חברה ושונות בעולמם של חכמים
חברה ושונות בעולמם של חכמים
חברה ושונות בעולמם של חכמים
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
259<br />
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„<br />
ÌÈÓÎÁ Ï˘ ÌÓÏÂÚ· ˙e¢ ‰¯·Á<br />
סיפורי האגדה <strong>של</strong> חז"ל משקפים התייחסות רבת אנפין לנושאים<br />
חברתיים מגוונים, כגון חשיבה פלורליסטית, ביקורת חברתית ואף יחס<br />
לשונה.<br />
ה<strong>חברה</strong> החז"לית הייתה בעיקרה הומוגנית באורחותיה והתאפיינה<br />
בהקפדה על שמירת המצוות קלה כחמורה והסתפקות במועט, הן<br />
מטעמים אידיאולוגיים והן כתוצאה מהקדשת רוב הזמן ללימוד תורה,<br />
מה <strong>של</strong>א הותיר זמן רב לפרנסה. חז"ל אף השתדלו לשמור על אופיה<br />
הייחודי <strong>של</strong> חברתם, מתוך חשש <strong>של</strong>א ייכ<strong>של</strong>ו באיֿההקפדה בקיום<br />
המצוות <strong>של</strong> העולם שמחוץ לכותלי ביתֿהמדרש. אף המונחים "עם<br />
הארץ" לעומת "חבר", הרווחים במקורות חז"ל, מעידים על הרצון לשמור<br />
על <strong>חברה</strong> ייחודית.<br />
עם זאת, חז"ל ניסו להשתלב ב<strong>חברה</strong> ה"חיצונית" ולהשפיע עליה בדרכים<br />
שונות מתוך הבנה בצורך בקבלת השונה והשונות.<br />
השונות בין שתי החברות - הייחודית והכללית - והצורך בהתמודדות<br />
נאותה עם הקשיים הנובעים מכך, יצרו מתחים בחיי חז"ל המשתקפים<br />
בסיפורי האגדה <strong>של</strong> חז"ל בעלי האופי הדרמתי רוויי המאבקים.<br />
במאמר זה ננסה לפתוח צוהר לעולמם הרוחני <strong>של</strong> חז"ל ביחסם לשונה.<br />
‡Â·Ó<br />
אף שהקדישו <strong>חכמים</strong> את מרבית זמנם ללימוד תורה בביתֿהמדרש, הם לא היו<br />
מנותקים מה<strong>חברה</strong> המצויה מחוץ לכתליו, הגם שהיא מייצגת את עולם החומר<br />
1<br />
ולעתים את הבורות, מושגים שאינם מקובלים <strong>בעולמם</strong> הרוחני <strong>של</strong> ה<strong>חכמים</strong>.<br />
עיינו, לדוגמה, בפרקי אבות ה, ד: "כך היא דרכה <strong>של</strong> תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה<br />
תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל...", וכן שם ד, יב: "רבי מאיר<br />
אומר, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה...", וכיו"ב הרבה דוגמאות נוספות.<br />
.1
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 260<br />
התייחסותם <strong>של</strong> חז"ל ל<strong>חברה</strong> העממית חושפת רובדי עומק <strong>של</strong> הבנת החיים, מתוך<br />
ה<strong>של</strong>כת לימוד התורה כמפענח תופעות במציאות הסובבת את לומדיה.<br />
מגוון הנושאים החברתיים שבהם עוסקות אגדות חז"ל רחב ביותר ונוגע כמעט<br />
בכל שטחי החיים.<br />
את עולמם הרוחני <strong>של</strong> חז"ל ניתן ללמוד הן מההלכה והן מהאגדה המשקפת אמנם<br />
את עולם ההלכה אך אין מטרתה לפסוק אותה, ולכן היא חופשית יותר בדרכי<br />
התבטאויותיה. אחת הדרכים שבהן הביעו חז"ל את לבטי רוחם היא סיפורי<br />
ה<strong>חכמים</strong>, אותן אפיזודות הלקוחות מחייהם <strong>של</strong> חז"ל שסופרו בביתֿהמדרש ואשר<br />
שובצו בתלמודים ובספרות המדרש.<br />
במאמר זה אני מבקש להדגים את דרך התמודדותם <strong>של</strong> חז"ל עם היחס לשונה,<br />
ואעשה זאת באמצעות עיון במספר סיפורי אגדה העוסקים בנושא זה. נעמוד<br />
2 וביקורת<br />
תחילה על שני מאפיינים מרכזיים בעולמו <strong>של</strong> ביתֿהמדרש: פלורליזם<br />
3<br />
עצמית.<br />
כידוע, "פלורליזם" הנו מושג רבֿמשמעי. בדיסצפלינות שונות נוכל למצוא הגדות<br />
שונות <strong>של</strong>ו. בין היתר מדובר ב<strong>חברה</strong> המורכבת מפרטים הנבדלים זה מזה<br />
המאפשרת להם לשמור על ייחודם וזהותם העצמית. הפלורליסט סובר שיש מספר<br />
קריטריונים לשיפוט מערכות מוסריות, גם אם יותר ממערכת ערכים אחת ניתנת<br />
להצדקה.<br />
נהוג להבחין בין חשיבה פלורליסטית לבין התנהגות פלורליסטית, זאת משום<br />
שהמציאות מוכיחה <strong>של</strong>א תמיד קיימת תאימות בין אמונתו <strong>של</strong> האדם בערכים או<br />
בדרך חיים מסוימת לבין יישום הדברים בפועל. ייתכן אפוא שאף מי שאינו דוגל<br />
בפלורליזם ינהג כלפי אחרים באופן פלורליסטי, וגם להפך.<br />
לחשיבה פלורליסטית יש מאפיינים קוגנטיביים המאפשרים לאדם להכיר במורכבות<br />
המציאות, מאפייני אישיות המאפשרים לו לדבוק בהכרה זו ולא להכחישה, ועמדה<br />
ערכית המעניקה לו הנמקה ומוטיבציה לאמץ חשיבה פלורליסטית.<br />
בתחום הפלורליזם המוסרי ניתן לציין את ההכרה בקיומן <strong>של</strong> דעות סותרות על<br />
הנורמות הבסיסיות וערכי המוסר לגבי יחסי אדם לחברו, והאמונה כי יש יותר<br />
ממערכת אחת הניתנת להצדקה. מאפיין זה הוא הקרוב יותר לעולם ביתֿהמדרש.<br />
על יחס חז"ל לריבוי הדעות ראו למ<strong>של</strong> פרנקל, 1966, א, עמ' 61.<br />
על כך ראו לדוגמה, הנ"ל, 1981, עמ' 104.<br />
.2<br />
.3
261<br />
‡Â·Ó<br />
האווירה ששררה בביתֿהמדרש הייתה בעיקרה פלורליסטית, אך אין זאת אומרת<br />
<strong>של</strong>א פרצו מחלוקות קשות, <strong>של</strong>א תמיד, כפי שנראה להלן, נגמרו בכי טוב. עם<br />
זאת, כפי שניווכח לראות, נקודת המוצא הייתה פלורליסטית.<br />
בגלל האופי הדרמתי המאפיין את סיפורי האגדה <strong>של</strong> חז"ל, נמצא את התייחסות<br />
אל השונה אגב התמודדות עם דילמות מוסריותֿחברתיות בתוך בית המדרש<br />
ומחוצה לו.<br />
המאפיין השני הוא, כאמור, ביקורת עצמית. חז"ל נהגו לבקר את עצמם ואת זולתם<br />
ללא משואֿפנים ובשכיחות גבוהה. עלֿכן נמצא בסיפורי האגדה ביקורת על החכם<br />
שעליו מסופר הסיפור או על חברת ה<strong>חכמים</strong> שאליה הוא משתייך. בכך שימש<br />
הסיפור גם כמוסרֿהשכל לשומעיו, וב<strong>של</strong>ב מאוחר יותר - לקוראיו. לא תמיד<br />
הביקורת גלויה; לרוב, בגלל אופיו <strong>של</strong> סיפור האגדה <strong>של</strong> חז"ל שהנו קצר עד כדי<br />
מיניאטורי, יש לחשוף את הביקורת באמצעים ספרותיים מתאימים.<br />
בין שאר הנושאים שאליהם מתייחסת הביקורת העצמית <strong>של</strong> חז"ל, נמצא היחס<br />
<strong>של</strong> <strong>חכמים</strong> אל השונה בסיטואציות מגוונות.<br />
עוד נציין שמכיוון שמדובר בחברת אנשים שאינה הומוגנית, קשה לקבוע<br />
חדֿמשמעית שהיא דגלה בערך חברתי מסוים ללא סייג, אך ניתן להצביע על כיווני<br />
מחשבה שכיחים שמופיעים גם באגדות חז"ל.<br />
תחום הביקורת חשוב לנושא שבו אנו עוסקים משום <strong>של</strong>רוב הוא מעיד שהסיפור<br />
הובא לביתֿהמדרש כדי להביע ביקורת על התנהגות בלתי סובלנית מצד חכם<br />
מסוים או מצד חברת ביתֿהמדרש כלפי אחד מהחברים.<br />
:Ì‚¯˙<br />
ÌÈÂȯ·Ï ÒÁȉ<br />
,‡"Ú ,È ˙Âί· ,ÈÏ··‰ „ÂÓÏ˙·<br />
4<br />
:¯ÙÂÒÓ<br />
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר<br />
והוו קא מצערו ליה טובא,<br />
הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי<br />
היכי דלימותו.<br />
אותם בריונים שהיו בשכונתו <strong>של</strong> ר' מאיר,<br />
והיו מצערים אותו הרבה<br />
היה ר' מאיר מבקש עליהם רחמים<br />
[=התפלל עליהם] שימותו<br />
4. לניתוח הסיפור <strong>של</strong>הלן ראו מוניקדם, תשנ"ט, עמ' 74-36.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 262<br />
אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? -<br />
משום דכתיב: (תהלים קד) יתמו חטאים,<br />
מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד,<br />
שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם,<br />
כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם?<br />
אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה<br />
- ורשעים עוד אינם.<br />
בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.<br />
אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? משום<br />
שנאמר: "יתמו חטאים...? [תהלים קד,<br />
לה] וכי כתוב: "חוטאים"? "חטאים"<br />
כתוב! ועוד, השפל לסוף הפסוק:<br />
"ורשעים עוד אינם" כיוון שייתמו חטאים<br />
- ורשעים עוד אינם! אלא, בקש עליהם<br />
רחמים שיחזרו בתשובה - "ורשעים עוד<br />
אינם".<br />
ביקש עליהם רחמים וחזרו בתשובה.<br />
בסיפור זה ניתן לדון משתי זוויות ראייה: היחס לבריונים לפי ר' מאיר וברוריה<br />
אשתו והיחס השונה <strong>של</strong> שני הגיבורים ללימוד התורה.<br />
Â˙˘‡ ‰È¯Â¯· Ï˘ ‰˙˘È‚ ¯È‡Ó '¯ ÈÙÏ ÌÈÂȯ·Ï ÒÁȉ<br />
תגובתו <strong>של</strong> ר' מאיר להצקת הבריונים מציגה גישה אגוצנטרית המביעה חוסר<br />
סובלנות. ר' מאיר כלל אינו מנסה להתמודד עם הבעיה, עובדה המעידה על חוסר<br />
אמון בשינוי התנהגותם <strong>של</strong> הבריונים. הוא אינו בוחן את הבעיה במלוא מורכבותה,<br />
ואינו רואה בבריונים אנשים פרטיים אלא דמויות סטראוטיפיות - סמלים<br />
חדֿממדיים, המייצגים דבר אחד - החטא.<br />
סופו <strong>של</strong> הסיפור מעיד על טעותו, שהרי הבריונים אכן חזרו בתשובה.<br />
לעומתו, ברוריה אשתו, מציגה הסתכלות רחבה המתייחסת למרכיבי הבעיה, ועיקר<br />
חשיבותה הוא בהצגת הערכתה שהבריונים מסוגלים להשתנות.<br />
במילים אחרות: לפנינו גישה פלורליסטית לעומת גישה אגוצנטריתֿסטריאוטיפית.<br />
‰¯Â˙‰ „ÂÓÈÏÏ Ìȯ·Ȃ‰ È˘ Ï˘ ‰Â˘‰ ÒÁȉ<br />
ברוריה מגיבה בדרך שאינה אופיינית לאישה בתקופתה - בדרך למדנית המתאימה<br />
לביתֿהמדרש.<br />
בלימודה ניכרת דקדקנות ויסודיות במילים, גישה האופיינית דווקא לר' מאיר, 5 חכם<br />
6<br />
מופלג, מגדולי התנאים, שאמנם מוצג כסובלני במספר סיפורי אגדה <strong>של</strong> חז"ל,<br />
אך בסיפור זה הוא נכ<strong>של</strong> משום <strong>של</strong>א השתמש בתורה בצורה נכונה כדי לפתור<br />
את הבעיה, אלא נתן לפרץ רגשותיו להכתיב את מהלכיו.<br />
"כל הרואה ר' מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנם זה בזה[=בחריפות ובפלפול]"<br />
(סנהדרין, כד, ע"א).<br />
עיינו, לשם דוגמה, בסיפור האישה היורקת המופיע בירו<strong>של</strong>מי, סוטה פ"א ה"ד, ובמקבילות:<br />
.5<br />
.6
263<br />
‡Â·Ó<br />
העובדה שדווקא האישה מוצגת בסיפור כמייצגת את הצד הלמדני, היא הוכחה<br />
נוספת לגישה הפלורליסטית <strong>של</strong> חז"ל, אף שאין מקרה זה יכול לשמש כפרט הבא<br />
ללמד על הכלל בנוגע לנשים הבקיאות בתלמוד תורה בספרות חז"ל. ייתכן שגם<br />
לשם כך הובא הסיפור לביתֿהמדרש, דהיינו כדי למתוח ביקורת על הימנעות חז"ל<br />
מהוראת תורה לנשים.<br />
הסיפור הבא מציג התמודדות עם בעיית הבריונות, אך בגישה שונה:<br />
תרגום:<br />
7<br />
תלמוד בבלי, סנהדרין לז, ע"א:<br />
הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא,<br />
דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו<br />
בתיובתא.<br />
והוו קפדי רבנן.<br />
כי נח נפשיה דרבי זירא<br />
אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה<br />
דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן<br />
רחמי?<br />
הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה.<br />
בריונים שהיו בשכנותו <strong>של</strong> רבי זירא היה<br />
מקרב אותם כדי שיחזרו להם בתשובה.<br />
והיו מקפידים <strong>חכמים</strong>.<br />
נפטר רבי זירא.<br />
אמרו: "עד היום היה קטינא חרוך<br />
השוקיים שהיה מבקש עלינו רחמים,<br />
עכשיו מי מבקש עלינו רחמים?"<br />
הרהרו בלבם תשובה ועשו תשובה.<br />
כאשר אדם נתקל בבריונים בשכנותו הוא יכול להתעלם מנוכחותם, להתעמת עמם<br />
או לנסות להשיבם למוטב. ר' זירא בחר בדרך הקשה, אלא שהמספר מעיד עליו<br />
שהוא לא פעל במטרה להציל את רק נפשו אלא: "היה מקרב אותם כדי שיחזרו<br />
ל ה ם בתשובה".<br />
המתח הדרמתי בסיפור מתעצם משום שמעגל הנפשות הפועלות מתרחב: ר' זירא<br />
מתעמת גם עם חברת ה<strong>חכמים</strong> המתנגדת למערכת היחסים שרקם עם הבריונים.<br />
אין המספר מנמק את התנגדות ה<strong>חכמים</strong>. ייתכן שהם ראו במעשיו מתן הכשר<br />
למעשי הבריונים; ייתכן שהם חששו מ"מראית העין" <strong>של</strong> הבריות שיטילו דופי<br />
בחברת ה<strong>חכמים</strong> שר' זירא מייצגה בסיפור זה, המנהלת מערכת יחסים <strong>של</strong> קרבה<br />
עם בריונים על כל המשתמע מכך; אך ייתכן, כפי שהמשך הסיפור יכול לרמוז,<br />
שהם חששו שהבריונים אינם חוזרים בתשובה כי הם סומכים על ר' זירא "שהיה<br />
מבקש עליהם רחמים".<br />
ויקרא רבה, ט; במדבר רבה, ט; דברים רבה, ה.<br />
7. לניתוח הסיפור ראו ברקאי [הכהן], 1986, עמ' 21 ואילך.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 264<br />
בין כך או כך, חברת ה<strong>חכמים</strong> מקפידה עם ר' זירא על יחסו אל הבריונים, מכיוון<br />
- ניתן להניח - שהם התרו בו לבל ימשיך בדרכו והוא לא נענה להם (ייתכן אף<br />
שקפדנותם [=כעסם העז] גרם למותו). בכך, לגבי דידנו, הם מייצגים את התפיסה<br />
החברתית הסטריאוטיפית, המתייחסת לתופעה ה<strong>של</strong>ילית אך אינה פונה לפרטים,<br />
לבריונים עצמם, ומנסה לשנות את דרכם, או לפחות אינה רואה את עצמה מחויבת<br />
לנושא.<br />
לעומתם, ר' זירא מייצג את הגישה הסובלנית הרואה בבריון את דמות השונה<br />
שפנה לדרך ה<strong>של</strong>ילית ושיש לסייע לו לחזור למוטב, במקרה זה "לחזור ל ו<br />
בתשובה", לא רק לשם הרווחה שתבוא ל<strong>חברה</strong>, אלא לשם עצמו, כדי שיוציא<br />
מעצמו את המיטב.<br />
הסיפור חושף את הרגישות הרבה שהייתה בבריונים - הם לא לעגו לר' זירא הנכה<br />
"חרוך השוקיים", אלא העריצו אותו. בכך מגלה המספר את דעתו שדווקא<br />
הבריונים הקשוחים ידעו לקרב את השונה, את הנכה, כלומר שמערכת היחסים בין<br />
ר' זירא והבריונים הייתה על צד <strong>של</strong> התקרבות הדדית, ולא כפי שניתן היה להבין<br />
מתחילת הסיפור שרק ר' זירא קירבם, וייתכן שזו הייתה סיבה נוספת לקפדנותם<br />
<strong>של</strong> ה<strong>חכמים</strong>.<br />
עמדת המספר במקרה דנן אינה חדֿמשמעית: ממסד שאינו "מקפיד" ייתכן <strong>של</strong>א<br />
יצליח להיטיב את דרכם <strong>של</strong> פורצי גדר, אך גם ממסד <strong>של</strong> "מקפידים" בלבד לא<br />
יצליח במשימתו. אין ספק שמערכת יחסים מיוחדת ולא חדֿמשמעית בין הבריונים<br />
לבין יוצאי הדופן יש בה פוטנציאל מיטיב. ייתכן שבכך בחר המספר לאתגר את<br />
חברת ה<strong>חכמים</strong> לפעולה עצמאית אף אם היא כנגד הממסד, דהיינו קריאה<br />
להתנהגות נונקונפורמיסטית לשם טיפול נאות בשונה ושילובו ב<strong>חברה</strong> המתוקנת.<br />
ÂÈχ ˙¯Î˙‰Â ‰Â˘‰ ÏÚ ˙‡˘˙‰ Ï˘ ÒÁÈ<br />
8<br />
בתלמוד הבבלי, תענית כ, ע"א, מסופר:<br />
תנו רבנן: [שנו רבותינו]<br />
מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדור מבית רבו,<br />
והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה,<br />
והיתה דעתו גסה עליו מפני <strong>של</strong>מד תורה הרבה.<br />
הנוסח לפי מהד' מלטר. לניתוח סיפור זה ראו פרנקל, 2001, עמ' 197-189; ספרות אגדה,<br />
א (תשס"ב), עמ' 31-30 ובהפניות הביבליוגרפיות - שם, עמ' 32; ועוד ראו ברקאי [הכהן],<br />
ירו<strong>של</strong>ים תשס"ד, עמ' 93-89.<br />
.8
265<br />
‡Â·Ó<br />
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.<br />
אמר לו: <strong>של</strong>ום עליך רבי! ולא החזיר לו.<br />
אמר לו: ריקה שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?<br />
אמר לו: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.<br />
כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור<br />
ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!<br />
אמר לו: איני מוחל לך<br />
עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.<br />
היה מטייל אחריו כחצי מיל.<br />
כיון שיצאו בני עירו לקראתו,<br />
ואמרו לו: <strong>של</strong>ום עליך רבי<br />
אמר להם: למי אתם קורין רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.<br />
אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל.<br />
אמרו לו: חס ו<strong>של</strong>ום מה עשה לך? - אמר להם: כך וכך עשה לי.<br />
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו,<br />
אמר להם: הריני מוחל לו. ובלבד <strong>של</strong>א יהא רגיל לעשות כן.<br />
מיד נכנס רשב"א לבית המדרש ודרש:<br />
לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.<br />
סיפור זה חושף פן נוסף בהתמודדות עם בעיית היחס לשונה: היחס בין הפנים<br />
לחוץ, בין הגלוי לנסתר. זו למעשה בעיה מרכזית בהבנת השונה ויחס ה<strong>חברה</strong><br />
אליו.<br />
להנהרת דברינו נתמקד בתחילתו <strong>של</strong> הסיפור ובסופו.<br />
בתחילת הסיפור (שורות 4-2) כתוב:<br />
מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדור מבית רבו,<br />
והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה,<br />
והיתה דעתו גסה עליו מפני <strong>של</strong>מד תורה הרבה.<br />
"שמחתו הגדולה" <strong>של</strong> רשב"א נבעה מהישגיו בתלמוד התורה <strong>של</strong>מד בבית רבו.<br />
בעקבות לימודו הוא הגיע להבנה מוטעית שמעתה והלאה ייחשף לפניו העולם<br />
במלוא יופיו וימנע ממנו את הצורך בהתבוננות בכיעור המצוי בו לצדו <strong>של</strong> היפה.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 266<br />
המפגש עם האדם המכוער משבש את התפיסה שגיבש לעצמו, והוא נכ<strong>של</strong> ביחסו<br />
הבלתי מובן שאינו עומד בשום אמתֿמידה מוסרית <strong>של</strong> <strong>חברה</strong> מתוקנת, ובוודאי<br />
שאינה הולמת התנהגות <strong>של</strong> יוצא ביתֿהמדרש.<br />
נוסף לכך, או כתוצאה מתפיסת העולם המוטעית שגיבש לעצמו, הוא סבר שכיעור<br />
שייך לאדם שהנו ריק מתורה - בניסוחו <strong>של</strong> פרנקל:<br />
חטאו הוא לא רק חוסר ההבחנה בין צורה חיצונית לערך פנימי אלא גם גאווה<br />
ושביעות רצון עצמית והרגשת בעלות על העולם החיצוני ומכאן טעותו בזיהוי<br />
החיצוני עם הפנימי (שם, עמ' 191).<br />
בסיומו <strong>של</strong> הסיפור בא מוסר ההשכל שהסיק רשב"א מהסיפור:<br />
מיד נכנס רשב"א לבית המדרש ודרש:<br />
לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.<br />
רשב"א ידע שהוא נהג כ"קנה רך", שהרי השפיל עצמו לפני האדם שפגע בו ונהג<br />
כחוזר בתשובה בצורה מו<strong>של</strong>מת, ואילו בעל דבבו הוא שנהג כ"קשה כארז" בכך<br />
<strong>של</strong>א הסכים לסלוח לו. אמנם בתחילת הסיפור הוא טעה בכך שזיהה את החיצוני<br />
[יפי הנוף] עם הפנימי [גדלות בתורה], או את הפנימי [חוסר לימוד תורה] עם<br />
החיצוני [כיעור], אך בהמשך הסיפור האדם הנפגע הופך לפוגע משום שהוא<br />
מתעלם מן הפנים [בקשת המחילה <strong>של</strong> רשב"א] ועוסק רק בחיצוני [אמר לו: איני<br />
מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.], וכך,<br />
ה"ארז" שמייצג במקרא ובמדרש את הנעלה והנשגב, מקבל משמעות <strong>של</strong>ילית,<br />
כאשר מתייחסים רק למראהו החיצוני, ואילו ה"קנה" הנתפס כמייצג את הבלתי<br />
יציב, דווקא הוא מייצג כאן את החיובי.<br />
המסר לענייננו הוא שיש להיזהר <strong>של</strong>א להתרשם מהחיצוני, מגורם השונות, אלא<br />
לנסות להתעלם ממנו ולנסות לחשוף את העולם הפנימי <strong>של</strong> השונה, את רגשותיו,<br />
מניעיו, אמונתו, הבנתו, תפיסת עולמו וכיו"ב, ובעזרתם לסייע לו להתגבר על<br />
קשייו ובכך ייסלל לפניו הנתיב להשתלבות יעילה ב<strong>חברה</strong> בדרך שתהיה מקובלת<br />
על שני הצדדים, ולא רק על ה<strong>חברה</strong> המתבוננת לעתים קרובות בשונה במבט<br />
מתנשא ומתנכר.<br />
נביא בזה דוגמה נוספת לסיפור המייצג את עולם ביתֿהמדרש ואת ה"עולם<br />
החיצוני" ביחסם לשונה.<br />
9<br />
בראשית רבה (מהד' תיאודורֿאלבק) פרשה מא (מב); א, עמ' 397 (כ"י ותיקן):<br />
מעשה בר' אליעזר שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר,<br />
9. על המקבילות הרבות לסיפור ראו ,Kagan 1971. לניתוח הסיפור ראו פרנקל, 1981, ת"א,
267<br />
‡Â·Ó<br />
ונפלה פרתו ונשברה, לטובתו נשברה פרתי,<br />
ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכיי<br />
והיה אוכל קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע,<br />
הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכיי ריח פיו <strong>של</strong>ר' אליעזר קשה,<br />
אמר לו כשם שהבאיש ריח פיך על התורה<br />
כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו,<br />
לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו<br />
מצאו יושב ודורש וגדולי מדינה יושבין לפניו,<br />
בן ציצית הכסת וניקודימון בן גוריון ובן כלבה שבוע,<br />
והיה דורש זה הפסוק חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם זה אמרפל וחביריו, להפיל<br />
עני ואביון (שם שם /תהלים ל"ז/) זה לוט...<br />
אמר לו אביו לא עליתי בני אלא לנדותך מנכסיי,<br />
עכשיו הרי כל נכסיי נתונים לך במתנה,<br />
אמר הרי עלי הם חרם, אלא שווה בם לאחיי<br />
בסיפור זה ר' אליעזר מוצג כשונה כבר בשורה הראשונה: "מעשה בר' אליעזר<br />
ש ה י ו א ח י ו ח ו ר ש י ם ב מ י ש ו ר ו ה ו א ח ו ר ש ב ה ר " . אין ספק שקל<br />
יותר לחרוש במישור באשר בהר, והעובדה שר' אליעזר היחיד מבין האחים <strong>של</strong><br />
בית הורקנוס החורש בהר, מעמידה אותו במצב <strong>של</strong> שונות. איננו יודעים אם ר'<br />
אליעזר בחר לחרוש בהר, או שהוא נ<strong>של</strong>ח על ידי משפחתו, אך עובדת היותו בודד<br />
במיקומו מבליטה את שונותו.<br />
מוטיב השונות מתעצם בהמשך הסיפור, כאשר ר' אליעזר מוכן לקבל עליו את<br />
נידויו מהמשפחה המתנהלת בקפידה לפי כללי המשטר הפטריארכלי, שכל אחד<br />
מבני המשפחה חייב לתרום את חלקו ואם לאו - ינודה ולא יהא זכאי ליהנות<br />
מנכסי המשפחה, לא כאחד הניזונים ולא כיורש לאחר מות ראש המשפחה.<br />
המשפט המופלא " ל ט ו ב ת ו נשברה פרתי" מעיד שהתלבטותו <strong>של</strong> ר' אליעזר<br />
נמשכה זמן רב לפני שנשברה פרתו, והיא אך סייעה לו להכריע ולברוח, דהיינו<br />
לעזוב את משפחתו ללא נטילת רשות מראש המשפחה, למקום שבו הוא חפץ<br />
להיות, לביתֿהמדרש.<br />
גם בביתֿהמדרש הוא נתפס כשונה, התלמידים מבחינים בשונותו עקב הריח הרע<br />
הנודף מפיו, דהיינו, שונות מבחינה פיזית. לעומתם, ריב"ז מבחין בשונותו כמאפיין<br />
עמ' 94-91; ברקאי [הכהן], 1986 עמ' 94-91; ברקאי, תשס"ד, עמ' 71 ואילך.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 268<br />
1 0<br />
<strong>של</strong> עליונות רוחנית שעתידה להתגלות ברבות הימים: "כך יהיה ריח תלמודך הולך<br />
מסוף העולם ועד סופו". אין ספק שהמספר מבליע בסיפור ביקורת על התנהגות<br />
ה<strong>חכמים</strong> <strong>של</strong>א נתנו דעתם למצוקותיו <strong>של</strong> ר' אליעזר אלא רק לאחר שאלה הציקו<br />
ל ה ם והטרידום מלימודם.<br />
השונות מגיעה לשיאה לקראת סוף הסיפור, כאשר האב מגיע לבית המדרש כדי<br />
לנדות את בנו מנכסיו ומוצאו מלמד את כל אדירי הממון <strong>של</strong> הקהילה.<br />
האב, המייצג בסיפור את הגישה החומרנית הרואה במצבו הפיננסי <strong>של</strong> האדם את<br />
חזות הכול - ומכאן הזלזול בתלמידי ה<strong>חכמים</strong> שמייצגים את עולם הרוח - נוכח<br />
שגדולי העשירים בקהילה היהודית באותה תקופה יודעים ל<strong>של</strong>ב את עולם הרוח<br />
<strong>בעולמם</strong> החומרי ומכבדים את ה<strong>חכמים</strong> בבואם ללמוד תורה מפיהם בביתֿהמדרש,<br />
ואינם מטריחים אותם לבוא אליהם למרות מעמדם הנכבד כעשירי העדה.<br />
האב, המתגאה בבנו המלמד תורה את גדולי העולם החומרי שממנו ברח בתחילת<br />
דרכו והגיע למרום פסגת לומדי התורה, מחליט לשנות את הייעוד <strong>של</strong> ביקורו,<br />
ובמקום לנדות את בנו מנכסיו מעניק לו את כל נכסיו. בכך הוא מנדה את שאר<br />
האחים מנכסיו וגורם לחוסר שוויון שאותו כבר פגשנו בראשית הסיפור, אך ר'<br />
אליעזר, כנציג עולם הרוח, מעמיד את האב על טעותו, ומסביר לו שהוא מוכן<br />
ליהנות מנכסי האב רק באותה מידה שכל אחד מהאחים ייהנה.<br />
ר' אליעזר השונה מאחיו מבקש לבטל את השונות בצד החומרי למרות השונות<br />
הבולטת בצד הרוחני.<br />
כך מעניקה השורה האחרונה <strong>של</strong> הסיפור משמעות עמוקה יותר לשורה הראשונה<br />
<strong>של</strong>ו: ר' אליעזר יישאר בהר ואחיו יישארו במישור, אך רק מבחינת עליונותו<br />
הרוחנית עליהם; מן הצד החומרי הוא ישווה אליהם. השונות תישאר אבל רק<br />
במשמעותה החיובית.<br />
הסיפור הבא סיומו קשה, אך מבטא בצורה חריפה את החשש מיחס מתנשא בתוך<br />
ביתֿהמדרש, ומכאן חשיבותו לענייננו. יש בו בסיפור עדות לכך שאף ביתֿהמדרש<br />
עצמו אינו חסין בפני התמודדות קשה זו למרות חברת העילית המצויה בו.<br />
11<br />
ת ר ג ו ם :<br />
ת ל מ ו ד ב ב ל י , ב ב א מ צ י ע א<br />
פ ד , ע " א :<br />
יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, יום אחד היה (ר' יוחנן) רוחץ בירדן<br />
ראו הנוסח המוצע אצל כץ, תשס"ב, עמ' 41-38; וכן ראו זילכה, תשס"ד, עמ' 123-117.<br />
התרגום לפי פרנקל, 1981, עמ' 74, ומבוסס בעיקרו על כ"י אסקוריאל.<br />
.10<br />
.11
269<br />
‡Â·Ó<br />
חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה,<br />
אמר ליה: חילך לאורייתא! -<br />
אמר ליה: שופרך לנשי! -<br />
אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך<br />
אחותי, דשפירא מינאי.<br />
קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה -<br />
ולא מצי הדר.<br />
אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא.<br />
יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא:<br />
הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד<br />
ומגל קציר<br />
מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר<br />
מלאכתן,<br />
ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר:<br />
משיצרפם בכבשן,<br />
ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. -<br />
אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! -<br />
אמר ליה: ומאי אהנת לי?<br />
התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי.<br />
אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי<br />
השכינה.<br />
חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש.<br />
אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה<br />
בשביל בני!<br />
אמר לה: (ירמיהו מ"ט) עזבה יתמיך אני<br />
ראהו ריש לקיש ודימהו לאשה נעץ<br />
לרומחו בירדן וקפץ אחריו<br />
אמר לו: כחך לתורה!<br />
אמר לו: יופייך לנשים!<br />
אמר לו: אם חוזר אתה בך, נותן אני לך<br />
את אחותי שיפה ממני<br />
קיבל עליו, רצה לחזור להביא בגדו ולא<br />
יכול.<br />
לימדו מקרא ולימדו משנה ועשאו אדם<br />
גדול<br />
יום אחד היו חלוקים בבית המדרש<br />
הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגלֿיד<br />
ומגלֿקציר<br />
מאימתי מקבלין טומאה, משעת גמר<br />
מלאכתן<br />
ומאימתי גמר מלאכתן, ר' יוחנן אמר<br />
משיצרפם בכבשן<br />
ריש לקיש אמר משיצחצחן במים<br />
אמר לו: ליסטים בלסטיותו ידע<br />
אמר לו: ומה הועלת לי<br />
שם רבי קראו לי וכאן רבי קראו לי?!<br />
אמר לו: הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי<br />
השכינה<br />
חלשה דעתו <strong>של</strong> ר' יוחנן, נחלש ריש<br />
לקיש<br />
באה אחותו אצלו ובוכה לפניו: עשה<br />
בשביל בניי<br />
אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחייה"<br />
(ירמיהו מט, יא)<br />
עשה בשביל אלמנותי<br />
אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (שם).<br />
אחיה. -<br />
עשה בשביל אלמנותי! -<br />
אמר לה: (ירמיהו מ"ט) ואלמנותיך עלי<br />
תבטחו.<br />
נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא<br />
מצטער רבי יוחנן בתריה טובא.<br />
אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה -<br />
ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין<br />
שמעתתיה.<br />
מת ריש לקיש, היה ר' יוחנן מצטער אחריו<br />
הרבה<br />
אמרו <strong>חכמים</strong>: מי ילך להניח את דעתו?<br />
ילך ר' אלעזר בן פדת ששמועותיו<br />
מחודדות.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 270<br />
אזל יתיב קמיה,<br />
כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה:<br />
תניא דמסייעא לך.<br />
אמר: את כבר לקישא?<br />
בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא -<br />
הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא,<br />
ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי,<br />
וממילא רווחא שמעתא.<br />
ואת אמרת תניא דמסייע לך,<br />
אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?<br />
הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר:<br />
היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא,<br />
והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה].<br />
בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.<br />
הלך ישב לפניו<br />
כל דבר שהיה אומר ר' יוחנן אמר: "שנויה<br />
(הלכה) שמסייעת לך"<br />
אמר: לזה הוצרכנו? אתה כבן לקיש?<br />
בן לקיש, כאשר אמרתי דבר<br />
היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות<br />
ופירקתי לו עשרים וארבע פירוקים<br />
וממילא נתרווחה השמועה<br />
ואתה אמרת: "שנויה (הלכה) שמסייעת<br />
לך"<br />
וכי איני יודע שיפה אני אומר?<br />
היה הולך וקורע בגדו ובוכה:<br />
"בן לקיש היכן אתה? בן לקיש היכן<br />
אתה?!"<br />
עד שנטרפה דעתו<br />
ביקשו <strong>חכמים</strong> רחמים עליו ומת.<br />
סיפור ארוך זה מעניין מכמה היבטים, ספרותיים והיסטוריים, אך אנו נתמקד רק<br />
בפן החברתי.<br />
כמסופר, במפגש בירדן ר' יוחנן מציע לריש לקיש שהיה ראש הליסטים באותה<br />
התקופה, להתחתן עם אחותו בתנאי שיקדיש את כוחו הפיזי הרב ללימוד תורה.<br />
אין ספק שר' יוחנן, גדול אמוראי א"י, יכול היה להשיג לאחותו שידוך טוב יותר,<br />
אלא שבטביעתֿעין <strong>של</strong> תלמיד חכם מובהק הבחין ביכולת הטמונה בריש לקיש,<br />
ומכיוון שריש לקיש קפץ לירדן בחשבו בטעות את ר' יוחנן לבחורה, הוא הציע<br />
לו את אחותו, <strong>של</strong>טענתו, הייתה יפה ממנו. הצעה זו אמורה הייתה לשמש כמניע<br />
להשגת המטרה הנעלה יותר - לימוד התורה.<br />
ר' יוחנן לא נרתע לנהל "משא ומתן" עם ראש הליסטים ולקרבו למרות השונות<br />
הרבה <strong>של</strong>ו ביחס לעולם ביתֿהמדרש. ריש לקיש, בגלל חריפותו וב<strong>של</strong> תכונות<br />
המנהיגות שבו, מאתגר את ר' יוחנן, שהיה ראש ה<strong>חכמים</strong>, בכך שהוא חולק עליו<br />
בדיונים שהתנהלו בביתֿהמדרש. בתחילה ר' יוחנן אינו מוכן לקבל עובדה זו, ואף<br />
מטיח בתלמידו דברי כיבושין בכך שהוא מזכיר לו את עברו כראש הליסטים, אך<br />
לאחר מותו <strong>של</strong> ריש לקיש שנגרם בגלל קפדנותו <strong>של</strong> ר' יוחנן, נוכח ראש ה<strong>חכמים</strong><br />
בטעותו, הוא אינו יכול לשאת את אובדנו <strong>של</strong> תלמידו, ובסופו <strong>של</strong> דבר הוא<br />
מתלווה לתלמידו בעולם האמת.
271<br />
‡Â·Ó<br />
ייתכן שהמספר בחר להביא את הסיפור לביתֿהמדרש כדי לבקר את עולם ה<strong>חכמים</strong><br />
שקבלת השונה לחברתם אינה <strong>של</strong>מה, ולמרות האווירה הפלורליסטית שקיימת<br />
בבית המדרש, לעתים גובר עליהם יצר הגאווה <strong>של</strong> לומד התורה הרואה את עצמו<br />
כנציגו הבלעדי <strong>של</strong> עולם התורה. במילים אחרות, יש בסיפור זה מעין מוסר השכל<br />
ואזהרה בצדו מפני הקבלה המוגבלת <strong>של</strong> השונה, העלולה להביא למצבים טרגיים.<br />
נסיים בסיפור החושף שתי השקפות מנוגדות באשר לתפקיד ביתֿהמדרש ו<strong>של</strong><br />
תלמידיֿה<strong>חכמים</strong> הלומדים בו לגבי הקהל המצוי מחוץ לכתליו.<br />
תפיסה אחת טענה שביתֿהמדרש חייב להיות מקום לימוד ייחודי שנועד לשמש<br />
את מעמד תלמידי ה<strong>חכמים</strong> בלבד הבאים אליו לאוֿדווקא משכבה סוציאלית<br />
גבוהה. ההסתגרות תביא להאדרת מוסד לימוד התורה ולכיבודם <strong>של</strong> תלמידיֿ<br />
ה<strong>חכמים</strong>, ולכן יש להקפיד ללמד תורה רק בביתֿהמדרש ולא מחוצה לו, שמא<br />
יגרום הלימוד לזילותו <strong>של</strong> תלמוד התורה ולזלזול במעמד תלמידיֿה<strong>חכמים</strong>.<br />
גישה שונה התנגדה לדרך הסגירות בגרסה <strong>של</strong>א המקום, קרי - ביתֿהמדרש, הוא<br />
זה שמעניק לתורה וללומדיה את המעמד הראוי להם, אלא התנהגות המלמד<br />
והלומדים. לאור זאת, גם אם מלמדים את התורה במקום ציבורי אין היא באה<br />
חלילה לידי זילות, כי החכם שהטריח עצמו לצאת מביתֿהמדרש מתוך ענווה<br />
ומתוך מודעות הצורך בלימוד התורה לכל דורש עלֿמנת לקרב אליה את הבריות,<br />
במובן הרחב <strong>של</strong> המילה, בוודאי יתכבד על הסביבה בהתנהגותו העממית ויתרום<br />
לחיזוק מעמד ה<strong>חכמים</strong>.<br />
12<br />
וכך מסופר בתלמוד הבבלי, מועד קטן טז, ע"א:<br />
שוב, פעם אחד גזר רבי <strong>של</strong>א ישנו לתלמידים בשוק.<br />
מאי דרש? (שיר השירים ז, ב)" חמוקי ירכיך כמו חלאים",<br />
מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר.<br />
יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה.<br />
שמע רבי - איקפד.<br />
אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה:<br />
עייא, מי קורא לך בחוץ?<br />
ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא<br />
בנפשיה תלתין יומין...<br />
תרגום שורות 7-6:<br />
בא ר' חייא לבקר אותו, אמר לו: עייא, מי<br />
קורא לך בחוץ?<br />
ידע <strong>של</strong>קח רבי אותו דבר בדעתו ונעלב,<br />
נהג נזיפות בעצמו <strong>של</strong>שים יום...<br />
12. לניתוח סיפור זה ראו מאיר, 1999, עמ' 104-97.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 272<br />
ההתחבטות ההשקפתית העולה מהסיפור דלעיל משקפת, כאמור, שתי תפיסות<br />
חברתיות שונות. עם זאת, גם המצדדים בלימוד התורה מחוץ לכותלי ביתֿהמדרש<br />
לא הסכימו להתקרב לעם עלֿחשבון ויתור על עקרונות ודרךֿארץ, ודומה כי<br />
ההתרחקות מ"עמי ארצות", שמזלזלים בקיום המצוות ואינם חפצים בלימוד<br />
13<br />
התורה, הייתה מקובלת על כל תלמידיֿה<strong>חכמים</strong>, והובעה בצורה חריפה ביותר<br />
במספר רב <strong>של</strong> מאמרי חז"ל.<br />
הריחוק בין שכבת תלמידיֿה<strong>חכמים</strong> ושכבת "עמי הארצות" הביא לשנאה הדדית,<br />
14<br />
אך לא בכך אנו עוסקים,<br />
אלא בלימוד תורה לחפצים בה שאינם משתייכים<br />
לחבורת חובשי ביתֿהמדרש.<br />
ניגוד ההשקפות אינו מעיד על רבי, נציג השקפת ה"סגירות" בסיפור זה, כמי<br />
שמתנגד לכך שאנשים שמחוץ לביתֿהמדרש ילמדו תורה, אלא שהיה סבור<br />
שעליהם להגיע לביתֿהמדרש ושאין זה מתפקידם <strong>של</strong> תלמידיֿה<strong>חכמים</strong> "להביא<br />
אליהם את בית המדרש".<br />
בין כך ובין כך נוכחנו שבביתֿהמדרש קיימות השקפות חברתיות שונות, ואין<br />
הדיבור הגוער <strong>של</strong> רבי אל רבי חייא "עייא, מי קורא לך בחוץ" וקבלת הנזיפות<br />
<strong>של</strong> ר' חייא על עצמו, אמורים להעיד על חוסר סובלנות בביתֿהמדרש. ההפך הוא<br />
הנכון - הסיפור בא להעיד על אווירה פלורליסטית המתנהלת תוך שמירה על כללי<br />
התנהגות ונימוס שהיו נהוגים בין ה<strong>חכמים</strong>.<br />
ÌÂÎÈÒ<br />
מרבית הסיפורים שעסקנו בהם סבו סביב לימוד התורה, זאת משום שנושא זה<br />
מהווה ציר מרכזי בעולם היהודי, בתקופת המשנה והתלמוד בכלל ו<strong>בעולמם</strong> <strong>של</strong><br />
15<br />
חז"ל בפרט, כדברי ש' ספראי:<br />
בהמשך ימי הבית השני, ובמיוחד בימים <strong>של</strong>אחר חורבן הבית, הופכת ה<strong>חברה</strong><br />
היהודית כולה - על מוסדותיה הציבוריים, מסגרותיה החברתיות והמשפחה<br />
היהודית - ל<strong>חברה</strong> אשר אווירתה ומסגרתה היא חינוכיתֿלימודית ... לימוד התורה<br />
לא הצטמצם בשכבה צרה <strong>של</strong> אנשי משפט או כהנים, אלא הפך להיות ענין<br />
ציבורי כללי... (שם, עמ' 172).<br />
אין זה מתמיה, אם כן, שהתייחסות חז"ל לנושא זה נדונה בספרותם בשכיחות רבה<br />
ונראתה כבעלת חשיבות מרכזית בחיי ה<strong>חברה</strong> <strong>של</strong> העם היהודי בתקופה הנדונה.<br />
.13<br />
.14<br />
.15<br />
על כך ראו אורבך, תשכ"ט, עמ' 569 ואילך.<br />
ראו שם, עמ' 573-572.<br />
ספראי, תשמ"א, עמ' 172.
273<br />
‡Â·Ó<br />
אגב עיון במספר סיפורי אגדה <strong>של</strong> חז"ל נוכחנו לראות שהתייחסות חז"ל לשונה<br />
ב<strong>חברה</strong> מורכבת. מחדֿגיסא, ניכר הרצון לקרב את השונה אל עולמם הרוחני <strong>של</strong><br />
חז"ל, אל ביתֿהמדרש, אולם מאידךֿגיסא, לא תמיד התהליך פשוט, ולעתים הוא<br />
מלווה בעימותים הן ב<strong>חברה</strong> שמחוץ לבית המדרש והן בחברת ה<strong>חכמים</strong> עצמה,<br />
במשפחה, בקהילה וכיו"ב.<br />
הביקורת העצמית שכה אופיינית לחברת ביתֿהמדרש, חושפת את הערכים שאותם<br />
ניסו חז"ל לאמץ, אףֿכי, כאמור, כבני אנוש לא תמיד עמדו בכך.<br />
נראה כי המסר המרכזי הוא הרצון להתגבר על הנטייה <strong>של</strong> הערכת הזולת עלֿפי<br />
נתוניו החיצונייםֿהגלויים והשאיפה לעמוד על עולמו הפנימי המייצג את האמתי<br />
מול המלאכותי והשקרי.<br />
אין ספק שמסר זה יכול לשמשנו גם בבואנו לנסח לעצמנו כללי התנהגות ביחסינו<br />
אל השונה.<br />
‰ÈÙ¯‚ÂÈÏ·È·<br />
אורבך א"א (תשכ"ט), חז"ל - פרקי אמונות ודעות, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
ברקאי י' [הכהן] (1986), הסיפור המיניאטורי, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
ברקאי י' [הכהן] (תשס"ד), ספרות אגדה, ב, עמ' 93-89, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
ברקאי י' (תשס"ד), אבות ובנים בסיפורי האגדה <strong>של</strong> חז"ל, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
זילכה י' (תשס"ד), "רבי יוחנן וריש לקיש", ספרות אגדה, ב, עמ' 123-117.<br />
מאיר ע' (1999), יהודה הנשיא, תל אביב.<br />
כ"ץ מ' (עורך) (תשס"ב), דרך אגדה, א, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
מוניקדם י' (תשנ"ט), "ברוריה כדמות אנלוגית - ניגודית לרבי מאיר", דרך אגדה,<br />
ב, עמ' 64-37.<br />
ספראי ש' (תשמ"א), ב<strong>של</strong>הי הבית השני ובתקופת המשנה, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
פרנקל י' (1981), עיונים בעולמו הרוחני <strong>של</strong> סיפור האגדה, תל-אביב.<br />
פרנקל י' (2001), סיפור האגדה - אחדות <strong>של</strong> תוכן וצורה [קובץ מחקרים],<br />
תל-אביב.
ȇ˜¯· ¯È‡È ¯"„ 274<br />
פרנקל י' (1966), מדרש ואגדה, תל אביב.<br />
תיאודור י' וח' אלבק (תשכ"ה), מדרש בראשית רבה, ירו<strong>של</strong>ים.<br />
Kagan Z. (1971), "Divergent Tendencies on their Literary Moulding in<br />
the Aggadah", Scripta Hieroslymitana, vol. XXII, Jerusalem, pp. 151 ff.
Change language