב בסך כ ־‎11‎ מיליארד ש”ח,‏ ואינה כוללת את תקצציב מתאם פעולות הממשלה בשטחים.‏ 300 העמודיםשמחזיקה ההצעה כוללים ניתוח מאקרו־כלכלי משוכלל,‏עשרות תרשימים וטבלאות ומאות סעיפי תקציב,‏ אולם גםממנה נעדרת לחלוטין התמודדות עם תופעות האלימּותשל חיילי צה”ל כלפי פלסטינים.‏ תכניות חינוך?‏ חקירות?‏מחקר?‏ בקרה?‏ לא בעניינים אלה.‏ שוב,‏ אין מדובר באי־רלוונטיות של החומר הנבדק:‏ הצעת התקציב דווקא מפ־רטת תשלומים להשתלמויות העשרה )1.1 מיליון ש”ח(‏ולייעוץ פסיכולוגי ואבחון לחיילים משוחררים ‏)כחצי מיליוןש”ח(‏ 139 היא עוסקת באופן נרחב במה שמכונה בה ‏“תופפעת ההשתמטות מצה”ל”‏ ומציעה מגוון דרכים תקציביותלעידוד גיוס לצבא;‏ 140 היא אפילו כוללת פירוט של ‏“עד10,000 ש”ח”‏ שיינתנו לכל גדוד מילואים להעלאת המורראל של חייליו – ‏“לרכישת חולצות,‏ כובעים וכדומה”.‏ 141סעיפי התקציב הנ”ל מראים שמשרד הביטחון נדרש לסו־גיות הנוגעות ישירות לחיילי צה”ל כרצונו,‏ ויוזם פרויקטיםרחבי־היקף בתחומים שהוא מוצא כראויים לעידוד או כדילפתור מה שהוא מאפיין כבעיות דחופות.‏ סדרי העדיפויותהתקציביים שהעמיד שר הביטחון לשנת 2008 מראיםכי הפשעים שמבצע צה”ל תדירות כלפי פלסטינים אינםראויים,‏ בעיניו,‏ להתייחסות.‏כדי להשלים את הבדיקה נדרשנו גם להודעות לעיתונותשל משרד הביטחון ולאלו של אהוד ברק,‏ שר הביטחוןבעת כתיבת הדוח ובעת ההתרחשות של רוב האירועיםשהדו”ח נוגע אליהם,‏ וכן לנאומיו של ברק החל במינויובאמצע 2006 ועד חודש אפריל 142 2008. כמו כן נבדקומד בראשו לא להתייחס ולו פעם אחת ‏)בתוך יותר מ־‎150‎הודעות(‏ לתופעת ההתעללות בפלסטינים.‏ ההודעה היחי־דה שקשורה לנושא היא מתאריך 5.10.2006. תחת הכותררת:‏ ‏“הקפדה על איכות שירות במעברים”‏ מספרת ההודעהעל עובדת ב”מעבר שער אפרים”‏ שגנבה כסף מפלסטיני,‏אּותרה ופוטרה.‏ זאת,‏ למרות שבתקופה הנבדקת נחשפופרשיות התעללות רבות וחמורות.‏בחינת 40 נאומיו של ברק המופיעים באתר משרד הביטחוןמעלה שתי התייחסויות לנושאים קרובים:‏ הראשונה בתא־ריך 26.7.2007, בנאומו בפני מתגייסים חדשים לחטיבת‏“כפיר”.‏ שם הבחין ברק בין ההתנהגות הנחושה והמנצחתהרצויה מול ‏“כל מי שרוצה לפגוע במדינת ישראל ובישרא־לים”,‏ לבין ‏“היולדת בדרך במחסום,‏ הילד והזקן בתוך רכב”,‏שמולם צריכים החיילים להיות ‏“בני-אדם”.‏ ההתייחסותהשנייה היא בטקס מינוי נשיא בית הדין הצבאי לערעו־רים,‏ ב־‎14.8.2007‎‏.‏ שם העיר ברק,‏ ביחס לפעולות צה”לבשטחים,‏ כי:‏‏“לצערנו,‏ בפעילות כה אינטנסיבית וממושכת קורותגם תקלות,‏ נעשות גם שגיאות ויש לפעמים חריגים.‏תפקידם של המערכת השיפוטית בצה”ל,‏ ושלבית הדין הצבאי לערעורים במיוחד,‏ איננו להגן עלהצבא מפני החוק – אלא להגן על החוק מפני חרי־גות ]...[ צה”ל הוא צבא מוסרי.‏ אבל כדי לשמור עלמוסריותו,‏ אנחנו מחויבים בהקפדה רבה על קיוםהחוק ובפעולה פיקודית ואם צריך גם משפטית עלכל גילוי של שרירות־לב,‏ חוסר אנושיות ופגיעה.137בדוח ‏)ראו הערה 135 לעיל(,‏עמ’‏ 16-14..138ראו http://www.mod.gov.il/pages/general/pdfs/takziv_2008.pdf ‏)להלן:‏‏”הצעת התקציב 2008”(..139הצעת התקציב 2008, עמ’‏ 74,סעיף‎1705/5‎ סעיף קטן 1404..140הצעת התקציב 2008, עמ’‏ 227,סעיף 5 ה’.‏.141הצעת התקציב 2008, עמ’‏ 223,סעיף 5 ב’.‏.142באתר משרד הביטחון.‏להודעות של דוברת משרדהביטחון ראו http://www.mod.gov.il/pages/dover/.dover.asp להודעות תקשורתשל שר הביטחון ראו http://www.mod.gov.il/pages/about_office/ministerMsg..asp לנאומי שר הביטחוןראו http://www.mod.gov.il/pages/about_office/.ministerMsg.asp.143ראו,‏ למשל,‏ הודעה מ-‏5.2.2006: ‏”ביתן ישראלבתערוכה הביטחונית ‏‘דפקספו’‏בהודו זכה במקום ראשון כביתןהמעוצב המרשים ביותר”,‏ אוהודעה מ-‏‎16.6.2006‎ המכריזהעל שיתוף הפעולה שלמשרד הביטחון עם משתתפתתוכנית הריאליטי הטלוויזיונית‏”השגריר”‏ בתערוכה אחרת.‏

בזכויות אדם שאינם נובעים מן הכורח הביטחוניוהמנוגדים לחוק,‏ לפקודה ולערכי צה”ל”.‏שתי ההתייחסויות לעיל עולות בקנה אחד עם ההתכחשותוהגיבוי המערכתיים לתופעת ההתעללות בעצורים:‏ רא־שית,‏ בהבחנה הפשטנית בין ‏“נשים,‏ זקנים וילדים”‏ לבין ‏“מישרוצה לפגוע בישראל”,‏ המשאירה את העצורים בקבוצההשנייה,‏ זו שאינה ראויה לאנושיותם של החיילים;‏ 144 שנית,‏בנקיטה של תזת ה”חריגים”,‏ המתכחשת לתופעת ההתע־ללות,‏ ובכך מגבה אותה וחוסמת טיפול בה.‏ במצב זה שלהתכחשות והכחשה,‏ אין פלא שתהום עמוקה נפערת ביןהנורמה ששר הביטחון מתחייב אליה – נורמה של טיפולבכל עבירה על החוק,‏ לבין המציאות הקשה בשטח.‏סימן נוסף להתכחשות כזו אפשר למצוא בפניית משרד הבי־טחון,‏ כבר ב ־‎2004‎‏,‏ לוועדת החינוך והתרבות בכנסת בדריששה לא לקיים דיון בעדויות של חיילים על הפרות נרחבות שלזכויות-אדם בשטחים,‏ בהשתתפות אותם חיילים.‏ 145בכנסת,‏ שרי הביטחון וסגניהם כמעט לא עסקו בהתע־ללויות בפלסטינים,‏ חרף ריבוי המקרים.‏ כשר ביטחון אהודברק כמעט לא נשא דברים בכנסת;‏ 146 רוב השאילתותשהופנו אליו נענו על ידי סגנו מתן וילנאי.‏ רק בשאילתהאחת התבקש שר הביטחון להידרש להתעללות חייליםבפלסטיני.‏ השאילתה נגעה להתעללות באזרח ישראלבמחסום תאיסיר ולריבוי התלונות על התנהגות החייליםשם.‏ תשובתו של סגן שר הביטחון היא דוגמה לטענותינולעיל באשר לטיפול במקרים כגון אלו:‏ לפיה,‏ חקירת מצ”חנמצאת ‏“בשלבי סיום”;‏ בינתיים התבצע תחקיר שלאורונקבע כי החיילים שהיו מעורבים באירוע לא ישמשו יותרבמשימות באותו מחסום.‏ ‏“הנושא מאוד חשוב לנו,”‏ הוסיףסגן שר הביטחון.‏ 147גם עמיר פרץ – על אף שהופיע בפני הכנסת הרבה יותרמברק – וגם סגנו אפרים סנה לא עסקו בשאלות הנוגעותלהתעללות של חיילים בפלסטינים.‏ובכן,‏ מבדיקת תחומי פעילות שונים ומגוונים של משרדהביטחון ושל העומדים בראשו עולה כי אלה אינם מכיריםבתופעת ההתעללות של חיילי צה”ל בעצורים פלסטינים,‏וממילא אינם עוסקים בה ואינם מובילים מהלכים משמ־עותיים בנושא.‏ כפי שראינו בפרקים הקודמים,‏ משמעותהדבר היא,‏ בין היתר,‏ שמשרד הביטחון אחראי להיעדרםשל נהלים מבצעיים בצה”ל לטיפול בעצורים עד הגעתםלמתקני כליאה,‏ להסרת האחריות להתעללויות בעצוריםמהדרגים הפיקודיים ולהתעלמות מהנסיבות המיוחדותשל מעצר קטינים.‏הּכנסתהעיסוק הרחב בצה”ל ובמשרד הביטחון לא צריך לטשטשאת אחריותם המתמשכת לתופעה של נבחרי הציבור,‏ אלהשאמורים לפקח על התנהלות הרשות המבצעת ושלוחיה.‏מעיון בדברי הכנסת בין 1.2006 ל־‎4.2008‎ נמצא כי לאהתקיימו במליאה דיונים בתופעות של התעללות חייליצה”ל בפלסטינים בכלל או בעצורים פלסטינים בפרט;‏ממילא לא התקיימה גם פעילות חקיקה רלוונטית.‏ כדילהעמיק את הבדיקה בחּנּו באופן מיוחד את פעילותה שלועדת החוץ והביטחון ‏)להלן:‏ ‏“הוועדה”(,‏ היא הגוף המפקחמטעם הכנסת על פעולת מערכת הביטחון,‏ ואת הדיוניםבוועדת חוקה,‏ חוק ומשפט,‏ שלקחה על עצמה לדון באופןתקופתי בשאלות של זכויות האדם והלחימה בשטחים.‏מסקירת המסמכים הגלויים לגבי סדר היום של ועדת החוץוהביטחון עולה כי בשנים 2008-2003, בתוך יותר מ־‎400‎ישיבות וסיורים,‏ לא קיימה הוועדה אפילו דיון אחד בענייןההתעללויות של חיילי צה”ל בעצורים פלסטינים,‏ וזאתלמרות אין ספור דיווחים על התעללויות בתקשורת,‏ עדויותרבות של חיילים ופניות של ארגונים שונים.‏ צוות־מִ‏ שנהשל הוועדה,‏ חסר מעמד סטטוטורי,‏ הקרוי ‏“צוות לעניין הפ־עילות האזרחית־ביטחונית באיו”ש”,‏ קִ‏ יים במהלך השנים38.144הבחנה פשטנית דומה עשהברק בביקורו ב-‏‎25.3.2008‎באזור החטיבה המרחבית‏”יהודה”,‏ שם נפגש עם חייליםבחטיבת ‏”כפיר”,‏ שבקרבההתגלו מקרי התעללות רביםבתקופה האחרונה:‏ ‏”אני הגעתילכאן היום כדי להגיד לכםהלוחמים תודה.‏ סוג המשימההזה ]...[ מול אוכלוסייה אזרחיתשלא בדיוק אוהבת אותנו.‏ צריךלהתייחס אליה לאוכלוסיהבצירוף של נוקשות והחלטיותמבצעית בכל מקום שיש בעיהמבצעית,‏ אבל בהתייחסותאנושית בכל מקום אחר”,‏אמר ברק לחיילים.‏ ברק נמנעמלהתייחס למקרי ההתעללות.‏לשיטתו,‏ גם כאן שמורהההתייחסות האנושית רקלמקרים שבהם לא מתעוררת‏”בעיה מבצעית”.‏ ראו באתרחדשות ערוץ http://www. 7inn.co.il/News/News..aspx/173232.145ראו דבריה של ח”כ אתי לבניבישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסתמיום 18.8.2004, עמ’‏ 51:http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/.huka/2004-08-18.html.146חיפוש בדברי הכנסת העלהשני נאומים ‏)אחד מהם נאוםההשבעה(,‏ ומענה לשאילתהאחת – אם כי בכתב ולאבהופעתו גופא.‏.147בתשובה לשאילתה לשרהביטחון מיום 12.11.2007.

39אולם,‏ ועדת־המשנה לענייני השטחים מעולם לא קרמה עור וגידים.‏ במסמך הסיכום לפעולתה של ועדת החוץוהביטחון בשנים 2005-2003, כשנה לאחר הגשת ההמללצות,‏ כותב חה”כ שטייניץ:‏“]...[ רבים מהנושאים המטופלים על־ידי הועדה]...[ אינם חשופים כלל לביקורתם של גופים אח־רים מחוץ למערכת הביטחון,‏ בשל היעדר המידעהמינימלי המאפשר ביקורת מושכלת.‏ אזרחי המ־דינה,‏ התקשורת,‏ האקדמיה,‏ וחברי מליאת הכנסת,‏חשופים,‏ אם בכלל,‏ רק לקצה הקרחון של נושאיםמסוימים או מערכות מסוימות”.‏ 152כאז כן היום.‏ההמלצה להקים ועדת־משנה לפיקוח על פעולות מערכתהביטחון בשטחים,‏ כמו גם אי־יישומה,‏ הן חוליה בשרש־רת של הסרת אחריות.‏ יצירה של מסגרת חשאית לטיפולבתופעות כגון התעללות נרחבת בעצורים היא חלק מה־ניסיון לשמור את הנורמה והמעשים הפסולים הרחק מאורהשמש,‏ תוך התכסות באצטלה של ביקורת עצמית.‏ לאמדובר בנושאים חשאיים;‏ נהפוך הוא:‏ הם מוכרים היטבלכל פלסטיני ולכל חייל ומפקד בצה”ל.‏ הרשות המחוקקתהיא שאינה מכירה בתופעות ואינה מקיימת את תפקידהואת חובתה לפקח עליהן ולהביא לפתרונן.‏במקרה זה,‏ ועדה סודית היא מסגרת המעניקה עוצמהמוגזמת לנציגי מערכת הביטחון,‏ ועוצמה מופחתת לדיוןהציבורי הראוי.‏ העובדה שאפילו הניסיון למנות את ועדתהמשנה נכשל היא עדות נוספת לכך:‏ אנשי מערכת הבי־טחון,‏ עם נבחרי ציבור המעוניינים בהמשך המצב הקיים,‏מסרבים לוותר על אחיזתם המוחלטת במידע לטובת מתןדין וחשבון לציבור.‏ יש לשער כי מסיבות דומות בחרהועדת החוץ והביטחון שלא להידרש לתופעות ההתעללותהחמורות שפשו בצה”ל כלפי פלסטינים – לפני כינונה שלועדת רובינשטיין ואחריה.‏כמה ישיבות,‏ אך לא תועד כל עיסוק שלו בנושא ההתע ־ללויות.‏ אף אחת מהצעות החוק שהעלתה הוועדה במשךהשנים הללו לא עסקה בהתנהלות צה”ל בשטחים.‏ מתוך167 הצעות לסדר היום הרשומות באתר הוועדה,‏ אף לאאחת עסקה בהתעללויות חיילים בפלסטינים.‏ גם במסמך‏“עוגנים ודרישות לתכנון מושב קיץ 2005” לא מוזכר אףנושא הקשור בהתנהלות צה”ל בשטחים.‏ 148עולה כי ועדת החוץ והביטחון,‏ האמונה מטעם הציבור,‏ דרךהכנסת,‏ על הפיקוח על מערכת הביטחון,‏ כשלה כישלוןחרוץ בשמירה על האינטרס הציבורי בכל הקשור להבטחתשלטון החוק בפעולות הרשות המבצעת בשטחים.‏ חשובלהדגיש כי לא מדובר בניסיון ובאי־הצלחה אלא בהתעלמותמכוונת;‏ גם בשיא האינתיפאדה,‏ ובלב ים של דיווחים חדשו־תיים ואחרים על ביזה,‏ התעללויות וירי בלתי־מוצדק,‏ בחרהועדת החוץ והביטחון להזניח את הנושא לחלוטין.‏ 149הוועדה עצמה הצהירה לא פעם כי פיקוח הכנסת על מע־רכת הביטחון אינו משמעותי מספיק.‏ ב־‎22.9.2003‎ מינתההוועדה,‏ אז בראשותו של ח”כ יובל שטייניץ,‏ ועדה ציבוריתלבדיקת הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון,‏ ברא־שות שר המשפטים לשעבר,‏ הפרופ’‏ אמנון רובינשטיין‏)להלן:‏ ‏“ועדת רובינשטיין”(.‏ 150ועדת רובינשטיין מצאה כי לפיקוח פרלמנטרי נאות דרושה,‏בין היתר,‏ ‏“...ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון ול־וועדת חוקה חוק ומשפט שתטפל בסוגיות של חוק ומשפטוזכויות אדם בשטחים מוחזקים ]...[ נראה לנו שיש צורךבוועדה כזו,‏ שכן חוקי הכנסת אינם חלים עליהם ‏]השט־חים[”,‏ כתבו חברי ועדת רובינשטיין,‏ והמשיכו:‏‏“אין צורך לומר עד כמה חשוב פיקוח פרלמנטרי זה דווקאבשטח בו אין המשפט הישראלי חל ועד כמה הוא חשוב לצו־רכי שמירת אופייה של ישראל,‏ כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד,‏כמדינת חוק ]...[ חברי הוועדה התבטאו ]...[ בדבר העדרפיקוח פרלמנטרי ראוי על המתרחש בשטחים ]...[”. 151.149פנייה של מחבר דוח זהמתאריך 21.1.2008 לאבריאלבר-יוסף,‏ מנהל הוועדה,‏ ולאתיכהן-נוהן,‏ מזכירת הוועדה,‏בעניין מידע לגבי פעילות ועדתחוץ וביטחון בנושאים האמוריםזכתה להתייחסות דומה– התעלמות מוחלטת.‏.150כתב המינוי של ועדתרובינשטיין,‏ 22.9.2003.ראו עם יתר מסמכי הוועדה:‏http://www.knesset.gov.il/committees/heb/docs/.defense16-1.htm.151מתוך דוח ועדת רובינשטיין,‏28.12.2004, שם.‏.152מתוך ההקדמה למסמךהסיכום,‏ http://www.knesset.gov.il/committees/heb/.docs/confidence2.pdf.148המסמכים מופיעים באתרהכנסת:‏ http://www.knesset.gov.il/committees/heb/.docs/confidence.htm

דומה כי הבנה דומה לזו הייתה גם מנת חלקו של חברהכנסת מיכאל איתן מהליכוד עת יזם סדרה של דיונים חצי־שנתיים שכותרתם ‏“השמירה על זכויות האדם במסגרתהמלחמה בטרור”‏ כחלק מפעילותה השוטפת של ועדתהחוקה,‏ חוק ומשפט של הכנסת שבראשותה עמד.‏ באחתמישיבות הוועדה אמר איתן:‏‏“מצאתי שוועדת החוקה היא המקום הנכון להיותהכלי הפרלמנטרי שמבקר את צה”ל בהיבטיםשל שמירה על זכויות אדם.‏ האכסניה הקבועהוהמרכזית של צה”ל היא ועדת החוץ והביטחון,‏אבל בהיבטים של שמירה על זכויות אדם חשבתישצריך להעביר את האחריות ואת הביקורת לווע־דת החוקה,‏ משום שזווית הראייה שלנו היא שונה,‏משום שהדגשים שלנו הם שונים”.‏ 153בישיבה אחרת,‏ בתגובה להצעה להקים תת־ועדה משו־תפת לשתי הוועדות,‏ הצהיר איתן:‏ “]...[ אני רואה חשיבותבזה שאלופים בצבא וגם הרמטכ”ל יבואו דווקא לוועדתהחוקה.‏ את ועדת החוץ והביטחון הם כבר מכירים,‏ הם יוד־עים איך לחיות שם”.‏ 154בין מאי 2003 לדצמבר 2007 יוחדו לפחות 14 ישיבות שלועדת חוקה,‏ חוק ומשפט של הכנסת לנושאים של זכויותאדם.‏ ברובן המוחלט נמצאו במרכז הדיון סוגיות הקשורותלזכויות האדם בשטחים,‏ ובייחוד לזכויות הפלסטינים – מולפעולות צה”ל,‏ צורכי ביטחון,‏ שאלות של חוקיות ושל מדי־ניות,‏ שמירה על ‏“טוהר הנשק”‏ בלחימה וכדומה.‏ התנהלו־תם של חיילי צה”ל במחסומים,‏ מעצרים מנהליים,‏ ‏“נוהלשכן”,‏ מדיניות הריסת הבתים ובעיות הנובעות מבניית מכ־שול ההפרדה קיבלו תשומת־לב מיוחדת.‏ נציגים מארגוניםלזכויות אדם נכחו במרבית הדיונים,‏ וניתן להם זמן רב לה־ציג שאלות,‏ עמדות והמלצות.‏ נציגי צה”ל – ובהם הפרקליטהצבאי הראשי – נכחו בדיונים דרך קבע,‏ ענו על שאלות,‏והציגו באופן שוטף נתונים שונים ואת העמדה המשפטיתשל צה”ל במגוון נושאים.‏ מינון הישיבות הללו ירד מאודמאז שנת 2006, עת הפסיק ח”כ איתן לשמש כיו”ר הוועדה,‏אך גם בשנים 2007-2006 התקיימו כמה דיונים.‏ הרושםהמתקבל הוא שהשאלות הרחבות שעניינו את הוועדהרלוונטיות מאוד לדוח זה.‏ ‏“הבעיה שלנו”,‏ הבהיר ח”כ איתןבמסגרת אחד הדיונים הראשונים,‏ ‏“היא האם צה”ל בודקאת עצמו?‏ האם המדיניות הזו מיושמת בשטח?‏ והאם ישמספיק בקרה על מה שקורה בשטח?”‏ 155בעוד המסגרת – הנושאית והקונספטואלית – של דיוניהוועדה מתאימה לעיסוק בתופעת ההתעללות של חייליצה”ל בעצורים פלסטינים,‏ בפועל לא התקיים שם דיוןשכזה.‏ הוועדה שמעה מדי פעם מפי הפצ”ר על עונשיםשנגזרו במקרים של התעללות,‏ במקרים שונים הוזכרהבעיית תנאי המעצר של פלסטינים,‏ אולם לא היה עיסוקבתופעה ככזו – ולפיכך חסרה גם התייחסות שיטתית,‏עקיבה ואפקטיבית שתביא להעלאת התופעה לסדר היוםהציבורי,‏ להתייחסות מצדם של גורמי ביטחון או לשינוי.‏ 156אנו מקווים כי דוח זה יביא את ועדת חוקה,‏ חוק ומשפטשל הכנסת להידרש לתופעת ההתעללות של חיילי צה”לבעצורים פלסטינים כחלק ממימוש האחריות שלקחה עלעצמה – לשמש גורם מבקר,‏ בודק ומחולל שינוי מטעםהציבור בעניינים שנוגעים להפרת זכויות האדם בשטחיםהכבושים.‏40.153בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום6.12.2007, עמ’‏ 3 בפרוטוקולהישיבה.‏.154בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום18.8.2004, עמ’‏ 25 בפרוטוקולהישיבה:‏ http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2004-08-.18.html.155בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיום22.6.2003, עמ’‏ 10 בפרוטוקולהישיבה:‏ http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2003-06-.22.html.156הדיון המקיף ביותר שנערךבוועדה באשר לעצורים נסבדווקא על הקשיים שסבלנועם פדרמן במעצרו המנהלי;‏ראו בישיבה של ועדת חוקה,‏חוק ומשפט של הכנסת מיוםhttp://www. :10.12.2003knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2003-12-.10.html

ו.‏ שינוי המצב:‏המלצות לפעולהלאזרחי ישראל ולמדינת ישראל יש חובה – וגם אינטרס– לחשוף ולעצור את תופעת ההתעללות בעצורים.‏ תמונתהמאקרו מעלה מחדלים בכל הרמות,‏ המנוקדים פה ושםבמאמצים מקומיים לחשיפת התופעה,‏ בעיקר על ידי גורמימשפט וחינוך בתוך הצבא.‏ השפעתם של אלה אינה גדו־לה.‏ יש להתגבר על הנתק בין התפיסה המוסרית והמשפ־טית־מקצועית לבין דרגי הביצוע – החל בחייל בשטח ועדאחרון חברי המטה הכללי.‏ נוכח מאפייני התופעה ותפקודהמערכות השונות,‏ כפי שנבחנו לעיל,‏ אנו ממליצים לנקוטאת הצעדים המפורטים להלן.‏1. צה”ל‏)א(‏ הכרההכרה:‏ על הדרג המדיני וצה”ל להכיר בכך שהתעללותנרחבת בעצורים כפותים אכן מתקיימת,‏ ושמנגנוני הפיקוחהשונים – הדיווח,‏ הבדיקה והאכיפה – נמנעים מלעסוקבה.‏על צה”ל,‏ בפיקוח הדרג המדיני ובאחריותו,‏ לבצע בדיקהדחופה,‏ כנה ומעמיקה של המצב בשטח.‏ תוצאות הבדיקהצריכות להנחות דיון דחוף ושיטתי שיניב המלצות מיידיותלפעולה,‏ באחריותו של שר הביטחון ובפיקוח הרמטכ”ל.‏המלצות כאלה חייבות לכלול יעדים ריאליים לצמצום דר־סטי של התופעה בטווח הזמן הקצר מאוד,‏ במטרה לחסלהכליל.‏ההכרה הנדרשת אינה מוגבלת לדרגים הבכירים;‏ תהליךהשינוי הנורמטיבי צריך לכלול גם שיחות בין מפקדיםוחיילים בדרגים שונים,‏ שבהן ייחשפו לבטים,‏ קשיים ומ־קרים של התעללות.‏ בירורים כאלה עשויים להיות חיונייםלהגדרה־מחדש של ה”נהוג”‏ וה”ראוי”‏ ולהבהרת הגבולותהחדשים – קירוב המציאות בשטח לתפיסה המוסריתוהחוקית.‏‏)ב(‏ חשיפהעם ההחלטה על פעולות התיקון,‏ וכחלק מהן,‏ על שרהביטחון וצה”ל לתת פומבי לעיקרי הממצאים של הב־דיקה הפנימית – בפורומים של מפקדים ובמערכי שיעורושיחות בתוך צה”ל,‏ בכלי התקשורת ומעל במת הכנסת.‏רק חשיפה פומבית יכולה להעביר מסר נחוש וחד־משמעידיו נגד תופעת ההתעללות בעצורים כפותים.‏ התבטאויותפומביות כמוהן כהתחייבות כפולה – כלפי הצבא פנימה,‏וכלפי הריבון - אזרחי ישראל.‏ הן גם מחייבות את המתב־טאים באופן אישי.‏ נוסף על כך יש לשתף את הציבור הרחבבמהלכים הננקטים לחיסול התופעה,‏ ומעת לעת גם בה־תקדמות ובקשיים.‏ מהלכים כאלה יכולים להיתמך בחקי־קה כגון תיקון מס’‏ 44 שהציעה ועדת החוץ והביטחון לחוקהשיפוט הצבאי ‏)סייג לחיסיון התחקיר הצבאי(.‏ 157‏)ג(‏ שינוי נהליםמערכת הביטחון נדרשת למסד פקודות ונהלים שימנעוהתעללות בעצורים ככל שניתן.‏ משרד הביטחון וצה”לצריכים להעמיד לרשות המפקדים והחיילים הנחיות ברו־רות ומפורטות.‏ משימת המעצר צריכה להיות מוגדרת בפניעצמה,‏ ומתוכננת לאור עקרונות כלליים ונהלים מפורטים,‏הרואים בזכויות העצורים והאחריות עליהם חלק בלתי־נפרד מההיבט המבצעי של המעצר.‏ 158בין היתר יש להתייחס בנהלים לנושאים הבאים:‏ הבהרתהמותר והאסור ביחס לעצורים;‏ הסדרת האחריות על עצו־רים כחלק מהמשימה – מי נושא באחריות,‏ טווח האחריות,‏העברת אחריות בין כוחות;‏ ובפרט – הדגשת אחריות פי־קודית ושילוחית על מתעללים,‏ וזאת מול הטענה הרווחתשלפיה קשה לאתר את מבצעי ההתעללות ולפיכך קשהלטפל בתופעה;‏ איתור נקודות תורפה שבהן עצורים חשופיםלטיפול שרירותי ונטרולן של נקודות אלה ‏)למשל באמצעותנוכחות פיקודית או באמצעות מרחב פיזי מבוקר(;‏ ניתוק מגע42and Detainees – JointDoctrine Publication 1-10 &Joint Doctrine Publications.1-10.1 to 1-10.3 זמיןב-‏ http://www.mod.uk/DefenceInternet/MicroSite/DCDC/OurPublications/./JDWP בארצותה בריתראו Detainee Operations– Joint Publication 3-63,.06 February 2008 זמיןב-‏ http://www.fas.org/irp/.doddir/dod/jp3_63.pdf.157ראו דיון בכנסת מיוםhttp://www. :13.1.2003knesset.gov.il/Tql//mark01/.h0010847.html#TQL.158אל מול היעדרם של פקודותונהלים בצה”ל אפשר להעמיד,‏למשל,‏ את חוברות העקרונותוהנהלים המשמשות,‏ בנפרד,‏את הצבא הבריטי ואת הצבאהאמריקני,‏ ומתייחסת להיבטיתכנון,‏ אחריות פיקודית,‏ אימוןוהכשרה,‏ פיקוח,‏ תשתיות,‏טיפול רפואי,‏ תנאי היגיינה,‏הליכי מעצר ושחרור ואופןהעברה של עצורים.‏ נהליםאלה נקבעו,‏ בחלקם,‏ בעקבותפרשיות התעללות ועינוייםשל שבויים עיראקיים על ידיחיילים משני הצבאות.‏ גםלתפיסתנו הנחיות ונהליםאינם יכולים לבדם למנוע מקריהתעללות;‏ הם חייבים להיותמלווים בכוונה,‏ באימון,‏ בבקרהובאכיפה נאותים,‏ וגם אז אפשרלהניח שכל עוד מופעל כוחייעשה בו שימוש גם מחוץלהקשר הלוחמה.‏ ועדיין,‏ עצםקיומה של תפיסה רשמיתופומבית הוא תנאי הכרחילטיפול רציני,‏ בסיס לביצועולבדיקה.‏ בהקשר ההשוואתיכדאי לשים לב לכך שאוגדניהנהלים הנוגעים לטיפולבעצורים בצבא זמינים לציבורואינם מסווגים;‏ ראו באנגליהPrisoners of War, Internees

43לרבים מהמעצרים;‏ )4( השמירה על שלום העצורים תנחה גם את הקצאתהמשאבים הדרושים למעצר – לאיזוק,‏ להסעה,‏ לה־חזקה וכיוצא באלה.‏)5( כדי לאפשר ייחוס אחריות אפקטיבי ומודעות לאחריותבזמן אמת ‏)ואחריות מפקדים בפרט(,‏ יש לקיים רישוםמסודר של תהליך המעצר:‏ הכוחות המשתתפים,‏ שעתתחילת המעצר וסיומו,‏ פגיעות או אירועים מיוחדים,‏ וכןהלאה.‏ 160‏)ד(‏ הטמעהכאמור,‏ דובר צה”ל טוען כי ‏“צה”ל פועל להנחלת ערך כבודהאדם ביחידותיו”‏ ומשתמש באמצעי לימוד שונים ובה־שתלמויות כדי להטמיע ‏“את ערכי המשפט”.‏ 161 עם זאתנדמה כי ההכרה בהתעללות כתופעה תשנה גם את אופןההתמודדות עמה – בשינוי אופן השימוש באמצעים,‏ ואוליאף בפיתוח אמצעים חדשים.‏ מאחר שמדובר בשאלות מע־שיות ומורכבות,‏ הטמעת התכנים ועיצובם צריכים להתחילבדרגים הגבוהים ביותר ולהישען עליהם.‏ פעולות ההט־מעה לא צריכות להיעצר ביציאה משערי בית הספר שלצה”ל למשפט בין־לאומי;‏ התפיסה צריכה להיות הפוכה:‏הכשרה של מפקדים וחיילים זוטרים בשטח,‏ בשיתוף מפ־קדים בכירים,‏ תוך עיסוק במקרי־אמת.‏ ההכשרות לקראתהפעילות בשטחים צריכות לכלול פרק מיוחד המוקדשלמעצרים וליחס לעצורים,‏ שבו יודגשו האיסור המוחלט עלפגיעה בהם,‏ אחריות החיילים והמפקדים לשלומם,‏ החובהלמנוע מקרי התעללות והחובה לדווח עליהם,‏ וכן פקודותונהלים רלוונטיים – מרגע שיהיו בנמצא.‏הכשרות החיילים והקצינים המשרתים בשטחים צריכותלכלול פן מעשי בנוגע לעצורים ולא רק פן תאורטי.‏ סקי־רה של אמצעי החינוך הנהוגים כיום בצה”ל ‏)ראו בפרק ה’‏לעיל(‏ מעלה כי הפרדת העיסוק בשאלות המוסריות מהת־בין כלבים לעצורים ורגישות מיוחדת במעצר קטינים.‏התוויית הנהלים צריכה להתחיל בתחימה של משימתהמעצר:‏ סיום המעצר יוגדר רק בהעברת העצורים למת־קן כליאה מוסדר או לידי גוף אחר.‏ כך לא ייווצרו – לפחותמבחינת הנהלים – פרקי זמן שבהם לא ברור מי אחראילשלום העצורים.‏ לפיכך נדרש להגדיר גם את אופן העברתהעצורים,‏ את פרק זמן המקסימלי מתחילת משימת המעצרועד העברתם,‏ מהו ‏“מתקן כליאה”‏ וכיוצא באלו.‏משימת המעצר כולה צריכה להיות מלווה בטופס מעקבאו באמצעי דומה המתעד את זהות הגורמים האחראייםלעצור בכל שלב,‏ ואת מצבו – עם המעצר,‏ לאחר הסעתו,‏בהעברתו בין כוחות צה”ל וכדומה.‏ אלה ישמשו לבקרהתוך כדי משימת המעצר ואחריה.‏ לפי תשובת דובר צה”למיום 3.2.2008 לפניית הוועד,‏ צה”ל כבר מקיים נוהל כזהבאופן חלקי,‏ כאשר קצין מצ”ח מוודא שכל עצור המובאלמתקן מעצר “]...[ עובר בדיקה רפואית מקיפה ויסודיתבטרם כניסתו למתקן המעצר”;‏ כמו כן,‏ ‏“הגעת עצור למת־קן מעצר מחייבת רישום מלא של זהות הכוח שביצע אתהמעצר כתנאי להעברה למתקן.‏ בכל מקרה בו בבדיקההרפואית מתגלים סימני חבלה או אלימות מחויב קצין המ־שטרה הצבאית להעביר את הנושא לבדיקת מצ”ח”.‏ 159לא נותר אלא להרחיב את הנוהל הזה לכל שלבי המעצר,‏ולדאוג שאלימות כלפי עצור תתורגם לחקירת מצ”ח ולאל”בדיקה”,‏ המאפשרת החלטה על אי-חקירה.‏כדי לאפשר את קיום הנהלים,‏ יש להבטיח את התנאיםהבאים:‏)1( הנהלים יהיו זמינים בכתב ויועברו בפורמט כתוב לכלחייל שעשוי לבצע מעצר כחלק מתפקידו הצבאי;‏)2( הנהלים יועברו כחלק מתדריך לפני כל משימת מעצר;‏)3( הנהלים לא יתבטלו בפני נהגים אחרים המשפיעים עלהמשימות – אם כחלק מ”מסורת”‏ פסולה בתוך צה”לואם כתורת פעולה שונה של אנשי השב”כ המתלווים.160ראו התייחסות דומה לגביקשיים בייחוס אחריות ובדיווחבנייר העמדה של ארגון,REDRESS בתגובה לדוחמשרד ההגנה הבריטי לגבימקרי התעללות והרג שבוייםבעיראק Report) :(The AitkenMemorandum to the UKMinistry of Defence on theAitken Report, 31.1.2008:http://www.redress.org/publications/Memo%20on.161בתשובת דובר צה”ל לפנייתהוועד,‏ מיום 19.12.2007,סעיפים 6-1.%20Aitken%20Report%20.31%20Jan%2008.pdf.159סעיף 2 לתשובה.‏

רגול המבצעי משקפת גם נתק המתקיים בשטח,‏ במהלךביצוע המעצרים:‏ תיאוריה לחוד ומציאות לחוד.‏ מכאן שישלתרגל את משימת המעצר על כל היבטיה ושלביה,‏ לאורהנהלים והפקודות שייקבעו,‏ ולתחקרה בהתאם – כמשי־מה מבצעית לכל דבר ועניין.‏‏)ה(‏ אכיפהכפי שהראינו,‏ המערכת הצבאית אינה חוקרת מספיק אירו־עים של התעללות בעצורים וממעטת להעמיד לדין ולהע־ניש בגינם.‏ אכיפה משמעותית היא חיונית לעקירת הנורמההפסולה לא פחות מההיבט החינוכי.‏ בעיקר יש להפוך אתהנשיאה באחריות פיקודית פלילית להתעללות לנורמה.‏ עלרשויות החוק במדינת ישראל לפקח על פעילות זו,‏ ולה־בטיח את קיומם של מנגנונים לחקירה,‏ לתביעה ולענישהמרתיעה ויעילה של המתעללים בעצורים.‏כל עוד הסמכות לחקור מקרי התעללות של חיילים בעצוריםנמצאת בידי צה”ל,‏ על מערכת האכיפה של צה”ל להעמידיעדים ברורים וריאליים ביחס לחשיפה ולחקירה של עבי־רות התעללות בעצורים.‏ מצ”ח צריכה להנהיג שיפור מיידיומהותי בכל הנוגע לחקירה של תלונות אלה:‏ אלה צרי־כות להיות חקירות מהירות ויזומות,‏ בשיתוף חוקרים בעליהכשרה ברפואה משפטית ובשיתוף חוקרים דוברי ערבית.‏כמו כן יש להבטיח נגישות מלאה של המתלוננים למידערלוונטי.‏ כדי לאפשר ניתוח של המציאות בשטח כפי שהיאמשתקפת בתלונות ובתיקי חקירה,‏ יש לשנות את מערכתסיווג המידע במצ”ח כך שתהיה רגישה דיה כדי לסייע לאב־חן תופעות ספציפיות – ודאי יותר מהנהוג כיום.‏ 162‏)ו(‏ בקרהכדי לדעת אם המאמצים לצמצום התופעה מועילים נדרשצה”ל לבצע תהליכי הערכה לגבי האמצעים החינוכייםוהפיקודיים המופעלים שהוא נוקט.‏ צריך לבדוק אם ישהבדלים בין התנהגות החיילים,‏ המפקדים והיחידות לפניהפעלתם של אותם אמצעים ואחריהם,‏ ואם יש – מה מש־מעותם של הבדלים אלה.‏ המשוב ישמש לשיפור אמצעיהטיפול בבעיה ולהגברת יעילותם.‏ באופן דומה יש לבקראת יעילותם של כל הצעדים שיינקטו לביעור תופעתההתעללות בעצורים.‏2. משרד הביטחוןמתוקף אחריותו הישירה למתרחש בצה”ל,‏ ובשל חומרתהתופעה,‏ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לשרהביטחון להורות לרמטכ”ל לבצע בדיקות ושינויים כגוןאלה שפורטו לעיל.‏הוועד קורא להקים במשרד הביטחון צוות מיוחד לליווי שלתהליכי הבירור,‏ הפקת הלקחים,‏ האכיפה והבקרה בתוךצה”ל שמטרתם ביעור של תופעת ההתעללות בעצורים.‏ככל פעולה ממשלתית,‏ גם תוצרי הפעולה של צוות זהצריכים להיות מובאים בפני הכנסת,‏ באופן תקופתי או לאורהתרחשויות וממצאים מיוחדים.‏לאחר שהובאה תופעת ההתעללות בעצורים לידיעתו שלשר הביטחון – ולו באמצעות דוח זה – הרי הוא נושא בא־חריות להמשך קיומה,‏ כל עוד לא עשה כל שביכולתו כדילמנוע אותה.‏3. ביקורת המדינהבמשרד מבקר המדינה פועלת חטיבה המופקדת על בי־קורת מערכת הביטחון.‏ במענה לפניית הוועד,‏ השיב מריהושע רוט ממשרד המבקר כי מבקר המדינה מעולםלא עסק בתופעת ההתעללות של חיילים בעצורים פל־סטינים.‏ 163 בדיקה כזו צריכה להתבצע,‏ וממצאיה צריכיםלהיות מלווים בפעולה נמרצת של הוועדה לביקורת המ־44.162לפי דובר צה”ל,‏ מסווגתהמשטרה הצבאית החוקרתאת הפניות שעניינן עבירותכלפי פלסטינים לפי עבירותאלימות / מוות / רכוש / אחרות‏)בתשובת דו”צ מיום 1.5.2008לפניית הוועד(.‏ זהו סיווג גסובלתי־מספק.‏.163בשיחות טלפוניות בתאריכים.25-26.12.2007

דינה,‏ בהתאם לסמכויותיה שבחוק מבקר המדינה,‏ הת ־ 45שי”ח-‏‎1958‎‏.‏4. הכנסתהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לכנסת להקיםועדה מיוחדת שתבחן את תופעת ההתעללויות בעצוריםפלסטינים ותדווח על ממצאיה לכנסת ולציבור כולו.‏עד אז,‏ קורא הוועד לוועדת חוקה,‏ חוק ומשפט של הכנסתלקיים סדרת דיונים בתופעה בדלתיים פתוחות,‏ תוך שהיאמממשת את סמכויות הזימון הרחבות שלה כדי לברר עדתומן את שאלות האחריות והסמכות,‏ הפקודות,‏ הנהליםוהנורמות הנוהגות,‏ והמצב בשטח בנוגע לתופעה.‏הוועד תובע מכנסת ישראל להבטיח כי משרד הביטחוןוצה”ל יקיימו תהליכי הערכה,‏ תיקון ובקרה כנדרש בפרקזה.‏ כצעד ראשון הוועד תובע מהכנסת להבטיח שייפתחומיד חקירות מצ”ח ב־‎90‎ המקרים המבססים דוח זה.‏כן מעמיד הוועד לפתחה של הכנסת את הצורך הדחוףלהעברת הסמכות לחקירת התנהגות פלילית של חייליםתוך כדי פעילות מבצעית.‏ יש להעביר את החקירות מה־צבא לגוף מקצועי,‏ ציבורי,‏ חיצוני ובלתי־תלוי,‏ שאינו מו־גבל לדרך החשיבה הצבאית ולהנחות היסוד של הצבא,‏חף מניגודי אינטרסים,‏ ובראש מעייניו עומד שלטון החוק– ולא משימות צה”ל.‏ יש להעמיד לרשות גוף זה את כלהמשאבים הדרושים,‏ ובכללם נגישות וסמכות,‏ כדי לאפשרחקירות מקצועיות וזריזות.‏

ז.‏ סיכוםעצורים פלסטינים הנתונים בידי צה”ל אינם בטוחים.‏ כבו־דם ושלמות גופם נתונים בסכנה חמורה וממשית.‏ בכלרחבי השטחים הכבושים העצורים נתונים למרותם ול־גחמותיהם של חיילים ישראלים מכל היחידות,‏ ולעתיםקרובות סובלים מהם התעללויות והשפלות קשות בעודםכפותים וכסויי־עיניים.‏צה”ל והממונים על פעולתו מסרבים להכיר בתופעת הת־עללות בעצורים ומעדיפים להתייחס למקרי ההתעללותכאל חריגים.‏ בתגובותיו לשאלות הוועד הדגיש דובר צה”לאת ‏“ערכי צה”ל”‏ ואת הפעילות החינוכית הרחבה המת־בצעת,‏ לשיטתו,‏ כדי להנחילם;‏ אולם צה”ל נמנע מניסוחהוראות המתייחסות לטיפול בעצורים מרגע מעצרם,‏ ונ־תלה ב”רוח צה”ל”‏ כדי להצדיק מחדל מתמשך זה.‏ הת־פיסה העצמית העולה מתגובות צה”ל לאירועי התעללותשל חיילים בעצורים ולשאלות הוועד אינה מעודדת.‏ צה”למסתמן כגוף הנתלה במסגרת נורמטיבית רטורית חלולה,‏המכסה על מערכת שבוחרת,‏ ברובה,‏ שלא להתמודד עםהעיוותים המוסריים הנובעים מדיכוי ממושך של אוכלוסייהאזרחית,‏ ובכך מעצימה אותם.‏ הגורמים המעטים בצה”לשמנסים להתמודד עם התופעה הם פריפריאליים ביחסלשדרת הפיקוד המבצעית,‏ והשפעתם מועטה ביותר.‏ דרגיהפיקוד הבכירים והדרג המדיני רוחצים בניקיון כפיהםבעוד החיילים בשטח פועלים לפי נורמות פסולות המגו־בות בשתיקה,‏ בעמימות ובהימנעות מאכיפה.‏למרות חומרתה המיוחדת,‏ המוסרית והמשפטית,‏ שלהתופעה,‏ המשטרה הצבאית החוקרת והתביעה הצבאיתנמנעות מפעולה משמעותית לחיסולּה.‏ מספר החקירותקטן,‏ רובן הגדול נסגר בשלבים מוקדמים,‏ ומספר המועמ־דים לדין בגין התעללויות ופגיעה בפלסטינים עצורים זעוםעד כדי גיחוך ביחס להיקף התופעה.‏ מפקדים כמעט אינםמועמדים לדין בגין אחריות פיקודית להתעללות בעצורים,‏ובשני המקרים שבהם הורשעו מפקדים לא נגזרו עליהםעונשי מאסר כלשהם.‏ למעט בית הדין הצבאי לערעורים,‏המסר שמעבירה מערכת החקירה והמשפט בצה”ל – כמוזה של המערכת הצבאית בכללה – הוא מסר של הש־תקה שכמוהו כעידוד.‏ כך,‏ בחוסר־מעש,‏ מחזקות מצ”חוהפרקליטות הצבאית את מדיניות ההתכחשות של צה”ללתופעה.‏ המקרים המתוארים בדוח זה יכולים להוות מניעמספיק לשינוי דרך ההתמודדות של צה”ל עם התופעה– מהכחשה והתכחשות להכרה ולפעולה נמרצת לחיסולההמוחלט.‏מחוץ לצה”ל נדמה שמוסדות המדינה – משרד הביטחון,‏הכנסת וועדותיה,‏ מבקר המדינה – אינם מתייחסים להתע־ללות בעצורים פלסטינים כאל תופעה.‏ כפי שעולה בבירורמהדוח,‏ מדובר בנוהג רחב־היקף וותיק.‏ קשה להאמיןשההתכחשות לתופעה נובעת אך ורק מחוסר ידיעה.‏ כךאו אחרת,‏ קובץ העדויות וניתוח המצב בשטח והמדיניותהמובאים כאן מטילים על מדינת ישראל חובה דחופה לבררעד תום את תופעת ההתעללות בעצורים,‏ ולנקוט צעדיםחריפים למיגורה.‏ההמלצות שהצגנו לעיל לטיפול בתופעה נוסחו מתוך היכ־רות עמה ועם המציאות הישראלית על גווניה,‏ ומתוך נכונותלהתמודד עם המציאות ולתבוע מהרשויות האחראיות יושרדומה ופעולה נחרצת.‏ אנו תובעים מצה”ל להכיר בתופ־עת ההתעללות בעצורים,‏ ללמוד את מאפייניה,‏ להיערךבאופן רציני למשימות מעצרים וליישם את ההיערכות בפ־קודות ונהלים ובפעולות הטמעה,‏ אכיפה ובקרה.‏ הגופיםהממונים על צה”ל – משרד הביטחון והכנסת – חייביםלהתערב באופן דחוף כדי להבטיח את ביצועם המיידי שלהשינויים הדרושים ולנטר את השפעתם.‏אמצעי מרכזי להגברת יכולת הפיקוח של הכנסת על תהליךמיגור התופעה צריך להיות חקירה ציבורית,‏ חוץ־צבאית,‏של תופעת ההתעללות בעצורים פלסטינים.‏ זו תהווה גםצעד מרתיע ראשוני,‏ וייתכן שתהיה לו השפעה חיובית על46

47חברתית מהמעלה הראשונה.‏ מעשי ההתעללות נעשים בשמנו,‏ אזרחי ישראל.‏ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראלושאר ארגוני החברה האזרחית האמונים על שמירת זכויותהאדם ימשיכו,‏ עם תומכיהם,‏ לחשוף ולהבליט את התופעה– עד שתיעקר כליל מן השורש.‏צמצום ההתעללות בעצורים בשטח.‏ על הכנסת למנותמיד ועדה שתפתח בחקירה כזו.‏ גם מוסד מבקר המדינהצריך להיות מעורב – כדי להבטיח שהרשות המחוקקת,‏בתורה,‏ לא תשתמט מחובותיה כלפי עצורים פלסטינים כפישעשתה עד כה.‏ביחסי הגומלין שבין החברה,‏ נציגיה הנבחרים ומיישמיהמדיניות,‏ דוח זה אינו רק אמצעי תיעוד אלא גם קריאתהתעוררות,‏ אזהרה,‏ ותביעה לפעולה.‏ עקירת הנורמה הפ־סולה של התעללות בעצורים אינה רק ציווי חוקי חד־מש־מעי;‏ היא גם – ואולי בראש ובראשונה – תביעה מוסרית־״כשנעצרתי,‏ החיילים כבלו את ידיי לאחור באזיקיפלסטיק,‏ וכיסו את עיניי.‏ החיילים השאירו אותיבמחסום כמעט שעה,‏ ואחר־כך הכניסו אותי לג’יפצבאי.‏ בתוך הג’יפ,‏ שני חיילים שהצלחתי לראותםמבעד לחתיכת הבד שעצמו בה את עיניי,‏ תקפווהכו אותי ברגליהם ]...[ הם גם זרקו עליי אשפה.‏אני מצהיר שאני יכול לזהות את שני החייליםהאלה אם תהייה לי ההזדמנות לכך ]...[ אחרי עשרדקות העלו אותי לג’יפ אחר והעבירו אותי לשבי־שומרון,‏ שם הכניס אותי אחד החיילים שאינייכול לזהותו לחדר,‏ והעלה אותי על מכשיר ריצהוהפעיל אותו למרות שידיי היו כבולות לאחור,‏ולכן איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לאחור,‏דבר שגרם לי כאבים בגב,‏ והחייל היה צוחק עליי.‏״

נספח:‏ התעללות בעצוריםבמשפט הבין-לאומי1. המסגרת המשפטיתהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מדגיש כי על צה”לוהכוחות העוצרים האחרים לפעול ולבחון את פעולותיהםלא רק לאור הפקודות הצה”ליות והוראות המשפט היש־ראלי,‏ אלא גם בהתייחס להוראות המשפט הבין־לאומי.‏הוראות רלוונטיות מופיעות בהסכמים ובמסמכים בין־לאומיים אחרים הנוגעים הן למשפט ההומניטארי הבין־לאומי ‏)דיני מלחמה(‏ והן לזכויות האדם.‏ 164 אלה מתוויםאת אמות־המידה שקבעה הקהילייה הבין־לאומית ‏)ויש־ראל בתוכה(‏ בנוגע ליחס כלפי עצורים.‏ החובה של מדינתישראל בכלל,‏ ושל צה”ל וזרועות ביטחון אחרות בפרט,‏להישמע להוראות אלה נובעת מהטעמים המשפטייםוהציבוריים הבאים:‏- אמנת ז’נווה הרביעית,‏ שעניינה יחס כלפי אזרחים ‏)כוללבשטח כבוש(‏ בשעת מלחמה,‏ עודנה תקפה בשטחיםומחייבת את ישראל ‏)שהצטרפה אליה מרצונה(;‏- ישראל הצטרפה גם לאמנות העיקריות הנוגעות לז־כויות האדם ‏)ומפורטות להלן(,‏ ובכך התחייבה לקייםאת הוראותיהן;‏- חלק מההוראות המופיעות באמנות אלו ובמסמכיםבין־לאומיים אחרים ‏)כגון הכרזות והצהרות בדבר עק־רונות התנהגות כלפי כלואים(‏ שיוזכרו להלן משקפותהוראות של המשפט הבין־לאומי המנהגי,‏ ובכך הן תק־פות גם במשפט הישראלי;‏ 165- יישום חלקי או לקוי של אמות־המידה הבין־לאומיות,‏כמו גם התעלמות מוחלטת מהן,‏ הם הסיבות העיקריותלהמשך ההתעללויות ולהמשך הטיפול החלקי והלקויבהן;‏- הקפדה על אמות־מידה אלו הלכה למעשה והנחלתןלצה”ל ולכוחות עוצרים אחרים,‏ תוך הישענות על המו־מחיות,‏ הניסיון והאנושיות שאמות־מידה אלה משקפות,‏יתרמו להפסקת ההתעללויות ולמניעת קיומן בעתיד.‏להלן רשימה של אמנות ומסמכים בין־לאומיים אחרים הר־לוונטיים לעניין היחס כלפי עצורים ‏)חלקם עוסקים בקטי־נים בלבד(,‏ ונוגעים ישירות להתנהגותם של אנשי כוחותהביטחון כלפי פלסטינים במהלך המעצר ובעקבותיו:‏- ההכרזה העולמית בדבר זכויות האדם:‏ 166 במיוחדהסעיפים הנוגעים לאיסור על עינויים והתעללויות‏)סעיף 5( ולאיסור על מעצר שירותי ‏)סעיף 9(;- האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות:‏ 167 במיוחדהסעיפים הנוגעים לאיסור על עינויים והתעללויות‏)סעיף 7( ולזכויות עצירים ‏)סעיפים 9 ו-‏‎10‎‏(;‏- האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים,‏ בלתי-‏אנושיים או משפילים;‏ 168- האמנה בדבר זכויות הילד : 169 במיוחד הסעיפים הנוגעעים לאיסור על עינויים והתעללויות ‏)סעיפים 19 ו־‎37‎‏(‏ולזכויות עצירים ואסירים קטינים ‏)סעיף 40(;- אמנת ז’נבה ‏)הרביעית(‏ בדבר הגנה על אזרחים בימימלחמה 170 1949: במיוחד הסעיפים הנוגעים לחובההמוחלטת להתייחס באנושיות לעצירים ולאיסור עלעינויים והתעללויות ‏)סעיפים ,127 ,37 ,32 ,27 ,5 171 ,3;)147- עקרונות להגנה על כל מי שנמצאים תחת כל צורותהמעצר או המאסר;‏ 172- אמות־מידה מינימליות לטיפול באסירים;‏ 173- עקרונות יסוד בהגנה על אסירים;‏ 174- אמות־מידה להגנה על קטינים שחירותם נשללה.‏ 1752. המותר והאסור בעת מעצר ולאחר מעצרהוראות המשפט הבין־לאומי בנוגע למותר ולאסור בעתמעצר מבוססות על העיקרון בדבר הפעלת הכוח המינימליהדרוש.‏ אם אדם מתנגד למעצר חוקי,‏ אנשי כוחות הביטחוןשל המדינה רשאים להשתמש בכוח סביר – כלומר:‏ הכוחהמינימלי הדרוש להתגבר על אותה התנגדות – כדי לכפותאת המעצר.‏ אם נשקפת לכוחות העוצרים סכנת חיים – ביןאם מידי העצור ובין אם מידי אחרים – הכוח שיפעילו הכו־חות יכול,‏ בלית ברירה,‏ להיות גם קטלני.‏כאמור,‏ דוח זה עוסק ביחס כלפי עצורים רק לאחר שנפ־סקה כל התנגדות מצדם,‏ אם בכלל הייתה כזו.‏ מרגע זה,‏שבו אדם נתון לשליטת הכוחות העוצרים ואינו מתנגד להפיזית,‏ כל שימוש באלימות כלפי אותו אדם הוא אסור לח־לוטין,‏ וכל אלימות המופעלת כלפיו היא בבחינת כוח מופרזומהווה התעללות או עינויים.‏ 176 איסור דומה חל על כלהתנהגות כלפי עצור שיש בה כדי להשפילו ולפגוע בכ־בודו כאדם.‏אין בהוראות החוק היתר לחיילי צה”ל להפעיל אלימותלאחר ביצוע המעצר או להשפיל עצורים,‏ ובעניין זה איןפערים של ממש בגישה העקרונית בין המשפט הבין־לאומי לבין זה הישראלי.‏ הבעיה נעוצה ביישומו – וליתרדיוק:‏ באי־יישומו – של החוק,‏ ובחוסר־המעש כלפי המ־פרים אותו.‏3. איסור מוחלט על עינויים וצורות אחרות של יחסאו ענישה בלתי־אנושיים,‏ אכזריים או משפיליםשורשיו של האיסור במשפט הבין־לאומי על עינויים וצורותאחרות של יחס או ענישה בלתי־אנושיים,‏ אכזריים או מש־48

49כאשר המפקדים ציוו על פקודיהם להוציא לפועל פש־ - פילים ‏)להלן:‏ ‏“התעללות”(‏ נעוצים בדיני המלחמה שה ־ תגבשו במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים,‏ואסרו על פגיעה בשבויי מלחמה ובאזרחים.‏ מוראותיה שלמלחמת העולם השנייה חיזקו את ההסכמה הבין־לאומיתכי יש לאסור עינויים והתעללות באופן מוחלט.‏ב־‎1984‎ גיבש האו”ם אמנה מיוחדת למאבק בעינויים.‏ 177סעיף 2)2( לאמנה אוסר שימוש בעינויים,‏ או הצדקהלעינויים,‏ בכל מצב שהוא.‏ לאמנה זו קדמה סדרה ארו־כה של אמנות אחרות כגון האמנה בדבר זכויות אזרחיותומדיניות 178 ‏)בסעיף 7(, וכן אמנות העוסקות בדיני מלחממה 179 האוסרות כולן על עינויים וגם על צורות אחרות שלהתעללות,‏ בכל נסיבות שהן.‏ המשפט הבין־לאומי מכירבכך שבעתות חירום לעתים אין מנוס מהטלת הגבלות עלזכויות אדם מסוימות.‏ לעומת זאת,‏ האיסור על עינויים והת־עללות הוא מוחלט וללא חריגים.‏ 180 איסור מוחלט זה הואהוראה של המשפט הבין־לאומי המנהגי.‏כאמור,‏ ישראל שותפה לכל האמנות שהוזכרו ומעולם לאהסתייגה מהוראותיהן האוסרות באופן מוחלט על עינוייםוהתעללויות.‏כל הגופים המשפטיים,‏ הבין־לאומיים והאזוריים,‏ העוסקיםבזכויות האדם ובמשפט ההומניטארי הבין־לאומי הדגישוחד־משמעית את האיסור המוחלט על עינויים והתעללות.‏בנושא זה בולטת הפסיקה של בית־הדין האירופי לזכויותאדם,‏ שטיפל במקרים רבים של עינויים והתעללות בט־רוריסטים ‏)אמיתיים או מדומים(:‏ בכולם כאחד נקבע כילאיסור זה אין יוצאים מן הכלל.‏ 1814. הוראות המשפט הבין־לאומי הפלילילעניין אחריות פיקודיתכאמור,‏ עצור פלסטיני הנתון במשמורת ישראלית מוגן עלידי שתי מערכות משפטיות בין־לאומיות:‏ האחת עניינהזכויות האדם – ומטבעה נוגעת לכל אדם באשר הוא,‏והאחרת עניינה דיני מלחמה,‏ באשר העצורים הפלסטיניםעדיין נחשבים לתושבי שטח כבוש,‏ וישראל – למדינה כו־בשת.‏ מערכת שלישית היא המשפט הפלילי הבין־לאומי,‏שעניינו העמדה לדין של חשודים והענשה של אשמיםבמעשים המוגדרים פשעים באמנות בין־לאומיות או על פיהמשפט הבין־לאומי המנהגי.‏המשפט הבין־לאומי הפלילי מטיל אחריות פלילית לא רקעל חיילים שביצעו מעשים המוגדרים על־פיו פשעים,‏ אלאגם על מפקדים שפקודיהם ביצעו מעשים אלה.‏ 182 אחריותפיקודית זו חלה בראש וראשונה במקרים הבאים:‏עים;‏- כאשר מפקדים ידעו כי פקודיהם מבצעים פשעים אךנמנעו במכוון מלהפעיל את סמכותם כדי להפסיק אתהמעשים או להעניש את מבצעיהם.‏אחריותם הפלילית של המפקדים בשני מקרים אלה מובנתמאליה ולא נרחיב עליה כאן את הדיבור;‏ אלא שמפקדיםרבים המואשמים באחריות פיקודית טענו וטוענים כי לאידעו על מעשי פקודיהם.‏ האם מפקד בצה”ל שישב בקדמתהרכב בעוד חייליו מתעללים בעצור פלסטיני פטור מאחריותמשום שלטענתו לא ידע את המתרחש מאחורי גבו?‏הן חוקותיהם ופסיקותיהם של בתי הדין הפליליים הבין־לאומיים והן החקיקה הצבאית במדינות רבות קבעו חד־משמעית כי טענה כזו,‏ גם אם לא ניתן להפריכה,‏ אין בה כדילזכות נאשם מאחריות פיקודית לפשעים.‏גם הטענה הקיצונית ההפוכה אינה נכונה.‏ כך,‏ למשל,‏ידועה פסיקתה הנודעת של הוועדה הצבאית האמריקנית– ובעקבותיה של בית המשפט העליון של ארצות־הבריתבעניין יאמאשאיטה,‏ הגנרל היפני שהורשע בפשעים שבי־צעו פקודיו בפיליפינים בעת מלחמת־העולם השנייה.‏ 183באותה פסיקה התקרבו הוועדה ובית המשפט העליוןלקביעה כי על מפקדים חלה אחריות קפידה על פשעיםבהיקף נרחב שמבצעים פקודיהם,‏ כלומר:‏ האחריות הפי־קודית הפלילית קיימת תמיד,‏ מעצם מעמדו של המפקדובלא קשר למעשיו,‏ למחדליו,‏ לידיעתו וכו’‏ 184 מאז פסיקקה זו התמתנה מעט הגישה המשפטית וכיום היא שוללתאחריות קפידה של מפקדים.‏ עדיין ברור כי אין די בטענת‏“לא ידעתי”‏ כדי לזכות מפקד הנאשם בפשעים שביצעופקודיו.‏פרופ’‏ ג’ני מרטינז סיכמה כי על פי המשפט הבין־לאומיהמנהגי,‏ כפי שהתגבש בפסיקת בתי הדין הפליליים הבין־לאומיים,‏ נדרשים שלושה מרכיבים כדי להקים אשמהפלילית המבוססת על אחריות פיקודית:‏- קיומם של יחסי מרות הכוללים שליטה אפקטיבית,‏ אםמבחינה משפטית ואם מעשית ‏)של בעל המרות עלהסרים למרותו(;‏- בעל המרות ידע או שהייתה לו סיבה לדעת כי מעשהפלילי עמד להיעשות או נעשה;‏- בעל המרות לא נקט את הצעדים הדרושים כדי למנועאת העבירה או להעניש את מבצעיה.‏ 185עקרונות אלה מעוגנים בחוקות בתי־הדין הפלילייםהמיוחדים שהוקמו בשנות התשעים של המאה שעב־רה ובעשור הנוכחי,‏ הן אלה הבין־לאומיים ‏)ביוגוסלביה.

לשעבר וברואנדה(‏ והן אלה המעורבים ‏)למשל בסיירה־לאונה ובקמבודיה(.‏ לשון ההוראות בחוקות אלה היא כיהמפקד יימצא אחראי פלילית אם ‏“ידע או הייתה לו סיבהלדעת”‏ על הפשעים שביצעו פקודיו.‏ 186 הוראות אלה,‏בתורן,‏ מקבילות להוראות דומות בחקיקה הצבאית במ־דינות רבות.‏ 187בתי־המשפט הבין־לאומיים פרשו הוראות אלה לעומקוהסבירו היבטים שונים שלהן.‏ כך,‏ למשל,‏ הסביר בית הדיןלעניין יוגוסלביה לשעבר שכאשר הפקודים ביצעו פשע,‏ומפקדם לא הורה על ביצועו אבל נמנע מלפעול למניעתו,‏להפסקתו או לענוש בגינו,‏ אין לראות את המפקד כנו־שא ‏“באותה אחריות כמו פקודו שביצע את הפשעים,‏ אלאשמתוקף העובדה שהנתונים לפיקודו ביצעו פשעים,‏ עלהמפקד לשאת באחריות לכך שנמנע מלפעול”.‏ 188בעניין אחר הסביר בית דין זה ‏)בערכאת הערעורים(‏ אתהדרישה כי הייתה למפקד ‏“סיבה לדעת”‏ על פשעי פקודיוחלה כאשר ‏“היה ברשותו ‏]של המפקד[‏ מידע אשר היהמביא לתשומת ליבו כי פיקודיו ביצעו פשעים”.‏ 189חוקת רומא של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי,‏ שאומצהב־‎1998‎ ונכנסה לתוקף ב־‎2001‎‏,‏ מפרטת עקרונות אלהביתר הרחבה בהשוואה לחוקותיהם של בתי הדין הבין־לאומיים שקדמו לה ובהשוואה לרוח העקרונות שפירטהפרופ’‏ מרטינז.‏ החוקה קובעת כי אחריות פלילית תחול עלמפקדים שהיו ב”שליטה ופיקוד אפקטיביים”‏ על פקודיהםבעת שאלה ביצעו פשעים,‏ כאשר –‏“המפקד או האחראי ידע או,‏ בשל נסיבות ששררו באותוזמן,‏ היה עליו לדעת כי הכוחות ‏]שתחת פיקודו[‏ ביצעואו עמדו לבצע...‏ פשעים ‏]כמוגדר בחוקה[‏ ולא נקטו בכלהצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנוע את ביצועם אולהעביר את הנושא לטיפול הרשויות המתאימות לצורךחקירה ונקיטת הליכים”.‏ 190הוראות דומות מפורטות בנוגע לאחראים שאינם אנשי כו־חות הביטחון.‏ 191בית המשפט הפלילי הבין־לאומי טרם הוציא פסקי דין בנ־דון;‏ הוא עושה עתה את צעדיו הראשונים לקראת העמדתםלדין של חשודים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושותבאוגנדה,‏ ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו,‏ ברפובלי־קה המרכז אפריקנית ובסודאן ‏)דארפור(.‏ לא כל השאלותהתאורטיות בדבר אחריות פיקודית במשפט הפלילי הבין־לאומי באו על פתרונן,‏ וברור שכל מקרה ספציפי העומדבפני בתי המשפט הפליליים מעלה שאלות חדשות – עוב־דתיות,‏ ולעתים עקרוניות.‏ עם זאת,‏ החוקות והפסיקה הבין־לאומיים יצרו תמונה אחידה וברורה דיה באשר לתוקף שלאחריות פלילית על מפקדים בגין מעשי פקודיהם.‏ישראל לא הצטרפה לחוקת בית המשפט הפלילי הבין־לאומי והוראותיה אינן מחייבות אותה,‏ אלא ככל שהן מש־קפות הוראות של המשפט הבין־לאומי המנהגי.‏ עם זאת,‏מועצת הביטחון של האו”ם יכולה להפנות עניינים לטיפולושל בית משפט זה גם אם המדינה הרלוונטית אינה שותפהלחוקה;‏ כך נעשה כבר בעניין דארפור.‏לעומת החוקה של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי,‏ ארבעאמנות ז’נבה חלות גם חלות על ישראל.‏ על פי סעיף 146לאמנת ז’נבה הרביעית,‏ ישראל – וכמוה כל שאר המדי־נות השותפות לאמנה ‏)שהן כל מדינות העולם(‏ – מחויבתלהעמיד לדין,‏ או להסגיר למדינה או לבית דין בין־לאומילצורך העמדה לדין,‏ כל אדם הנחשד ב”עבירה חמורה”‏על הוראות האמנה,‏ הנוגעות בין השאר לאנשים שנעצ־רו בשטח כבוש.‏ סעיף 147 לאמנה קובע כי ‏“עינויים ויחסבלתי אנושי”‏ מהווים ‏“עבירה חמורה”‏ כזו.‏5. מן הכלל אל הפרט:‏ אחריותם הפלילית שלמפקדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים להתעללותשל פקודיהם בעצורים פלסטיניםלהלן נתמקד בשאלה העקרונית בדבר אחריותם של מפ־קדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים למעשי פקודיהם המתע־ללים בעצורים פלסטינים.‏ מובן שאין זה תפקידו של הוועדלקבוע את קיומה של אחריות פלילית במקרים ספציפיים.‏לאור הדיון לעיל,‏ השאלה שהמשפט הבין־לאומי המחייבאת ישראל מעמיד היא אם המפקדים יודעים – או אם בנ־סיבות הקיימות עליהם לדעת – כי חייליהם מתעללים בפ־לסטינים עצורים,‏ או שקיימת סכנה כי יתעללו בהם,‏ ואינםנוקטים את כל הצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנועאת ההתעללויות או להעביר את הנושא לטיפול הרשויותהמתאימות לצורך חקירה ותביעה.‏יקשה מאוד על מפקד בצה”ל או בכוחות הביטחון האחריםלטעון בישראל של תחילת 2008 כי לא שמע על מקריםשבהם התעללו אנשי כוחות הביטחון בשטחים בפלסטיניםעצורים.‏ גם אם נניח הנחה קלושה שלפיה לא גונב לאוזניוולו שמץ מידע מתוך ידיעתו את הנעשה בשטח עצמו,‏ דו־חות של ארגוני זכויות אדם על מקרים כאלה פורסמו עודבשנות ה ־‎90‎‏,‏ 192 ומאז תחילת אינתיפאדת אל־אקצא פוררסמו דוחות ומקרים רבים בנושא,‏ הן בכלי התקשורת והןעל ידי הוועד וארגונים אחרים לזכויות אדם.‏ 193על בסיס ידיעה כללית של הסכנה,‏ על כל מפקד של כוחעוצר בשטח מוטלות החובות הבאות:‏- לאסור במפורש על החיילים לנקוט אלימות או הש־50

פלה כלשהן כלפי פלסטינים שנעצרו ואינם מתנגדים 51או שחדלו להתנגד למעצרם,‏ ולהבהיר כי יגיב בחומרהעל מעשים כאלה;‏- לפקח על התנהגות החיילים בשעת מעצרים ולאח־ריהם;‏- לגדוע באבו כל ניסיון או מעשה התעללות בעצירים;‏- לוודא שכל מי שהתעלל בעצירים יועמד לדין במשפטהוגן.‏על מפקדים בכירים יותר מוטלות החובות הבאות:‏- לדאוג לכך שהוראות המשפט הבין־לאומי יקוימו במ־לואן,‏ הלכה למעשה;‏- להוציא לכוחות העוסקים במעצרים פקודות חד־מש־מעיות האוסרות נקיטת אלימות או השפלה כלשהןכלפי פלסטינים שנעצרו ואינם מתנגדים או שחדלולהתנגד למעצרם;‏- לוודא כי פקודות אלה יונחלו היטב הן למפקדים והןלחיילים מן השורה,‏ ויהוו חלק מאימוני הכוחות ומתד־רוכיהם לקראת פעולות מעצר;‏- לדרוש דיווח תכוף מהמפקדים בשטח על ביצוע הפ־קודות;‏- לקיים מעקב שוטף על ביצוע הפקודות,‏ כולל באמצעיפיקוח עצמאיים,‏ ביקורי פתע וכיו”ב.‏מדוח זה עולה כי מפקדים בכל הדרגות,‏ בצה”ל ובכו־חות העוצרים האחרים בשטחים,‏ נכשלים במילוי חובו־תיהם אלה.‏ מסקנתנו היא כי יש יסוד סביר להניח כי על פיהוראות המשפט הפלילי הבין־לאומי המחייב את ישראל,‏חלק מאותם מפקדים נושאים באחריות פלילית להתעללותבפלסטינים לאחר מעצרם.‏

.172ראו Body of Principles for the Protection of All Persons underAny Form of Detention or Imprisonment. Adopted by General.Assembly resolution 43/173 of 9 December 1988.173ראו Prisoners, Standard Minimum Rules for the Treatment ofadopted by the First United Nations Congress on thePrevention of Crime and the Treatment of Offenders, held atGeneva in 1955, and approved by the Economic and SocialCouncil by its resolution 663 C (XXIV) of 31 July 1957 and.2076 (LXII) of 13 May 1977.174ראו Basic Principles for the Treatment of Prisoners, adoptedand proclaimed by General Assembly resolution 45/111 of 14.December 1990.175ראו United Nations Rules for the Protection of JuvenilesDeprived of their Liberty, adopted by General Assembly.resolution 45/113 of 14 December 1990.176ראו,‏ למשל,‏ Manfred Nowak, “What Practices ConstituteTorture?: US and UN Standards,” 28 (4) Human Rights.Quarterly 809 (2006), at 837.164המשפט הבין־לאומי בעניין זכויות האדם נשאר בתוקפו גם בעתותמלחמה,‏ לעתים בשינויים מסוימים ‏)אך לא ככל הנוגע לענייננו,‏כלומר:‏ לאיסור על עינויים והתעללויות בעצורים(.‏ ראו,‏ למשל,‏Advisory Opinion on the Legality of the Threat or Use ofNuclear Weapons, ICJ Reports 1996 (I), opinion of 8 July 1996,para. 25; Case Concerning Armed Activities on the Territoryof the Congo (Democratic Republic of the Congo v. Uganda),ICJ Reports 2005 at 201, Judgment of 19 December 2005,.para. 216.165ראו,‏ למשל,‏ בג”צ ,606 610/78 סלימאן תופיק אויב ו־‎11‎ אח’‏ נ’‏ שרהביטחון ו־‎2‎ אח’,‏ פ”ד לג)‏‎2‎‏(;‏ בג”צ 390/79 עזת מוחמד מוסטפהדוייקאת ואח’‏ נ’‏ ממשלת ישראל,‏ פ”ד לד)‏‎1‎‏(‏ 1; ע”א Her 7029/94Majesty The Queen in Right of Canada נ’‏ אדלסון ואח’,‏ פ”דנא)‏‎1‎‏(‏ 641-639 625, והאסמכתאות שם.‏.166ראו res. Universal Declaration of Human Rights, UNGA. 217 A(III), adopted 10 December 1948 הנוסח המלא שלכל המסמכים הבין־לאומיים המובאים כאן נמצא באתר האינטרנטשל נציבת זכויות האדם של האו”ם . http//:www.ohchr.org כןראו Office of the United Nations High Commissioner forHuman Rights, Human Rights: A Compilation of International.)Instruments, Vol. 1 (First Part) (New York: UN, 2002.167ראו International Covenant on Civil and Political Rights, UNGAres. 2200 A (XXI) adopted 16 December 1966, entered into.force 23 March 1976 האמנה אושררה בידי ישראל ב־‎1991‎‏.‏ ראוכתבי אמנה 1040, כרך 31, עמ’‏ 269..168ראו Convention against Torture and Other Cruel, Inhumanand Degrading Treatment or Punishment, UNGA res. 39/46.adopted 10 December 1984, entered into force 26 June 1987האמנה אושררה בידי ישראל ב־‎1991‎‏.‏ ראו כתבי אמנה 1039, כרך,31 עמ’‏ .249.169ראו res. 44/25 Convention on the Rights of the Child, UNGAadopted 20 November 1989, entered into force 2 September1990. האמנה אושררה בידי ישראל ב־‎1991‎‏.‏ ראו כתבי אמנה 1038,כרך 31, עמ’‏ 221..170ראו Geneva Convention Relative to the Protection of Civilian.Persons in Time of War 1949 לנוסח של אמנות המשפטההומניטארי הבין־לאומי ראו,‏ למשל,‏ באתר הצלב האדום הבין־לאומי.http//:www.ohchr.org האמנה אושררה בידי ישראל ב־‎1951‎‏.‏ ראוכתבי אמנה,‏ כרך 1, עמ’‏ 559..171סעיף זה חל במקורו רק על סכסוכים חמושים שאינם בין־לאומיים,‏ אךהוראותיו מוכרות כעת הן כמשקפות את המשפט הבין־לאומי המנהגיוהן כחלות על כל סוגי הסכסוכים החמושים.‏.177ראו לעיל,‏ הערה 168..178ראו לעיל,‏ הערה 167..179למשל:‏ התקנות הנספחות לאמנת האג מ־‎1907‎ ‏)תקנה 4 לגבישבויי מלחמה,‏ תקנה 44 לגבי אזרחים(;‏ סעיף 3)1( המשותף לארבעאמנות ז’נווה מ־‎1949‎‏,‏ לגבי סכסוך שאינו בין־לאומי;‏ אמנת ז’נווההשלישית,‏ סעיפים 13-17 ואחרים,‏ לגבי שבויי מלחמה;‏ אמנת ז’נווההרביעית,‏ סעיפים 31 27, ו-‏‎32‎ לגבי אזרחים הנמצאים בידי כובש אובעל סכסוך.‏.180ראו,‏ למשל,‏ סעיף 4 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות.‏.181ראו,‏ למשל,‏ Ireland v. the United Kingdom, judgment of 18January 1978, Series A no. 25; Tomasi v. France, judgmentof 27 August 1992, Series A no. 241-A; Ribitsch v. Austria,judgment of 4 December 1995, Series A no. 336; Chahalv. the United Kingdom, judgment of 15 November 1996,Reports 1996-V; Aksoy v. Turkey, judgment of 18 December1996, Reports 1996-VI; Aydin v. Turkey, judgment of 25September 1997, Reports 1997-VI; Selmouni v. France,judgment of 28 July 1999, Reports 1999-V; Öcalan v. Turkey(Application no 46221/99), Judgment of 13 March 2003, para.19452

53 .188ראו IT-01-48-T, Prosecutor v. Sefer Halilović, ICTY Case no..182.Trial Chamber, Judgment of 16 November 2005, para. 54.189ראו IT-96- Prosecutor v. Zejnil Delalic and others, Case No.21-A, ICTY Appeals Chamber Judgment of 20 February 2001,.para. 241.190ראו Rome Statue of the International Criminal Court, adoptedon 17 July 1998 (A/CONF.183/9), entered into force 1 July2002, Arts. 28(a) 28(a)(i) and 28(a)(ii), respectively. For text.see the Court’s website, http://www.icc-cpi.int.191ראו שם,‏ סעיף (b) 28.מעבר למפקדים ולדרג הצבאי בכלל,‏ ייתכן שתחול אחריות פלילית גםעל אזרחים בכירים האחראים על הצבא בכלל או על אזרחים שמבצעימעשים פליליים היו נתונים למרותם.‏ אך עניין זה לא יידון כאן.‏.183ראו IV Law Reports of Trials of War Criminals ,at 35;)United Nations War Crimes Commission, 1947(.Yamashita v. Styer, 327 US 1 (1946).184יאמאשיטה טען כי יכולתו לשלוט על פקודיו ולתקשר עמם נוטרלהכליל בשל ההתקפות של בעלות הברית,‏ ובכך נמנע ממנו לדעת עלאודות הפשעים או למנוע אותם.‏ הוועדה ובית המשפט העליון לאהתייחסו ישירות לטענה זו.‏.192ראו,‏ למשל,‏ דוחות בצלם:‏ מכת מדינה:‏ הכאות,‏ התעללויות והשפלותשל פלסטינים בידי אנשי משטרה ומג”ב בחודשים יוני-יולי 1996;ברוטאליות לשמה – ממשיכים להכות:‏ הכאות והתעללויות שלפלסטינים בידי אנשי מג”ב ושוטרים בחודשים מאי-אוגוסט 1997..193ראו,‏ למשל,‏ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל,‏ חזרה לשגרתהעינויים:‏ עינויים והתעללות בעצירים פלסטינים במהלך המעצרוהחקירה,‏ ספטמבר – 2001 אפריל 2003; פצצות מתקתקות:‏ עדויותשל קורבנות עינויים בישראל,‏ 2007. ר’‏ גם למשל בצלם,‏ מוותבמעצר:‏ מותו של מוראד עוואיסה,‏ בן 17, ברמאללה,‏ ב-‏‎31.2.02‎‏;‏בצלם והמוקד להגנת הפרט,‏ בתכלית האיסור:‏ עינוי עצירים פלסטיניםוהתעללות בהם על-ידי כוחות הביטחון של ישראל,‏ מאי 2007..185ראו Jenny S. Martinez, “Understanding Mens Rea in CommandResponsibility: From Yamashita to Blasskic and Beyond,” 5.Journal of International Criminal Justice 638 (2007), at 64.186כך בחוקות של בתי המשפט הבין-לאומיים ביוגוסלביה וברואנדה.‏שני בתי משפט אלה הוקמו בהחלטה של מועצת הביטחון שלהאו”ם.‏ ראו Statute of the International Criminal Tribunalfor the Prosecution of Persons Responsible for Genocideand Other Serious Violations of International HumanitarianLaw Committed in the Territory of Rwanda and RwandanCitizens Responsible for Genocide and Other such ViolationsCommitted in the Territory of Neighbouring States, between1 January 1994 and 31 December 1994, UN Doc. S/RES 955,adopted by Security Council on 8 November 1994, Art. 7(3);Statute of the International Tribunal for the Prosecution ofPersons Responsible for Serious Violations of InternationalHumanitarian Law Committed in the Territory of the FormerYugoslavia since 1991, U.N. Doc. S/25704 at 36, annex (1993)and S/25704/Add.1 (1993), adopted by Security Council(3 Art. .)on 25 May 1993, U.N. Doc. S/RES/827 (1993), כךגם בחוקות של בתי הדין המעורבים;‏ ראו,‏ למשל,‏ Statute of theSpecial Court for Sierra Leone, established by an Agreementbetween the United Nations and the Government of SierraLeone pursuant to Security Council resolution 1315 (2000)of 14 August 200 Art. 6(3). For text see e.g. the Court’swebsite, http://www.sc-sl.org.; Law on the Establishmentof the Extraordinary Chambers in the Courts of Cambodiafor the Crimes Committed during the Period of DemocraticKampuchea, as amended on 27 October 2004 (NS/RKM/1004/006), Art. 29. For text see e.g. the Court’s website,.http://www.eccc.gov.kh.187לסקירה מקיפה של חקיקה זו ראו The International Committeeof the Red Cross (Jean-Marie Henckaerts and LouiseDoswald-Beck, eds.), Customary International HumanitarianLaw (Cambridge: Cambridge University Press, 2005), pp..3745-3751