You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
בצוות'? והוא ענה : 'אין אצלנו מספרים'. שאלתי איפוא, אם הוא המפקד או הכוון'. 'לא זה ולא זה', ענה לי. 'אני<br />
הנהג'... בשבילי זה היה ממש הלם. הנהג? והוא מטפל בכוונת?! לאחר מכן הסתבר לי כי כך מקובל בכל שדרות<br />
הגדוד הזה. קודם כל - כולם צנחנים. וכולם יודעים לעשות הכל! ואלה גם לא חילים שאתה נותן להם, סתם כך,<br />
הוראה. להם - צריך להסביר. כולם שם ראש <strong>גדול</strong> ולא סתם ממלאי הוראות."<br />
אבי שדמי: "נוצרה יחידה צבאית שהיא עולם שלם בפני עצמו. זהו גדוד שיצר לעצמו יישות ועצמאות משלו. ואם<br />
נשאלת השאלה למה נהג בגדוד צריך גם להיות רגם, התשובה בעצם פשוטה: כאשר אתה צונח, אינך יכול לדעת<br />
מראש מי יגיע בשלום ומי, חלילה, ישבור רגל. לכן כולם צריכים לדעת את כל המלאכות וזה מה שקורה בגדוד<br />
הזה".<br />
האווירה המיוחדת הזו, הביאה למיעוט בבעיות משמעת. כמעט שלא היה צורך להעניש, והעונש החמור ביותר<br />
היה - הרחקה מן הגדוד. "פעם אחת," מספר יעקב צור, "היינו בתעסוקה בקו ואחד מאנשי הצוותים קילל את<br />
מ"פ המפקדה והתפרע באופן שאינו מקובל אצלנו. הקצינים לחצו עלי להכניס אותו לבית סוהר. העמדתי אותו<br />
למשפט, ולאחר שהסתבר לי כי העובדות שבהן הואשם נכונות, אמרתי לו: 'אם אתה מתנהג כך, אני מגרש אותך<br />
מן הגדוד'. החייל נדהם, אך קיבל את גזר הדין, נטל את חפציו ויצא אל הכביש לתפוס טרמפ. לאחר זמן מה חזרו<br />
שניים מקציני הגדוד מחופשה, באו אלי ושאלו : 'מה קרה עם החייל הזה? ש' אלתי מדוע הם מתעניינים. והם ענו:<br />
'כי הוא יושב ליד הכביש ובוכה'. המקרה הזה יכול להמחיש איך העונש הזה של הרחקה נחשב חמור הרבה יותר<br />
ממאסר!". רן כהן מאחר את דבריו של יעקב צור ומוסיף נאלצתי לומר למישהו שאני לא סומך עליו, זה<br />
היה חמור מכל עונש מקובל. אני זוכר שפעם בא אלי אחד מאנשי היחידה וטען שאינו יכול לצנוח כי הוא אינו<br />
מרגיש בטוב. ידעתי שזה תירוץ וכי הסיבה האמיתית לחוסר רצונו לצנוח היא פחד. אמרתי לו גם אני<br />
לא הולך לצנוח כי אני אוהב את זה, ואני לא דורש ממך לצנוח מתוך אהבת הצניחה. אני צונח כי מדינת ישראל<br />
זקוקה לגדוד מוצנח של ארטילריה. אז - או שאתה בא ואז אנחנו ביחד, או שאתה לא בא ואז אתה יכול לעוף<br />
מפה! הוא עלה למטוס וצנח...<br />
"כל העניין של עונשים וטרטורים לא היה קיים אצלנו, כי לא היה צורך בדברים האלה בגדוד הזה. 'לכולם היתה<br />
גאווה אדירה להיות שייכים לגדוד, ועד היום יש חיילים, כמעט בני חמישים, שמסרבים בכל תוקף לעזוב את<br />
הגדוד"...<br />
: 'תשמע,<br />
: "אם<br />
למרות ההישגים של היחידה, היה עליה להתמודד, כמעט בכל שנות קיומה, עם קושי מסויים בתקשורת. עם<br />
מפקדי הצנחנים היחסים היו אמנם מצויינים, אבל הצנחנים לא הצליחו להתגבר על התחושה, כי קיימת סתירה<br />
מהותית בין צנחנים לבין תותחנים. הסיפור הבא ימחיש זאת. רפול צפה פעם בתרגיל של ירי ארטילרי וניסה<br />
להתערב במתן פקודות האש של התותחנים. "הוא פשוט היה משוכנע, שההבנה שלו את השטח, כאיש חי"ר,<br />
טובה משלנו", מספר יעקב ברקת. "כאשר רפול שמע פקודת טווח שלנו 'ימינה למשל, הוא לא יכול עוד<br />
להתאפק ואמר: 'מה פתאום 200? אני מתערב איתכם שזה 1200'! בשלב מסויים החלטנו להמחיש לו שהוא<br />
טועה. 'הסכמנו' לתקן את הטווח על-פי ההנחיות שלו והפצצה, כמובן, עפה לכיוון אחר לחלוטין מן המטרה<br />
שעליה נועדה לנחות. לשבחו של רפול ייאמר, שהוא הודה מיד בטעות שלו, אבל הוא לא ויתר ואמר לנו : 'טוב, פה<br />
ניצחתם. עכשיו נראה אם אתם יודעים לירות ברובה'... המשימה הוטלה על יוחאי קורן ז"ל. רפול אמר לו- 'אתה<br />
רואה שם את החבית, 300 מטר לפנים? תירה בה' . יוחאי כרע בשקט, כיוון את הרובה והכניס במדוייק כדור אחר<br />
כדור, עד תום המחסנית, ישר לתוך החבית. ורפול? רפול הציץ בקורן מזווית עינו, חבש את הכובע האוסטראלי<br />
המפורסם שלו, עלה על האוטו שלו ונסע".<br />
'200<br />
אך בכל אלה לא היה כדי לפגוע בהערכה של מפקדי הצנחנים לביצועי היחידה. אחד ממפקדי חטיבת הצנחנים<br />
ביקש פעם, בתום תרגיל, לכנס את חיילי הארטילריה המוטסת עד לאחרון הרגמים, שמטבע הדברים נמצאים<br />
תמיד מעט מאחור, ואינם צופים ישירות אל היעד המותקף. כאשר התכנסו כל הסוללות אמר אותו מח"ט משפט<br />
קצר אחד : "חבר'ה, אחרי הביצועים שלכם היום, הדבר היחיד שאני רוצה הוא, שאם תהיה מלחמה, אתם תהיו<br />
צמודים אלי".<br />
תופסים תנופה<br />
11
Change language