העברית לרבדיה בעיני דובר העברית הישראלית עיון בהתפתחות כללי התחביר
העברית לרבדיה בעיני דובר העברית הישראלית עיון בהתפתחות כללי התחביר
העברית לרבדיה בעיני דובר העברית הישראלית עיון בהתפתחות כללי התחביר
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
241<br />
אורלי אלבק<br />
˙Èχ¯˘È‰ ˙ȯ·Ú‰ ¯·Â„ ÈÈÚ· ‰È„·¯Ï ˙ȯ·Ú‰<br />
¯È·Á˙‰ ÈÏÏÎ ˙ÂÁ˙Ù˙‰· ÔÂÈÚ<br />
לשון טבעית מתפתחת כל העת.<br />
המילים,<br />
ב<strong>כללי</strong> הדקדוק,<br />
בכל דור חלים בה שינויים בכתיב,<br />
במבנה הצירופים והמשפטים ואף בהגייה.<br />
באוצר<br />
ברוב<br />
הלשונות השינויים רבים כל-כך עד שבני דור אחד אינם יכולים עוד לפענח<br />
טקסטים שנכתבו מאות שנים קודם לדורם. גם בלשון <strong>העברית</strong> חלו שינויים רבים<br />
ויעידו ההבדלים בין רובדי הלשון.<br />
במאמר זה נציג את השינויים שחלו בכמה שטחים ונתרכז בשינויים שחלו<br />
בתחביר. כידוע, <strong>התחביר</strong> העברי הוא תחביר סובלני יחסית. דוגמה: סדר המילים<br />
במשפט עברי הוא חופשי למדי.<br />
בעברית של ימינו פועל<br />
"תחביר למעשה"<br />
המושפע, כנראה, מלשונות זרות. ב"תחביר למעשה" נוספו חוקי תחביר סובלניים<br />
פחות.<br />
חוקים אלה מגבילים יותר את סדר המילים,<br />
למשל.<br />
חוקי ה"תחביר<br />
למעשה" הם חוקים סטטיסטיים – הם אינם חוקי חובה, אך הציות להם בלשון<br />
ימינו מקל על התקשורת בין ה<strong>דובר</strong>ים.<br />
דא עקא שחוקי <strong>התחביר</strong> האלה מקשים<br />
לעתים על הקורא הישראלי לפענח טקסטים עבריים שלא נכתבו על פיהם, כגון<br />
טקסטים עבריים עתיקים ואף קטעי שירה בימינו.<br />
על המחנכים מוטלת אפוא<br />
המשימה ל"שחרר" את הלומדים מכבלי ה"תחביר למעשה" כדי שיוכלו לפענח<br />
ביתר קלות את הטקסטים העבריים העתיקים.<br />
–<br />
*<br />
בלשון טבעית חלים שינויים רבים במהלך הדורות. השינויים חלים בכל<br />
התחומים בכתיב, במשמעויות המילים, בצורות, בתחביר ומובן שגם<br />
י<br />
הנושא הוצג בקצרה בהרצאתי ביום ה<strong>עיון</strong> "הטקסט העברי הלכה ומעשה" שהתקיים<br />
בחודש שבט תש"ע במכללת ליפשיץ מטעם "המרכז ללימודי הטקסט" והאקדמיה<br />
ללשון <strong>העברית</strong>.<br />
מים מדליָו, 21 (תש"ע)
אורלי אלבק<br />
242<br />
בהגייה. ברוב הלשונות נפערו פערים גדולים בין הרבדים העתיקים לרובד<br />
החדש עד שאין ה<strong>דובר</strong>ים בימינו יכולים להבין טקסטים עתיקים שנכתבו<br />
באותה לשון. <strong>דובר</strong>י אנגלית מתקשים בקריאת היצירות של ג'פרי<br />
מן המאה הארבע-עשרה והיצירות של<br />
צ'וסר<br />
מן המאה השש-עשרה, <strong>דובר</strong>י<br />
ויליאם שייקספיר<br />
איטלקית יתקשו לקרוא את יצירתו של דנטה אליגיירי<br />
מן המאה השלוש-עשרה, <strong>דובר</strong>י גרמנית מתקשים לקרוא יצירות של ואלתר<br />
פון דר פוגלוויידה<br />
(Dante Alighieri)<br />
(Geoffrey Chaucer)<br />
(William Shakespeare)<br />
Vogelweide) (Walther von der מסוף המאה השתים -<br />
1<br />
עשרה.<br />
אוהבי <strong>העברית</strong> נוהגים לציין שרק בלשון <strong>העברית</strong> לא הרחיקה<br />
ההתפתחות שחלה בלשון את רובדי הלשון הקודמים מ<strong>דובר</strong>י הלשון<br />
החדשה. רווחת הטענה כי רק <strong>דובר</strong>י <strong>העברית</strong> מסוגלים לקרוא את פסוקי<br />
המקרא ללא קושי ואף טקסטים עבריים אחרים שנכתבו במשך הדורות.<br />
בדורנו הקביעה הזו עולה לדיון מחודש, הולכים וגוברים הקולות<br />
המערערים עליה. לא אעסוק כאן בסוגיה הזו. במאמר זה אתאר את<br />
ההבדלים שבין רובדי הלשון <strong>העברית</strong> שעשויים להרחיק מן הקורא<br />
הישראלי את הטקסטים מרבדים קודמים של <strong>העברית</strong>. אדגים בקצרה את<br />
השינויים בתחומי הכתיב, משמעויות המילים והצורות, וארחיב בשינויים<br />
שחלו בחוקי <strong>התחביר</strong>. אתרכז ב<strong>כללי</strong> ה"תחביר למעשה" שנוספו ללשון<br />
ימינו, ואראה ש<strong>כללי</strong>ם אלה מקשים לעתים על <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong> את<br />
פענוח הטקסטים העתיקים יותר. את השינויים בהגייה אזניח מכיוון שהדיון<br />
מתייחס לטקסטים.<br />
אני מודה לחברתי, עובדת האקדמיה ללשון <strong>העברית</strong> קורדליה הסטרמן, על שהביאה<br />
לידיעתי את המידע על הגרמנית. היא הוסיפה של<strong>דובר</strong>י הגרמנית של היום קשה להבין<br />
מן<br />
"שירת הניבלונגים" כגון האפוס גרמנית תיכונית גבוהה<br />
המאה השתים-עשרה<br />
(Mittelhochdeutch)<br />
.(Nibelungenlied)<br />
1
243<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
·È˙Ή<br />
.1<br />
•<br />
•<br />
כידוע, הכתיב העברי הוא עיצורי בעיקרו. כל עיצורי הצורה מיוצגים<br />
באותיות, אך רק חלק מן התנועות מיוצגות באותיות. במשך הדורות הלך<br />
הכתיב והתמלא, אך לא הייתה בו עקיבות עד פעולתם של ועד הלשון ושל<br />
האקדמיה ללשון להסדרת הכתיב העברי. הנה דוגמות אחדות מרובדי<br />
הלשון הקדומים:<br />
בכתובות עתיקות הכתיב עיצורי ללא סימון של התנועות כמעט.<br />
דוגמה: הצירוף "הכו החצבם אש לקרת רעו" הבא בכתובת השילוח,<br />
ייכתב במילוי הכתיב "הכו החוצבים איש לקראת רעו".<br />
בלשון המקרא אפשר למצוא צורה אחת הנכתבת באופנים שונים:<br />
˙ÂÓÂÁ<br />
ואת ˙ÓÂÁ ירושלים סביב (מל"ב כה, י)<br />
ואת ˙ÂÓÁ ירושלים נתצו (ירמיה לט, ח)<br />
תבנה ˙ÂÓÂÁ ירושלים (תהלים נא, כ)<br />
עד רדת ÓÁ˙יך הגבהות (דברים כח, נב)<br />
ÌȘȄˆ<br />
•<br />
•<br />
חמשים ̘Ȅˆ בתוך העיר (בראשית יח, כד)<br />
ויסלף דברי ÌȘȄˆ (שמות כג, ח)<br />
אנשים ÌȘ„ˆ וטבים ממנו (מל"א ב, לב)<br />
בלשון מגילות מדבר יהודה אפשר למצוא צורות שכתיבן מלא מאוד,<br />
כלומר צורות שיש בהן סימון לתנועות רבות, וגם כאן ללא עקיבות:<br />
לוא (לא), כיא (כי), בקוראכה (בקראך).<br />
גם בלשון המשנה החלו למלא את הכתיב אך ללא עקיבות: Ô˙ˆÓ..."<br />
עד שיעלה עמוד השחר... Ô˙ÂÂˆÓ עד שיעלה עמוד השחר". (כתב יד<br />
קויפמן, ברכות א, א)<br />
לא ייפלא אפוא שהקורא הישראלי מתקשה בזיהוי צורות בטקסטים<br />
העתיקים. הנה דוגמה: לאחרונה פורסמה כתובת עברית עתיקה שהתגלתה
אורלי אלבק<br />
244<br />
2 הכתובת כתובה בכתב עברי<br />
בחפירות באזור בית שמש לפני כשנתיים.<br />
עתיק ומשמאל לימין. הנה פענוח האותיות מימין לשמאל:<br />
אלתעשועבדאת<br />
שפטעבדואלמנשפטי<br />
וגררבעללרבדלו<br />
אלמנשקמבדמלכ<br />
אבינועבדשכגרתמ<br />
בשלב זה ישאל הקורא את עצמו אם הוא יכול לפענח את מילות הטקסט.<br />
סביר להניח שגם הקורא הבקי יתקשה במשימה. פרופ' גרשון גליל מן<br />
החוג למקרא באוניברסיטת חיפה שקד על פענוח הכתובת במשך כשנה<br />
וחצי וזו הצעתו: אל תעשו (כזאת) ועבדו את ה'; שפטו עבד ואלמנה שפטו<br />
יתום וגר; ריבו עולל ריבו דל ואלמנה שקמו ביד מלך; אביון ועבד שכו גר<br />
תמכו.<br />
להלן פירוק הטקסט למילותיו על פי הפענוח:<br />
אל תעש ועבד את<br />
שפט עבד ואלמנ שפט י<br />
וגר רב עלל רב דל ו<br />
אלמנ שקמ בד מלכ<br />
אבינ ועבד שכ גר תמ<br />
כמו שאר הכתובות העבריות גם הכתובת הזו כתובה בכתיב עיצורי מובהק.<br />
ועוד – המילים נכתבות ללא רווח ואין הקפדה על השלמת מילה בשורה<br />
אחת, בהגיע הכותב לסוף השורה יעבור לשורה הבאה וימשיך לכתוב<br />
ברצף גם אם המילה האחרונה תתפצל בין שתי השורות.<br />
הקורא הישראלי הלא מיומן יעמוד בפני אתגר דומה בבואו לקרוא<br />
טקסט מקראי לא מנוקד. הנה פסוקים אחדים מפרק כו בספר יחזקאל ללא<br />
ניקוד:<br />
ראו תמונה וסקירה:<br />
http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-9e4e9<br />
24847e0621004.htm<br />
2
245<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
Ê כי כה אמר ה" אלוהים הנני מביא אל צר נבוכדראצר מלך בבל מצפון מלך<br />
מלכים בסוס וברכב ובפרשים וקהל ועם רב Á בנותיך בשדה בחרב יהרג ונתן<br />
עליך דיק ושפך עליך סללה והקים עליך צנה Ë ומחי קבלו יתן בחמותיך<br />
ומגדלתיך יתץ בחרבותיו È משפעת סוסיו יכסך אבקם מקול פרש וגלגל ורכב<br />
תרעשנה חומותיך בבאו בשעריך כמבואי עיר מבקעה בפרסות סוסיו<br />
ירמס את כל חוצותיך עמך בחרב יהרג ומצבות עזך לארץ תרד ושללו<br />
חילך ובזזו רכלתך והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתצו ואבניך ועציך ועפרך<br />
בתוך מים ישימו È‚ והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד<br />
È„ ונתתיך לצחיח סלע משטח חרמים תהיה לא תבנה עוד כי אני ה" דברתי<br />
נאם ה" אלוהים<br />
·È<br />
‡È<br />
יש להניח שרוב הקוראים שינסו לקרוא את הפסוקים בפעם הראשונה,<br />
יתקשו לפענח את הצורות.<br />
והנה אותם פסוקים בניקוד:<br />
ִ Ê י כֹה מַ ר ה' אלוהים הִ נְנִי מֵבִ יא אֶ ל צֹר נְבכַדְרֶאַ ר מֶלֶ ךְ ָבֶ ל מִ ָ פן מֶלֶ ךְ<br />
מְ לָ כִ ים ְ סס בְרֶכֶ ב בְפָרִָ ים וְקָהָל וְעַ ם רָב ְ Á נתַ יִךְ ַָדֶה ַחֶרֶב יַהֲרֹג וְנָתַן<br />
עָלַ יִךְ ָיֵק וְָפַ ךְ עָלַ יִךְ סֹלְ לָה וְהֵקִ ים עָלַ יִךְ צִ ָה מְ חִ י קָבָ יִֵ ן ְ ָ יִ חֹמת ךְ<br />
מִ גְ ְ לֹתַ יִךְ יִֹץ ְחַ רְ בתָ יו È מִִפְעַ ת ססָיו יְכֵַ ךְ אֲבָקָ ם מִ ל ָרַ וְגַלְַל וָרֶכֶב<br />
ִרְעְַ נָה חמתַ יִךְ ְ בֹא ְִעָרַיִךְ ִמְ באֵ י עִ יר מְבָעָה ְפַ רְ סת ססָ יו<br />
יִרְ מֹס אֶ ת ָ ל חצתָ יִךְ עֵַ ךְ ַחֶרֶב יַהֲרֹג ְַמ בת עֵךְ לָ רֶץ ֵרֵד וְָ לְ ל<br />
חֵ ילֵ ךְ בָזְז רְכָתֵךְ וְהָ רְ ס חמתַ יִךְ ֵָב י חֶמְָתֵ ךְ יִֹצ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵ ךְ<br />
ְ תךְ מַ יִם יִָ ימ וְהְִִַ י הֲמן ִ ירָיִךְ וְקל רַיִךְ ִ לֹא יִָמַ ע עד<br />
נְתִַיךְ È„ לִצְחִ יחַ סֶלַ ע מְִ טַ ח חֲרָמִ ים ִהְ יֶה לֹא תִָנֶה, עד ִ י אֲנִי ה' ִַרְִי<br />
נְאם ה' אלוהים<br />
·È<br />
‡È<br />
Ë<br />
ÌÈÏÈÓ‰ ˙ÂÈÂÚÓ˘Ó<br />
‚È<br />
.2<br />
למותר לציין שברבדים עתיקים של הלשון שימשו מילים שאינן משמשות<br />
עוד בלשון ימינו. ברור אפוא שהקורא הישראלי שאינו מכיר את המילים<br />
העתיקות יתקשה לפענחן. בפסוקים שהובאו לעיל יש מילים שאינן<br />
משמשות את ה<strong>דובר</strong> הישראלי הממוצע, כגון ייתוץ (נתץ), משפעת (שפעה)<br />
וגם מילים שאינן משמשות כלל בעברית <strong>הישראלית</strong>, כגון מחי (מכה), קבלו
אורלי אלבק<br />
246<br />
ÁÈ<br />
ËÈ<br />
Î<br />
‡Î<br />
·Î<br />
‚Î<br />
„Î<br />
‰Î<br />
ÂÎ<br />
(קבל – כלי מפץ), רכולתך (רכולה – סחורה), חרמים (חרם – רשת גדולה<br />
לדיג).<br />
ידוע שבאוצר המילים בעברית <strong>הישראלית</strong> משמשות מילים מקראיות<br />
רבות. לכן, הקורא בתנ"ך יבין בדרך כלל את משמעות המילים. קביעה זו<br />
נכונה בחומשי התורה ובספרי הנביאים. בספרי הכתובים עשוי הקורא<br />
להיתקל בקשיים אף בהבנת המילים. הנה פסוקים אחדים מפרק מא בספר<br />
איוב:<br />
מִַ יגֵה חֶרֶב ְ לִ י תָ קם<br />
יַחְֹב לְתֶבֶ ן ַרְ זֶל<br />
לֹא יַבְ רִ יחֶ בֶ ן קֶָת<br />
ְקַ נֶחְ ְ ב תתָח<br />
י חָרֶ דֵ יו חַ ָ ַחְ<br />
יַרְִ יחַ ִַ יר מְ צלָה<br />
חֲרָיו יָאִ יר נָתִ יב<br />
אֵ ין עַ ל עָפָ ר מְָ ל<br />
אֵ ת ָ ל ָבַֹ יִרְאֶה<br />
.3<br />
חֲנִית מַָע וְִ רְ יָה<br />
לְעֵץ רִָ בן נְחָה<br />
לְקַ נֶהְְ כ ל בְ נֵי קָלַע<br />
וְיְִחַק לְרַעַ ִ ידן<br />
יִרְַ ד חָ רץ עֲלֵ י טִ יט<br />
יָם יִָ ים ֶַרְקָחָה<br />
יַחְ ֹב ְהם לְֵ יבָה<br />
הֶעָ לִבְ לִ י חָת<br />
הא מֶלֶ ךְ עַ ל ָ ל ְ נֵי ָחַץ<br />
הנה כמה מילים שאינן משמשות עוד בעברית <strong>הישראלית</strong> או ששינו את<br />
הוראתן: מַָע – אולי מרגמה; ִ רְ יָה – שריון, מגן; תותח – אולי כלי מפץ;<br />
חַ ד – חוד; חרֶ – חומר שיובש באש לעשות כלים.<br />
˙¯ˆ‰<br />
ההבדלים בין רובדי הלשון של <strong>העברית</strong> ניכרים בהרכב הצורנים בצורות.<br />
הלשון <strong>העברית</strong> היא לשון סינתטית, לשון המצרפת צורנים רבים לתיבה<br />
אחת. את הצורה <strong>העברית</strong> "וכששמעתיו" מביעים בלשונות אירופיות בכמה<br />
תיבות. באנגלית למשל נדרשות חמש תיבות: .and when I heard him<br />
רמת הסינתטיות של הצורות פחתה מעט במשך הדורות. בעברית<br />
<strong>הישראלית</strong> הסינתטיות באה לידי ביטוי בעיקר בלשון הכתובה. בלשון<br />
הדבורה משתמשים ה<strong>דובר</strong>ים במעט צורות סינתטיות.<br />
בפסוקים שהובאו לעיל, צורות רבות שיש בהן כינויים חבורים:<br />
בנותייך, עלייך, חומותייך, מגדלותייך, חרבותיו. סביר להניח שה<strong>דובר</strong>
247<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
הישראלי יצליח לפענח את הצורות האלה שכן אין הן זרות לו לחלוטין, אך<br />
הוא יתקשה בהגייתן, כי חוקי הדקדוק החלים על התנועות בהתרחקן מן<br />
הטעם אינם ידועים ל<strong>דובר</strong> הממוצע. אפשר להניח שהצורה מגדלותייך<br />
תבוטא בתנועת a בדל"ת ולא בשווא כנדרש.<br />
השימוש בצורות סינתטיות רבות היה חביב מאוד גם על הפייטנים.<br />
3 פייטן שחי<br />
הנה דוגמה מפיוט לפרשת בשלח של ר" יוסף אלברדאני,<br />
4<br />
בעירק במאה העשירית (הצורות הסינתטיות מודגשות):<br />
יְסדת יָסַד<br />
Ì»Á¿tƒË ̅¯»n«·e<br />
Ì»ÁȃN È≈οمÂL¿Ï ¯Èƒ‡»‰¿Ï ̅¯»Óe<br />
Ì»Áȃ¯¿Ù«Ó Ï≈‡¿a eÒ»Á¿k ָ<br />
Ì»Á»Ï¿L 5 «ÚÈ≈l«b¿˙ƒn«Ï ‡Èƒ·»¿Â<br />
Ì»ÁÈ∆Ù¿k יחֵר ִ ˙…Âk«Ó¿a ÂÈ»»t<br />
חָם Ì»Á¿¯»k Ï«Ú¿a ÌeÁ¿lȃL ÂÈ»È≈οLe<br />
סֶגֶן<br />
זְִ ר eÓ»¿Â לֹא אִ י אֵל Ì»ÁȃN¿a<br />
נָאר לֹא דָם Ô∆·¿k<br />
אֲֶ ר חָ ס עַל Ì»˙…‡¿Â …Ân«Ú רִ יחַם<br />
אֶרֶךְ ַיִם<br />
Ì»Á∆Ë¿·ƒÓ<br />
Ì»Á∆¿˙ƒÈ¿Â<br />
Ì»Áȃ¿Â חֶסֶד ·«¯¿Â<br />
רָה Ì»¯¬Ú«ˆ¿· Ì»Áȃ¿Êƒ‰ ‡…Ï¿Â<br />
לְֵַם Ì»Áȃt¿˜ƒ‰ ‡…Ï¿Â Ì»¯»Î¿N<br />
"‰· ÌȃӻO«‰ מִן ְַַח ȃ‰¿È«Â<br />
קָ ד Ì»Á» ‡…Ͽ ̻ڻ‰ רְ עֹה אֶת ַ<br />
ברבדים העתיקים אפשר למצוא דוגמות להצטרפות לא צפויה של מילות<br />
התפקיד – מילות היחס ומילות הקישור לצורות. בטקסטים שהודגמו<br />
לעיל יש שתי צורות כאלה: העשו (איוב מא, כה) – תווית היידוע הצטרפה<br />
–<br />
על פי בארי, תשס"ג, עמ' 215– 216.<br />
סימנתי את הצורות שיש בהן צורני כינויים וצורני מילות יחס. הנטייה הסינתטית<br />
בפעלים (כגון ששו) רווחת גם בלשונות אחרות, ולכן לא כללתי את הצורות האלה<br />
בצורות הסינתטיות.<br />
כפי שנזכר לעיל בטקסטים בתר-מקראיים יש צורות בכתיב מלא מאוד, כגון מתגליע<br />
(מתגלע), פיחם (פחם), שכיניו (שכניו).<br />
3<br />
4<br />
5
אורלי אלבק<br />
248<br />
לפועל בזמן עבר, כחסו (שורה שלישית בפיוט של אלברדני) מילית –<br />
היחס הצטרפה לפועל. בלשוננו הצטרפויות כאלה מנועות, וגם ברבדים<br />
העתיקים הן אינן שכיחות.<br />
בלשון המקרא אפשר למצוא שרידים ליחסות תנועות סופיות<br />
שסימנו את התפקיד <strong>התחביר</strong>י של המילה במשפט. סימון היחסות מפצה על<br />
סדר המילים החופשי למדי הקיים בעברית. משנשלו היחסות אין עוד סימון<br />
חיצוני לתפקיד המילה במשפט, והוא נקבע על פי ההקשר. הנה דוגמות<br />
לצורות שנשתמרו בהן היחסות : 6 (בראשית לב, לב) לעומת<br />
(בראשית לב, לא); בלעם ¿aׁבער (במדבר כד, ג); ȃ¿Î…L סנה (דברים לג,<br />
טז) ; 7 ‰»Ï∆Ó¿¯«Î (שמ"א כה, ה).<br />
Ï≈‡Èƒ¿t<br />
–<br />
Ï≈‡e¿t<br />
ȯ·Ú‰ ¯È·Á˙‰ .4<br />
.1<br />
.2<br />
.3<br />
.4<br />
.5<br />
.6<br />
<strong>התחביר</strong> העברי ביסודו הוא תחביר סובלני, כלומר בלשון <strong>העברית</strong> יש מעט<br />
חוקים תחביריים. לשון אחר דרכי הצטרפות הרכיבים <strong>התחביר</strong>יים הן רבות.<br />
לדוגמה: את המילים "אבות יאכלו בנים..." (יחזקאל ה, י) אפשר לנסח ב-3<br />
(שלוש עצרת) אפשרויות שהן 1×2×3=6 אפשרויות:<br />
אבות יאכלו בנים<br />
אבות בנים יאכלו<br />
יאכלו אבות בנים<br />
יאכלו בנים אבות<br />
בנים יאכלו אבות<br />
בנים אבות יאכלו<br />
אם יטען הקורא שאין כל האפשרויות שקולות בסבירותן, יצדק. בלשון<br />
המקרא סדר המילים הרגיל הוא: פועל, נושא, משלימי הפועל. הנה דוגמות<br />
מפרק א בבראשית: ויאמר (פועל) אלהים (נושא) יהי אור (משלים פועל)<br />
ויהי אור (פסוק ג) וירא (פועל) אלהים (נושא) את האור (משלים פועל) כי<br />
על פי 248–254 pp. .Gesenius, 1910,<br />
בשתי הצורות: בנו, שכני, נחלקו החוקרים אם אכן יש בהן סיומות שמקורן ביחסות.<br />
ראו בלאו, תש"ע, עמ' 310–314.<br />
6<br />
7
249<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
טוב ויבדל (פועל) אלהים (נושא) בין האור ובין החשך (משלימי פועל)<br />
(פסוק ד) ויקרא (פועל) אלהים (נושא) לאור יום (משלימי פועל) ולחשך<br />
קרא לילה (פסוק ה). מכאן שמשפטים 3–4 ברשימת המשפטים האפשריים<br />
הם הצפויים ביותר. אבל מובן שלא כל המשפטים בלשון המקרא פותחים<br />
בפועל, יש משפטים שפותחים בנושא. הנה דוגמה: והארץ היתה תהו ובהו<br />
וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת 8 על פני המים (בראשית א, ב). ויש<br />
משפטים הפותחים במשלים כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת<br />
האר"" (בראשית א, א) וכמו "ואת כל אלה ידי עשתה..." (ישעיהו סו, א).<br />
במשפטים הפותחים במשלים יקדם בדרך כלל גרעין הצירוף הפועלי<br />
המשמש נשוא, לנושא. לכן אם המשפט פותח במשלים, כי אז משפטים<br />
9<br />
ו-5 סבירים יותר ממשפטים 2 ו-6.<br />
טענתי היא שעל פי חוקי <strong>התחביר</strong> העברי אין מניעה עקרונית ששלושת<br />
הרכיבים בצירוף "אבות יאכלו בנים..." יסודרו בשש האפשרויות שמניתי,<br />
אף שאפשר לדרג את דרגת הסבירות שלהן.<br />
שילוב של מאפייני הלשון <strong>העברית</strong> שמניתי עשוי להקשות מאוד על<br />
הקורא בבואו לפענח טקסטים, בייחוד טקסטים עתיקים. דומה שהפיוט<br />
העברי הקדום מדגים היטב את הקושי. הנה קטע מפיוט של יניי, פייטן<br />
10<br />
ארץ-ישראלי מן המאה השישית, מתוך קדושתות לשבתות השנה:<br />
אם טירפתו עבור יובחן<br />
לא תיגעלו בטירוף בחן<br />
אם כרותה לך ברית חוקו<br />
לא תלאה סום גמול חיקו<br />
1<br />
בלשון ימינו מן הראוי להבחין בין "תחביר להלכה" ובין "תחביר למעשה".<br />
גם בלשון ימינו אפשר לנסח משפטים בדרכים רבות, אלא שבדרך כלל אין<br />
ה<strong>דובר</strong>ים מנצלים את רוב האפשרויות. יש להניח שבין <strong>דובר</strong>י הלשון קיים<br />
8<br />
9<br />
10<br />
צורת בינוני באה בדרך כלל אחרי הנושא.<br />
המקפידים בלשונם נוהגים כך גם בלשון ימינו.<br />
בחרתי להביא את הקטע בלא ניקוד כדי להדגיש את הקושי בפענוח הצורות. פענוח<br />
מלא של הצורות אפשר למצוא במאגר המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון <strong>העברית</strong>.
אורלי אלבק<br />
250<br />
–<br />
•<br />
•<br />
"קוד תקשורת". ציות לקוד מקל על התקשורת בין ה<strong>דובר</strong>ים. לשון אחר אם<br />
ינסח המוען את המסר בהתאם לציפיות הנמען, ייקל על הנמען לפענח<br />
אותו. 11 אציין כאן שני חוקי סבירות מרכזיים הפועלים בלשון ימינו:<br />
משפט לא מסומן פותח בנושא.<br />
רכיב תחבירי יתייחס לרכיב האפשרי הקרוב ביותר שבא לפניו. מכאן<br />
נובעים שני <strong>כללי</strong>ם:<br />
משלימי גרעין הצירוף יבואו מיד אחריו;<br />
רכיב תחבירי יושלם על פי הרכיב האפשרי הקרוב ביותר.<br />
הנה דוגמות מתוך מקבץ של תשע ידיעות שונות בעמוד החדשות באתר<br />
.ynet שתי ידיעות פתחו בציטוט מפי <strong>דובר</strong>ים. מתוך שבע הידיעות האחרות<br />
חמש ידיעות פתחו בנושא. כל משלימי גרעין הצירוף באו מיד אחריו<br />
להוציא משלים אחד (ודאי). הנה המשפטים:<br />
Ï˙· ‡·È˘ ȇÂÙ¯‰ ÊίӉ ¯Âʇ· ('‰ ÌÂÈ) ÌÈȯ‰ˆ· ¯ˆÂ ˜Ú Ș˜Ù<br />
.Ô‚-˙Ó¯· Ò¯˜˘ ·ÂÈ· ¯ÂȈ· ÏÂÙÈË ˙·˜Ú· ¯Ó¢‰<br />
(מתוך<br />
ולא לשם הפעולה<br />
"קרס" ייוחס לפועל הקרוב "ברמת גן" המשלים הרחוק יותר "טיפול".<br />
(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3858001,00.html<br />
‰ÁȯӠ‰˘ÂÏ˘Ï ‡Ó‡ ,83 ÏÈ‚ „Ú ‰ÈÁ χ¯˘È· ˙ÚˆÂÓÓ ‰˘‡<br />
.¯·‚Ó ˙ÂÁÙ ˘ÈÏ˘Î<br />
(מתוך (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3857975,00.html<br />
˙‡ ‰ˆÁ˘ ˙Ú· ('‰ ÌÂÈ) ˙Ó„˜ÂÓ ¯˜Â· ˙Ú˘· Ò¯„ 52 Ô·Î Ï‚¯ Íω<br />
.‰ÙÈÁ· ˙‡ӈډ ˙¯„˘<br />
(מתוך (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3857689,00.html<br />
ÌÂ˜Ó ‡ÂˆÓÏ ("„) ÌÂȉ ‰ÁÈψ‰˘Î ‰ÁÓ˘ ȇ„ ÔÂÏÂÁÓ ‚¯·Ò„Ï „¯Â<br />
.‰¯ÙÒÓÏ ‰È„ÏÈ ˙‡ ˙Á˜Ï ‰Î¯„· ,‰ÈÈÁ<br />
–<br />
–<br />
–<br />
(מתוך<br />
(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3857506,00.html<br />
11<br />
תיאור נרחב של <strong>התחביר</strong> למעשה יוכל הקורא לקרוא אצל אלבק,<br />
אלבק וחרל"פ, תש"ע.<br />
תשנ"ה,<br />
וכן אצל
251<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
,ÌÏÂÚ‰ Ïη ¯Â¯Ë· ˜·‡Ó· ‰ÏÂÚÙ ˙ÂÙ˙˘Ó ˙ȯ·‰-˙ˆ¯‡Â χ¯˘È<br />
‰ÏÂÚÙ‰ ÛÂ˙È˘ ˜Â„È‰Ï ÌÎÒ‰ ÏÚ ÂÓ˙Á ˙ÂÈ„Ó‰ È˙˘ :¯È‡· Ì‚ ˙ÚÎÂ<br />
.˙ÈÁ¯Ê‡‰ ‰ÙÂÚ˙· ȯȇ ¯Â¯Ë ˙ÚÈÓÏ Ô‰ÈÈ· ÈÂÁËÈ·‰<br />
–<br />
(מתוך<br />
מובן שהגרעין שאליו מתייחס המשלים "באוויר" יהיה הגרעין הקרוב<br />
ביותר האפשרי "טרור" (אפשר שהמשלים יתייחס לרכיב "מאבק<br />
בטרור" אבל די ב"טרור" הקרוב יותר).<br />
(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3856662,00.html<br />
–<br />
במשפטים הנתונים בתוך הקשר עשויים להימצא נתונים אחרים כי ההקשר<br />
מסמן את המשפטים, כלומר אין הם משפטים לא מסומנים. לדוגמה:<br />
בכתבה על הנשים בישראל (הכתבה פותחת במשפט השני המובא לעיל)<br />
רק 11 משפטים מתוך 24 משפטים פתחו בנושא.<br />
שני החוקים האלה הם חוקים סטטיסטיים, כלומר הם מופעלים בכל<br />
מקרה שאין סיבה טובה שלא לנהוג לפיהם. ה<strong>דובר</strong> עשוי לשנות את סדר<br />
הרכיבים הצפוי כתוצאה מן ההקשר שבו מובא המשפט. לרוב בא המשפט<br />
בתוך הקשר – פסקה או מסמך שלם – ויחסיו עם המשפטים הסובבים אותו<br />
משפיעים על ניסוחו.<br />
אציין כי החוקים האלה פועלים בעיקר בטקסטים רציונאליים, כלומר<br />
טקסטים שמטרתם להעביר מסר. בטקסטים רציונאליים אין הלשון<br />
משמשת כלי אמנותי בניגוד לטקסטים מרגשים, 12 שבהם משמשת הלשון<br />
אחד מכלי הביטוי של ה<strong>דובר</strong>. שירה היא דוגמה מובהקת לטקסט מרגש.<br />
המשורר נוטל לעצמו חירות לעשות בלשון כבתוך שלו ואין הוא מחויב<br />
לחוקים הפועלים בטקסט רציונאלי. הנה דוגמה מתוך שיר לט"ו בשבט<br />
13<br />
מאת לאה גולדברג:<br />
אור הבוקר על כותל חדרנו רוקד<br />
מספר כי הנץ ופרח השקד<br />
ההבחנה בין טקסט רציונאלי ובין טקסט מרגש מבוססת על ההבחנה של אגמון-<br />
פרוכטמן, תש"ן. היא מכנה את סוגי הטקסטים בשמות טקסט ייצוגי" ו"טקסט ריגושי".<br />
מתוך<br />
12<br />
http://www.mkm-haifa.co.il/schools/herzel/mikzoot/chagim/tubishvat/ 13<br />
peilut/goldberg.doc
אורלי אלבק<br />
252<br />
סדר הרכיבים במשפט הראשון הוא: נושא (אור הבוקר) – משלים לפועל<br />
(על כותל חדרנו) – פועל (רוקד), ובבפסוקית הבאה בשורה השנייה: פועל<br />
(הנץ ופרח) (השקד). מובן שסדר הרכיבים בשתי השורות הושפע<br />
גם משיקולי קצב וחריזה, וכך גם בשירים אחרים.<br />
טענתי היא שחוקי ה"תחביר למעשה" שנטמעו בלשון ימינו, מקשים<br />
על הקורא להבחין בדרכי ההצטרפות השונות המתקיימות בטקסטים<br />
מרבדים עתיקים של הלשון <strong>העברית</strong>. אדגים את טענתי באמצעות שני<br />
חוקי הסבירות שניסחתי לעיל. מובן שההבדלים שבין תחביר <strong>העברית</strong><br />
<strong>הישראלית</strong> ובין תחבירי הרבדים העתיקים אינו מתמצה בשני החוקים<br />
האלה. הם משמשים כאן להדגמת העיקרון.<br />
– נושא<br />
Èχ¯˘È‰ ‡¯Â˜‰ ÏÚ Ô¢‡¯‰ ˜ÂÁ‰ ˙ÚÙ˘‰<br />
<strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong> המושפע מחוק הסבירות הראשון "משפט לא<br />
מסומן פותח בנושא", מפענח את הצירוף השמני הבא בראש המשפט<br />
כנושא המשפט. אלא שהצירוף השמני הבא בראש המשפט יכול להתפענח<br />
בדרך אחרת, הוא יכול להשלים את הפועל למשל. בלשון המקורות<br />
אפשרות כזו סבירה יותר מאשר בלשון ימינו. הנה דוגמה:<br />
וַֹאמֶ ר ה" לָ ְ נֵי גֹיִים ְבִטְ נֵךְ ְנֵי לְאִ ים מִֵעַיִךְ יִָרֵדו לְ אֹם מִ לְ אֹם יֶאֱמָץ<br />
כה, כג)<br />
.1<br />
¯ÈƒÚ»ˆ „…·¬Ú«È ·«¯¿Â (בראשית<br />
המשפט "ורב יעבד צעיר" דו-משמעי: המבוגר יעבוד את הצעיר;<br />
2. הצעיר יעבוד את המבוגר. הפירוש המקובל הוא שהרב – המבוגר (עשו)<br />
– יעבוד את הצעיר (יעקב). כך מפרש אונקלוס: ורבא ישתעביד לזעירא. גם<br />
רמב"ן מפרש שעשו יהיה משועבד ליעקב. אבל אפשר גם לפרש שהצעיר<br />
יעבוד את הרב, כלומר סדר הרכיבים במשפט הוא מושא פועל נושא. כך<br />
מפרש רד"ק. רבי יוסף אבן כספי מעלה את שתי האפשרויות וטוען<br />
שנסיבות המציאות יכריעו מי יעבוד את מי: "...בעבור שפעם יגבר עשו<br />
14<br />
ופעם יגבר יעקב...".<br />
ויש המפרשים שהמילים "רב"<br />
ומעשו. ראו בר-מעוז, תשנ"ט.<br />
ו"צעיר"<br />
מתייחסות לגודל הלאומים שיצאו מיעקב<br />
14
253<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
–<br />
15<br />
הנה דוגמות נוספות מן המקרא:<br />
ִ י יַעֲקֹב ָ חַ ר ל יָ יְִרָאֵל לִסְגָ ת (תהלים קלה, ד)<br />
.1<br />
–<br />
על פי המבנה <strong>התחביר</strong>י המשפט הראשון דו-משמעי: יעקב בחר<br />
לו את ה". 2 ה. " בחר לו את יעקב.<br />
מן הצלע השנייה של הפסוק, המקבילה לצלע הראשונה, מתברר<br />
כי המשמעות הנכונה היא המשמעות השנייה. הצלע השנייה היא<br />
משפט חסר ששיעורו: ה" בחר לו את ישראל שיהיה לו לעם סגולה.<br />
וְיַיִן יְַַח לְבַ ב אֱנ<br />
...<br />
וְלֶחֶם לְבַ ב אֱנ יִסְעָד (תהלים קד, טו)<br />
גם לשני המשפטים שבפסוק זה שתי דרכי פענוח אפשריות למבנה<br />
(המשפט הראשון: נושא, פועל, מושא; מושא, פועל, נושא;<br />
המשפט השני: נושא, מושא, פועל; מושא, נושא, פועל).<br />
גם כאן נבחר המבנה על פי שיקולי משמעות. שימו לב שסדר<br />
הרכיבים הנכון במשפט הראשון הוא: נושא (יין) פועל (ישמח)<br />
מושא (לבב אנוש), וסדר הרכיבים במשפט השני הוא: נושא (לחם)<br />
מושא (לבב אנוש) פועל (יסעד).<br />
.2<br />
.2<br />
.1<br />
.1<br />
–<br />
.1<br />
וְרְִ עָ ה ְ סֵַ ף חַָ את (משלי יג, ו)<br />
למשפט שני מבנים תחביריים:<br />
נושא פועל מושא; 2. מושא פועל נושא.<br />
על פי משמעות הרכיבים האפשרות הראשונה סבירה יותר, וכך<br />
מפרשים רש"י ומצודת דוד.<br />
Èχ¯˘È‰ ‡¯Â˜‰ ÏÚ È˘‰ ˜ÂÁ‰ ˙ÚÙ˘‰<br />
Ô¢‡¯‰ ÏÏΉ<br />
<strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong>, המושפע מכלל הסבירות "משלימי גרעין הצירוף<br />
יבואו מיד אחריו", מייחס את המשלים לגרעין האפשרי הקרוב ביותר.<br />
15<br />
אני מודה לד"ר אבי שמידמן על עזרתו במציאת הדוגמות.
אורלי אלבק<br />
254<br />
"<br />
אלא שמשלים עשוי להשלים גרעין רחוק יותר. הנה דוגמה מסיפור דוד<br />
ובת-שבע. רבים סוברים שבת-שבע התרחצה על הגג ככתוב:<br />
ָ ב וַ ִ<br />
וַיְהִי לְעֵ ת הָעֶרֶב וַָקָ ם ָ וִד מֵעַ ל מְִ תְהֵַ ךְ עַ ל ַג ֵ ית הֶַלֶ ךְ וַַרְ א אִָה<br />
רֹחֶצֶ ת מֵעַ ל הַָג וְהָאִָ ה טבַ ת מַרְאֶ ה מְ אֹד" (שמ"ב יא, ב).<br />
פרשנות זו נובעת מצירוף המשלים "מעל הגג" לפועל הסמוך<br />
ואולם על פי חוקי <strong>התחביר</strong> להלכה יכול המשלים "מעל הגג" להשלים את<br />
הפועל "וירא". לדעתי אפשרות זו סבירה יותר מן האפשרות הראשונה כי<br />
מילת היחס "מעל" מביעה מוצא, כלומר דוד ראה ממקום עמדו על הגג את<br />
האישה רוחצת. לו תיאר המשלים את מקומה של בת-שבע היה צריך<br />
לכתוב "על הגג" שהרי מילת היחס "על" מביעה מקום. כך מפרשים פרשני<br />
המקרא 17 ופרשנים בני זמננו 18 וכך עולה גם ממחקרה של שורק (תשנ"ט).<br />
הנה דוגמה נוספת:<br />
16<br />
"רוחצת".<br />
הֲלא אִ ם ֵ יטִ יב ְאֵת וְאִ ם לֹא תֵ יטִ יב לֶַתַ ח חַָ את רֹבֵץ וְאֵלֶ יךָ קָ ְ ת וְָה<br />
ִמְ ָ ל (בראשית ד, ז)<br />
16<br />
17<br />
הפרשנות הזו עולה מתרגום יונתן "וחזא אתתא משתטפא על אגרא". הפרשנות הזו<br />
ניכרת גם בציורים. רובנס למשל צייר את בת שבע רוחצת וברקע נראים מבנים הרומזים<br />
למקום הרחצה על הגג.<br />
מצודת דוד: מעל הגג – רצה לומר, מעל הגג שהלך הוא בו, ראה אשה רוחצת למטה;<br />
רד"ק: הוא ראה אותה מעל הגג שהיתה רוחצת בביתה. לא מצאתי פרשנים שמפרשים<br />
שבת שבע רחצה על הגג, אבל מכלל לאו אפשר לשמוע הן – מן הפירושים של מצודת<br />
דוד ורד"ק אפשר להניח שהם רצו להפריך את הרושם שיכול היה להתקבל מן הפסוק<br />
שבת שבע רחצה על הגג.<br />
וכן פרשנים בני זמננו, ראו למשל הפירוש באתר ישיבת מעלות:<br />
ההקבלה <strong>התחביר</strong>ית המוצעת לפסוק<br />
ג) אינה מדויקת.<br />
בפסוק זה חוקי <strong>התחביר</strong> אינם מאפשרים את צירוף המשלים "בהיכל ה"" לפועל<br />
"יכבה" כי אין הם באים במשפט אחד (יש בפסוק שני משפטים: ונר אלהים טרם<br />
יכבה ושמואל שכב בהיכל ה"...), והרי משלים אינו מצטרף לגרעין שבא במשפט<br />
אחר. לעומת זאת, בפסוק המספר על דוד ובת-שבע באים שני הפעלים במשפט אחד.<br />
http://www.yesmalot<br />
18<br />
Ìȃ‰…Ï¡‡ ¯≈¿Â"<br />
.co.il/shiurhtml/malot430.html<br />
"Ìȃ‰…Ï¡‡ ԅ¯¬‡ Ì»L ¯∆L¬‡ "‰ Ï«ÎÈ≈‰¿a ·≈Î…L Ï≈‡eÓ¿Le ‰∆a¿ÎƒÈ Ì∆¯∆Ë (שמ"א ג,<br />
.1<br />
.2
255<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
(1)<br />
.1<br />
הפסוק זכה לפירושים רבים 19 כי מילותיו רב-משמעיות ותחבירו קשה. הוא<br />
נמנה עם המקראות שאין להן הכרע המובאות בדרשת איסי בן יהודה<br />
20<br />
בתלמוד הבבלי במסכת יומא נב, ע"א–ע"ב.<br />
יש להניח שבקריאה ראשונה ברצף יניח הקורא שהרכיב שאת הוא<br />
21<br />
צורת מקור המשלימה את הפועל האדוורביאלי תיטיב על דרך "הֵ יטַבְָ<br />
לִ רְ את" (ירמיה א. יב) או "מֵטִ ב נֵַן" (יחזקאל לג. לב). אלא שאז יצפה<br />
הקורא למשלים מחויב (מושא) של הפועל נשא – ולא ימצא.<br />
שתי אפשרויות לפניו:<br />
הקורא ישלים את המשלים הצפוי על פי הגיונו (כלומר יפרש את<br />
הטקסט), כגון "לשאת את עוונך". עתה יצפה הקורא לסיפה של התנאי<br />
– ולא ימצא.<br />
שתי אפשרויות לפניו:<br />
הוא יכול להניח שלרישת התנאי יש המשך "ואם לא תיטיב"<br />
(רישה כפולה), והרכיב "לפתח חטאת רבץ..." הוא סיפת התנאי.<br />
ופירוש הפסוק: אין תקנה למעשיך, בכל מקרה "לפתח חטאת<br />
רובץ".<br />
הוא יכול להשלים את סיפת התנאי על פי הגיונו, מעין "מוטב".<br />
ופירוש הפסוק: אם תישא את עוונך היטב, ייטב לך, ואם לא<br />
22<br />
חטאך ירבץ עליך.<br />
–<br />
–<br />
(2)<br />
ראו הצעות אחדות אצל בר-מעוז:<br />
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bereshit/yba<br />
.html<br />
ראו את הדרשה המבוארת אצל חרל"פ, תשס"ח, עמ' 118.<br />
הפועל "היטיב", וכמוהו הפועל "הרע", יכול גם להצריך משלים שמני שיצטרף אליו<br />
באמצעות מילת היחס "עם" או "ל" או ישירות ללא מילת יחס ופירושו: תעשה טוב.<br />
הנה דוגמות: Ì»¯¿·«‡¿Ïe" "d»¯e·¬Ú«a ·ÈƒËÈ≈‰ (בראשית יב<br />
Ì∆z¿„«·¬Ú«Â '‰ ˙∆‡ e·¿Ê«Ú«˙ ȃk" ;(16<br />
È≈‰…Ï¡‡ "Ì∆Î»Ï ·ÈƒËÈ≈‰ ¯∆L¬‡ È≈¯¬Á«‡ Ì∆ο˙∆‡ ‰»lƒÎ¿Â Ì∆Î»Ï Ú«¯≈‰¿Â ·»L¿Â ¯»Î≈ (יהושע כד ;(20<br />
¿z¿·«ËÈ≈‰" "Ô…ÂL‡ƒ¯»‰ ÔƒÓ Ô…Â¯¬Á«‡»‰ ¿Í≈c¿Ò«Á (רות ג .(10<br />
כך מציע ברויאר (תשנ"ד–תשנ"ה), אבל הוא אינו מכריע במשמעות המילה שאת. הוא<br />
משווה את הניתוח הזה לאחד הניתוחים שהוצעו כעין מדרש לפסוק<br />
לד): הן הלקיחה הן הנתינה<br />
Ì«cƒÓ Ô≈‰…k«‰ Á«˜»Ï¿Â"<br />
˙‡»h«Á«‰ "...‰»Ï…Ú»‰ Á«a¿ÊƒÓ ˙…¿¯«˜ Ï«Ú Ô«˙»¿Â …ÂÚ»a¿ˆ∆‡¿a (ויקרא ד,<br />
19<br />
20<br />
21<br />
22
אורלי אלבק<br />
256<br />
(1)<br />
(2)<br />
.2<br />
הקורא יכול להניח כי הרכיב שאת אינו צורת מקור כי אם שם עצם<br />
המשלים את הפועל תיטיב. גם עתה יצפה הקורא לסיפת התנאי ולא<br />
ימצא.<br />
שלוש אפשרויות לפניו:<br />
להניח שלרישת התנאי יש המשך (רישה כפולה כאמור לעיל);<br />
פירוש הפסוק: גם אם תיטיב את מנחתך בפעם הבאה אין מחילה<br />
על מעשיך.<br />
להשלים את סיפת התנאי על פי הגיונו, מעין "מוטב"; פירוש<br />
הפסוק: אם תיטיב את מנחתך ישתפר מצבך, ואם לא לפתח<br />
חטאת רובץ.<br />
להניח כי הרכיב שאת הוא סיפת התנאי ולהשלים את הפועל<br />
תיטיב על פי הגיונו, מעין "תיטיב את דרכיך"; פירוש הפסוק: אם<br />
תיטיב את דרכיך ייסלח לך או תישא את פניך או תתנשא על<br />
אחיך, ואם לא – לפתח חטאת רובץ... זה הניתוח המשתקף מן<br />
הטעמים.<br />
–<br />
(3)<br />
הנה סיכום האפשרויות:<br />
ÁÂÚÙ<br />
‰¯Âˆ‰<br />
ËÙ˘Ó‰ ‰·Ó<br />
"˙‡˘"<br />
¯Â˜Ó<br />
רישת התנאי<br />
הכפולה<br />
אם תיטיב<br />
שאת [את עוונך]<br />
ואם לא תיטיב<br />
[שאת את עוונך]<br />
רישת התנאי<br />
הראשון<br />
אם תיטיב שאת<br />
[את עוונך]<br />
________________________<br />
סיפת התנאי<br />
לפתח חטאת<br />
רובץ<br />
סיפת התנאי<br />
הראשון<br />
[מוטב]<br />
רישת התנאי<br />
השני<br />
ואם לא תיטיב<br />
[שאת<br />
את עוונך]<br />
סיפת התנאי<br />
השני<br />
לפתח חטאת<br />
רובץ<br />
נעשו באצבע, כאילו כתוב "ולקח באצבעו באצבעו ונתן". הפירוש אינו דרשני כי ברור<br />
מפשוטו של מקרא שהאצבע שימשה לשתי הפעולות.
257<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
סיפת התנאי<br />
רישת התנאי הכפולה<br />
לפתח חטאת<br />
רובץ<br />
אם תיטיב שאת<br />
ואם לא תיטיב<br />
[שאת]<br />
סיפת התנאי<br />
השני<br />
רישת התנאי<br />
השני<br />
סיפת התנאי<br />
הראשון<br />
רישת התנאי<br />
הראשון<br />
לפתח חטאת<br />
רובץ<br />
ואם לא תיטיב<br />
[שאת]<br />
[מוטב]<br />
אם תיטיב שאת לפתח חטאת<br />
ואם לא תיטיב שאת אם תיטיב רובץ<br />
קוגוט (תשנ"ט) מציע עוד ניתוח תחבירי שלפיו הרכיב שאת משמש רק<br />
בסיפת התנאי השני:<br />
סיפת התנאי<br />
(=תעשה טוב); אם תיטיב רישת התנאי הראשון: הראשון: [מוטב].<br />
סיפת התנאי השני: שאת (=תישא את עוונך); רישת התנאי השני: ואם<br />
23<br />
לא תיטיב.<br />
בניתוח שמציע קוגוט יש בעיה לשונית – הוי"ו שאמורה להצטרף לרכיב<br />
"שאת", הצטרפה לרכיב "אם". לכן אין להניח שהקורא הישראלי, שאינו<br />
מודע ל"תקלות" תחביריות כאלה, יחשוב על האפשרות הזאת.<br />
ÌˆÚ Ì˘<br />
קוגוט מביא את הניתוח הזה כחלופה לניתוח שאימצו בעלי הטעמים. לדעתו, בכל<br />
הפסוקים הנמנים ברשימת המקראות שאין להם הכרע יש רכיב שיכול להצטרף לרכיב<br />
הקודם לו או לרכיב הבא אחריו. אם בעלי הטעמים ניתחו את הרכיב "שאת" כסיפת<br />
התנאי הראשון, מניח קוגוט חלופה שבה הרכיב מצטרף לתנאי השני (קוגוט, תשנ"ט,<br />
עמ' והרי אפשר למצוא חלופה אחרת, טבעית יותר, שלפיה יצטרף הרכיב<br />
"שאת" לפועל "תיטיב" שקדם לו (האפשרות השנייה בטבלה), וגם כך יתקיים התנאי:<br />
הרכיב שאת יכול להצטרף הן לרכיב הקודם (תיטיב) והן לצירוף הבא (לשמש סיפת<br />
התנאי הראשון). ברויאר (תשנ"ד-תשנ"ה) מראה את הביטוי של שתי האפשרויות<br />
בסימון הטעמים (עמ' לו הצטרף הרכיב שאת לרכיב הקודם היה הרכיב תיטיב<br />
מוטעם במונח (משרת), בניתוחו כסיפת התנאי מוטעם הרכיב תיטיב בפשטא (מפסיק).<br />
:(193<br />
.(84–83<br />
23
אורלי אלבק<br />
258<br />
È˘‰ ÏÏΉ<br />
גם הכלל "רכיב תחבירי יושלם על פי הרכיב האפשרי הקרוב ביותר",<br />
הפועל בעברית <strong>הישראלית</strong>, עשוי להביא את קורא <strong>העברית</strong> מרבדים עתיקים<br />
לידי בחירת פענוח יחיד והתעלמות מפענוחים אחרים המתאפשרים על פי<br />
24<br />
<strong>כללי</strong> <strong>התחביר</strong> של <strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong>. הנה דוגמה:<br />
וַיְהִ י ָעֵ ת הַהִ יא וְיָרָבְעָם יָצָ א מִ ירָלִָם וִַמְ צָ א אֹת אֲחִ ָה הִַ ילֹנִי הַָבִ יא ֶַרֶ ךְ<br />
וְהא מִתְֶַ ה ְַלְמָ ה חֲדָָ ה ְ נֵיהֶם לְבַָ ם ַָ דֶה וִַתְ ֹ אֲחִ ָה ַַלְמָה<br />
הַחֲדָָ ה אֲֶ ר עָלָיו וִַקְרָעֶהָ ְ נֵים עָָ ר קְרָעִ ים (מל"א יא, כט–ל).<br />
כאן נדרש הקורא לפענח את האזכורים: הרכיב "אותו" מתייחס לירבעם כי<br />
אחיה השילוני הוא נושא המשפט השני. למי מתייחס הרכיב "הוא"? על פי<br />
חוקי <strong>התחביר</strong> להלכה הרכיב יכול להתייחס הן לירבעם הן לאחיה השילוני.<br />
אלא שקורא <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong> פועל לפי <strong>כללי</strong> <strong>התחביר</strong> למעשה, ועל פי<br />
הכלל שציינתי לעיל, ייחס הקורא את המאזכר לרכיב הקרוב יותר, כלומר<br />
אחיה השילוני. מובן שגם הכינוי החבור במילת היחס "על" יתפענח<br />
25<br />
כמאזכר של אחיה.<br />
ÌÂÎÈÒ<br />
במאמר זה דנתי בפער שבין הלשון <strong>העברית</strong> המשתקפת במקורות ובין<br />
הלשון בת זמננו. הפער נובע משינויים שחלו בלשון בכל התחומים ובכללם<br />
<strong>התחביר</strong>. טענתי שבתחביר העברי שני רבדים תחביר סובלני להלכה<br />
ותחביר למעשה שיש בו <strong>כללי</strong> סבירות הפועלים בדרך כלל כשאין סיבה<br />
שלא להפעילם. נראה לי ש<strong>כללי</strong> <strong>התחביר</strong> למעשה הושפעו מן <strong>התחביר</strong><br />
בלשונות המוכרות ל<strong>דובר</strong>ים, בייחוד הלשונות ההודו-אירופיות. בלשון<br />
ימינו כדאי להם ל<strong>דובר</strong>ים לנהוג לפי <strong>כללי</strong> <strong>התחביר</strong> למעשה כדי שתצלח<br />
–<br />
24 זה אחד מ"חמישה דברים שנחלקו בהם רב ולוי". ראו פירוט אצל חרל"פ, תשס"ח,<br />
עמ' 92–97.<br />
25<br />
קוגוט (תשס"ב) מראה כי פרשנים מסורתיים זיהו את אחיה השילוני כמסומן של הכינוי.<br />
הוא מעלה את הסברה כי הזיהוי נעשה "בשיטת שימור הנושא שבמשפט הקודם"<br />
(עמ' 167).
ת(<br />
ל(<br />
259<br />
<strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong> <strong>בעיני</strong> <strong>דובר</strong> <strong>העברית</strong> <strong>הישראלית</strong><br />
התקשורת ביניהם. אך בבואם לפענח טקסטים עתיקים עליהם להפעיל את<br />
<strong>כללי</strong> <strong>התחביר</strong> להלכה. כך ייחשפו לפניהם דרכי פענוח נוספות המותרות<br />
בתחביר העברי. והמחנכים בזמננו – עידן של תמורות – תפקידם לחשוף<br />
26<br />
את תלמידיהם ללשון <strong>העברית</strong> <strong>לרבדיה</strong>.<br />
˙¯˜Ó<br />
אגמון-פרוכטמן, מ' (תש"ן). לשונה של ספרות. אבן-יהודה: רכס.<br />
אלבק, א' (תשנ"ה). מפצ"ח מבני"ם; שיטה לניתוח פורמאלי של משפט עברי לא מנוקד.<br />
בלשנות עברית, 39, עמ' 5–27.<br />
אלבק, א' וחרל"פ, ל' (תש"ע). לימודי תעודה בהוראת <strong>העברית</strong> כשפה זרה – ר<strong>עיון</strong>, כיוונים<br />
והדגמה מהקורס בתחביר. הד האולפן החדש, 96.<br />
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/C28D301C-DCDC-4D5F-AA48-<br />
B6E84D5BBA71/109839/10AHCHARATMORIM.pdf<br />
בארי, ט' (תשס"ג). החזן הגדול אשר בבגדאד – פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני. ירושלים:<br />
מכון בן-צבי לחקר ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה <strong>העברית</strong>.<br />
בלאו, י' (תש"ע). תורת ההגה והצורות של לשון המקרא. ירושלים: האקדמיה ללשון<br />
<strong>העברית</strong> (בדפוס).<br />
ברויאר, מ' (תשנ"ד–תשנ"ה). מקראות שאין להם הכרע. לשוננו, נח, עמ' 189–199.<br />
בר-מעוז, י' (תשנ"ט). "ורב יעבד צעיר": דף שבועי מספר 263 לפרשת תולדות. המרכז<br />
ללימודי יהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן.<br />
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/toldot/mao.html<br />
בר-מעוז, י' לא ציון שנה). "הנוסחה הנצחית": דף שבועי מספר 723 לפרשת בראשית.<br />
המרכז ללימודי יהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן.<br />
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bereshit/yba.html<br />
חרל"פ, ל' (תשס"ח). סובב תורה – פשט פרשנות ומשמעות בפרשות השבוע ובמגילות.<br />
ירושלים: מאירים.<br />
חזן, ז'<br />
שס"ח). דגשים בהוראת תחביר. דעת לשון, א, עמ' 199–206.<br />
קוגוט, ש' (תשנ"ט). "הלוא אם-תיטיב שאת": עיונים סמנטיים ותחביריים מכריעים במקרא<br />
שאין לו הכרע. בתוך: ש' שרביט (עורך), מחקרים בלשון <strong>העברית</strong> העתיקה והחדשה:<br />
מוגשים למנחם-צבי קדרי (עמ' 83–89). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.<br />
26<br />
על שילוב משפטים מרבדים עתיקים בלימוד <strong>התחביר</strong> עמדה חזן, תשס"ח.
אורלי אלבק<br />
260<br />
קוגוט, ש' (תשס"ב). המקרא בין תחביר לפרשנות – סוגיות בתחביר המקרא באספקלריה<br />
של הפרשנות היהודית הקלאסית. ירושלים: מאגנס.<br />
רק, נ' (תשנ"ט). מעמדה של "על" בין מילות היחס בעברית המקראית<br />
תחביריים, סמנטיים ומילוניים. עבודת גמר באוניברסיטה <strong>העברית</strong> בירושלים.<br />
בירורים –<br />
Gesenius, W. (1910). Hebrew Grammar (ed. E. Kautzsch), 2 nd English Edition,<br />
Revised by A.E. Cowley. Oxford: Clarendon Press.
Change language