You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
חכמת<br />
נשים<br />
בתכנון חתונה נפגשים חלומות עם פרטים ארגוניים<br />
ואף עם אילוצים. מה שנראה בתחילתו כאילוץ של<br />
בדיעבד יכול להיות עם הזמן דגם של לכתחילה.<br />
עם השנים נוצר במקומותינו נוסח מקובל<br />
למבנה חתונה. אחרי החופה נכנסים החתן<br />
והכלה לחדר ייחוד, והאורחים אוכלים<br />
את פתיחת הסעודה - סלטים ומנת<br />
ביניים. אחרי כשלושת רבעי השעה<br />
מצטרפים החתן והכלה לאורחיהם,<br />
ורוקדים כשעה. אז מתיישבים לאכול מנה<br />
עיקרית, רוקדים סבב ריקודים שני, ולבסוף מוגשת<br />
מנה אחרונה ומברכים ברכת המזון.<br />
עקב קריאת הרבנים לחסוך בהוצאות החתונה,<br />
משפחות רבות מוותרות על מנת הביניים. צעד זה<br />
מוצלח מבחינה נוספת: מדוע להכביד על הגוף בעודף<br />
אוכל רוב האנשים שאוכלים הרבה בסוף מצטערים<br />
ומתלוננים. אך כיצד מסדרים את תוכנית החתונה<br />
כעת בשתי חתונות בהן השתתפתי לאחרונה ראיתי<br />
שני פתרונות שונים.<br />
בחתונה אחת נפתח סבב הריקודים הראשון<br />
אחרי סלטים בלבד, מתוך הנחה שלחמנייה וירקות<br />
די מקבילים לארוחת ערב בבית וממילא משביעים<br />
מספיק. במקרה כזה צריכים החתן והכלה לקצר מעט<br />
את הזמן המתוק של חדר הייחוד )קצת קשה, אך הרבה<br />
חתונה קצת אחרת<br />
הרבנית טל רחמני<br />
תגובה על מאמר הרבנית צור )'מעיני הישועה', פרשת תרומה(<br />
הרב צבי שפיגל, ראש ישיבת קול מבשר<br />
קראנו את מאמרך והזדהינו מאוד. כמעט בכל<br />
משפחה )גם במשפחתנו( יש ילדים שאינם<br />
מתאימים למדדים של הישיבות והאולפנות<br />
שאליהם היינו רוצים שיגיעו.<br />
לצערי, למרות שבהצהרות אנו מעמידים את<br />
המידות והאישיות בראש סולם החשיבות, בפועל<br />
רבים מהמוסדות נותנים משקל מרכזי )מדי( להישגים<br />
הלימודיים. האכזבות והתסכולים של הילדים שלא זכו<br />
להתקבל גדולים, בנוסף לפגיעה בדימוי העצמי ועוד.<br />
ואולם, כראש ישיבה תיכונית אני מבקש להאיר<br />
נקודת מבט נוספת. לעניות דעתי, לציבור שלנו יש<br />
חלק ב"גובה הרף" שמציבות הישיבות והאולפנות.<br />
אסביר את כוונותיי מתוך ניסיוננו.<br />
הישיבה שלנו היא ישיבה בעלת אופי משפחתי<br />
חם ותומך, שמאמינה בבניין האישיות כערך מוביל.<br />
התלמידים הלומדים אצלנו הם בעלי אפיונים מגוונים.<br />
זכינו, במהלך השנים, לתת מענה גם לתלמידים שהיו<br />
להם קשיים לימודיים ורגשיים. אין הנחתום מעיד על<br />
עיסתו, אבל שביעות הרצון של תלמידינו ושל הוריהם<br />
טובה, וב"ה התלמידים אוהבים את הישיבה. הקשר<br />
עם הבוגרים נשמר משך שנים, גם אחרי שהם מסיימים<br />
את לימודיהם.<br />
ואולם למדנו במהלך השנים שכאשר קיבלנו ילד<br />
מורכב יותר, ואחרי שזכינו בסיעתא דשמיא ובעבודה<br />
חינוכית להוציא פירות טובים, פעמים רבות אותה<br />
משפחה שהייתה מרוצה מאוד לא שלחה את הילדים<br />
האחרים שלה; כי אם אנחנו מקבלים ילדים מורכבים,<br />
את הילדים האחרים שלה היא תשלח לישיבות<br />
"טובות" וכן "אם הסכמתם לקבל את הילד של פלוני,<br />
לא נשלח אליכם את ילדנו" )למרות שמדובר באנשים<br />
שגרים באותה קהילה(.<br />
שנים טובות עוד לפניהם בע"ה(. גם סבב הריקודים<br />
קצר יותר, אולי אנשים עוד רעבים. זמן החתונה הכולל<br />
נהייה קצר במעט. האם זה חיסרון<br />
בחתונה שנייה הוגשה גם המנה העיקרית<br />
בצמוד לסלטים )פתרון טוב לאנשים<br />
שמתביישים לבקש את החומוס<br />
שנמצא רחוק מימין ואת המטבוחה<br />
שנמצאת רחוק משמאל, ובסוף<br />
נשארים רעבים(. ואז ניגשו כולם לסבב<br />
ריקודים אחד, לפני המנה האחרונה וברכת<br />
המזון. כיוון שרוב הסעודה נגמר - המלצרים יכלו<br />
לקפל מספר שולחנות ולהגדיל את רחבת הריקודים.<br />
בחתונה זו היה הכל - קבלת פנים, חופה, סעודה,<br />
ריקודים. ולמרות זאת, היא הייתה קצרה יותר אף<br />
מהראשונה. לא בטוח בכלל שזה חסרון. תמיד יש<br />
אורחים שגרים רחוק, ונהיגה בעייפות מסוכנת, כידוע.<br />
לקרובי המשפחה צריך להישאר כוח לעוד שבוע של<br />
חגיגות. והמרוויחים העיקריים הם, לדעתי, החתן<br />
והכלה, שיוכלו להתחיל את חייהם החדשים לפני אחת<br />
בלילה )אני עוד זוכרת את שמחתם של הזוגות שנישאו<br />
במלחמת המפרץ בצוהריים, והגיעו לבתיהם החדשים<br />
בתחילת הערב, כשהם רעננים יחסית(.<br />
ובכן, נקודה למחשבה. אולי כשמגישים פחות דווקא<br />
נותנים יותר<br />
מניסיוננו למדנו שבכיתה מגוונת יש יותר<br />
יתרונות מחסרונות. נכון שקצת יותר קשה<br />
לעבוד איתה בעבודה חינוכית, אבל בסוף<br />
התהליך, כפי שמעידים הבוגרים, הרווח<br />
הוא גדול. למדנו שבמהלך ארבע שנים<br />
הילדים לא מפסידים, וכל אחד, בסופו של<br />
תהליך, מתפתח על-פי אישיותו והרקע המשפחתי<br />
שלו. אם יש השפעה שלילית היא בדרך כלל מהחברה<br />
ביישוב ממנו התלמידים מגיעים ולא ממה שמתרחש<br />
בישיבה. נכון שגם בגישה המקבלת מגוון תלמידים<br />
יש גבולות. הגבולות הם היכולות החינוכיות שלנו,<br />
שיתוף הפעולה של התלמיד והתקדמותו, והשאלה<br />
אם יש לו השפעה שלילית על האחרים.<br />
תופעה חברתית מעניינת: ככל שהמוסד מציב רף<br />
גבוה יותר לקבלת תלמידים, כולל הישגים לימודיים,<br />
כך המוסד מבוקש יותר. ככל שהמוסד מוכן להתמודד<br />
עם תלמידים מגוונים יותר, הוא מבוקש פחות.<br />
ביצירת הנורמה יש חלק משמעותי לציבור!<br />
לא זכיתי ללמוד בנערותי בישיבה תיכונית, למדתי<br />
בתיכון ממלכתי. המוסד קיבל את כל תלמידי האזור<br />
שהיו מעוניינים ללמוד בו. בנושא יכולות הלימוד<br />
השונות התמודד התיכון הממלכתי באנמצעות תוכניות<br />
לימוד שונות: כיתה מקצועית, כיתה שעסקה בלימודים<br />
הומאניים וכיתה שעסקה בלימודים ריאליים.<br />
היינו מחזור מאוחד להפליא. הצוות היה אכפתי<br />
ואוהב. למדתי שאפשר להקים מוסד שאוכלוסיית<br />
התלמידים שלו מגוונת )אז נכון שכשמדובר באווירה<br />
תורנית יש ממד נוסף שצריך להתייחס אליו, אבל<br />
עדיין נראה לי שיש מה ללמוד(. נקודה למחשבה...<br />
אגב, נשמח לקבל את בנכם לישיבתנו, אם תחשבו<br />
שאנו ראויים לו.<br />
לרב חיים ולרבנית ימימה ולכל משפחת מזרחי. מזל טוב להולדת הבן.<br />
יהי רצון שתזכו לגדלו לתורה, חופה ומעשים טובים. מאחלים משפחת מעייני הישועה<br />
הליכות ביתה<br />
עניית אמן<br />
הרב אליעזר מלמד<br />
שאלה: האם אדם ששומע ברכה מיהודי<br />
חייב לענות אמן<br />
תשובה: אכן, השומע ברכה מאדם מישראל<br />
חייב לענות אחריו אמן )שו"ע או"ח רט"ו, ב'(.<br />
ואמרו חכמים )ברכות נ"ג, ב'(: "גדול העונה אמן<br />
יותר מן המברך". ואומנם זה שאמר את הברכה<br />
זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר<br />
לענות אמן; אבל מעלת העונה אמן גבוהה<br />
ממעלת המברך, ולכן בסוף שכרו גדול יותר.<br />
והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה ושבח בדבר<br />
מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה מתרומם<br />
מתוך כך אל כלל האמונה.<br />
שאלה: מה צריך לכוון בעת עניית אמן<br />
תשובה: ראשית לכוון שאני מאמין בד'. בנוסף<br />
לכך, העונה אמן צריך לכוון באופן מפורט<br />
כי אמת היא מה שאמר המברך; שאם בירך,<br />
למשל, "המוציא לחם מן הארץ", יכוון העונה<br />
'אמן': אמת היא שד' מוציא את הלחם מן<br />
הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת<br />
"חונן הדעת", יכוון גם: הלוואי ויחון אותנו<br />
בדעה )שו"ע קכ"ד, ו', מ"ב כ"ה(.<br />
ומי שעונה אמן בכוונה, מעלתו גדולה. ואמרו<br />
חכמים )שבת קי"ט, ב'(: "כל העונה אמן בכל כוחו<br />
- פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר )ישעיהו כ"ו, ב'(:<br />
"ּפִתְחּו ׁשְעִָרים ו ְי ָבֹא גֹוי צַּדִיק ׁשֹמֵר אֱמֻנ ִים".<br />
וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' -<br />
'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי<br />
של אמונה בד'. ומי שלמרות החושך וההסתר<br />
שבעולם הזה שומר אמונים לד' ועונה 'אמן' בכל<br />
כוחו, הרי שהוא דבק באמת בד', ופותחים לו<br />
שערי גן עדן.<br />
שאלה: כיצד צריך לענות אמן<br />
תשובה: אמרו חכמים שנכון לענות "בכל<br />
כוחו", וביארו המפרשים שהכוונה בכל כוח<br />
כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול, שעל-<br />
ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית האמן. ועוד,<br />
שלענות בקול משמע לעורר את הכוונה ולהרבות<br />
קידוש ד' בעולם.<br />
אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של<br />
המברך )שו"ע קכ"ד, י"ב(. ואם רוצה להגביה את<br />
קולו מעט יותר, כדי לעורר את השומעים שיענו<br />
גם הם, מותר )מ"ב מ"ז(.<br />
ולא יאריך באמירת 'אמן' וגם לא יקצר, אלא<br />
יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן'<br />
)שו"ע קכ"ד, ח'(. וכיוון שעניית 'אמן' מבטאת<br />
את היחס של האדם לאמונה בד' יתברך,<br />
ממילא הצורה שבה אדם עונה אמן משפיעה על<br />
החיים שאדם מקבל מד'. וזה שאמר בן עזאי:<br />
"כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים,<br />
חטופה - ייחטפו ימיו, קטופה - ייקטפו ימיו.<br />
וכל המאריך באמן - מאריכין לו ימיו ושנותיו"<br />
)ברכות מ"ז, א'(. לפיכך, לא יחטוף את האמן,<br />
לומר אותה לפני שהמברך סיים את הברכה.<br />
ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או<br />
להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את<br />
עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת<br />
'אמן יתומה' )שו"ע קכ"ד, ח'(.<br />
12
Change language