אבולעפיה יומנים מסודר1
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
ה<strong>יומנים</strong> של רפאל <strong>אבולעפיה</strong><br />
.1<br />
.2<br />
יומן השירות בגדוד נהגי הפרדות בקרבות גאליפולי )1915(....עמ' 2<br />
יומן הפעילות במחתרת ניל"י )1917(....עמ' 28<br />
רפאל <strong>אבולעפיה</strong>, נולד בראשון לציון בשנת 1893, נפטר בירושלים בשנת 1977<br />
1
1. יומן השירות בגדוד נהגי הפרדות בגאליפולי<br />
ביום<br />
האניה<br />
15 באפריל )1915(<br />
”Hymetus“<br />
בערב עזבתי את מחנה וורדיאן<br />
להפליג ל...<br />
י ]במצרי ם , ליד אלכסנדריה[ ועליתי על<br />
היום הים פחות או יותר נסער. משהתפשטה בעיר השמועה על אודות יציאת המתנדבים, באו<br />
להיפרד מהם הוריהם וחבריהם. כמה דמעות, כמה יללות! הרוחות נסערו מאד במשך היום,<br />
אך לא רפו ההתלהבות ואומץ הלב. אקווה שלא יעזבוני עד הסוף. הדבר שהטרידני כל היום<br />
הריהו פקודת היציאה שהגיעה אלינו דוקא באותו רגע שפחות מכל חיכינו לה, וביחוד משום<br />
שעלינו על האניה אחרי יום של הכנות יגיעות והתרגשויות בלי שנדע לאן אנו מפליגים. כעת<br />
שעה שתיים לאחר חצות. כל החברים מסביבי ישנים בשלום, רק אני שנתי נדדה ממני. אני<br />
חושב על אהובי נפשי! מתי אראה אותם שוב?<br />
יום שבת<br />
17.4.1915<br />
בשעה 4 אחרי הצהרים:<br />
רציתי לכתוב אתמול כמה מלים אלא לא היתה לי ההזדמנות. היינו על גבי האניה, חילקו לנו<br />
בגדי השרד. החיילים היו מרוצים, מצב רוחם היה גם כן טוב. עד שעה מאוחרת הם רקדו<br />
ושרו על החוף לפני האניה. התא שלי שעל גבי הסיפון טוב מאד. אנחנו שם חמישה חברים.<br />
היום היה יום של התרגשויות. מחמש בבוקר תנועה רבתי לפני האניה. פרחים, שוקולדה,<br />
סוכריות מוגשים לנו מאת הידידים. מכל הצדדים ברכות שלום ובריאות, ואיחולים<br />
להתראות בפלשטינה. בשעה שלוש וחצי אסור כבר לרדת מעל האניה. עולים. שירת<br />
"התקווה" פורצת ממאתיים פיות. הלב פועם ודמעות מתקשרות בעינים, כשהגרון נחנק מהן.<br />
בשעה<br />
שעה<br />
4<br />
8<br />
האניה מתרחקת לאט לאט מן החוף, המטפחות מתנפנפות על החוף ועל האניה.<br />
נשיקות-אויר שלוחות מכל הצדדים. מבטי-אהבה מתחלפים. אללי, למה הנני בודד כאן?<br />
איפה הם אהובי נפשי? ברגע זה שהוא כל כך נרגש, איני יכול שלא לחשוב אודותם ולא לשלוח<br />
להם נשיקת תקווה לעתיד.<br />
בערב בלב הים. האניה עושה 16 קשרים לשעה. בשמים חרמש-סהר קטן, ועל פני הים<br />
שביל כסף ארוך האובד באופק. האנשים התכנסו חבורות חבורות על פני הסיפון ושרים. לאן<br />
אנו הולכים? סוד... אנו מנחשים כי זה ל...<br />
יום ראשון<br />
18.4.1915<br />
בשעה שלוש:<br />
הנסיעה ממשיכה להיות סודית כשהיתה. רק ניחושינו נראים להיות פחות או יותר נכונים. על<br />
הסיפון שקט, אכלנו טוב וקראנו שירים מסביב לתיבה המשמשת לנו שולחן הארוחה. אני<br />
מרגיש בטוב, הים שקט. זהו שטיח גדול כחול המתנועע כמעט. באופק<br />
–<br />
לא כלום. נדמה לנו<br />
כי אנו לבדנו בכל המרחביה הזאת. הנסיעה היא נעימה מאד, ואנו חיים בנוחיות בתאנו. היינו<br />
מסכימים בעונג לנסוע כך משך שלושה או ארבעה שבועות.<br />
9 השעה<br />
בערב. בשעת סעודת הערב נודע לי דבר מוזר. הקברניט אמר בשיחתו עם הסרג'נט-<br />
מיור שלי כי יש בידיו מכתב המציין את מחוז נסיעתה של אניתו, אלא כי המכתב הזה צריך<br />
להיות נפתח רק הלילה. אמש קיבל את הפקודה לצאת מן הנמל ופעם קיבל פקודה ע"י<br />
הטלגרף האל-חוטי להימצא הערב בין דרגה זו וזו. ואמנם האניה הולכת מאז הבוקר לאט<br />
2
לאט, כמעט שהיא לא זזה. האמנם לא מוזר הדבר?...<br />
השעה 10. הערב אחרי הסעודה היה שמח, שמח מאד על הסיפון לפני תאנו. היה לנו<br />
קופלטיסט אחד אשר הפליאנו. הוא שר רוסית. חבריו שאלוהו דברי שיר והוא שר במשך<br />
שלושת רבעי השעה קופליטים בני דו-משמעות, והקהל צחק וגם אני צחקתי, וכולם מטוב לב.<br />
אני נכנס אל התא, החברים עם הרופא משחקים בקלפים, בכסף רב. אלו שבעים רצון ואלו<br />
מתרעמים. איני לוקח חבל במשחק, באשר זכרונה של נפש אחת מאד יקרה לי עלה לפני. היא<br />
בקשתני פעם שלא אשחק בקלפים. אני אוהב מאד את הנפש ההיא ואני רוצה להקדיש לה לה<br />
את הנשף הזה. יש לי החשק לנחש בקלפים. לילה טוב, יקירה.<br />
יום שני<br />
19.4.1915<br />
שעה שש בבוקר:<br />
היננו עדיין במיטה. יבשה! קרא אחד החברים, והנה כולנו סמוכים אל החלונות. ואמנם אי<br />
לא גדול אלא רם ומשופע כדמות הר מבודד נראה לעיננו. אחת שתיים ואנחנו מלובשים,<br />
נעולים, רחוצים והחוצה. איים נישאים, פחות או יותר גדולים מפוזרים פה ושם. מה זאת,<br />
איה אנחנו? בלי כל ספק אלו הם האיים היווניים של הארכיפלגוס.. עוד מעט הים הא...,<br />
ואחרי כך ל... לא אכפת לנו, אעפ"י שחשבנו כולנו ללכת לפ..., כשאני לעצמי איני מצטער<br />
ביותר שבאנו הנה. אכיר לדעת את הסביבה הזאת, ואחרי כך אשתתף במפעל המלחמתי הכי<br />
גדול בעולם, הרעשת הד... האיים נמשכים זה אחר זה משני צידי האניה, אחד גדול, השני<br />
קטן, ושוב אחד יותר גדול. מראה הנוף יפה מאד. אנחנו נוסעים כל העת צפונה. על הסיפון<br />
האנשים שבעים רצון, מלאים מרץ. רק על דבר אחד צר לי, שאני מתרחק עוד יותר ממקום<br />
משכן הנפשות האהובות לי, אשר עליהן אני חושב תמיד ובלי הרף.<br />
שעה 3:10. אנו מבלים שעות צהריים מענינות מאד. בשעה<br />
11<br />
נפגשנו עם אניה העושה כנראה<br />
אותה הדרך כמו אנחנו. בשעה 1 אחרי הצהרים נראתה באופק נקודה שחורה. הנקודה הלכה<br />
וגדלה, והנה רואים מרחוק אנית מלחמה. האותות ניתנו ואניתנו ביחד עם בת לויתה נעצרת.<br />
והנה מה שקרה. אניה נתקפה אתמול<br />
–<br />
ע"י מי?... כאן באותו המקום שאנו נמצאים עכשיו.<br />
הצלבנית פוקדת לעמוד ולחכות לבוא אניות אחרות, ואז נמשיך דרכנו יחד בלויתה אל מחוז<br />
חפצנו. )גלחתי את שפמי, אני כותב בשעת הגילוח(. מה יהא הסוף? אני מקוה עוד לכתוב עליו.<br />
5 בשעה<br />
מגיעה אניה אחרת. אנו מקבלים פקודה מאת הצלבנית לנסוע הלאה. נוסעות איפוא<br />
שלוש אניות וצלבנית אחת בראשן. לכל זה יש קסם מיוחד שאין בידי לתארו. הצלבנית<br />
אנגלית גדולה, נאדרה, ועושה רושם של נשר המרחף על גוזליו לשמור עליהם. מלחי הצלבנית,<br />
אנשי אניתנו ושתי האחרות מברכים אלו את אלו בקריאות הידד. המטפחות והמצנפות<br />
מונפות ומורדות. רואים כל העת משני הצדדים הרים שהינם עכשיו לא כל כך ברורים,<br />
ונעלמים בערפל האופק.<br />
6:30 בשעה<br />
עוד צלבנית אחת באה ומתקרבת אלינו, הריהי אנית המוקשים. היא מחליפה<br />
אותותיה עם הצלבנית הראשונה אשר נעכבת, סובבת ופונה ללכת בדרך אחרת, ואנחנו<br />
נשארים עם אנית המוקשים המסתובבת מסביב לשלוש האניות. היא שחורה, מכוערת עם<br />
שלוש ארובותיה המקיאות עשן, ושני תרניה. השמים מעורפלים יותר וכמעט שחורים. הים גם<br />
עכשיו שקט מאד אלא צבעו כהה ביותר, קרוב לכחול קודר.<br />
7:30 בשעה<br />
אנית המוקשים התקרבה אלינו. המרחק ביננו רק בכמה מטרים. המפקד בעזרת<br />
3
נושא-קול מדבר עם הקברניט של אניתנו. שומעים ברור את המלים: "לכו כולכם בקו ישר<br />
מהלך חמישה מייל מן החוף, אהיה לפניכם<br />
–<br />
."All right אתמול התנקשה ב-A-16 ארבע<br />
פעמים, אך בלי הצלחה, צוללנית גרמנית. היא שמה מוקש לצלבנית שהיתה איתנו והטילה בה<br />
פגם.<br />
ה-A-16 ניצלה, אלא כמה אנשים אחוזי בהלה שהשליכו את עצמם הימה בכדי להימלט מן<br />
ההתפוצצות האפשרית טבעו בים.<br />
8:30 בשעה<br />
אנית המוקשים הולכת תמיד לפנינו. פנסי האניות מודלקים, רק פנסי אנית<br />
המוקשים כבויים.<br />
הלילה תכנית השירים של החיילים עצובה פחות או יותר. שירה אחת נגעה עד מעמקי נפשי.<br />
בחור אחד שר בקול הומה :הכניסיני", ובמקום:<br />
היה חלום, אך גם הוא עבר<br />
עתה אין לי כלום בעולם...<br />
התחיל לבי מתפעם, היתכן? האומנם? לא, איני חושב, איני רוצה.<br />
שעה<br />
---------------<br />
איה אנחנו? מה זאת? מה יפות כל אלה האניות! שעה 12. איני יודע לאן לפנות בשביל לראות<br />
את הראשונה – מלפנים, מאחור, מנגד, בכל מקום אניות- תותח, אניות-מרגלות עם סימניהן<br />
מסביב לאניתנו. מה רצונן?<br />
12:30<br />
עמדנו בתוך לשון ים, כמה אניות מסביבנו, מאות אניות, "כשלושים" התפרץ מפי<br />
דבר שקר.<br />
בכל שעות הבוקר בשוטטי בכל העברים, על כל הסיפונים בכדי לראות את המתרחש, לא משה<br />
מפי השוקולדה שנתנה לי שרה היקרה. היא טובה מאד – תודה לך שרה הטובה, עוד יש לי רב<br />
מהשוקולדה שלך, עוד זמן רב אוכל ממנה ואחשוב אודותיך. נשקי<br />
אני הולך לאכול.<br />
–<br />
נא למישי הקטן בשמי.<br />
בשעה 8 אחרי סעודת הערב היו אצלנו בתאנו הרבה אנשים. היה שמח מאד, צחקנו הרבה, זה<br />
היה ערב מבדח מאד. האניה עמדה, אנו נמצאים למול לימנוס. לא ירדנו. חצי גדודנו נמצא<br />
לפנינו באניה אחרת אנגלו- מצרית. מחכים לפקודה. לקחתי ספר מאת מהנדס אחד שעל<br />
הסיפון, אני רוצה לקרוא בטרם אישן.<br />
יום רביעי<br />
21.4.1915 בשעה :10<br />
הננו נמצאים עוד בלשון הים. מזג האויר רע, גשם יורד בלי הפסק. האם זהו כבר אקלימה של<br />
אירופה? קר קצת. על כל פנים אני מצטער שלא לקחתי את האדרת שלי.<br />
בשעה<br />
10:30<br />
האניה הרימה את העוגן, אנו מפליגים. אנו עוברים לפני כל האניות העומדות<br />
בלשון הים. אנו עוברים הלאה. כמה אניות, למאות, מכל הגוונטם, מכל המידות ,מכל<br />
הלאומים, צרפתיות, אנגליות, רוסיות. אנו מכירים את "אסקולד". אנו הולכים ועוברים.<br />
12 בשעה<br />
האניה נעכבת. מה יש? אח! היא עלתה על שרטון ואינה יכולה עוד לזוז. איזו צרה!<br />
מה יפה הלכנו )בטח, להכנס אל הנמל( מלווים בתרועות וברכות מכל האניות ומכל האפסים –<br />
4
והנה לפתע פתאום<br />
לא!<br />
בשעה<br />
שעה<br />
–<br />
6<br />
עמוד! איזו חרפה! לא הייתי רוצה להיות במקומו של קברניטנו, אח,<br />
עדיין שקועים אנו בחול, כל המאמצים הרבים לא הועילו. כל הבוקר מזג אויר רע,<br />
עננים וגשם מתמיד. עכשיו שבו השמים לבהירותם. יפה. האי מקסים , פה ושם רואים<br />
בירכתי ההרים צבורי בתים, אלה הם בודאי כפרים, אלמלי היו בשמים היינו יכולים לכנותם<br />
חבר כוכבים. בכל אתר ירק, דשא, מרבדי ירקות, ועל פני הים אניות, אניות משא, אניות<br />
צלבניות, אניות מוקשים, אניות משורינות, דוגיות וכיוצא בהן. דבר מה נאדר, דבר מה שאין<br />
רואים בכל יום. "המלכה אלישבע" נמצאת גם כן ביננו!<br />
9. בשעה<br />
6 מתקרבת אניה אל אניתנו ובעזרת כבל ברזל התחילה לסחוב אותה. מאמצי<br />
שוא! האניה המסכנה התאמצה במשך שעתיים לסחוב ולסחוב ללא הועיל. אניתנו לא משה<br />
ממקומה. היא שקעה עמוק בראשה. ומה מראה נפלא מן הסיפון! כל האניות מוארות כאילו<br />
חג היום, והטבע ברצותו לשוות עלינו מחינו פיזר את העננים וחשף את השמים היפים.<br />
חרמש-סהר יפה זורח ואורו משתקף על פני המים השקטים של הים. הכוכבים נוצצים<br />
כיהלומים משובצים ברקיע ומרחוק צלילי מנגינה הנישאים אלינו מאחת אניות המלחמה,<br />
מתאימים יפה לכל אותן ההרגשות שהולידה בליבנו התפאורה הנפלאה הזאת.<br />
יום חמישי<br />
שעה<br />
:22.4.1915<br />
7<br />
שעה 9. לעזאזל מה קר הבוקר! איני יכול להתחמם. אין לי בגדים חמים, עשיתי משגה<br />
שהשארתי את הכל באלכסנדריה. הבוקר לקחתי סם משלשל. יש לי עצירות.<br />
שעה אחת אחרי הצהרים. היום אני חולה אני מרגיש ברע. נוסף לסם המשלשל שלקחתי<br />
הבוקר בלעתי עוד שלוש כפות שמן קיק. רע לי מאד, יש לי סחרחורת וגם הקאתי. משש<br />
בבוקר עומדות שלוש אניות וסוחבות את אניתנו אשר נידמה כאילו התעקשה ואינה רוצה<br />
לצאת. הקולונל נאם היום לפני הצבא. הוא אמר לנו שיש לנו תפקיד חשוב מאד, עלינו לספק<br />
מים למערכות הלוחמים. נצא מכאן כעבור יומיים. האניות "אמפלקבל" "אלביון" "הוסטרד"<br />
"פסי-אוף-וולס" נמצאות כאן בלשון הים.<br />
וחצי. אין כל חדש. אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב. אנייתנו על מקומה. היא לא<br />
זזה למרות כל מאמציהן של ארבע האניות שניסו להוציאה משם. נתנו לי כמו לכל חברי<br />
אדרת. אינה נראה חדשה, ואינה מוסיפה כבוד לאנגלים. חסר בה כפתור.<br />
יום ששי<br />
:23.4.1915<br />
השעה שתים עשרה. אין חדשות. הננו כל העת על אותו המקום. הבוקר מזג האויר נפלא, שמש<br />
יפה, קצת קריר. הלילה שעבר חלמתי את יהודית יפה. חלום יפה חלמתי אלא איני יכול בשום<br />
אופן לזכור את מה שחלמתי. רק דבר אחד אני זוכר, שהייתי מאושר בחלומי. מה חסרה היא<br />
לי, הקטנה היקרה הזאת, אני תמיד חושב רק אודותיה.<br />
שעה אחת אחרי הצהרים.<br />
יהודית חביבתי!<br />
5
היום את אינך סרה מזיכרוני. בהביטי היום מעל האניה מחלון חדרי רחוק רחוק באופק זרחת<br />
לי פתאום יהודית נפשי. ראיתי אותך בדרך על מסילת הברזל המובילה למקוה, על האבן<br />
ממול הים, אצל העץ הגדול בשדרות שברחוב הרצל, ולא יכולתי להתאפק. פתחתי את ארנקי<br />
והוצאתי את תמונותיך. הוצאתי את מכתביך שקיבלתי באלכסנדריה וקראתי את כל הדברים<br />
המכאיבים הטובים שכתוב שם, ובדמעות על עיני התעוררה השאלה בנפשי, יהודית, הנתראה<br />
עוד? ומתי נתראה? קבלי נא בחיבתי נשיקה חמה מאוהבך רפאל.<br />
בשעה 7. היות והאניה אינה יכולה לצאת הוחלט להעבירנו בשעה<br />
1<br />
אחרי הצהרים לאניה<br />
אחרת. תיכף באו סירות והתחילו להעביר את פרדותינו החביבות. אופן ההעברה עורר את<br />
סקרנותנו, עד כמה היה הדבר מוזר! בתחתית האניה כרכו מסביב לבהמה חתיכת בד רחבה<br />
ששימשה כעין אזור ולשתי קצותיה קשורים חבלים. את החבלים האלה חיברו עם כבל של<br />
אנקול. אחרי כן צעקו "בירא"<br />
–<br />
והנה הפרד שלנו מורם, נישא באויר, הוא נידהם כולו, פוקח<br />
עיניו לרווחה, סובב ראשו ובועט ברגליו, פעמים נשמעת אנקה, וכאשר מגיע לגובה מספיק<br />
מפנים הצידה את האנקול, והנה הבהמה שלנו מורידה רגליה על הסירה שמצד השני של<br />
האניה. המחזה הזה מעורר את צחוקנו, שכן הרבה מאיתנו ראו את זה בפעם הראשונה. היום<br />
העבירו כמאה, ומחר בודאי ימשיכו. ששה אוירונים הופיעו בשמינו היום. אם תרצו לדעת מה<br />
אנו אוכלים על הסיפון, הנה: בבוקר – תה, גבינה וריבה בצהרים<br />
–<br />
ריבה, גבינה ותה. בכל יום קופסת בשר שימורים מקנדה ועתים – שמן קיק!<br />
גבינה, תה וריבה בערב<br />
–<br />
יום שבת<br />
:24.4.1915<br />
בשעה 10. לשון הים נתפנה כמעט כולו. האניות עזבוהו, ואלו שנשארו מרימות את עוגניהן לפי<br />
הצורך. אמש חילקנו לחיילים מדליות אבץ עם מספרים שעליהם לשאת על צוארם.<br />
בשעה 6. איך נתרוקן לשון הים! ממאות האחדות שהיו לא נשארו אלא חצי תריסר אניות. כל<br />
אניות המלחמה הלכו גם כן והים עכשיו ריק. זה מוזר לנו. בשעה 11 הטיל עלי הקולונל לעלות<br />
על האניה שעומדים אנו לעבור אליה ולהשגיח על העברת הפרדים. האניה לא מן המשובחות,<br />
מלאה הודיים, היא מזוהמת ונקראה "דונדרינה". איך נהיה שם אלוהים יודע. בשעה שלוש<br />
אחרי הצהרים אני שב ומוצא את חברי כשהם מדוכאים, במצב רוח עצוב. מה קרה? באה<br />
הבשורה כי שני שלישים מאלה שיצאו לפני שלושה ימים לדרדנלים נשמדו על ידי התורקים<br />
ועלינו לצאת אל החזית היום או מחר. זה לא משמח כלל וכלל! גלגלנו קצת בשיחה על אודות<br />
המצב המיוחד של גדודינו, וזו עוד יותר העכירה את רוחנו. ואז הרבינו לדבר, יותר מאשר<br />
תמול שלשום, כל אחד על הנפשות הקרובות לו, והרחוקות עכשיו ממנו, וישבנו לכתוב<br />
מכתבים. היגיעו? מי יודע? כתבתי הביתה ולאלכס.<br />
10. בשעה<br />
ניתנה לכל אחד צידה לשלושה ימים, אשר אין לנו לנגוע בה אלא אחרי שנהיה על<br />
היבשה. הרבה הכנות נעשו בשביל ההעברה, מוציאים את הכל מה שיש לנו באניה. היום<br />
מעבירים את הפכים הריקים. אנו מוכנים כולנו.<br />
בשעה 11. אני סובל מעצירות, זה מעבירני על דעתי, היה לי גם ניתוח אשר לא היה כלל וכלל<br />
נעים. אלך לנוח קצת. אומרים שנפליג עוד הלילה.<br />
6
יום ראשון<br />
בשעה<br />
26.4.1915<br />
11<br />
בלב הים על האניה "דונדרינה":<br />
בצד צפוני-מזרחי ללמנוס. בלילה העבר היתה התעוררות רבה. חיילנו עבדו כל<br />
הלילה, הקולונל שלנו לא עצם עין, העבירו את הכל, את הפרדים, הסוסים ,החפצים,<br />
המספוא, המזונות. קמתי בחמש וחצי בבוקר. בשעה 8 הועברתי ובשעה<br />
את העוגן. עכשיו הננו נמצאים בלב הים, אומרים כי בשעה<br />
9<br />
3<br />
וחצי הרימה האניה<br />
אחרי הצהרים נהיה בשדה<br />
המלחמה. איני משקיף עכשיו על הדבר הזה באותה אי המנוחה שתקפה אותנו אתמול.<br />
אדרבא, אני מאמץ את לב חברי:<br />
"היש בכח האדם להלוך נגד רצון האלוהים?" הקולונל היה נמרץ, הראה התמדה יוצאת מן<br />
הכלל, כל הלילה לא ישן, השגיח על העבודה. היה דחוף מאד, לולא המעצור שקרנו היינו זה<br />
מזמן בשדה המלחמה, וכנראה שלא היה מרוצה ביותר להישאר אחרון. אני מוטל על כסות<br />
בד, המכסה סירה תלויה על גבי האניה. אני מתכונן לישון.<br />
בשעה אחת ורבע שומעים קול רעם התותחים, משמאל רואים את האי אמברוס. לפנים<br />
מרחוק נראות אניות, ומימין רצועת יבשה.<br />
בשעה<br />
האש.<br />
2<br />
וחצי. אנו הולכים ומתקדמים לאט, שומעים ברור את קול התותחים, ורואים את<br />
בשעה שלוש. הנה עמדנו. התותח משמיע את קולו בלי הפסק. הידרו-אוירון מרחף כל העת<br />
מסביבנו. זה אך עבר סמוך מאד לראשינו. בום! איך מרעים התותח, שד משחת, במקום שיגיע<br />
כדורו, צריך להיות לא רע ביותר.<br />
בשעה 7. אש שלהבת אדירה על היבשה, שריפה. השמש שוקעת. טרנספורט גדול מתקרב אל<br />
היבשה.<br />
יום שני<br />
:26.4.195<br />
איזו אניה נוראה, ומה רע עבר עלי הלילה. מותני ועצמותי עדיין כואבות לי. אין תאים בתוכה,<br />
זו רק אניית משא. צריך הייתי לשכב בתחתית האניה, באשר על הסיפון היה קר מאד. הנה,<br />
המלחמה נפתחה בשבילנו. הכל לא יהיה בסדר. אין מים ואין מתרחצים. אין לחם ואין<br />
צנימים, נחוץ לאכול בצמצום. אם לא<br />
–<br />
סכנה להישאר ימים אחדים בלי אוכל. רעם<br />
התותחים מתמיד והולך, הרבה טרנספורטים התקרבו אל היבשה, וגם אנו בטח נהיה שם<br />
מחר או מחרתיים. תמוה, איך התרגלתי כה מהר אל קול התותחים, עד כי איני מפשיל אפילו<br />
את ראשי אל עברו לכל הפחות, אם אין זה דבר יוצא מגדר הרגיל.<br />
בשעה 12. היריה נעשתה יותר תכופה. הננו עכשיו לפני המבוא אל הד... גייסות הצרפתים<br />
ירדו מצד אסיה, האנגלים מצד אירופה. האניות המשורינות הפסיקו יריותיהן. אלה הם<br />
תותחי השדה היורים. אח! מה קול המולה? אלה הם התותחים הצרפתים המצטיינים<br />
ברעשם.<br />
בשעה 4. התקרבנו מהלך קילומטר אחד, והנה עמדנו. חשבנו שצריכים אנחנו כבר לרדת, שכן<br />
כל האניות השכנות לנו עשו כן. המבצר הראשון מן הצד האירופי נהרס אמש, ראנו אותו<br />
בוער.<br />
האנגלים, הם כבר רחוקים, אי אפשר לראותם במשקפת. יריות התותחים הולכות<br />
ומתמעטות.<br />
7
יום שלישי<br />
:27.4.1915<br />
הבוקר הביע הקולונל בפקודת היום את כל שביעות רצונו משקדנותו של גדודנו בשעת<br />
ההעברה מ"הומיטוס" ל"דונדרינה". הוא מקווה כי בשעת ההורדה יתנהג גדודנו גם כן<br />
באותה ההתמדה.<br />
בשעה<br />
11. כל<br />
הקהל שעל האניה נרגש. אנו מתקרבים אל היבשה ועומדים אנו לרדת. פקודה<br />
ניתנה לנו בנידון זה. נשמעו יריות תותח.<br />
בשעה 11<br />
12 בשעה<br />
וחצי. אנו הולכים ומתקרבים, כבר יכולים להריח את עשן התותחים.<br />
וחצי. עמדנו. אח! רעש תותחים מלפנים ומאחור, מכל העברים, על ראשינו. ריח<br />
העשן חריף, מי הים צהובים, צל העשן. תמוה שזה מצחיק אותנו! לא יאומן כי יסופר.<br />
1 בשעה<br />
אחרי הצהרים. סירות, דוגיות ניגשו בשביל ההורדה. ספנים עולים על האניה. על<br />
הכובעים קוראים: "אגממנון", "אמפלקבל", "לורד נילסון", "אוקינוס", אירריזיסטיבל",<br />
שתי אלה הצלבניות טבעו בהיתקלם במוקש שבד..., אך ניצלו. "סוויפטור", "מלכה אליזבט"<br />
גם כן כאן, וכן "פרינץ ג'יאורג'", "קורנווליס".<br />
בשעה תשע בערב. אוי, מה החרישו האזנים השעות שלאחרי הצהרים! האניות לא חדלו<br />
מלירות, "קורוליס" שהיה סמוך אלינו התמיד ביריה. אלי, איזה רעש, המולה, רעם אלוהים,<br />
אוזני כואבות לי, הוכרחתי לסתמן בכותנה. היריה נפסקה זה כשעתיים. עכשיו שקט. חלק<br />
מגדודנו כבר ירד. אחדים מחיילינו חזרו אל האניה, הם מספרים נפלאות. מחר ארד גם אני.<br />
אני הולך לישון ולנוח.<br />
יום רביעי<br />
:28.4.1915<br />
השעה 10. היריות התחילו בשעה<br />
6<br />
בבוקר ובתקיפות. האוסטרלים ירדו במרחק של<br />
440 מיל<br />
מן החוף, מצד מערב של חצי האי, והיום צריכים גייסות אנגליה וצרפת להצטרף אל<br />
האוסטרלים ולהשמיד את כל צבא התורקים הנמצא בתווך. מורידים לאט את הפרדים שלנו.<br />
כדור מעופף נמצא מעל החוף ורואים חיילים, הרבה חיילים. אני עדיין סובל מעצירות, וזו<br />
מדריכה את מנוחתי. באניה סבלנו מחוסר לחם. נותנים לנו צנימים. האנגלים אינם מרבים<br />
לאכול לחם, ואנו בני המזרח רגילים אנו לאכול הרבה לחם. היום נתנו לנו עוד צידה לשלושה<br />
ימים: צנימים, ריבה ובשר. האנגלים אוהבים לשתות תה חריף כמו בירה וכמעט לא ממותק,<br />
משום זה יש לנו הרבה תה וכמעט שאין לנו סוכר. עוד דבר אחד מרגיזנו והוא כי כל חפצינו<br />
נמצאים באניה אנגלו-מצרית שהפליגה להצטרף אל האוסטרלים, ואנו מוכרחים להישאר<br />
בלבנים המזוהמים שלנו. אוירון עבר מעל ראשינו.<br />
6 בשעה<br />
וחצי. פרץ מטר יריות נורא. מבחינים מעל הסיפון כל יריה ויריה. אינן באות מרחוק.<br />
כל האניות עונות באש, ואיזו אש! בכל ומכל עשן והתפוצצות פצצות. מאז היותנו כאן עוד לא<br />
ראינו דבר שכזה.<br />
בשעה 9. המעשה הזה ארך עד שעה 9. מה קרה? פוקדים עלינו לרדת. נלך אל העבודה... איזה<br />
צחוק! הקצינים שלנו, וזה לא מוסיף להם תהילה, פרצו כרוח אל תחתית האניה בעת שכל<br />
האנשים ישנו שנתם ואני כתבתי, וצעקו: "כל חברינו שהינם על היבשה עזבו את פרדיהם<br />
ויצאו אל המערכה נגד התורקים. נלך לעזרתם, קומו!" מיד עמדו כל האנשים על רגליהם,<br />
8
ארזו את חפציהם ועלו על הסיפון, והנה כל הקהל יורד אל הסירות. קור ורוח נושבת. אינני<br />
משיג את כל זה, והנני שולח את הסרג'נט-מיור שלי אל הקצין האנגלי לשאול אותו חקר דבר.<br />
והנה מה שעונה הלז: שלחו ההרה להביא אל הגדודים הנלחמים כלי זין, איש אחד עם פרד<br />
)לכל אחד שני פרדים(, קרה שכל האנשים הלכו והפרדים נשארו לבדם, וישלחו להביא<br />
ארבעים איש שישמרו עליהם, וזה הכל, וקצינינו האמיצים בגיבורים עושים מזה היסתריה<br />
שלמה ונחפזים כבר אל המערכה, בעוד שאינם יודעים אפילו איך לירות בקנה רובה. אנו<br />
יכולים להשאר על האניה, שכן לא נביא שם שום תועלת. והנה אנחנו שבים אל תחתית<br />
האניה, כולם הלכו ונשארנו רק כתריסר איש.<br />
יום חמישי<br />
:29.4.1915<br />
בשעה 5. קמנו בשעה<br />
5<br />
פחות רבע. היה קצת קר בתחתית האניה. אני משער לי עד כמה צריך<br />
להיות טוב על היבשה תחת כיפת השמים, מתחת לעננים שחורים וגשם ורוח! הלילה חלמתי<br />
שהייתי בבית הורי, שהאנגלים התקיפו את יפו. ראיתי את אבא בחלומי. מורידים את<br />
הפרדים האחרונים, הנה נרד גם אנחנו אל היבשה.<br />
בשעה 10:55 אנו יורדים מן האניה.<br />
2 בשעה<br />
אחרי הצהרים. בשעה אחת דרכה כף רגלנו על אדמת תורקיה. הסירה שהביאה<br />
אותנו מן האניה היתה יותר מדי גדולה בשביל להובילנו עד החוף, וחכינו לסירה יותר קטנה<br />
שתעביר אותנו שמה. בשעת ההמתנה היינו שמחים מאד. קראנו שירי מלחמה של רוסטן )בן<br />
הנשר( ושל הוגו. שרנו שירים שונים מכל האופרות ומכל הקומפוזיטורים. בשעה אחת ירדנו.<br />
מסביבנו בכל מקום חיילים צרפתים זואווים, חיילים רגלים ו"...". הם נראים טוב ועליזים<br />
מאד. יש עוד אנשי סנגליה ומן הלגיון הנכרי. ראשית דרכי היה ללכת לראות את המבצר<br />
ההרוס. עלינו על הר. בדרך בחפירה היה מוטל פגר אדם. בריחוק מקום ממנו עוד שתי גופות,<br />
ולפניהן אצל הראש דף מספר הקוראן. חיילים מסכנים! במרומי ההר שני תותחים של<br />
24<br />
סט.,לגמרי שבורים, מנופצים. על התותח כתוב לאמור: ומן הצד תיבות של נשק גרמני.<br />
שבנו אל החוף בשביל ללכת משם אל מחננו, אך איני יודע איה מקומו. שתינו תה ועוד מעט<br />
ונאכל בשר פר אשר מחמם אחד מחברנו. חם, מי יודע איך יהיה הלילה. אמש היה קר מאד.<br />
בשעה 4. מה לכתוב? אוי, בלהות המלחמה. תיכף אחרי סעודת הצהרים הלכתי לראות מבצר<br />
אחד הקרוב לזה שנתתי דעתי עליו זה כשעה. הריהו מבצר גדול )אנטיפטרוס( אשר יש לו<br />
תריסר תותחים ענקים, כולם מפוררים, ולצידם של התותחים האלה כדורים שלא השתמשו<br />
בהם עדיין. היו מאלה למאות. התותחים נושאים עליהם חותמו של "קרופ", ופניהם אל עבר<br />
הדרדנלים. ואם התורקים לא עלה בידם על יד תותחים כאלה לפגוע אף באנית מלחמה אחת,<br />
הרי זו באמת חרפה שאין דוגמתה! מאחורי המבצר הזה יש כפר אחד הגדול כמו קשטינא,<br />
אלא הרחוב יותר צר ורצוף באופן מזרחי. סרתי אל הכפר. איזה מראה! כל הבתים הרוסים,<br />
אף אחד לא ניצל. כל הגגות שמוטים, הרעפים ברחוב, רק גן יחידי נשאר שלם. שם היו עצי<br />
תות ושקדים. ולפני הגן ארבעה אנגלים מחורכים, רואים את השלדים השחורים ואצל<br />
רגליהם הנעליים אשר נשמרה עוד צורתן. וליד אחד השלדים מצאתי מכתב.<br />
9
זהו מכתב מאת HEART" "SWEET אחת, המחכה לשובו. לב קטן מסכן שנשבר. בריחוק<br />
מקום קצת במעי המפלה מוטל עוד אנגלי אחד ופניו טרוף כולו בשיני ?? איזו חיה, בטח<br />
חתול. היה נורא לראות כל זה והלב נלחץ מכאב. כה עברתי את כל הכפר וחזרתי אל חברי.<br />
יום ששי<br />
:30.4.1915<br />
בשעה 4:15. אתמול בשעה<br />
5<br />
וחצי היינו כבר במחננו. הוא נמצא על חוף הים סמוך מאד<br />
למטה הראשי. יש תחנת מרקו וטלפונית המתקשרת עם האניות וחזיות שונות. המקום הוא<br />
אוצר של נשק וצידה, אשר גדודנו מספק את מערכות האש. הדרך שהיה עלינו לעבור היתה<br />
כולה זרועה חפירות וכן גם מקומנו היה מוקף בחפירות שהתורקים המסכנים חפרו מי יודע<br />
כמה זמן. ביחד עם חבר אחד תקעתי לי תיכף אוהל מבד כמעשה הבדוים ביהודה, לצד אוהלו<br />
של הקולונל. הוא לא היה רע, ואנחנו היינו היחידים שהיה לנו אוהל. עם רדת הלילה האוהל<br />
היה מוכן ואנחנו ישבנו שם מסביב לארגזנו ועסקנו בהכנת תבשיל הערב. הרופא וכמה קצינים<br />
באו אלינו וכה גלגלנו בשיחה אינטימית מסביב לפנס קטן עד שעה מאוחרת בלילה.<br />
10 בשעה<br />
נשמעה חליפת יריות שנמשכה רבע שעה. האוהל היה כה נוח והיה לנו יותר טוב<br />
מאשר באניה "דונדרינה". שכבנו והיה מצוין, אלא בשעה שלוש בבוקר היה קר מאד וזה<br />
הרגיזני. זה יומיים שקיבתי בסדר, לעומת זה אני סובל בלילה מכאב ברגליים. האם זה<br />
השגרון. אני רוצה למרוח אותם בכפר. היום קמתי הראשון בשעה<br />
בשעה<br />
5<br />
6<br />
וחצי עליתי על סוס וערכתי טיול עד למחנה השני, במרחק של<br />
וחצי והעירותי את חברי.<br />
35<br />
רגעים מכאן. הטיול<br />
היה נפלא ונזכרתי בטיולי במושבות. זה היה נעים מאד. בחזירתי נמניתי להיות במטבח.<br />
הכינותי את תבשיל הבוקר. בשעת הסעודה התעופפו על ראשינו כדורים תורקים אשר נפלו פה<br />
ושם אל תוך מחננו. מספרם לא היה רב ולא גרמו שום רע. לאושרנו פתחו באש גם הצלבניות,<br />
והתורקים האמיצים הפסיקו לשלוח לנו את מתנותיהם הקטנות מעופרת.. בראשונה היינו<br />
מופתעים מהם. אחרי כך התפרצנו בצחוק בכל פעם שראינו שכל אחד מאיתנו עם כל יריה<br />
היה נמלט לבקש לו מקום מחסה, כאשר הבחינו את מעוף הכדור לפי קול השריקה הממושך<br />
שנשמע באויר. כל זה לא הפריע לנו לשוב אחרי כך אל הריבה ואל הגבינה שלנו.<br />
היום יום הולדתה של עליזה הקטנה. אני מאחל הרבה אושר לקטנה היקרה הזאת. אח! כמה<br />
אני נכסף לנשק אותה! אני מקווה שחשקי זה ימלא. הקולונל הודיע לנו היום כי הגנרל מפקד<br />
האקספדיציה יציין בין הודעות היום כי בלי סיוע גדודנו היו ניגפים לפני כמה ימים במערכה<br />
ועוד הודיע כי האניה "אנגלו-מצרית" יצאה לקרב עם צלבנית אחת אשר שברה לה את<br />
חטמה. אך כל האנשים ניצלו. את הפרטים לא נתן לנו, על כן אין אנו יודעים מה איתם.<br />
8 בשעה<br />
וחצי. אח! בשם אלוהים, מה צהרים נסערים היו לנו! בשעה<br />
5<br />
וחצי נשמע קול כדור<br />
שנפל לא רחוק מאיתנו. אחריו בא השני, השלישי, וכן ניתך מטר כדורים במשך של חצי שעה,<br />
אשר נפלו מכל הצדדים סמוך אלינו. ואנחנו מתרוצצים מכל האפסים להסמך אל קיר, אל עץ<br />
או להתחבא בחפירה שהיא. תודה לאל איש לא ניזוק. יצאנו רק בבהלה, אך מקלחות כאלו<br />
יכולים אנו לותר עליהן! והקולונל שלנו התנהג כגיבור, הוא היה באמצע השדה בלי שישים לב<br />
אל גשם הכדורים, וניסה לתת פקודה ליציאה אל החזית. הוא הראה באמת אותות גבורה. לו<br />
נאה תהילה. עכשיו נרגענו כבר, אך חיינו רבע שעה איום. ובחוץ עכשיו מה יפה! מה יפה אור<br />
הירח! בתל-אביב צריך להיות עכשיו שמח! כל אנשי העיר נמצאים עכשיו בחוץ, שואפים אויר<br />
10
צח על החולות או במקום אחר. עד כמה כל זה רחוק ממני! אך איני רוצה להעציב את רוחי.<br />
יבוא יום, ואני מקווה כי לא ירחק היום הזה, הימים היפים יבואו, בני משפחתי יהיו על ידי<br />
וגם ידידי הטובים. לכולם לילה טוב ושלום רב!<br />
מוצאי שבת<br />
:1.5.1915<br />
היום יום הסוציאליסטים. מי יודע אולי יום זה יזכיר להם את מטרתם ואת עיקרי תורתם וכי<br />
מחר אולי יצא השמש ויפיץ את קרני השלום על העולם השותת דם והעטוף אבל. אלא רב<br />
האושר יותר מדי בשביל שנקווה שיוכל להתגשם בקרוב. במקומות האלה החודש הזה הוא<br />
חודש הפרחים, אני מגיש אותם ביחד עם נשיקות השומות בגביעיהם לכל האהובים עלי ואשר<br />
איני פוסק לחשוב אודותיהם.<br />
10 בשעה<br />
בבוקר. קיבלנו כתריסר כדורים במחננו, ובשעה 5 אחרי הצהרים עוד כחצי תריסר.<br />
הם רק הפחידו אותנו קצת, אך תודה לאל לא גרמו שום נזק. אגב, אנו מתחילים לאט לאט<br />
להתרגל להם. יומני משמש לוח הימים למחננו, בלעדיו איש לא היה יודע באיזה יום בשבוע<br />
אנו עומדים, ופחות מזה באיזה חודש. כל החיילים מבלים את ימיהם רק בדאגה אחת: לתת<br />
לפרדים את צרכיהם ולקיים את הפקודות הניתנות מטעם השרים. אין להם שום שעשועים<br />
רוחניים וחיים כמו במצב הפראי של ימים מקדם. יומני הריהו שעשועי היחידי.<br />
יום ראשון<br />
בשעה<br />
:2.5.1915<br />
.9<br />
מה לילה נורא עבר עלינו! בשעה 10 שמענו יריות חזקות מלוות באש ששולחה מכל<br />
התותחים הנמצאים על חצי האי. המולת-תופת מתמידה, אך לקולה בכל זאת נרדמנו. זו<br />
היתה סופה, סופת גשם של כדורים, ברקים ורעמים של תותחים.<br />
2 בשעה<br />
בבוקר מתפרץ הקולונל כברק אל אוהלנו, מעורר בחופזה את כל האנשים ומצווה<br />
בקול רם: "כל החיילים קומו, נחוצים לי<br />
48<br />
פרדים לשולחם עם נשק אל החפירות. יש שם<br />
חוסר גדול בנשק". והנה אנחנו יוצאים מאוהלנו )ישנו מלובשים בכדי שיהיה לנו חם בלילה.<br />
זה שמונה ימים שלא חלצתי את נעלי, אחרי הלילה האחרון שעל "הומיטוס"(. מזג האויר קר,<br />
מעוררים את החיילים כשסוחבים אותם ברגליהם. המסכנים אשר יש בינהם כאלה שיצאו<br />
בשעה שש וחזרו בשעה אחת, והנה עכשיו עליהם לשוב עוד הפעם אל החפירות שבחזית. הם<br />
אינם מרוצים, יודע אני את נפשם, אך נחוץ ללכת, והלכו בלי לאבד זמן אף רגע. התורקים<br />
הצליחו ע"י התקפה לילית לשבר את קו החפירות מאמצעו. נחוץ היה בכל מחיר להדוף<br />
אותם, ואמנם הצליחו להרחיקם וביחד עם זה לגרום להם אבדות קשות ולקחת בשבי<br />
300<br />
איש שהביאום הבוקר אל מחננו. יש בינהם חמישה קצינים שאחד מהם גרמני. הבוקר כדורים<br />
נופלים על המחנה. אוירון עבר וזרק פצצה שהרגה ארבעה אנגלים על יד מחננו. אחדים<br />
מאנשינו נפצעו סמוך לחפירות.<br />
יום שני<br />
:3.5.1915<br />
בשעה 9. היום היה יום מוצלח ונעים ביותר. היה שקט. נדמה כי התורקים רצו בשביתת נשק<br />
לשש שעות לקבור את מתיהם. בקרב האחרון היו להם הרבה הרוגים עד לאין שיעור. היום<br />
הייתי אני הטבח. מעולם לא אכלנו כה בתאבון, ואז הרגשנו עד כמה היינו מאושרים אלמלא<br />
11
הכדורים היו עוברים מעל ראשינו. היות ואוירון זרק אתמול פצצה על מחננו, הסתובב היום<br />
אוירון אנגלי כל שעות הבוקר מסביב למחנה וכאשר בא הגרמני סמוך לשעה<br />
הנה כי כן מתחילה עכשיו ההרעשה מתותחים צרפתים עם המ<br />
כמה מדהים הוא.<br />
10<br />
75<br />
גרשהו שלנו.<br />
המפורסם שלהם. אה! עד<br />
יום שלישי<br />
:4.5.1915<br />
צהרים. הלילה ישנתי רע מאד וגם עבשיו אני שכוב עדיין. רגלי כואבות, איני יודע מהו הכאב<br />
הזה אך הוא כל כך גדול שאינני יכול לישון כל הלילה. איני יודע באמת איך יימשך הדבר.<br />
בהיותי שכוב עלה לפני זכר הנפשות היקרות לי. לקחתי את מכתביהן וקראתי ושוב קראתי<br />
בנושקי את<br />
תמונותיהן, ואיחלתי לי להתראות איתם בהקדם<br />
הכי אפשרי. החיים במחנה<br />
הולכים ונעשים רגילים, מסודרים. מחננו נמצא לא רחוק מן הים מצד אחד, בבקעה לירכתי<br />
רמה אחת המקיפה את שאר שלושת הצדדים. על הרמה הצופה פני הים נמצא אוהלו של<br />
הקולונל עם שני קציניו האנגלים וסמוך לו נמצא אוהלנו בתוך חורבה של בנין נושן. צד אחד<br />
ממעוננו הוא שריד של כותל, ומן הצד השני של הכותל שכנות לנו כמה מצבות של דרוישים.<br />
בבוקר משכימים לקום, ובערב אלה הנמצאים במחנה הולכים גם כן לישון בהקדם, בשעה<br />
.9<br />
במשרד )אוהלנו( אין כמעט עבודה. כל היום או אוכלים או שוכבים סרוחים על שמיכות הצמר<br />
שלנו. אחרי סעודת הצהרים ישנים, בערב שותים תה. כפי שהזכרתי לעיל, לולא היו מכבדים<br />
אותנו לפרקים בכדורים היה אז אושרנו מלא. החיילים נמצאים פה ושם בבקעה, בירכתי<br />
הרמות סמוך לפרדיהם המסודרים בשתי שורות. שלוש פעמים ביום, בבוקר, בצהרים ובערב<br />
לוקח כל אחד שני פרדים ומובילם אל הבאר הנמצאת לא רחוק מן המחנה להשקותם. אחרי<br />
המים, המספוא.<br />
שאר שעות היום כל אחד פחות או יותר עסוק. מי נמצא על המשמר, מי<br />
כובס את לבניו, מי כותב מכתבים ומי פשוט ישן.<br />
באדמה בגובה של איש, עשרים<br />
סנטימטר<br />
כדוגמת האנגלים כל אחד חפר לו חור<br />
בעומק, חמישים סנטימטר ברוחב ומכוסה בבד<br />
מלמעלה, חמישה סנטימטר מעל פני האדמה. בלילה נכנסים אל תוכו ונרדמים עד הבוקר<br />
השכם. לפי הצורך חלקי הגדוד, כל אחד על פי תורו, מביאים על כתף פרדיהם את הצידה ואת<br />
הנשק<br />
אל החפירות של שורות הנלחמים. בכלל, מלבד מקרים מיוחדים, הולכים פעמיים<br />
ביום. החלקים ההולכים בבוקר חוזרים אחרי צהרים. אלה ההולכים בערב חוזרים סמוך<br />
לחצות או שעה אחת אחר חצות.<br />
אתמול נפצע אחד בחזית, הוא הולך ומבריא. בראשית השבוע נעלם אחד, אין איש יודע מה<br />
אתו. ומעשי גבורה מצויים אצלנו כמו שמצויים הם בתולדות כל המלחמות. קצינינו כולם בלי<br />
יוצא מן הכלל הינם סמל הגבורה ואומץ הלב. הקפיטן של מ.ט. הנו המלאך הטוב של המחנה.<br />
כולם אוהבים אותו. כשנמצאים במחיצתו בחפירות מרגישים בלב תוספת אומץ ואין כל פחד.<br />
הנה מה שאמר פעם, לילה לפני החפירות. הכדורים שורקים ונופלים מסביב למטען של נשק<br />
אשר עומדים<br />
לפרק מעל הפרדים. אנשינו מנסים להיסתר מהם, הפחדנים יותר חוסים תחת<br />
פרד ואמיצי הלב שבהם מרכינים ראשם עם כל כדור עובר מעל לראשיהם. והקפיטן מנשא את<br />
ראשו למעלה ואומר להם: "חברי הטובים, הכדורים האלה אינן מכיריכם, למה תברכום<br />
לשלום, למה תרכינו לפניהם ראשיכם?" האנשים נתביישו קצת, צחקו והמשיכו העבודה בלי<br />
לשים לב לכדורים ולפצצות. פעם אחרת עמדו להתיר את הפרדים. לפתע פתאום שתי פצצות<br />
12
אחת אחרי השניה נופלות בין הפרדים בשני מקומות. כמעט כל האנשים ברחו להסתתר, אך<br />
הוא בעת אשר פצצה שלישית מתפוצצת לא רחוק משם,<br />
הפרדים!" מביטים עליו, משתוממים ופונים לעבודה.<br />
מחזה באוהלם של הקצינים, שנמסר לי ע"י הסרג'נט-מיור שלי.<br />
שיזוז מבלי<br />
קורא:<br />
" להשקות<br />
-<br />
-<br />
-<br />
-<br />
-<br />
- ג.<br />
- מ.<br />
- ג.<br />
- מ.<br />
- ג.<br />
אני הולך הערב אל החפירות.<br />
לא, אני הולך, אני רוצה ללכת.<br />
איך, הלא היית אמש.<br />
אתה עודך חולה, אני אלך, הלא כן, קפיטן שלי? אם לא אצא, אצא מדעתי כאן<br />
במחנה.<br />
איך זה? אם הקפיטן ירשה לך ללכת הערב במקומי, אלך אל הקולונל ואגיד לו, כי<br />
הקפיטן מחבב אותך ושולח אותך תמיד אל החפירות!<br />
יום רביעי<br />
:5.5.1915<br />
היום אחרי הצהרים היה מזג האויר רע. ענני אבק סבבונו. היינו לבנים כאילו טבענו באבקת<br />
פוך. השעה 7 וחצי, אנו הולכים לישון. עת של גשם.<br />
יום חמישי<br />
6.5.1915<br />
לאושרנו לא ירד גשם אלא להיפך, היה רוח חזק. עיננו, פנינו ומלבושינו מלאים אבק. וכן לא<br />
יצאנו כל היום מתחת שמיכותינו ומאוהלנו. בשעה חמש נכנס הסרג'נט שלי ואומר כי עליתי<br />
לגדולה, אני מקבל תואר סרג'נט מאיור – ארבעה סרטים וכתר אחד. הבשורה הזאת הגיעתני<br />
ובאותו רגע חשבתי על אודות הורי וידידי ואיך למצוא עצה לראותם. חשבתי הרבה על<br />
אודותיה והרגשתי גם הפעם כמה היא יקרה לי.<br />
בשעה 8 הרוח שקט קצת, עשיתי את הטואליטה שלי. הבבוקר אי אפשר היה לעשותה.<br />
קר. בשעה 9 אלך לישון.<br />
האנגלים התקדמו היום לשני מילים. מגמתם אשי-בבא. בכלל הם מצליחים.<br />
יום ששי )ליל שבת(<br />
:7.5.1915<br />
מסביב לשני נרות מודלקים במיוחד לכבוד השבת אנו גומרים את סעודתנו הרזה. בלי כוונה<br />
מחשבותי טסו מעבר לים וציירתי לי עד כמה טוב עכשיו בתל-אביב. אחרי ארוחת מעדנים<br />
יוצאים בלילות מאי היפים הללו לטייל, כמה טוב שם! כאן קר, יושבים מכורכים באדרות<br />
וקר לנו. נחוץ ללכת תיכף לישון על האדמה. איה מיטתי הטובה והחמה, איים אחי ואחיותי,<br />
איים ידידי הטובים? רק לאושרי ולפעמים הרי זו נחמה טובה שהרעיון שאינו יודע גבולות<br />
יכול לעוף על כנפי הזכרון אל אותן הנפשות היקרות לנו. אני עצוב הערב ואני שולח לכולם<br />
נשיקות חמות ונעימות.<br />
היום אין כל חדש, כרגיל תמיד רטון התותחים, האוירונים מעל הראש וכמה פצצות על מחננו.<br />
13
יום שבת<br />
בשעה<br />
:8.5.1915<br />
9<br />
וחצי. במחנה היה שקט היום. לעומת זה קול יריות תכופות ברחוק. עליתי על הר עם<br />
המשקפת, איזו אש, איזה עשן, ראיתי את הכפר קריטיא בוער באש ואשי-בבא הרוס<br />
מפצצות. מתקדמים מאד. מקוים שבעוד כמה ימים יתפשו את ההר הזה שיש לו ערך<br />
אסטרטגי גדול. אחרי כך הלכתי לראות תותח אנגלי בפעולתו. זה מעניין מאד, אלא כשחזרתי<br />
כאבו לי אזני.<br />
יום ראשון<br />
:9.5.1915<br />
היום יום יפה, אלא מלא הוא מאורעות. איש צעיר אחד שנפצע אתמול פצע מוות הוצא ע"י<br />
האמבולנצה ההודית. הוא מת. הקולונל הביע את רצונו ללכת עם שניים מחבריו לקבור אותו<br />
בקבר מיוחד ולערוך לו כמה תפילות. זה יפה מצדו.<br />
קבעו שלשום תחנת אוירונים נאה במרחק של 500 מטר ממחננו. היום שמו עין עליו התורקים<br />
והשליכו עליו כמה פצצות. אך לא גרמו שום נזק.<br />
התרחצתי בים, היה קר, אבל מה טוב אחרי זה מרחץ... זה נורא!<br />
השעה 9:45, אני הולך לישון. גזזתי את כל שערותי.<br />
יום שני<br />
:10.5.1915<br />
איזה בוקר יפה! אינני אמן, אבל אילמלא הייתי אמן המכחול, הייתי מצייר את השמים<br />
האלה. בכל התמונות שראיתי מנסים הציירים לחקות את כל מה שראיתי היום. עננים קלים<br />
שמבעדם נראו שמים כחולים הזרועים פה ושם כתמים לבנים. היות ומזג האויר צח, הופיע<br />
לעיני טינידוס בכל עדינותו, ומראה זה הזכירני את היום כשהייתי בחדרה וקראנו יחד כשהיא<br />
חיבקה את ראשי בזרועותיה היפות, דבר מה ממופסן שהוא מדבר שם על חזיון בקורס-די-<br />
פרנס. מה נעימים הזכרונות הללו!<br />
בשעה 10, הקולונל קיים את הבטחתו מאתמול. הוא הלך בלווית שני אנשים עם מעדרים<br />
בשביל להוציא את המת. אחרי שתי שעות הם שבו ובשורה בפיהם כי הבחור חי ונמצא בבית<br />
חולים. ציירו לכם את השמחה במחנה.<br />
הערב כפי שהיה יפה הלכתי לטייל על שפת הים. כמה היה נעים להזכר בימינו שם רחוק<br />
רחוק. אחרי כן חזרתי וישבתי על שמיכותינו בפישוט רגלים ובעשן הסיגריה. כמה היה נעים<br />
וטוב לראות את הנפשות האהובות ולזכור את הימים הטובים שבילינו יחד.<br />
יום שלישי<br />
:11.5.1915<br />
בשעה 10 קבלנו פקודה להעתיק את מחננו. תיכף ומיד נגשנו לעבודה והעמסנו את כל רכושנו,<br />
אוהלים וחפצים, הכל שבכל על עגלה. עליתי על סוס וקדימה! בדרך נופלת פצצה במרחק של<br />
20 מטר ממני. לא נעלבתי מזה בחיי. במחנה, אך הגענו שמה, תקענו אוהל אחד סמוך לאוהלו<br />
של הקולונל בעת שהגשם ירד עלינו ללא הרף, אלא לא היתה לנו שהות לשים לב אליו. האוהל<br />
הוקם. הוא לא רע, טוב מהראשון בגן שקדים. אבל לא משום שכאן יותר בטוח העבירו אותנו<br />
הנה, כי הלא הפצצות נופלות כל העת כאן מכל צד. שניתי מקומנו תחת הגשם. אומרים כי זה<br />
סימן טוב, נקווה.<br />
14
יום רביעי<br />
:12.5.1915<br />
בשעה 4. היום יום גשם. ביפו צריך להיות כעט חם. הסבו איתנו אל השולחן בשעת הסעודה<br />
באוהלנו, חלוצי נעליים כמנהג המזרח, שני אנשים מניו-זילנד וצרפתי אחד. היה די מבדח.<br />
לעתים רחוקות שומעים היום את קול התותחים.<br />
הצרפתים התקדמו קצת, האוסטרלים והניו-זילנדים איבדו הרבה מאד אנשים, לא יאומן כי<br />
יסופר,<br />
"It is not a war, it is" a murder<br />
- אומרים הם. המספר המעט שנשאר מתרעם.<br />
מחננו נמצא בגן אחד שם גדלים שקדים וזיתים. זה יפה, זה מזכיר את פלשתינה. הכל מכוסה<br />
ירק והטבע עשיר מאד. הרבה מעיינות מים מסביב. מאחורי אוהלנו יש שיחי שושנים, פרחי<br />
פרג, מרגניות, עץ שקד. לפעמים כשיפה בחוץ באה צפור שמה לנוח.<br />
9 בשעה<br />
וחצי. הערב עשיתי טיול יפה. נכנסתי למין חורשה אחת, עצי פרי הרבה. זה מזכיר לי<br />
את הלבנון. כמה יפה הארץ, הרים מוריקים, גבעות, דרכים עם שדרות עצים, מעיינות מים.<br />
כמה זה מקסים וכמה היה זה נחמד לבוא הנה רק לזמן קצר, בקיץ בימי שלום.<br />
הסינגלי: שלום אנוסק'ה, שלום אנובילא – תודה הראבי.<br />
יום חמישי<br />
:13.5.1915<br />
יום יפה, אלא קצת יותר חם. כמה פצצות במחנה. אמש היה נורא, יריית תותחים תכופה, אי<br />
אפשר היה להרדם. פצצה אחת נפלה במרחק של 15 מטר מאוהלנו בשעה 2 וחצי בבוקר.<br />
מספרים כי "גלית" ניתקל במוקש הלילה. הצרפתים מתקדמים לאררס, הגרמנים יורדים<br />
לליבוי.<br />
יום ששי<br />
:14.5.1915<br />
בשעה 12. בא תורי. אני פצוע. כדור עבר את זרועי הימנית לכל רוחב השריר. אני חבוש ואני<br />
מתפלא איך יכול עוד לכתוב. בכל זאת יש לי כאב ואיני יכול להמשיך.<br />
בשעה 9. אניית החולים "אלוניה". בשעה 4 מובילים אותי אל בית החולים אשר על חוף הים<br />
לא רחוק ממחננו. בית חולים ארעי. זהו אוהל רחב ששטיחים מרבד על האדמה ושוכבים<br />
עליו. הפצצות נופלות במחנה. מובילים אותנו אל חפירה אחת ששם משכיבים את כולנו.<br />
6 בשעה<br />
אומרים לי שאלך בדרך החול אל האניה. את הפצועים האנושים משכיבים באניה<br />
שתפליג לאלכסנדריה, ואת הפצועים קל משכיבים באניה אחרת עד שישובו לאיתנם.<br />
ראיתי את אוירבך.<br />
יום שבת<br />
:15.5.1915<br />
צהרים. סדרו אותי יפה בתא בעל שתי מיטות אשר שם הייתי לבדי, ומשום מעלתי הייתי<br />
מכובד על כולם. אני סועד באולם ששם משרת נער בבגדי שרד. בבוקר רחצו את פני ובאולם<br />
חתך לי הנער את הלחם והבשר. הייתי נרגש מחביבותם של אנשי האניה. כולם מהרופא<br />
הקולונל ועד החייל הפשוט של הצלב האדום המכבד את החדר, כשהם מדברים אלינו יש להם<br />
אותה ארשת הפנים של אמהות דואגות המהפכות את משכבי ילדיהן החולים. תמהתי מאד<br />
לראות את האנגלים כל כך חביבים וסבלנים. לא גסות, לא דברים עזים. להיפך, בפניהם<br />
ארשת נועם, הייתי אומר, החסד בעור ועצמות. בצהרים אל השולחן מחזה מצחיק ומדאיב<br />
15
הלב כאחת. כתריסר איש היינו מסובים. הייתי הראשון שבאתי, ואחד אחד באו אחרי גם<br />
חברי. והנה אחד שגרר את רגלו, והשני שצלע על ירכו, והשלישי שהרכין את גבו לפנים,<br />
והרביעי שתחבושת על עינו ועל אפו, החמישי שנשען על קב. ובקומנו מאצל השולחן כאשר<br />
הושטתי, משום שזרועי הימנית היתה קשורה אל חזי, את זרועי וכתפי השמאלית לאחד<br />
שצעד על רגל אחת, נזכרתי במשלו של לפונטן:"הסומא והמשותק", בדברים האלו: "אחד<br />
משותק והשני עיור". אני אומר לכם כי זה מעורר צחוק, אך באותה עת כמה מעציב!<br />
ויום אתמול, אם לא אראה עוד את היותר רע, לא אשכח לעולם. בשעה 9, שלוש פצצות<br />
נופלות במחננו, לא רחוק מאוהלנו זו אחר זו ברווח של חמישה רגעים. כל כך התרגלנו<br />
לפצצות עד שאין שמים לב להן. אני הולך אל הקולונל שלנו היושב תחת אילן עם קצינים<br />
אחדים, שיחתום רפורטים אחדים, והנה בעת שהוא חותם את הניירות ואני לצידו, לפתע<br />
פתאום בום! ואני מרגיש חבטה עצומה בזרועי הימנית. בלי משים אני שם עליה את ידי<br />
השמאלית וצעקה אח! נפלטת מפי! אותה הפצצה פוצעת עוד שלושה. רצים אליהם משום<br />
שהם צועקים, והקולונל בשומעו את צעקתי אומר לי:<br />
”Yes sir“ ”You got it?“<br />
אני עונה<br />
Sign the"<br />
”Never mind it is all right“<br />
לו.<br />
הרופא, הרופא! הוא קורא.<br />
אני עונה לו.<br />
”papers<br />
)לא כלום, הכל בסדר, חתום נא את הניירות(. הוא חותם את ניירותי, אני הולך אל<br />
אוהלי וחברי בראותם את הדם נחפזים אלי. "אוי אוי" אני שומע מכל צד, ורצים לקרוא את<br />
הרופא. בראותי אותם כה נטרדים, הרוח המבדח העובר עלי לפעמים תוקפני ואני מתחיל<br />
לצחוק ולהגיד להם המון בדיחות אשר מעורר גם את צחוקם. מביטים עלי בתמהןן, הרופא<br />
בא ואני שואל אותו אם כבר גמר עם שאר הפצועים. הוא עונה כי לא. אני מסרב להיות<br />
מחובש עד שלא ילך קודם לבדוק את האחרים. הוא הולך, רוחי הטובה אינה מסתלקת ממני<br />
אף כי הדם נוזל. אחד הקצינים עובר ואומר לי:<br />
For sure you are a sportsman,"<br />
.”Aboulafia<br />
לו:<br />
ובבוא כעבור שעה הרופא וקרע את שרוול כותנתי, הוא חשף שני חלולים משני<br />
צידי הזרוע, וחבשני. הרגשתי ברע. נחלשתי מאד, הרבה דם ניגר. שכבתי באוהלי ותיכף אחרי<br />
זה התחילו ליפול פצצות וכדורים מסביבנו עד אין קץ. במשך של שעה ניתך ממש גשם של<br />
ברזל, אש ועופרת. האנשים התרוצצו בשביל להחבא, הנמיכו את קומתם למען לא יהיו<br />
נפגעים. היה נורא, עוד לא ראיתי כזה במחננו. נחבאתי בעוד זרועי שותתת דם לצד שיח<br />
שושנים תחת שקד, מתחת לגבעה קטנה, ותודה לאל כל הסופה הזאת לא הרגה אלא פרד<br />
אחד ופצעה חמישה עשר איש. אף אחד מחברי! אי אפשר להגיד כי חסד מיוחד מגן לגדודנו.<br />
אחרי שעה נרגע הכל "ותשקוט הארץ". הקצינים באו לברכני באומץ הלב שהראיתי בשעה<br />
שנפצעתי. ואמנם היה לי אומץ לב. לא איבדתי את קור רוחי. לא האמנתי כי אהיה מסוגל<br />
לכך. בקיצור, התגאיתי בי. ואף על דברי הקצין שאמר לי: sportsman" ”You are a עניתי<br />
”I am not a sportsman, but I cannot help it"<br />
כאילו עניתי בעברית: היש לי ברירה?<br />
16
אחרי הצהרים כנטות ערב, פניתי ללכת אל בית החולים כשחברי מלווים אותי בברכות<br />
ואיחולים. היינו ארבעה פצועים. אחד מת תיכף אחרי בואו לבית החולים, המסכן, הוא<br />
משאיר אחריו אישה וששה ילדים. ינוח בשלום על משכבו. השני נמצא באניה שתפליג<br />
לאלכסנדריה, ונשארנו רק שניים. אחרי שנרפא נחזור אל המחנה.<br />
יום ראשון<br />
:16.5.1915<br />
בשעת הצהרים נודע לי כי הבוקר תורקיה נתנה את האולטימטום לעזוב את חצי האי במשך<br />
של 24 שעה. מכאן למדים שהתורקים מבצרים את עמדותיהם ע"י התותחים של גובין. מסוכן<br />
אפוא להשאר בברכה, וכל האניות עומדות לצאת הלילה ללימנוס, ואניתנו בתוכן. אניתנו היא<br />
גדולה ויפה מאד. האולם שאנו סועדים בו הוא הנהדר ביותר. כסאות, פרחים ומראות כאילו<br />
אנו עושים מסע תענוגים ולא נמצאים במערכת המלחמה. יש מקום בשביל<br />
נמצאים פצועים וחולים רק<br />
2000<br />
1200<br />
נפש וכעת<br />
נפש. החיים הם חד גוניים מאד, אין במה להתעסק. בבוקר<br />
אני הולך לחדר החיבוש שם מחליפים לי את התחבושת, ויתר שעות היום מבלים רק בהלוך<br />
ושוב ללא מטרה. אחרי סעודת הצהרים אני ישן. השבוע צריך להיות חג השבועות, באיזה<br />
יום? איני יודע. ל"ג בעומר כבר עבר ואני לא ידעתי. האם אהיה נדון לראות גם את החג הזה<br />
כשיעבור בלי שארגישו? דורשים שאכבה את האור.<br />
17.5.1915<br />
–<br />
יום שני<br />
חוששים להיות מותקפים ע"י צוללניות גרמניות שראו אותן סמוך לחופי איטליה. משום זה<br />
שורר חושך על האניה ודרשו ממני אמש באמצע מחשבותי לכבות את האור. אכן בחשכה,<br />
טרם ארדם, חשבתי זמן רב על חג הפרחים, תהלוכת התלמידים שבמקוה-ישראל ותהלוכת<br />
התימנים אשר עשו סנסציה בשירם "נעלה לארצנו".<br />
כמה היה טוב אז, כמה היה שמח! ואני באתי אז במיוחד מוו. ה. ברכבת עם צרור פרחים גדול<br />
זכרונות, כמה זכרונות!<br />
בילינו את הלילה בבריכה של חצי האי והבוקר בשעה 7 הרימה האניה את העוגן והננו עכשיו<br />
10 בשעה<br />
וחצי במימי לימנוס. את יום<br />
"דונדרינה".<br />
אמש מת איש אחד על האניה. בשעה<br />
25<br />
10<br />
לחודש העבר ביליתי במקום הזה באניה<br />
עומדת האניה ומצד חטמה משליכים הימה את הבר<br />
מינן כשהוא מכורך בבד אנגלי ומונח בשק, אחרי תפילה קצרה של כומר האניה. ברגע הראשון<br />
נעשה נקב בים, אך תיכף מיד מתכסה שוב. האניה ממשיכה את דרכה והכל שב להיות<br />
כמקודם!! לימנוס חיה סמוך לנו ויכלו בנקל לקבור אותו, להציב מצבת אבל לכל הפחות<br />
לזכרה של נפש אדם, אולי נפש גדולה. אבל לא כך עשו. נחוץ לרחם על הדגים על חשבונו של<br />
האדם, לתת להם טרף. אוי, האנושיות, אוי, האדם התרבותי! אנו רואים את מעשה ידיך, כי<br />
הנהו יותר פראי מכל מעשי הפראים שבפראים.<br />
4 בשעה<br />
וחצי. הנני שוב מאז הצהרים בלשון הים של לימנוס. הוא מלא אניות וצלבניות. אני<br />
רואה אותו ביפיפיותו כמקודם, עם כפריו הזרועים פה ושם.<br />
17
םיו<br />
יום רביעי<br />
:19.5.1915<br />
צהרים. תקוותי נכזבה... חשבתי וקיויתי הרבה לנסוע לאלכסנדריה. שגיתי. מתכוננים<br />
לתמרון וחילקו את המתרפאים לשלוש פלוגות: אלו לאלכסנדריה, ואלו שנרפאו כבר להיות<br />
נשלחים הערב אל הדרדנלים, ולסוף אלו שאני בתוכם להעביר לאניה אחרת ושם ישארו עד<br />
ישובו לאיתנם. ובכן הערב בשעה<br />
4<br />
אעבור בטח ל"פרנקוניה", אניה גדולה הנמצאת במרחק<br />
של מאה מטר ממנו. אמנם צר מאד, כמה הייתי מאושר לו יכולתי לראות את הורי ואת ידידי<br />
שבאלכסנדריה, אבל מה לדבר, זהו אושר יותר מדי גדול בשבילי.<br />
חמישי<br />
:20.5.1915<br />
כפי שציינתי אתמול העבירו אותנו ל"פרנקוניה". זו אניה ענקית ומאד נהדרה שהפכה לבית<br />
חולים. יש לי תא נפלא של המחלקה השניה. על האניה "אלוניה" כלכלו טוב מאד, אך כאן<br />
מכלכלים עוד כפליים. צריך להיות זאב או דוב<br />
הבוקר. השמש אינה<br />
לוהטת. יש לי<br />
ספרים<br />
משתעמם. מספרים כי יוון הכריזה אתמול מלחמה. יש לי<br />
בשביל לבלוע הכל שנותנים. על הסיפון נעים<br />
אנגליים ואני שקוע בקריאה. בלעדם הייתי<br />
בתאי שכן, הוא סרג'נט של<br />
המנצ'סטרים, גם כן פצוע בזרועו. הוא חביב מאד, ומשום זה יש לי תענוג לשוחח אתו הערב.<br />
שמו ז'ק בוניט.<br />
יום ששי 21.5.1915:<br />
אני יושב על הסיפון של המחלקה השניה בכורסה וקורא את יצירותיו, או יותר נכון זמירותיו<br />
של בירנז'יר, הספר שמצאתי אצל אוסטרלי אחד יפה של הצלב האדום. מזג האויר נפלא.<br />
אניה קטנה באה מן הדרדנלים עם פצועים. ביניהם אחד משלנו. כדור שסע את שפתו<br />
העליונה. הנער המסכן, הבשורות שהוא מביא ממחננו לא טובות. פצצות נופלות יום יום, אחד<br />
איבד את רגלו, השני זרוע אחת, השלישי עין אחת. הרי זה לא משמח ומרעיד העצמות. היתה<br />
לי האפתעה הערב להיות נפגש עם שני דברים שהתנזרתי מהם זה חודש ימים. שמעתי קול<br />
אישה )זה היה לדאבוני קול יוצא מגרמופון שניגן על הסיפון(, ואכלתי שתי ביצים טריות<br />
בסעודת הערב.<br />
החיילים משחקים בלוטו בערב. והנה הביטויים: האיש השולף את המספרים קורא בטרם<br />
יתחילו: down" ,”Eyes<br />
האיש הבודק: correct" ."House is<br />
והאיש הזוכה קורא: "House" ואחרי בדיקת המספרים אומר<br />
יום שבת<br />
:22.5.1915<br />
אניה אחת, בטרם שתלך לאלכסנדריה, ניגשה קרוב, צד בצד לאניתנו העבירה לאט לאט את<br />
פצועיה והתרחקה. היות והיה צורך באולם האוכל להשכיב בו את הפצועים, העבירו אותנו<br />
לסעודה באולם של המחלקה השלישית. לאניתנו יש כעת מראה של מונטה-קרלו או של בית<br />
קפה גדול למשחק קלפים. החיילים קבלו היום כסף והם משחקים בקלפים כל היום, כולם<br />
כמעט בלי יוצא מן הכלל. מגוחך בכל זאת לראות אנשים יושבים, מלחיתים, עם קלפים או<br />
עם לוטו, מעות לצידם, ומבלים כל הלילה במשחק.<br />
18
םמי<br />
יום ראשון<br />
:23.5.1915<br />
למולי אל השולחן יושב איש צעיר אחד מאוסטרליה, המזכירני הרבה מראה פניה של הניה<br />
לוין. איני יכול להסיר את עיני ממנו, כי על כן הרבה זכרונות נעימים השאירה בליבי הנערה<br />
הנפלאה הזאת.<br />
והיוונים הם תמיד כפי שהיו, ואלה מלימנוס הראו לי עוד יותר עד כמה הם טיפוסים נאלחים,<br />
שפלי נפש. אין מה להגיד, הם צוברים ממש אוצרות זהב מאור הבוקר עד הלילה. הם נמצאים<br />
בסירות המפרש שלהם לצד אניתנו עם סחורותיהם, שהן תמיד: שוקולדה, טבק, אגוזים,<br />
תמרים, ומוכרים אותן לפצועים העניים על הסיפון בתוך סל קטן העולה ויורד, במחירים<br />
מוגזמים. הם פושטים ממש את העור.<br />
יום שני<br />
:24.5.1915<br />
היום מלאו בדיוק<br />
10<br />
ימים שלא התגלחתי. יש לי זקן גדול ושחור המושך את עין החולים שעל<br />
הסיפון. שכן האנגלים, כמו שנחוץ להתרחץ בכל בוקר כן נוהגים להתגלח מדי יום ביומו.<br />
תמוה. אנשים צעירים בני 20-23 שנה, אשר כמעט שאין להם חתימת זקן, צריכים לעבור בכל<br />
בוקר בתער על לחייהם ועל שפתם העליונה. זהו חוק ולא יעבור.<br />
בכל שניים או שלושה י<br />
שולחים אל הדרדנלים את החיילים ששבו כבר לאיתנם. כבר<br />
יצאו שמה כחמישים איש. לי נשארו כמה ימים. עת של גשם. קול הרעם נשמע שתיים שלוש<br />
פעמים, הקשת בענן נראתה גם כן, ירח מאי יפה, התציירו לכם שכזה? אף קוף נמצא באניה,<br />
זהו גם כן מקור שעשועים בשביל אחדים, שכן הינם די מגוחכים אלה החיות הקטנות הדומות<br />
אלינו.<br />
יום שלישי<br />
:25.5.1915<br />
יש לנו "מרקוני" באניה, והחדשות מודיעים יום יום. היום הכריזה איטליה רשמית מלחמה<br />
עם אוסטריה. הגנרל ה. יצא אל החזית. ציר ארצות הברית שבברלין מזהיר את נתיניו לעזוב<br />
את העיר הזאת. כל זה לא רע!<br />
אצל החיילים שבאניה יש כמה חוברות מסוג של<br />
"Je sois tout<br />
“<br />
, חוטפים אותן ממש מיד<br />
ליד, מפני שרוצים לקרוא בשביל להמית את הזמן של הימים הממושכים. בערב, מי שיודע<br />
לשחות, שוחה מסביב לאניה, בטח כי זה נעים מאד ולולא פצעי הייתי נוטל גם אני חלק<br />
בקפיצות האלה ממרום גשר האניה. לעומת זה אני עושה אמבטיות חמות של מים מלוחים<br />
מדי יום ביומו, ואני מרגיש את עצמי מאושר, כי הייתי די מזוהם כשבאתי על האניה.<br />
יום רביעי<br />
:26.5.1915<br />
הערב אני יגע רוח. קראתי מאז הבוקר כל הספר "מולינה" מאת אלכסנדר דומא, באנגלית.<br />
הספר העסיקני, והשתעממתי היום פחות. פרק אחד סחט דמעות מעיני. אותו המקום<br />
שאלפרד נפגש עם אימו ואחותו על הנשף אחרי ששב מלונדון. ציירתי לעצמי עד כמה הייתי<br />
מאושר לו הייתי רואה עכשיו את פני אימי הטובה, נזכרתי עד כמה חנקוני הדמעות ועיני<br />
שמלאו דמע כאשר התחבקנו בשעת הפרידה. מיליה: "אין א גוטע שעה" חקוקים במוחי<br />
19
ם חיו<br />
וכאשר אני נזכר בהן איני יכול להתאפק ולא לבכות. אוי, אמא, אימי היקרה, לו ידעת כי אני<br />
כאן מה היית אומרת? אלא עשיתי מה שעשיתי בשביל האידיאל שלנו, וגם בשבילך ובשביל<br />
אחי ואחיותי הקטנים, אח! כמה אני נכסף לראותם ולנשקם!<br />
מישי<br />
:27.5.1915<br />
מה מגוחך שאחד בשעת סעודת הבוקר שואל באיזה יום בשבוע אנו עומדים עכשיו, ועונים:<br />
יום שבת, יום ראשון, יום ששי ויום רביעי, ואיש לא יודע לולא הייתי אומר יום חמישי. הנהו<br />
החייל במלחמה! רחמנות!<br />
אני חולם על יהודית! כמה היתה היא נחמדה! השבה מבית הספר?? לו הייתי רואה אותה כל<br />
לילה הייתי מאושר.<br />
בשעה 8. יש לי כאב ראש נורא ואיני יכול להחזיק את ראשי.<br />
יום ששי<br />
:28.5.1915<br />
היום מלאו שני שבועות מאז נפצעתי. נדמה לי כי עברו כבר ששה חדשים. כל כך רב השעמום<br />
על האניה. אין בהחלט מה לעשות ומחכים לשעות הסעודות:<br />
12:00 ,7:15<br />
ו-<br />
5:00, בשביל<br />
להמית קצת את העת, משום שהאכילה הריה פחות או יותר עסק.<br />
אמש כשהלכתי לישון חצי מת מכאב ראש, שמעתי מנגינה. יצאתי. על הסיפון ניגן איש אחד<br />
במפוחית ושני אנשים רקדו. המוסיקה האנגלית יש לה מעט חן ולריקודים עוד פחות מזו,<br />
אדיש ומונוטוני. והרקדנים מראיהם ככנפי טחנת רוח המסתובבות לרוח רגיל. אין להם<br />
הנועם של רקדנינו וביחוד של רקדניותינו.<br />
קבועים<br />
בנשף גדול מאד, והנה נדמו לי המחוללים ל... זכורני כשהייתי באנגליה המסתובבים אוטומטית.<br />
לי<br />
נתן הימים האחרונים אני מרגיש ברע, קשה לי להרדם. שאלתי בעצת הרופא, הוא אספירינה.<br />
אח! נחוצה השראת רוח עילאית מיוחדת בשביל לתאר את יפי הטבע שבלילה הזה. הלבנה,<br />
האניות, החוף, הכפרים, ההרים, השמים, הנגינה על הסיפון והזכרונות שמעוררת<br />
הים, סביבה שכזו. כל זה מוליד בנו הרגשות לא מובעות במלים. הלבנה במלואה.<br />
יום שבת<br />
:30.5.1915<br />
בשעה 5.<br />
בביתנו עכשיו, אם הכל בסדר, צריכים להיות כולם מסביב לשולחן ושותים תה. אני<br />
רואה את אמא כשהיא קמה מעל הספה של חדר המשכב בשביל לקחת את התה. אח! אמא<br />
יקירה, כמה אני נכסף לראותך ומה הייתי נותן חלף אושר שכזה! מי ייתן לי כנפים לעוף<br />
אליכם ולראות אותכם עכשיו ביפו? ובחוץ בתל-אביב מטיילים הלוך ושוב לאורך רחוב הרצל,<br />
והלילה כמה יפה הוא, האויר צח, ואור הירח! ואני באניה, כל העת משתעמם נורא בחברת<br />
1500<br />
פצועים אנגלים קרי מזג, שאין לשוחח איתם אף<br />
מולדתי הנעימה!<br />
5<br />
רגעים בידידות. אח! מולדתי, ארץ<br />
20
פצעי הולך ומתרפא. יהודית! איני יכול להתאפק<br />
והיקרה שלי, כמה הייתי מאושר לראותה!<br />
ולא להגות בה יום יום. החברה הנעימה<br />
יום ראשון<br />
:30.5.1915<br />
חם קצת באניה. אני מצייר לי איך ילהט היום על היבשה. מסרתי הבוקר מכתב לרופא.<br />
אתמול אמרתי לו כי איני מרגיש את עצמי טוב. הוא ענה לי כי פני טובים והוא רואני מהלך<br />
על רגלי, משמע כי אני בכי טוב right" All<br />
."<br />
המענה הזה הציקני. הוא חשב שאני מרמה<br />
אותו בשביל שאוכל להישאר עוד יותר על האניה. לא אמרתי לו כלום אלא כתבתי לו מכתב<br />
יפה ואחרי קוראו אותו אמר לי שלא חשב כך. הוא בדקני ונתן חינין והבטיח למחר לראות<br />
אותי שוב.<br />
הקתולים עורכים תפילה באניה.<br />
יום יום יש לי כאב ראש.<br />
10. בשעה<br />
הערב הביאו<br />
19<br />
פצועים, כמעט כולם פצועים אנושים בראשיהם. היה אחד ביניהם<br />
שנטרפה דעתו, אחר שאיבד את כח הדיבור, ואחר שפניו מרוסקים, היה נורא להביט. מראה<br />
זה פולח כליות ולב, וברדתך אל הסיפון<br />
–<br />
כבר עולם אחר, מוסיקה, ריקודים,<br />
ששעשועים,שירה וזימרה וכוליה וכוליה... רק קיר עץ מבדיל בין הגוססים והמחוללים. אוי!<br />
האנושיות! ובאניה על הסיפון כאשר יורדת החשיכה ואין לראות עוד את הפצועים ולא את<br />
החולים, מה נעים להישען לירכתי האניה ולהתמסר להירהורים! אנו שוכחים אז את כל<br />
הצרות וכל הפגעים שמסביבנו, ואין אנו הוגים אלא בהורינו וידידינו היקרים. מדוע הנני כה<br />
בודד? ולו היתה אימי עד כמה הייתי מאושר!<br />
יום שני<br />
:31.5.1915<br />
פצועים ועוד פצועים, תמיד פצועים, שלושה טרנספורטים הגיעו עד עכשיו, וכולם בפצעים<br />
אנושים! נער מסכן אחד קיבל כדור דום-דום בעינו השמאלית, ניקר אותה ועבר מתחת לעינו<br />
הימנית, נכנס לתוך פיו, ובהתפוצצו שם ריטש את כל חטמו. והנער המסכן, הרופא אומר,<br />
שנשאר לו רק יום אחד לחיות! הערב קונצרט רשמי על האניה!<br />
יום שלישי<br />
:1.6.1915<br />
אין מה להגיד, אני חולה. כל הלילה קדחתי באש ולא עצמתי עין. כאב ראש נורא וכאב<br />
ברכיים. לא ירדתי לסעודת הבוקר. רופא האניה מטפל רע בחולים. האדם עכשיו אין לו שום<br />
ערך. איני יודע מה יהא סופי כאן.<br />
יום רביעי<br />
:2.6.1915<br />
אתמול אחרי הצהרים היה לי רע מאד. קדחתי בקדחת ולא היה איש על ידי, עזוב מכל. בבית<br />
הורי, היתה אימי הטובה מטפלת בי, ואולי גם יהודית הטובה שלי. בשעה<br />
לרופא. הוא לא בא. הלכו ארבע פעמים לקרוא לו, ובשעה<br />
5<br />
10<br />
שלחתי לקרוא<br />
בראותי כי אין איש בא, כביתי<br />
את האור. כל היום לא בא אוכל אל פי. יכולים לגווע כאן ושום איש לא ידע. אתמול מתו<br />
ארבעה אנשים, קברו אותם בלימנוס. היום אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב.<br />
21
םיו<br />
הקדחת תקפתני שוב הערב, נחלשתי מאד. הרופא בא סוף כל סוף, הוא בדק אותי ובראותו<br />
על השולחן שתי טבלאות אספירינה שלקחתי מאת שכני אמר לי לבלוע אותן! הנה הכל!<br />
12<br />
חברים באו אל האניה, רובם הולכים לאלכסנדריה, הם חולים. יש תורקים חולים על האניה,<br />
פעמים אני משמש תורגמן, יש אחד המבין ערבית.<br />
יום ששי<br />
:4.6.1915<br />
אח! אתמול היה לי יום רע מאד, קדחת חזקה כל היום, וכה חלש אני שאיני יכול להלוך על<br />
רגלי. היה לי מצב רוח מדוכא. גלמוד, נעזב, בלי עזרת רופא ורפואות. הה, עד כמה הייתי<br />
אומלל! לאושרי יש לי נפשות יקרות מאד שאודותיהן אני חושב תמיד. ובזה העסקתי את<br />
מוחי, אלמלא כן היתה דעתי מטורפת עלי, בלי כל ספק. בשעה<br />
9<br />
וחצי בערב הרופא בא, בדקני<br />
ורשם לי אספירינה. אוי! האנגלים רעים הם, אכזרים, אדישים. לאוסטרלים נפש רחבה, הם<br />
יותר נדיבים.<br />
בשעה<br />
שבת<br />
5.6.1915<br />
.7<br />
מה קרה? האניה כאילו זזה... שור! היא מפליגה. איזו אפתעה! לאן היא הולכת?<br />
האם לאלכסנדריה? מה טוב! עד כמה יהיו שמחים לראותנו! ואני? כל הקרובים, הידידים!<br />
איזה אושר, אלוהים אדירים! מי יודע, ואולי אושרי יהיה מלא, כי אמצא שם גם את יהודית<br />
היקרה שלי וגם ידיעות מהבית. מה שבע רצון אני! אני מרגיש את עצמי כבר חזק. אשכח את<br />
כל הצרות של הימים האחרונים עם כל המצוקות. היום היה יותר טוב כמקודם, אלא הלילה<br />
היה קשה לי. כמעט שלא ישנתי. הה, אני עייף.<br />
בשעה 9. האניה הולכת והולכת, אף על פי כן, איזה מזל! זקני הוא כבר בן שלושה שבועות.<br />
יום ראשון<br />
:6.6.1915<br />
הולכים ומתקדמים ואני שבוי בתאי. אני רוצה לנסות לצאת. שלשום ערכו על האניה תמרון,<br />
וציינו לכל פלוגה מקומה על הסיפון במקרה קטסטרופה. אתמול ערכו תמרון שני, וכל חייל<br />
לבש מסביב לחזהו את בגדי ההצלה, לראות אם יספיקו הבגדים האלה לכולם. אחרי מפקד<br />
זה הרימה האניה את העוגן.<br />
נדמה כי במחנה מהפכה שלמה. לפי החדשות הבאות משם נראהכי החברים התחילו מעט<br />
מעט לציין כי אין מתנהגים איתם כמו עם שאר החיילים האנגלים. סוטרים אותם, מחרפים,<br />
מעליבים, מתייחסים אליהם כמו אל פועלים פשוטים, כנהגים. מכתבים מגיעים אליהם<br />
מאלכסנדריה שהוריהם גוועים מרעב והממשלה אינה מספיקה את צרכיהם, כפי שהבטיחו<br />
להם. ויקומו כולם כאיש אחד, כתבו מכתב חתום ע"י כל האנשים שבמחנה והגישו לקולונל,<br />
דרשו באורים ורצו לדעת אם מחשיבים אותם כמו חיילים אנגלים אמיתיים ואם לא – רוצים<br />
הם כולם לעזוב תיכף את המחנה. הקולונל לא ענה להם נכונות והם נרגזו ורוצים לנסוע בכל<br />
מחיר. הריהן החדשות האחרונות של ארבעה ימים.<br />
זה אך הסירותי את התחבושת שלי, והנה הנקב הקטן נתרפא לגמרי. הוא נסגר, נירקם עליו<br />
עור ולא נשאר כמעט סימן. לעומת זאת הנקב השני עודנו טרי, סבורני כי יש עוד מוגלה בתוכו.<br />
22
תפילה על האניה. בשעה<br />
.6<br />
האניה נעצרת לפתע פתאום. מה קרה? בפרוזדור שיצאתי שמה<br />
בכדי להגיע אל החלון לראות מה שקרה אני שומע קול החצוצרה, ליבי מנבא לי דבר מה.<br />
וכאשר הוצאתי את ראשי החוצה בעד החלון לחפש לאורך האניה את סיבת העמידה<br />
הפתאומית, אני רואה פתאום דבר מה נופל בכבדות המימה ונעלם כרגע. האניה המשיכה מיד<br />
את דרכה, אללי, זה לא היה דבר מה, אלא מי שהוא אשר היתה בו יד גורלם של אלה שהמוות<br />
מהר לחטוף אותם בלב ממלכתו של נפטון. הנער המסכן, לא יהיה לו חם הלילה. ינוח בשלום<br />
על משכבו.<br />
יום שני<br />
:7.6.1915<br />
האניה נוסעת כל העת מאז הבוקר. בשעה<br />
12<br />
נראית אלכסנדריה! איזה שמחה! בשעה<br />
וחצי 1<br />
היינו בנמל. אך צר מאד להיות כה קרוב אל העיר ולא לגשת! להיות כה קרוב אל האושר ולא<br />
לגעת בו.<br />
בשעה 7 האניה מרימה את העוגן ובשעה 8 אנו ניגשים אל החוף.<br />
8 השעה<br />
וחצי. התגלחתי, זקני היה מגודל מאד, ויקירי לא יוכלו לנשקני, הוא יכאיב אותם.<br />
האראה אותם עוד הערב?<br />
אומרים ישלחו אותנו לקהיר. אח! לא הייתי רוצה ללכת שמה בעד כל הון. נצא לראות מה<br />
יהיה.<br />
10 בשעה<br />
האניה התקרבה, ורכבת לבנה של הצלב האדום עומדת מן הצד. מי שרוצה יוכל<br />
לרדת. יש מקום בשביל<br />
250<br />
חולים. את החולים האנושים שלחו באוטו אל בית החולים.<br />
עכשיו נגמר הכל, הרכבת נסעה וגם המכוניות. ביקשתי מאת המיור הממונה על האניה רשיון<br />
ללכת העירה, הוא סרב לתיתו לי. אין מזל!<br />
יום שלישי<br />
:8.6.1915<br />
הנה מעשה מגוחך. הרפתקאה שמעולם לא קרתה לי. נסעתי הערב באוטו מן האניה אל בית<br />
חולים יווני. אנו ניכנסים לחדר אחד, רושמים שמותינו עם פרטים ופרטי פרטים. אחרי כך<br />
מכניסים אותנו לחדר אחר, מפשיטים את בגדינו מעלינו, משפשפים גופינו בספירט<br />
)camphore(<br />
)בטח מפני הכנים(, נוטלים את בגדינו ונותנים לנו כותונת ארוכה לבנה ופיז'מה<br />
מאד רחבה מצוירת פסים גסים מאד. המכנסים והמעיל מצבעים שונים. בחיי, זה הצחיק<br />
אותי! בודאי יש לי מראה של מוקיון, וכן עלה על דעתי הזמר היפה: "צחק, המוקיון". אעפ"י<br />
שאני בריא אולם הנה נדון אני לשמור מיטתי. אני רוצה להאמין כי הנני אל נכון חולה. הוי,<br />
כמה מצחיק כל זה! הייתי רוצה שיבואו לראות אותי! אני מבטיח אתכם כי זה יאה לעטו של<br />
מולייר! האחיות הרחמניות הנן במספר רב, יש ביניהן חביבות מאד.<br />
יום רביעי<br />
:9.6.1915<br />
אתמול הייתי מדוכא מאד ולא יכולתי לכתוב ממזלי הרע. הנני נמצא עוד תחת הרושם הזה<br />
ואיני יכול להאמין כי כך היה. יהודית, יהודית שלי הטובה, היתה באלכסנדריה בשבוע העבר<br />
ונסעה לרוסיה!! היתכן? לרוסיה, כה רחוק, כה רחוק ממני! אללי לי, זו אמנם מציאות עגומה.<br />
היא נסעה יהודית שלי! הרבה זמן יעבור עד שאראה אותה. ומי יודע אם עוד אראנה שוב?<br />
23
האמנם זהו הסוף? כל חלומותי הולכים ושוקעים. כל תקוותי הולכת ודועכת! יהודית,<br />
יהודית, מה עשית? מי זה השטן שהתיצב בינינו? אל אלוהים, מה אומלל אני! יהודית איננה<br />
ואנה אני בא?<br />
8. בשעה<br />
אני בבית החולים, איני יודע בשביל מה ולמה. היו לי מבקרים כל היום. שושנה<br />
הביאה לי פרחים, אמיל נתן לי פוטו יפה של יהודית.<br />
יום ששי<br />
:11.6.1915<br />
אני נמצא עדיין בבית החולים. אתמול מת בבית החולים חבר אחד שקטעו לו רגל אחת, היום<br />
תהיה קבורתו. נער מסכן! האחיות הרחמניות הינן כאן חביבות מאד. אחת מהן הביאה לי<br />
ספר וירחונים צרפתיים.<br />
מצאתי כאן חברים אחדים. הידידים באים לבקרני בכל יום, הביאו לי פרחים.<br />
יום שלישי<br />
:15.6.1915<br />
נודע לי היום לדאבוני דבר מותה של לוננה. נפש מסכנה! כמה היתה טובה, ביחוד איתי! אני<br />
מצטער באמת ואיני יכול אלא להתפלל שנפשה תנוח בשלום.<br />
יום רביעי 16.6.1915:<br />
היה חם מאד היום. בחוץ להט השמש, טוב שבחדרנו<br />
קריר.<br />
ההורביצים באו<br />
לראות<br />
אותי.<br />
טיילתי הערב זמן רב בגן וחשבתי הרבה אודות ידידי.<br />
יום ששי<br />
18.6.1915<br />
אמש בטרם הלכתי לישון זחלו מחשבות נוגות במוחי. אולי הן נבואות רעות. צהרים נסערים.<br />
זמן מועט אחרי הצהרים העזרה המהירה הביאה צעיר לימים יהודי, אשר השליך את עצמו מן<br />
הקומה השניה ברצותו לאבד את עצמו לדעת. דבר שבאהבה. הצעיר הוא בן 16 שנה. הוא מת<br />
לפנות ערב אחרי סובלו ענויים נוראים. מה אנושה מכתם של הוריו ששהו כאן כל שעות<br />
הצהרים.<br />
יום ששי<br />
:25.6.195<br />
החיים שוטפים כאן כרגיל. בכל הימים כמעט אותו הדבר. האחיות היווניות המתנדבות הינן<br />
חביבות מאד ויש גם יפות מאד. ישיבתי כאן היתה לי במקצת לתועלת. מצאתי את<br />
profundis<br />
De<br />
)ממעמקים( ו"דוריאן גריי", הספרים שאני מחפש אותם זה זמן כביר. אחןת יפהפיה נתנה<br />
לי אותם למקרא. ביקשתי מאת הרופא שיתן לי לצאת. אני מקווה שאלך מחר למוסטפא<br />
למחנה המחלימים. שושנה אתי, אין חביבות למעלה מזו. ההיא באה יום יום לראותני,<br />
וחביבים עלי ביקוריה, שכן אני אוהב אותה מאד. אמיל גם כן בא לראותני, ולפרקים גם<br />
הדודות ושאר הקרובים והידידים.<br />
24
יום שבת<br />
בשעה<br />
:26.6.1915<br />
6<br />
הסוסים. בשעה<br />
האוהל<br />
באה האמבולנצה ואחרי התה נסענו למוסטפא. בדרך נעצרנו לראות את מרוץ<br />
6:45<br />
.C-22<br />
הגענו שמה. נתנו לי שני סדינים, סבון אחד ומגבת אחת וקבעו לי את<br />
כאן נמצאו<br />
19<br />
איש מכל הארצות של הממלכה המאוחדה, מניו-זילנדיה,<br />
מאוסטרליה, מאנגליה, ואני באתי למלא את הקולקציה. כאילו היה זה בית מחוקקים עם<br />
הצירים מכל המקומות, אפילו מפלשטינה. בשעה<br />
8<br />
הלכתי העירה ביחד עם אחד ניו-זילנדי,<br />
ביריכמן , חבר מבית החולים. שתינו כוס בירה גדולה ושבנו בשעה 10. כמה היה טוב לי<br />
להרגיש את עצמי חופשי.<br />
יום שלישי<br />
:29.6.1915<br />
בכל יום אני יורד העירה. אני נשאר שם כל היום ולעת ערב אני שב אל המחנה לישון. האוהל<br />
שלי נמצא במרחק<br />
איטלקי עם ה-<br />
5<br />
רגעים מחוף הים. האויר קריר וטוב. משה, קרובי ביירות בא בתור<br />
."Tenessee"<br />
ברצותו לחבקני, הוא נתן לי בלי התכוון חבטה חזקה על פצעי<br />
שכמעט הגליד. הוא נפתח שוב, הדם נזל והייתי מוכרח שוב לחבוש את הזרוע.<br />
יום רביעי<br />
:30.6.1915<br />
ביקשתי חופשה בשביל לגור בעיר. נתנו לי רשיון עד יום<br />
6<br />
ביולי שעה 9 אחר הצהרים. אך עלי<br />
לבוא כל יומיים אל הרופא, כי ביום שהחולה המחלים שב לגמרי לאיתנו הוא נשלח אל<br />
המחנה הראשי ומשם עם הטרנספורט הראשון שולחים אותו אל הדרדנלים.<br />
ביקשתי וקיבלתי דמי קדימה בסך<br />
5<br />
לירות. לקחתי שלוש לירות מאת משה ידידי ושלחתי את<br />
כל הסכום לאמא. הקצין קסטר ייסע בימים האלה ליפו. שם המצב חמור, לפי דברי האנשים<br />
שבאו משם השבוע. חיים בחשכה משום שאין נפט. השימוש בסוכר נעשה ללוקסוס. בת<br />
גיסתה של הגברת שרתוק מסרה לי חדשות מבית הורי. תודה לאל כולם בריאים ושלמים.<br />
יום חמישי<br />
:1.7.1915<br />
קיבלתי היום חבילה עם שלושים מכתבים! כל אלה שנישלחו אלי מכאן אל הדרדנלים.<br />
מכתבים מכולם. מאמא, האחיות והאחים, מיהודית, משושנה, מימינה ומהניה. אח! כמה<br />
היא חביבה, זאת האחרונה! היא שלחה לי גם כן תלגרמה ליום הולדתי. אמנם, אני נזכר בה<br />
תמיד בעונג רב. קיבלתי את התמונה של יהודית ביחד עם אחיותי הקטנות. היא נראית לא<br />
רע.<br />
יום ראשון<br />
:4.7.1915<br />
פגשתי את העלמה חזין. היא הביאתני אליה והציגתני לפני עלמה אחת, בכרה, נעימה מאד.<br />
הערב ביליתי אצל נוצה ביחד עם שושנה. פגשתיה שם. נדמה לי כי מצאתי חן בעיניה. היא<br />
מקסימה.<br />
אמש היה הספד בבית הכנסת "אליהו הנביא" בקשר עם יום מותו של ד"ר הרצל. דברו<br />
עברית, צרפתית וערבית.<br />
25
יום שלישי<br />
:6.7.1915<br />
קיבלתי מכתב שאבוא מחר בשעה<br />
9 אל Camp" ."Wardian<br />
יצחק בעלה של שרה בא הערב<br />
מאוסטרליה. חטאתי נגד המשמעת. לא נראיתי שני הימים האחרונים במחנה, וכן גם הערב<br />
לא באתי שמה. הרשיון שלי פקע תוקפו היום.<br />
יום רביעי<br />
:7.7.1915<br />
הלכתי הבוקר לוורדיאן, וכאשר התאספו אחדים מז.מ.כ. )גדוד נהגי הפרדות(, בא קצין אחד<br />
ואומר לי כי עלי לעלות על האניה ללכת אל הדרדנלים. אלא כשראה שאני עדיין חולה, אמר<br />
לי לשוב אל מחנה המחלימים. לאחרים שנשארו אמרו לחכות וכעבור יומיים שחררו את<br />
כולם. כולם עכשיו חופשים.<br />
יום חמישי<br />
:8.7.1915<br />
הקולונל של המחנה קראני אליו והעיר לי שלא טוב עשיתי שלא נראיתי שני הימים האחרונים<br />
כפי שציווה לי. אני צריך, הוא אומר, לחשוב על חברי אשר גם הם רוצים לקבל רשות חופשה<br />
כמוני, אך על ידי זה אני מעכב בעד נתינתה. הריהי הנזיפה שקיבלתי, ואני חושב שאלמלא<br />
S.M הייתי<br />
רצויה ביותר.<br />
)רב סמל(, היה שולח אותי לעבוד בחולות אשר בשרב השורר עכשיו אין זו עבודה<br />
יום ששי<br />
:9.7.1915<br />
דוד ויצחק הלכו לוורדיאן להיודע אודותי, ושם אמר להם הקצין כי אני משוחרר. בערב<br />
הלכתי שמה לקבל את ניירותי, אך אמרו לי כי ייתנו לי את הנייר שלי רק אחרי שישלחונו<br />
ממחנה המחלימים.<br />
יום שבת<br />
:10.7.1915<br />
הייתי אצל הרופא ואמרתי לו כי אני רוצה שישלחוני לוורדיאן. מסרו את בקשתי לקולונל<br />
והוא ענה כי מחר ייתנו לי תשובה.<br />
בצהרים סעדתי אצל Palestinienne" "Commune בגלינימופולו. העלמה ברלין הזמינה<br />
אותי. בשעה 2 צריך הייתי לקום מאצל השולחן ולנסוע למוסטפא להיות נוכח בתמרון. הגעתי<br />
שמה בדיוק בזמן מפקד אוהלנו. מעולם לא הייתי כל כך עצוב. בערב היתה רוחי עכורה.<br />
חשבתי על אודות יהודית שלי הטובה ואם עוד אראנה פעם.<br />
8 בשעה<br />
וחצי הלכתי אל הרצאתו של אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר" על "המצב הכלכלי<br />
והרוחני של פלשטינה". היתה מענינת. בחצות עלי היה לחזור אל המחנה.<br />
יום ראשון<br />
:11.7.1915<br />
כל היום צריך הייתי להישאר במחנה בשביל שאוכל לקבל את הרשיון לצאת ממחנה<br />
המחלימים. צריך הייתי לאכול ארוחת הצהרים. זו היתה הפעם הראשונה ולאושרי גם<br />
26
ם שנייו<br />
האחרונה. ארוחה ממש גועל נפש. עד שעה<br />
היה לו שום טעם. היה רק זכר לתה.<br />
4<br />
בשעה 5 מסרו לי את הנייר ואמרו לי כי נפטרתי ממחנה המחלימים.<br />
ולצי ישנתי ואחרי כך הלכתי לשתות תה, שלא<br />
לי<br />
:12.7.1915<br />
הלכתי הבוקר לוורדיאן. אמרו לי ללכת אל הגזבר. אחרי הצהרים הלכתי אל הגזבר ודרשתי<br />
את חשבוני. עשו לי את החשבון, חייבים לי /20/15 ליש"ט, ומסרו לי מכתב לוורדיאן שישלמו<br />
/15/15/<br />
ליש"ט ולעצור חמש לירות, במקרה אם שילמו לי בדרדנלים. החלטתי להביא את<br />
המכתב למחרת.<br />
העלמות ליבונטין, ווייס, רזניק ואני הלכנו לטיול על חוף הים. זה לא היה רע. אכלנו תירס.<br />
יום שלישי<br />
בשעה<br />
: 13.7.1915<br />
11<br />
הייתי בוורדיאן ומסרתי את המכתב. האנגלים, בניגוד לאוסטרלים ולניו-זילנדים,<br />
אינם עדינים, והכריחו אותי לחכות עד שעה 4, ואחרי כך אמרו לי לחזור למחר.<br />
יום רביעי<br />
:14.7.1915<br />
שבתי למחר בבוקר, הכריחו אותי לחכות עוד. בשעה 12 קראו אותי ושילמו לי את הסכום<br />
/15/15/<br />
ליש"ט ונתנו לי את כתב הפיטורין. אני מחווה קידה צבאית ויוצא לסוף לחופשי<br />
כציפור מכלוב.<br />
נשלם ביום 15/7.<br />
התגייס בכרמל ביום 18/7.<br />
27
2. יומן הפעילות במחתרת ניל"י<br />
]היומן מתחיל בקפריסין[<br />
יום ראשון<br />
:15.7.1917<br />
...הלכנו עד בוא הלילה. העיר קטנה. כולה מיוונים. בית רחוק מבית, הרבה גנים ופרדסים.<br />
האנשים פשוטים מאד, כולם פלחים לבושים מכנסים רחבים שחורים. חזיה מצובעת ועל<br />
הראש כובע קש. הטורקים לבושים אותו הדבר, על הראש הם חובשים תרבוש, וסביבו איזה<br />
סמרטוט דק. שבנו הביתה עייפים מאד. אכלנו ארוחת הערב, נחנו קצת ונחליט ללכת אל<br />
הסינמה. אוי, הסינמה הזה, זמן רב אזכירהו, וזמן רב לא אשכח כמה צחקנו באותו הערב.<br />
הסינמה שייך לבעל המלון שלנו, והוא סמוך למלון. תמונות מראים פעם אחת בשבוע. מנהל<br />
הסינמה הוא הוא המסדר והאופרטור, זקן רחב קצר ושחור, עינים שחורות מהיר מאד<br />
בלכתו. הוא לא הולך. הוא רץ, כובעו רך ונמוך על ראשו וברגליו סנדלים לבנים, בגדיו קאקי,<br />
שמן קצת והוא רץ כפוף לאחור. תיכף קראנו לו בנדיט. הוא עמד אף רגע, רץ מפה לשם, סחב<br />
כסאות ממקום למקום, הושיב את האנשים והנשים לפי רצונו וטעמו. האנשים<br />
הפרובינציאליים האלה מסכנים! בדמותם הטבעיים כל כך משונים נדמים הם לנו! וכאשר הם<br />
באים בבגדיהם של חג כל כך מגוחכים נראים הם לנו. צחקנו ליובה ואני, כמה צחקנו... הנה<br />
הג'ירפה, הנה האיילה, וכו'. הג'ירפה ציר אורך פעם וחצי כמוני וענק של 10 ס"מ על צווארו.<br />
ראשו נטוי לפנים, סנטרו למעלה!<br />
האיילה צעיר לבוש לבן וסביב צווארו על מעילו מטפחת רקומה בכל הדגלים של העולם.<br />
ושמה הבנדיט אץ רץ, נושא כסאות. השעה מאוחרת, ילדים אחדים התחילו לדפוק, הופיע<br />
הבנדיט, רץ אליהם ויתפוס אחד מהם באוזנו, ולשני נתן מכת לחי, מי זה מעיז להפריעו. סוף<br />
כל סוף ב-10 החליט הבנדיט להתחיל במחזה. באמצע האולם פשט את בגדיו, הרים את<br />
שרווליו עד לחצי זרועותיו, הסיר את הכובע ובזרקו מבט אחרון על האולם עלה אל חדר<br />
המכונות ויצלצל פעמיים, ותתחלנה התמונות לעבור על הבד. כמנגן בלי טקט כך כיוון את<br />
מכונתו, התמונות רצו, עברו לאט לאט, נעמדו פתאום, פתאום נהיה אור ועוד הפעם באותו<br />
האופן עד הסוף. בהפסקה הבנדיט סידר הגרלה עם הנומרים של כרטיסי הכניסה. בן אדם<br />
אחד, ולא אני חס וחלילה, הרויח תרנגולת גדולה ושניים אחרים הרויחו כל אחד מניפה. בחצי<br />
הלילה היינו כל כך שמחים להיפטר מכל זה וללכת לישון.<br />
יום שני<br />
:17.7.1917<br />
פמגוסטה יכולה להחלק לשני חלקים. חלק אחד שכולו גנים, עצים, הבתים רחוקים אחד<br />
מהשני שראיתי אתמול הדומה למושבות. וחלק שני שהלכתי היום לראות. בבוקר קמתי,<br />
כתבתי מכתב אליך מרוסיה חביבתי, ועל האפניים של בעל בית המלון שלי רכבתי ואלך אל<br />
הפוסטה להשליכו. ששם באותו בנין הפוסטה הטלגרף של ??? משם רכבתי והלכתי לראות<br />
את החלק השני של העיר. כלל לא מעניין. שם גרים הטורקים, רחובות קטנים, עולים ויורדים<br />
עם חנויות של זבל ממש ובכל הלכלוך והעוני הזה מתרוממת בית כנסת שלהם גדולה ויפה<br />
מאד, ומבחוץ שהיתה בטח כנסיה של נוצרים. בניין יפה של ימי הביניים והם קוראים לו<br />
ג'אמה צופיה! משם ברחתי ואשוב אל מלוני. יש חלק עוד בעיר והוא היותר יפה הוא החלק<br />
28
שבו גרים האנגלים! האנגלים כמה טוב מסדרים להם את החיים, בחלק היותר גבוה, מול הים<br />
שם גרים האנגלים. בתים אחדים קלוב יפה מאד, וכל זה עם דרך טובה ויפה בין שדרות של<br />
ברושים גבוהים טבוע ביער גדול מאד עם כל מיני עצים. אצל כל בית גן נהדר, מסודר,<br />
כשעוברים אצל הבתים האלה בחשכת הלילה בין היער השקט ששומעים בו רשרוש העצים,<br />
אפשר להשתכר מריח העצים ומהתרוממות הרוח שתוקף אותך בלי רצונך.<br />
שם באמצע היער מקום מאספלט יפה מגודר ברשתות נקיות מקום בעד משחק הטניס!<br />
פה ושם בכל גן וסביב כל בית של העיר מתרוממים השמימה לעשרות ולמאות ולאן שתפנה<br />
את ראשך משאבות מים שמסובבת אותן הרוח ע"י גלגל כנפים כמו טחנת רוח, והגלגל<br />
מתגלגל במשך כל היום, במשך כל הלילה ומסביבך אתה שומע מכות חרישיות , החוזרות<br />
אחרי הפסקות שונות כפי שעמוד המשאבה עולה או יורד.<br />
האניה "קוסיר" מהכידיבי צריכה לבוא היום מפורט-סעיד לפמגוסטה, וחששנו פן ליב יבוא,<br />
וכך היה באמת. בשעה<br />
4<br />
הלכנו אל הנמל, הכדיבי בא והנה ליב אפנדי יורד בבגד לבן, שיק.<br />
הוא היה בשבת לפני נסיעתו בבית, ואת היית אצל וייסמן בטח בקמה דה סזר. ונלך אל המלון<br />
ונשתה טה ונחליט שלמחרתו בבוקר ניסע ליובה ואני לניקוסיה ומשם למרגו.<br />
יום שלישי<br />
:17.7.1917<br />
קמנו מוקדם ובשבע לקחנו את ספר התורה שר' ליב הביא מלשכת ב"ב בקהירו ליהודי<br />
המושבה טשוךמטשיק. עלינו על הרכבת ונסענו אל ניקוסיה בירת האי קפריסין. רכבת קטנה,<br />
פסי ברזל צרים יותר מפסי החשמליה באלכסנדריה. חצי עגלה למחלקה<br />
ואיזה<br />
1<br />
וחצי למחלקה<br />
2<br />
3<br />
עגלות למחלקה ה-3. נסענו לאט לאט ובשעה 10 היינו צריכים להגיע לניקוסיה, אלא<br />
כמו הדיליג'נס של פיבל הוא אחר לצאת מכל תחנה באיזה רגעים מפני שהיה צריך לחכות עד<br />
שהנוסעים יגיעו עד הרכבת. באנו בשעה 10:45. נסענו ישר אל בית המלון "קפרוס פאלאס<br />
הוטל" השייך לבעל המלון שלנו בפמגוסטה, ויש לו עוד מלונים בערים אחרות.. המלון הוא<br />
רחוק מאד מהרכבת, הדרך שעוברים בה היא יפה מאד, יותר יפה מפמגוסטה. עוד פעם דרך<br />
טובה, עצים מסביב, שדרות עוברים מתחת לגשר, דרך גן העיר שהוא נהדר, דרך המוזיאום<br />
וסוף סוף נכנסים אל המלון. מלון נחמד. החום היה חזק מאד, התרחצנו, לקחנו שני חדרים,<br />
הזמננו עגלה כדי לנסוע בשעה<br />
2<br />
למרגו. אכלנו ארוחת צהרים, נכנסנו אל המלון, שם יש<br />
פסנתר, ותיכף, כמנגן גאוני ישבתי ונגנתי את שופן, את בטהובן וגריג, זאת אומרת: פה בארץ,<br />
התקוה, פה ערש מולדת וכו'. בשעה<br />
2<br />
באה העגלה. וניקח את ספר התורה וניסע. הדרך טובה.<br />
בכלל פה באי כל הדרכים טובות. מכל כפר אל כפר היותר קטן והיותר קטן ערך יש כביש טוב<br />
שבא"י לדאבוננו עוד לא ראיתי. עם מינוס קטן אפשר לדמות אותן לדרכי הלבנון.<br />
אחר שעה וחצי של נסיעה מחוץ לעיר ואחר עברנו דרך כפרים אחדים באנו אל המושבה<br />
היהודית מרגו. במושבה הזאת מתישבים כ-30 משפחות בעזרת האיקא. הרושם הוא רע מאד,<br />
עוני גדול. האכרים עושים רושם של אנשים אומללים, עם חשק להתיישב בא"י. בכלל עניים<br />
ומתאוננים כולם על הפקיד ברפמן מטעם האיקא. שם יש בית ספר ל-60 ילדים אך הרבה<br />
אינטריגות עושה המורה אומרים האיכרים. לכן מנעו אותו מלבוא לביה"ס ובמקומו לקחו<br />
את המורה רחל לוריא מיפו, שהיתה שמה במקרה אצל אחיה האיכר שמה. המורה מקבל את<br />
כספו כ-7 לא"י בחודש ואיננו מלמד. הילדים יודעים עברית. השנה התחילו לעשות נסיון<br />
29
בנטיעת הטבק שעלה יפה. הנטיעה הזאת נעשתה באי הזה השנה העברה בפעם הראשונה ע"י<br />
הסורים הגולים שבאו הנה מסביבות לטקיה, עדנה ואלכסנדרטה. הם חכרו אדמה, נטעו, נתנו<br />
ליוונים לנטוע, וקונים מהם טבק ומעבדים אותו ומוכרים אותו או שולחים אותו לארצות<br />
שונות. הם התעשרו במלוא מובן המילה, והיו לבעלי הון גדול. השנה, כפי שהם ורק הם<br />
הקונים יכולים להכין אותו, נתנו מחיר קטן מאד להטבק של היוונים ובפרט לטבק של<br />
היהודים שנטעו כשמונים סקלב או<br />
160<br />
דונם. האיכרים נבוכים ואינם יודעים מה לעשות.<br />
מצאתי לי מכירים במושבה, את משפחת לוריא, האם, שתי הבנות והבן. נסענו לראות את<br />
צמחי הטבק, הם יפים מאד. אנשי המושבה אינם חיים בשלום איש את רעהו. הם מארצות<br />
שונות ויש שנאה בינהם. פעמים אחדות קראו למשפט הממשלה איש את רעהו. סביב<br />
המושבה יש הר גדול שקוראים לו קסטרוס ונחל שבחורף מתמלא מים ושקוראים אותו<br />
פוטמוס. ההרים גבוהים מסביב למושבה במרחק. בכלל שקט, אין פחד מגנבות, מרציחה או<br />
מגזלה. יש אמונה כי הממשלה האנגלית לוקחת אמצעים היותר טובים. יש עוד<br />
מושבות 2<br />
עבריות טשולמטשיק וקוקליה. את ספר התורה מסרנו ליהודי אחד גנצבורג, והוא ימסרנו<br />
ליהודי טשולמטשיק. אדמת המושבה אינה מצטיינת ביותר.<br />
7 בשעה<br />
עם ברכות אנשים אחדים מהמושבה נסענו הביתה. ב-<br />
8:15<br />
הגענו אל בית המלון<br />
עייפים מאד. לי הראש כאב מהבוקר. אכלנו ארוחת הערב, טיילנו בגן המלון עד<br />
לישון.<br />
והלכנו 11<br />
יום רביעי<br />
:18.7.1917<br />
אחר סעודת הבוקר ב-9 לקחנו עגלה, הלכנו לראות את העיר. העיר ניקוסיה שהיא בירת האי<br />
קפריסין דומה לנוה שלום של יפו. יש בה הרבה בעלי מלאכה, בפרט נגרים וסנדלרים. יהודי<br />
אחד רוסי גר בה עם משפחתו ושמו גולדברג, הוא שען. אצל הפוסטה עמדנו ואשלח לאשתי<br />
ולידידי, משם נסענו אל מוזאום שעל שמה של המלכה ויקטוריה. מוזאום קטן, בנין יפה<br />
ובתוכו יש פסלים אחדים, יש כתובות יהודיות עתיקות בכתב עתיק, וכדים יש למאות, כל<br />
מיני מינים, כל מיני תבניות, כל מיני צבעים. ב-20 רגע ראינו הכל ויצאנו וניסע אל<br />
האדמיניסטרטור של מושבות היהודים. הא' ברגמן ששם הוא גר בניקוסיה. אשתו היא אחות<br />
גולדברג שבואדי חנין. היא היתה במעון קיץ על ההרים. הרושם שעשה עלי האיש הזה הוא<br />
פשוט של איש שהוא עומד על גבה של משרתו. נפרדנו מעליו אחר חצי שעה וניסע המלונה. שם<br />
באה רחל לוריא לראותנו, ישבה אתנו בסלון והנה משלחת של יהודים אחדים מטשולמטשיק<br />
באה לחנחן לנו ולהודות לנו על ספר התורה. היהודים פשוטים, גסים במלוא מובן המילה.<br />
בזמן שאחד דיבר ודימה אותנו למשה רבנו, ישב השני על כסא וישן. ביקשו ממני שנביא לנו<br />
שופר וחומש. באחד הלכו כולם, ונשב לאכול. אחה"צ נסעתי למסילת הברזל כי החלטתי<br />
לשוב לפמגוסטה.<br />
ליובה רצה להשאר עוד יום אחד בחברת העלמה רחל לוריא שמצאה חן בעיניו. נסעתי אל<br />
המלון שם מצאתי את ר' ליב, שלום עליכם! ליב חס וחלילה לא נשאר ג"כ בפמגוסטה. תיכף<br />
אחרי שנסענו הלך אל האוטומוביל ונסע ללרנקה וילן שם לילה וישוב למחרת בצהרים.<br />
בלרנקה נמצאים גולים מארץ ישראל הנתינים האנגלים שגרו קודם בוורדיאן באלכסנדריה,<br />
והעבירה אותם הממשלה לשם. הם שמחים מאד, הרבה יותר מאשר היו באלכסנדריה. יש<br />
30
להם פקיד גרינהורט שמתעניין בהם ונותן להם כל צרכם. להגולים האלה נתנו בתים,<br />
ומשלמים להם ליום<br />
משפחות מהן<br />
3<br />
גרוש לנפש. החיים שמה יקרים כמו באלכסנדריה. יש שם לערך<br />
50<br />
6<br />
אשכנזיות. הרבה אנשים עובדים במרגו אצל האכרים. עוד לא נחתי והנה<br />
קפיטן אחד מאניתנו ויגד לי שהיום בערב ניסע. ליובה לא פה! וילך למסור למפקדו את הדבר<br />
ויגד שאסע מחר להביאהו ואומר שבטח מחר יבוא. ואלך לבית הטלגרף ואשלח לו טלגרמה<br />
שיבוא, וישב לי בשעה<br />
10 שמחר<br />
יבוא.<br />
בניקוסיה, פמגוסטה, במרגו ובכל מקום ובין כל האנשים, המקום היותר מודרני הוא טרודוס.<br />
טרודוס זה הר גבוה מאד ובו כפר ובית מלון יפה. שם הולכים העשירים לבלות את ימי הקיץ,<br />
כי שם קר. מצטער אני מאד שלא יכולתי הפעם ללכת לראות את המקום הזה. אקוה אי"ה<br />
לפעם השניה. האופנים הם פופולרים מאד. היות שהבתים והמקומות רחוקים אחד מהשני אז<br />
לכל בית יש אפנים. ובהמבט הראשון שזורקים מבלקון או מחלון רואים הרים גבוהים<br />
מסביב, גלגלי משאבות המים המסתובבים ואופנים רצים ברחובות.<br />
יום חמישי<br />
: 19.7.1917<br />
קמתי מאוחר ישבתי לי כל הזמן על הבלקון בפיג'מתי. איזה מין עצלות תקפה אותי לפני<br />
הצהרים. התגלחתי, התרחצתי, התלבשתי, נעשיתי לג'נטלמן, וארד לארוחת הצהרים. אחר<br />
הצהרים נחתי. ב-2:30 הלכתי אל השוק, קניתי אוקיה תפוחים ושבתי למלוני. ב-5 הלכתי אל<br />
הרכבת לפגוש את ליובה אפנדי. הרכבת כמובן באה ב-10 רגעים מאוחר. שבנו כולנו לבית<br />
המלון, לקחנו טה, אכלנו אבטיח ועלינו למעלה להכין את עצמנו לנסיעה. בינתים באו מפקד<br />
האניה ויתן לנו את האינסטרוקציות איך לבוא אל האניה בשעה<br />
ארוחת הערב וב-<br />
9<br />
8:15<br />
בדיוק. ב-8 ירדנו לאכול<br />
עלינו על העגלה ונצווה לו ללכת אל הנמל דרך חומת העיר. כשהגענו<br />
אל החומה שארכה כ-15 מטר שרחבה מאד ממש כחומת ימי הבינים. אצל חוף הים בחשכה<br />
מיסטריוזית עמדנו אצל שער גדול ונוריד את החפצים ארצה ונצווה על העגלון לשוב. חכינו<br />
שמה כ-5 רגעים והנה שומעים סירה מתקרבת אלינו. בתוכה מנורה קטנה, בלי רעש ובחפזון<br />
קפצנו שלושתינו אל הסירה וניסע אל האניה שעמדה במרחק 1,5 קילומטר. באנו אל האניה.<br />
תיכף התפשטנו וסדרנו את חפצינו בחדרנו, עלינו אל הסלון הזמננו טה, שתינו ליובה ואני,<br />
והנה יושבים אחד אצל השני. אני כותב את את היומן הזה, והוא יושב וקורא את הסונטה של<br />
קרויצר. השעה<br />
10<br />
ועשרים רגע. אנחנו נצא בשעה<br />
שלום לך מרוסינקה נשיקה לך ולביבה.<br />
4<br />
בבוקר ונהיה בעטלית מחר בשעה<br />
בערב. 9<br />
יום ששי<br />
בשעה<br />
:20.7.1917<br />
4<br />
נתעוררתי כי האניה התחילה ללכת. נרדמתי עוד פעם וקמתי בשמונה. הים טוב,<br />
הרוח נושבת מדרומית מערבית. יש תקווה גדולה שהפעם נצליח. תיכף אחרי הצהרים התחלנו<br />
להתכונן. שמנו את כל החפצים שעלינו להוריד ב-2 סירות קטנות. לקחנו את האקדחים, את<br />
הרובים , את הסכינים ואני החלטתי לרדת, אפשר איודע לי איזה דבר אודות הורי. בערב אחר<br />
ארוחת הערב בשעה<br />
6<br />
האניה צריכה היתה לבוא אל המקום בשעה<br />
10<br />
התלבשנו בלבוש המיוחד לירידה, בגדים אפורים ונחכה לבוא הלילה.<br />
אך מפני רוע הפחמים עשו חשבון שהיא לא<br />
תגיע לפני חצות הלילה. עסק ביש. כל כך מאוחר בטח אף אחד לא יחכה במקום המיועד<br />
31
ונצטרך ללכת אל התחנה. אך הוחלט אצלי הדבר ואין להשיב. בינתים הלכתי לישון וב-11<br />
קמתי. התקרבנו מהמקום, ב-11:30 הכל היה מוכן. ירדנו על הסירות. איתנו יונים ו-300 לא"י<br />
לאחינו המסכנים. לאט לאט שטה לה הסירה ואחרת מאחורינו עם המזון להוריד. מסביב<br />
חושך ושקט, רק הגלים רועשים<br />
כשהם נשברים על החוף. האניה הגדולה נעלמה מעיננו.<br />
מימיננו המבצר העתיק של עטלית והכפר הערבי נכנסים בתוך<br />
הים..ואנו מתקדמים<br />
ומתקדמים והלב קצת דופק. הננו רואים איך הגלים נשברים, סימן שקרובים אל החוף הננו.<br />
עמדנו. תיכף שני הערבים בני עבדאללה התפשטו וירדו הימה, לקחו את ל. ואת ליובה על<br />
הכתפיים והלכו אל החוף. ליובה כמעט שנפל מעל כתפי הערבי והתרטב. עוד רגע והנה אחד<br />
הערבים שב ויקחני על כתפיו. גל גדול עבר התרומם אצלנו וירטיב אותי עד תחת בטני, שתי<br />
רגלי רטובות מאד. הצד הליצני שבדבר התחיל להופיע. ירדתי על האדמה-אדמת ארצנו.<br />
בחצי לילה<br />
20.7.1917, מנגדי כשירדתי ישבו ל. וליו. תיכף קמו. מכנסי היו מלאי מים.<br />
הוצאתי מהם כמה שיכולתי ושלושתנו התחלנו ללכת. ברגע הראשון היה כ"כ רציני. הייתי<br />
מתבונן לכל הצדדים בחשכת הליל. התמונה היתה נוראה. שלושה צעירים מתכופפים על חוף<br />
הים על אדמת חול. ידהם מושטות לפניהם עם אקדחים, ממהרים ומגדילים את הצעדים.<br />
לימיננו נחל מים. עזבנוהו והלכנו ממנו צפונה והנה נכנסנו בין אבנים וסלעים, עלינו מאבן<br />
לאבן,קפצנו ממקום למקום עד שהגענו ליער קטן עם עצים וקנים. עברנוהו חרש ונמצאנו<br />
בשדה תבואה קצור. על הקש היבש השתדלנו ללכת בלי רעש. אחר השדה פגשנו את הדרך<br />
לחיפו, וממולנו מהצד השני של הדרך שער גדול<br />
–<br />
שער התחנה. התכופפנו לארץ אצל הדרך<br />
ונראה שהיא ריקה מאנשים. תיכף נעבור וניכנס לאדמת התחנה. אל הבית מובילה דרך טובה<br />
מאד לשני<br />
שוקולדה. מצב<br />
הצדדים. נפרדנו ונלך הלאה. אל הבית אורך הדרך שני ק"מ ונלך<br />
ואנחנו חכינו לו למטה. כעבור<br />
10<br />
מהר באכלנו<br />
הרוח מצוין, אצלי לכל הפחות. הגענו אל הבית. ליובה עלה למעלה ואיננו,<br />
רגעים ירד ליובה. לא היה אף אחד בבית כי אם פועל אחד.<br />
כולם הלכו, מי לזכרון מי לחיפה ומי לבירות. ירד הפועל נתנו לו את הנירות ונשוב אל חוף<br />
הים ארבעתנו. מנשה, שם הפועל הוביל אותנו יפה בדרך קצרה. בדרך שתקנו והתלוצצנו.<br />
המצב בא"י קשה. הגולים מיפו הם בגליל, בטבריה, בכנרת, דגניה, ימה, סג'רה. הגענו אל חוף<br />
הים. תיכף עשינו סימן והסירה שעמדה בים רחוק למראה,<br />
באור אלקטרי, ותבוא ושוב הפעם<br />
שלחו שני ערבים ולקחו אותנו על שכמיהם ואל הסירהשעמדה בים. היה לנו הרבה כסף ויונים<br />
למסור, אלא מכיון שלא היה אף אחד בתחנה לא מסרנו.<br />
שבנו אל האניה, השעה היתה<br />
2<br />
בערך. שם התפשטתי מכל בגדי הרטובים, שפשפתי את רגלי<br />
במי קולון ולבשתי את פיג'מתי ואעל אל הסלון איפה שהכינו בשבילי קקאו. שתינו. שכחתי<br />
להגיד שהפועל מסר לנו חבילה גדולה של רפורטים שונים. פתחנו את החבילות ונתחיל לקרוא<br />
בהם. הרבה דברים השייכים לעניני הצבא. רפורטים של הועד המרכזי של ההגירה ביהודה.<br />
קולות<br />
קוראים קורעים את<br />
הלב ומסמרות את השערות לכל קהילות היהודים בעותומניה<br />
בנוגע למצב המהגרים. ואחרי מכתבים וחשבונות שונים העפנו עין זה על זה. ב-4:30 חפצתי<br />
ללכת לישון אך אי אפשר. לא יכולתי בשום אופן לסגור את העינים. צר לי שלא יכולתי לדעת<br />
איזה דבר על אודות הורי, וזה הפריע לי מלישון.<br />
32
שבת<br />
:21.7.1917<br />
בשמונה אני מוכרח לקום כי בחדר שאני ישן אוכלים את סעודת הבוקר. קמתי התרחצתי<br />
ואוכל ארוחת הבוקר. אתמול בלילה החלטנו שמכיון שלא מסרנו את הכסף ואת היונים<br />
ובפרט מכיון שלא הבאנו איתנו איש מהם שיוכל לרדת, החלטנו שנשוב עוד הפעם הלילה.<br />
הודענו למנשה שאפשר ונבוא, הוא ועוד אנשים יחכו לנו על החוף. לכן האניה הלכה כל הזמן<br />
דרומה ובצהרים התחילה לשוב צפונה. בערב התחלתי לריב עם ליובה. אני רציתי לרדת<br />
בלילה עוד הפעם והוא אמר שלא צריך, וכי הוא צריך לרדת. שנינו לא יכולנו לרדת כי הפעם<br />
תיסע רק סירה אחת, ואי אפשר לקחת את שנינו. התעקשתי שאני רוצה והוא באחת, הוא לא<br />
רוצה. הקפיטן וולדן שהוא נוסע אתנו אמר גם כן שאני אשאר וכי מכיון שליובה נוסע בפעם<br />
האחרונה עליו לסדר את כל הדברים התלויים. ליובה אומר שאני בכלל לא צריך לרדת אף<br />
פעם, וזה עסק לריב עם עוד איש שיביאו מעטלית או שיקחו מאלכס. סוף כל סוף ראיתי שאין<br />
ברירה החלטתי להישאר. כל היום עבדתי את הקפיטן וולדן בתרגום הרפורטים שקיבלנו.<br />
בערב האניה היתה צריכה לבוא ב-9 אלא הקפיטן שלנו שקראנו לו "פייגל" קפיטן, עשה את<br />
חשבונו האנגלי ויבוא אל המקום ב-11:30. בינתים הלכתי אני לישון כי עייף מאד הייתי<br />
)8:30(. קראנו את הקפיטן פייגל קפיטן מפני שיש לו עורב שחור קרוא ג'קסון שהוא מתעסק<br />
בו כל היום, ג'קסון פה ג'קסון שם. וג'קסון זה בלי חמלה ובלי רחמנות מלכלך איפה שהוא רק<br />
עובר, ובכל זאת ייחוסו במקומו עומד והקפיטן שלנו שהולך כל היום יחף וחצי ערום מטפל בו<br />
יותר מה שאם מטפלת בתינוקה. חוץ מזה הוא איש מוזר מאד. פניו תמיד זועפים, רזה וקטן<br />
ולולא ג'קסון לא היינו שומעים את קולו לעולם.<br />
נרדמתי ב-8:30 לא התעוררתי אלא ב-12. לא שמעתי איך הלכו ואיך נסעו. ב<br />
12<br />
נכנס הקפיטן<br />
וולדן לשתות מעט משקה, אוי הוא אוהב לשתות, לא כמו שיכור חס וחלילה, אלא פשוט הוא<br />
לא נותן שום הזדמנות, לפני האוכל כל פעם הוא צריך ללכת אל ארונו הקטן פותח במפתח<br />
ובוחר לו המין שהוא רוצה, וויסקי, ארק, קוניאק וכו'. בשעה 4 גם כן.<br />
כשהתעוררתי אמרתי לו: נו כבר שבתם? ויאמר כן, הים בחוף היה חזק והיה אי אפשר לרדת.<br />
ואקום תיכף ואלך לראות את ליובה, ויספר לי כי כשהגיעו אל החוף מצאו שהגלים מכים כל<br />
כך חזק שהיה אי אפשרי לגשת בלי לשבור את הסירה, ובתנאים כאלה אסור לסכן ויחליטו<br />
לשוב. זה היה כל העסק ובעד התוצאה הנבזה הזאת נסענו כל היום באמצע היום בהמטרה<br />
הפשוטה לאבד את הזמן עד הלילה. תיכף החליטו לסובב את האניה צפונה ולנסוע אל<br />
פמגוסטה.<br />
יום ראשון<br />
:22.7.1917<br />
הלאה הלאה נסענו לנו כל היום. הים היה מצוין, ובערב ב- 6:30 הגענו אל נמל פמגוסטה. כל<br />
היום הייתי עסוק בתרגום הרפורטים והניירות. אחר הצהרים גמרנו את הכל. ב-7 בא אל<br />
האניה הקפיטן שמידט ויגד לנו שצריך לנסות עוד הפעם לרדת כדי למסור את הכסף. ליובה<br />
ייסע למצרים מחר עם כדיבי, ואני וליב על המנגם גם כן מחר בערב, ונלך אל הסינמה הסמוך<br />
לבית המלון. ב-12 הלכנו לישון.<br />
33
יום שני<br />
:23.7.1917<br />
קמנו בבוקר ותיכף אחרי ארוחת הבוקר הלכתי ושלחתי לך טלגרמה שאני בריא ושאבוא<br />
בסוף החודש. בילינו כל היום בהוטל. כתבתי לך מכתב שמסרתי לליובה כדי שישלח לך אותו<br />
מקהירו. אחר הטה ב-5 הלכנו אל אניתנו, יחד עם ליובה ישבנו שמה פטפטנו עד<br />
.7:30<br />
התנשקנו, ירד ועלה על הכדיבי שעמד לנגדנו, ותיכף ששבה הסירה שלקחה אותו, עלינו על<br />
המנגם. הרמנו את העוגן ונצא מנמל פמגוסטה ונפליג דרומה. אחר ארוחת הערב ישבתי עם<br />
הקפיטן וולדן ושחנו יפה ביחס נהדר. הוא בכלל ילד טוב, קראנו לו בשם בוק, למה? פשוט יען<br />
שהוא בריא, חזק בעל אומץ לב, עשה הרבה בחייו, אף נסע בצוללות, היה באפריקה ובכלל<br />
להיפך מקפיטן שמידט שהוא לא מוציא אף מילה מפיו. הוא יושב ומספר כל מה שהוא יודע<br />
מהמלחמה, דברים שבאמת אפשר לכנות אותם ..... הוא מספר, מספר הכל. איננו בעל<br />
איניציאטיבה עצמית הוא רק ממלא מילה במילה מה ששמידט מצווה אף כי הם שניהם<br />
קפיטן. אלא ההוא הראש והבוק הוא המוציא לפועל. ואם תציע לו איזה דבר לעשות או<br />
לסדר, הוא לא יזוז עד שלא ישאל את פי המשומד – קפיטן שמידט.<br />
הלילה היה חם מאד, במפרץ שום אויר לא נשב. בסלון ישבנו והזענו, הזענו וישבנו בחוץ על<br />
הגשר, שום טריות, נורא! בכלל האי הזה הוא בקיץ חם מאד. ב-10:30 נפרדנו. הוא הלך לישון<br />
בחוץ על מיטתו ואני ניסיתי לישון על הקנפה שלי. אי אפשרי! נרטבתי כולי, טבלתי באיזה ים.<br />
בכל זאת הפעם האחרונה שהיבטתי על השעון הייתה שתיים וחצי, התגלגלתי על כל הצדדים<br />
עד שנרדמתי.<br />
יום שלישי<br />
:24.7.1917<br />
כשקמתי הבוקר השעה הייתה<br />
.20 פחות 7<br />
תיכף קמתי, התגלחתי, התרחצתי, נעשיתי טרי<br />
ובשמונה כתמיד ישבנו לאכול ארוחת הבוקר, האניה מתקדמת, הים הוא בינוני. לפי דעתי לא<br />
מבטיח מאד. דבר שחסר לי פה על האניה הוא ספרים. הספרים היו יכולים היטב להרוג את<br />
הזמן. פעם שניה אי"ה אביא אתי ספרים וכך הזמן לא יארך מאד בעיני.<br />
יום רביעי<br />
25.7.1917<br />
אתמול האניה התקדמה לאט לאט, הפחמים היו רעים מאד והלכנו כ-4.5 מיל לשעה במקום<br />
9-10. ארשה לי להעיר דבר אחד. מפמגוסטה עד עטלית מרחק של<br />
150-160<br />
מיל בערך ובנקל<br />
מאד אפשר להגיע אל המקום בשעה המתאימה הראשונה. אחה"צ התחלנו לעשות כל<br />
ההכנות שמנו כל החפצים בסירות. הלבנה באה ב-9:30 ואנחנו עוד אצל הכרמל. יכולנו ב-<br />
10:30<br />
לרדת מהאניה. אלא אמרו שהפחמים היו רעים מאד לכן לפי דעתי צריך שיזדיינו<br />
בפחמים טובים כי אין אנו יכולים לשלוט על הים, והרוחות משתנים משעה לשעה ובתנאים<br />
כאלה יפה שעה קודם להיות על המקום ולא צריך שדבר קטן ערך כמו פחמים יעצרו בעדנו<br />
מלהשתמש בהזדמנויות הטובות, והנה במוצ"ש<br />
21<br />
אם לא באנו אל המקום כ"כ מאוחר היו<br />
בטח ליובה ולייב יכולים למלאות את עבודתם ולהתראות עם ידידינו, וזה היה מקמץ את<br />
הנסיעה השלישית, ולא היינו מאבדים כ"כ הרבה זמן בישיבה בטלה שבוע ימים על האי, כי<br />
הים השתנה ממש באותה שעה שצריך היה לרדת. ככה היתה דעתנו שלושתנו ודעת עבדאללה<br />
ושני בניו. הלכתי לי לישון בסלון ב-11 קמתי כולי מים. הזעתי באופן נורא, בחיי לא הזעתי<br />
34
ככה. לבשתי מה ויצאתי אל האכסדרה, לקחתי לי מכסה וישבתי על כסא ארוך. היה קר נורא,<br />
רעדתי מקור, כי יצאתי אחרי זעה כל כך חמה. בכל זאת ישבתי כי פחדתי לזוז. ב-11 וחצי<br />
הפייגל – קפיטן בא להעיר את וולדן שישן על מיטתו לא רחוק ממני. הבוק ישן בטוב משעה<br />
.8<br />
הוא קם ויאמר לו הקפיטן שהננו אצל המקום במילה אחת. ב-12 ממש ירדנו מהאניה אל<br />
הסירה ונלך אל החוף. הים מצוין. לקחנו את המנורות, את האקדחים, ערבי אחד נשא את<br />
ליב וילך אל היבשה, וערבי שני נשא אותי ועוד לא עשה צעד אחד, והטיפש השליכני המימה<br />
תחת גל גדול, בבגדי בנשקי בכל. לעזאזל, כשיצאתי לא יכולתי לזוז, תארו לכם, בגדי הלא<br />
הוא מצמר, נהיתי כבד בטח פי חמש או שש. כשבאתי אל היבשה לא ידעתי מה לעשות, לשוב<br />
אל הסירה או ללכת אל התחנה. התחלתי ללכת, אבל אי אפשר. אמרתי ללייב שילך בעצמו<br />
אני אשוב אל הסירה. ליב לא קבל, הלילה אין לו ידידים כמו שאומר הבדואי, ולעזוב באמצע<br />
אף כי יש לי כל הרשות. חשבתי שזה לא דג'נטלמני. עמדתי, לקחתי את בגדי וכמה שאפשר<br />
הוצאתי את המים, א נעכטיגער טאג. כמה שהוצאתי היה עוד. נלאתי כי לא חשבתי להיות<br />
שם כל הלילה. מילא שיהיה מה שיהיה, אכלתי חתיכת שוקולד ו.... עברנו את החול באנו<br />
לשדה עלינו על ההר ונכנסנו שוב לשדה. הלכנו איזה רגעים, והנה קול מנגדנו. נילי. נילי ענינו,<br />
כי אנשינו היו שמה וחיכו לנו. שלום, שלום. שלשה צעירים באים לקראתנו: מנשה, זלדין<br />
ומנדל אחי ליובה. היו שמה. השאלה הראשונה: מתי יבואו כבר, הגאולה קרובה! מה לענות<br />
לאנשים מסכנים, סובלים מחוסר כל, שרואים כמה אנשים מסביבם סובלים רעב. חזקו<br />
ואימצו הגאולה קרובה, אנו עובדים באומץ. גנרל חדש, וכו' וכו'. לקחתי את החבריא אל הים,<br />
הארתי, הסירה באה, לקחתי את הכסף ואת היונים, )שקי מזון והמתפוצץ לא רצו לקחת(<br />
לקחתי מעטפה עם מכתבים ואבקש אחד מהם שיעלה איתנו אל האניה. החבריה לא הכינו<br />
איש לזה ואומר אל מנדל שיבוא, אך לא נתנו לו.<br />
ואבקש לראות את הגב' שרה, ויאמרו לי שהיא מחכה בתחנה, ואחליט ללכת אליה. ושלחתי<br />
את ליב, ואני החלטתי ללכת עד התחנה לראות את שרה, כי ישבה וחיכתה שמה בשדות.<br />
היונים, ימח שמם וזכרם התעוררו ויתחילו לצעוק, גואה גואה אה! השד יקח אותם. על<br />
זכרוני עלה מעשיית אווזי רומא. לולא הטורקים היה להם מזל הרומאים, היינו עכשיו בטח<br />
באדמה. הלכנו בסבלנות עלינו הרים, ירדנו בקעות, נכנסנו בין עצים. יצאנו אל ואדי, עד<br />
שהגענו אל דרך המלך. עמדנו רגע לשמוע אם אין עובר, הכל שקט, הלאה החבריה. נכנסנו אל<br />
השער, הלכנו ובחצי הדרך מול התחנה הנה שרה שוכבת בשדה. שלום, שלום, אה, זוהי<br />
גיבורת חייל, אמיצת לב.<br />
שום התפעלות כשראתה אותי, איך באתי, איך עברתי, איך נרטבתי, כלום. כל זה אצלה<br />
כנראה דבר טבעי, ככה זה צריך להיות. וחכמת לב, הכל הבינה מרמז. ועוד שהפליא אותי<br />
יותר, היא הבינה מראש מה שרציתי להגיד, אינני יודע ממה. מעיני, מרושם פני, אין מה<br />
להגיד לפני אישה כזאת צריך להתכופף. דבר אחד לא מצא חן בעיני, בכלל לא יפה מצידה<br />
אחר יחסינו הטובים במצרים. היא לא יודעת איפה הורי, ואת הכסף לא מסרו לאמי. אמנם<br />
היא אמרה לי שהם ברחובות, אך אני חושב שזה רחוק מן האמת, פשוט הרגישה שלא יפה<br />
מצידה לא לדעת ותגד לי רחובות. אך הבטיחה למסור מיד את הכסף וכל חודש<br />
לא"י. 8<br />
אקווה שהפעם תתעניין ותשמור את הבטחתה. אמרתי לה בנוגע לצעיר שצריך לקחת, אמרה<br />
שיכינו כבר אחד ל-14 של החודש הבא. השאלה הראשונה שהיתה בשפת כולם היתה: האם<br />
35
הגאולה קרובה? מתי? מתי יבואו כבר האנגלים? שם תחת העצים ישבנו איזה זמן, כל אחד<br />
מסר לנו שאלות ובקשות שכתבתי אותן בבואי אל האניה ושכבר מסרתי לאהרון אהרונסון.<br />
החליטו שבפעם הבאה נבוא ב-14 לחודש. אחר ישבנו איזה זמן על השדה, היינו מוכרחים<br />
להיפרד, ליוותה אותי עד השער, שני צעירים באו אתי ונלך הימה. הגענו לשמה, הארנו,<br />
הסירה התקרבה, ערבי ירד, שלום, שלום! עליתי על שכמו ואבוא אל הסירה ומיד נסענו אל<br />
האניה. ב-2 הגענו. תיכף החלפתי את בגדי, עליתי אל הסלון. הכינו בשבילנו קקאו, שתיתי,<br />
ישבתי ושוחחתי עם וולדן עד 3:30, האניה המשיכה את דרכה דרומה, היא רצתה להגיע עד<br />
יפו, ומשם בשעה 5 היה לעזוב<br />
12<br />
יונות לעוף אל מצרים. ביקשתי ממנו שיעיר אותי, כי רציתי<br />
לראות איך הם עפים. הלכתי לישון. זמן רב עבר עד שנרדמתי. ב-5 בא הבוק<br />
– ילד טוב –<br />
בחיי, והעיר אותי, הייתי מלא שינה. קמתי. ויפתח את דלת הלול, יונה אחת יצאה, עמדה על<br />
הלול, הביטה מכל הצדדים, הניעה כעשר פעמים את כנפיה להכין אותם הדרך, ופתאום<br />
–<br />
אחת, עפה לה השמימה, הסתובבה למעלה איזה פעמים וכמו שהחליטה לאן צריך ללכת כמו<br />
כדור מחץ עפה לה אל דירקציון ידועה. וכן השניה ,השלישית. נעשו חבורות חבורות וכולן עפו<br />
להן. דבר נהדר היונות האלה, טפשות, נותנים להם לאכול פולים ירוקים קשים, זהו כל<br />
אכלם, והם כל כך מועילים. באיזה שעות אחדות הן מגיעות לאיסמעיליה. הלכתי לישון וב-8<br />
הייתי מוכרח לקום. קמתי, נדמה שהייתה לי קדחת, גופי היה חם מאד. וולדן הביא<br />
טרמומטר ואשימהו בפי, אחר רגע ביקש אותו וולדן ממני ויצא שזה מתחת לנורמלי. אי<br />
אפשר הדבר. יש לי מעט חום. וולדן ביקש את הטרמו יותר מדי מהר. מילא. התרחצתי,<br />
אכלתי רק ביצים וחצי כוס תה. נתתי את בגדי ליבש. הנני כותב חושב אודותיכן יקירי. עוד<br />
מעט אלך לנוח, אפשר אישן ויוטב לי, כי הראש קצת כואב. נשיקות חמות לכן.<br />
יום חמישי<br />
:26.7.1917<br />
אתמול ארוחת צהרים לא אכלתי כי הרגשתי את עצמי לא טוב. השטתחתי על הקנפה ולקחתי<br />
לי ספר וקראתי. אי אפשר. כל כך התגעגעתי הביתה. הרי רק<br />
13<br />
יום מיום שעזבתי את הבית<br />
ולי נדמה שזה 6 חדשים, פלא. ועוד מחשבות: נדמה לי שאני מקבל בטח דלקת הריאות ושוכב<br />
כבר בפמגוסטה באיזה בית חולים. ב-6 קמתי ושתיתי מעט מרק ושוב הלכתי אל הקנפה. מצב<br />
רוח נבזה. חם לי נורא, מזיע מאד. מפחד לזוז כי יש רוח בחדר. לישון אי אפשר. וולדן ופייגל<br />
קפיטן ישבו אתי. דברנו, הרגשתי את עצמי קצת יותר טוב. דברנו על שקלטון ועל נוסעים<br />
אחרים, ווולדן סיפר את המעשה הזה: קפיטן סקוט שניסה ללכת אל הפול הדרומי גר<br />
בלונדון. והנה פעם אחת בשעה<br />
2<br />
בבוקר איש אחד שיכור מאד כמעט שלא יכול ללכת בא אצל<br />
הבית והתחיל לדפוק, לדפוק, אף אחד לא ענה. ויקח את מקלו ויתחיל להכות בכל כוחותיו.<br />
נבהל קם סקוט ומעל החלון בקומה השניה שאל: מי זה לעזאזל מפריע בשעה כל כך<br />
מאוחרת? האתה זה קפיטן סקוט? אני קפיטן סקוט. מה חפצך? באתי אליך בנוגע למודעתך<br />
בעיתון בעד אלה שרוצים להשתתף בנסיעתך אל הפול הדרומי. אם כן? אם כן, אם כן, צר לי<br />
מאד קפיטני היקר אבל אין אני יכול להשתתף בנסיעה.<br />
בשעה 10:30 הלכו לישון ואני גם כן.<br />
2<br />
בלילה. לילה רע. כל מיני חלומות משונים שאינני זוכר<br />
מהם כלום עכשיו. קמתי בלילה פעמים אחדות. סוף כל סוף ב-6 קמתי רצוץ, שבור כל עצמותי<br />
כואבות, בפרט הגב והידיים. יצאתי החוצה והנני אצל האי קפריסין. ב-8 עמד מנגד<br />
36
לפמגוסטה אבל לא נכנס אל הנמל. אכלתי ארוחת הבוקר וארד אל הסירה שהורידה אותי<br />
ואת ליב מחוץ לעיר על היבשה. סובבנו את חומת העיר וניכנס אל העיר החדשה, ומשם אל<br />
בית המלון שלנו. דבר אחד ראיתי שלא ידעתי. העיר העתיקה היא מסובבת בהחומה הגדולה,<br />
עבה מאד, וגובה<br />
15-18<br />
מטר, ושנכנסים אליה דרך שער קטן. הנני יושב עכשיו בבית המלון,<br />
מחכה שיבואו להגיד מתי אסע. אם לא תהיה הזדמנות קודם, אז אסע עם הכידיב יום השני<br />
הבא ואגיע אל פורט-סעיד ביום חמישי לפני הצהרים, אך איפה לוקחים סבלנות? אבל יש<br />
תקווה שניסע מחר באניה צרפתית של מלחמה ישר אל אלכסנדריה. האח! כמה טוב יהיה,<br />
יום שבת בערב אהיה בבית. אחה"צ הלכתי להסתפר. כששבתי מצאתי מכתב מוולדן. הוא<br />
אומר לי שאפשר יסדר שניסע ביום השבת, ושאשב בבית המלון ואחכה לחדשות ממנו. כל<br />
היום לא זזנו מבית המלון. בכלל עיר נבזה, אין לאן ללכת. טוב שלקחתי ספר אנגלי מעל<br />
האניה. אני שוכב על המיטה וקורא. כששבתי מהספר עברתי דרך פבריקה של כדים<br />
כדי –<br />
מים. הבטתי איך עושים אותם. יפה מאד. כשהייתי ברמלה כשהייתי עוד קטן בשנים ראיתי<br />
שם פבריקה כזאת. על חתיכת עץ עגולה שמסתובבת, מסובבים אותה ברגלים, שמים חתיכת<br />
חימר, מכניסים את היד והאצבעות בתוך החומר שמסתובב, וזה תיכף מקבל צורה עגולה, וכן<br />
הלאה. נותנים לחומר הצורה שרוצים, וזה יהיה תמיד עגול, יען כי החומר מסתובב סביב היד<br />
או האצבע. רציתי לקנות איזה כדים, יען שאני יודע שאת אוהבת כדים מעניינים, וחשבתי<br />
שבפעם השניה תציירי איזה צורה יפה ואני אזמין פה כד מהצורה הזאת.<br />
בערב ב-9:30 או 10 הלכתי לישון, עצמותי כאבו לי מאד.<br />
יום ששי<br />
:27.7.1917<br />
שום דבר חדש. מונוטוניות נוראה. הספר גמרתי ואני משתעמם נורא. יושב בחדר על כסא<br />
ומביט, מנגדי הים, השמים , אין כוכבים, הכנפים המסתובבים מסביב. לעזאזל, אני קיויתי<br />
שמחר<br />
בטח אסע, הנה אני מקבל מכתב שאי אפשר לנסוע מחר. אפשר יום השני. נו!<br />
מה<br />
תגידו! ואני חשבתי שביום השני מזמן אהיה בבית. אין מזל! בערב יני מנהל המלון נתן לי את<br />
האפנים שלו שאלך לטייל. לא נתתי לו שיבקש אותי פעמיים. רכבתי והחלטתי ללכת לראות<br />
את חומת העיר העתיקה. נו, נו חומה. עליתי עד למעלה, מעניין מאד.<br />
10<br />
מטר הרוחב ומצד<br />
החיצוני של החומה תהום נורא נטוע כל מיני עצים. חורשה פשוט. שום אופן אי אפשר לגשת<br />
אל החומה מבחוץ. נסעתי כל הזמו לאורך הצד הדרומי של החומה. עייפתי, שבתי הביתה.<br />
מצאתי ספר ממזמז של<br />
)?( צ. 65<br />
ספרים שאני שונא, אבל מה לעשות, טוב מכלום. התחלתי<br />
לקרוא בו. אחר סעודת הערב הלכתי קצת לטייל בעיר, והנה בבית קפה אחד יושבים<br />
כלי 3<br />
זמר ומנגנים. איזה שירים משונים יוונים וטורקים וחבריה יוונים יושבים באמצע ורוקדים<br />
ריקוד משונה. שום חן, שום עדינות, לא! לא מצא חן בעיני. דופקים ברגלים ארצה, וקופצים<br />
באויר, פתאום נופלים ועוד פעם קופצים ודופקים. מונוטוני מאד, נמאס. שבתי הביתה הלכתי<br />
לחדרי. ישבתי על הבלקון מול הים והכוכבים. ב-11 הלכתי לישון.<br />
שבת<br />
:28.7.1917<br />
היום ט' באב, אלף וכמה מאות שנים לגלותנו!! הוי גלות! גלויות! זה כבר נכנס בטבעו של עם<br />
ישראל. גלות הראשון, גלות השני, גלות ספרד, גלות גרמניה, גלות רוסיה ועכשיו היותר מר<br />
37
גלות א"י. האם לא בעד גלות זאת נמצא אני עכשיו פה בפמגוסטה, ונוסע בליבות הים, וסכנה<br />
מרחפת לראשי כל שעה וכל רגע. האם לא בעד גלות אורב אני בלילות ומקבל צורת גנב או<br />
רוצח? כמו שאמרתי לשרה: האם לא בעד גלות זאת מסרתי<br />
300<br />
לא"י בעד הגולים המסכנים<br />
שיהיה פת לחם שחור ומים?<br />
נתתי את בגדי לרחוץ וכל היום נשארתי בחדרי לבוש בפיג'מה הודות לאל יש לי ספר נבזה<br />
באמת, אך כשמתחיל אני ספר מוכרח אני לגמור.<br />
מאורעות שונים, רציחות, הרג, חנק, סם של החצר של מלך קרלוס המשוגע הששי ואשתו<br />
איזבו בוריה! אוי מאה ה-15 ומלכי צרפת של אז, כמה דם שפכתם, כמה אנשים נשים וילדים<br />
הרגתם ובאלוקים האמנתם! ולאבינו שבשמים התפללתם וסימן השלישיה על ליבכם עשיתם!<br />
אחה"צ מקבל אני מכתב! הוי, שמחה! הנה סוף אפשר לגלותי. שמחת שוא, מכתב טפשי<br />
קבלתי, בו אומרים לי כי הזמינו בעדי מקום על האניה מגדה. אניה צרפתית וכשהיא תיסע<br />
יגידו לי. נו, מה תאמרו? אנגלים ומכתביהם!! כל הים לא זזתי מהחדר בו אכלתי, על הבלקון<br />
טיילתי, וב-10 הלכתי לישון.<br />
יום ראשון<br />
:29.7.1917<br />
אין שום ידיעה מתי לנסוע. זה נורא! מה יחשבו עלי באלכסנדריה! הלא טלגרפתי להם<br />
פעמיים שאבוא בסוף החודש. בערב הלכתי קצת לטייל ונכנסתי אל הפרוור העתיק. עליתי עוד<br />
פעם על החומה והנה בזוית הדרום מזרחית מדרגות צרות חשכות יורדות בתוך החומה. לרדת<br />
או לא לרדת בה? החלטתי לרדת ויהי מה. לאט לאט ירדתי מכל הצדדים לתאים., והנה למטה<br />
אני רואה קבר גדול מצובע ירוק. קבר של איזה ערבי נביא בטח. לרדת הלאה? פחדתי.<br />
הערבים הם הלא כל כך קנאים. בכל זאת ירדתי והנה איזה רעש למטה. לא המת חס וחלילה<br />
קם אלא ראיתי איזה ראש מסביב מצנפת עם זקן לבן. לא החלטתי לשוב. למה לי לעשות<br />
עסקים עם ערבים. עליתי למעלה, ירדתי מהחומה והנה למטה דלת גדולה עומד איש זקן עם<br />
ראש מסביב מצנפת. זהו אותו האיש שראיתי שמה. אם כן אפשר מפה להיכנס ולראות מה יש<br />
שמה. התקרבתי לזקן , שלום עליכם! הוא טורקי מדבר ערבית. מה פה אמרתי לו. פה קבר<br />
נביא, שמואמשלט פשה שמת זה<br />
המקום מלא ינשופים, רגש מוזר!<br />
352<br />
שנים, והוא שומר על הקבר מדליק כל ערב מנורה.<br />
יצאתי ומשמה לנמל. התקרבתי לאניה גדולה אנגלית שעמדה שמה והנה המגדה שחשבתי<br />
לאניה צרפתית קטנה. הנה היא אניה אנגלית גדולה. לעזאזל! באניה כזאת סכנה לנסוע, הלא<br />
צוללות אורבות רק לאניות גדולות. הנני עובר לכל ארכה והנה אצלה אניה קטנה אנגלית,<br />
הפטרול של הגדולה, האסקורט זה יותר טוב. אך בכלל אינני שמח מכל הנסיעה. עזבתי את<br />
הנמל ונכנסתי עוד הפעם בשער והלכתי אל חורבה שעמדה אצל )בית?( הכנסת צופיה. נגשתי<br />
אליה והנה הדלת סגורה. עליתי על הקיר והנה בתוך ששה עמודים עבים מאד שבורים<br />
והרוסים, שלושה מנגד לשלושה ועל קיר אחד שנשאר עומד יש ציורים בצבעים שקשה להכיר<br />
מרחוק מה הם מראים. עזבתי את המקום הזה והלכתי הלאה והנה אפילו בפמגוסטה כמו<br />
בכל עיר יש מהסחורה הטובה, נשים בכסף, והרבה לעזאזל. רחוב שלם מלא משני צדדיו נשים<br />
חצי ערומות, מסמנות בעיניים, בקריאה, בשעילה. יצאתי מהרחוב דרך השער הגדול, יצאתי<br />
אל העיר החדשה ומשם אל המלון.<br />
38
תיכף ישבתי וכתבתי מכתב אל האופיציר שצריך להתעניין בנו, ואמרתי לו אם המגדה לא<br />
תיסע מחר, אז אסע באניה הכידיבית. אקח אותה בלימסול ובקשתי ממנו שיסדר לי פס רשיון<br />
כדי שאוכל לעבור את הנמל. וביקשתי עוד שיתן לי<br />
אכלתי ארוחת ערב, ישבתי על הבלקון וב-10 או<br />
קבלתי.<br />
5<br />
9:30<br />
לא"י. שלחתי את המכתב אל הקלוב,<br />
הלכתי לישון. תשובה על מכתבי לא<br />
יום שני<br />
:30.7.1917<br />
נלאיתי כבר לשבת. נמאסה כבר הישיבה. מכתב אין, מה לעשות? הספר גמרתי, צריך לשבת<br />
ולראות איך הזבובים עפים. זהו הכל מה אפשר לעשות. בשעה<br />
1 מהבלקון<br />
ראיתי את האניה<br />
הכידיבית מתקרבת. החלטתי להתקרב לנמל ולראות מי הם הבאים. מכיון שאין מה לעשות<br />
אטייל עד שם. הלכתי ב-2, האניה באה עד המדרכה. אין הרבה נוסעים. המגדה עומד עוד,<br />
מתי הוא נוסע? אי אפשר לדעת, אי אפשר לשאול מאף אחד. כי מגדה אניה צבאית<br />
וכששואלים על אניה צבאית זה חשוד מאד בעיני האנשים. אך נדמה לי שמחר בשעה<br />
6 תיסע,<br />
....<br />
כי שמעתי קפיטן עומד אצל המגדה מדבר עם קפיטן אחר ושמעתי בעברי את המלים האלה:<br />
מתי ב-6 בבוקר, בערב? אלוקים יודע. ואפשר בשעה<br />
6<br />
יהיה להם איזה רנדה<br />
–<br />
ווס עם איזה<br />
אשה אחת? מי יודע? שבתי למלון, אחר ארוחת הערב הלכתי לטייל קצת ואחר לישון בשעה<br />
10 כמו ילדים טובים – בחיי.<br />
יום שלישי<br />
:31.7.1917<br />
בבוקר קמתי השכם. דבר מצחיק קרה לי. חיפשתי את הכובע ולא מצאתיו. עליתי לחדר,<br />
נכנסתי לסלון ,עוד הפעם עליתי, עוד הפעם ירדתי והכובע איננו, גנבו אותו פשוט. גם זו<br />
לטובה. אבל מה עושים? אין מכתב כדי לנסוע. מצב רוחי התחיל להתמזמז באמת, אבל הנה<br />
ביושבי למטה, ניגש אלי איש צבא ובאופן טיפשי שלא כדאי לכתוב, מסר לי מכתב בו היה<br />
כתוב ברור שעה )11( תיקח עגלה ותיסע על הדרך ללרנקה. אעבור אני באוטומוביל וארים<br />
אותך. נו, מזל טוב חשבתי הנה אנו נוסעים, אבל צריך לי כובע. תכף רצתי העירה ואקנה<br />
כובע. שבתי הביתה, הכנסתי את חפצי וב-11 לקחתי עגלה ואסע על הדרך ללרנקה. נסעתי<br />
20 איזה<br />
רגע והנה פתאום אוטומוביל עבר אותנו ויעמוד. הבינותי. ירדתי, שלמתי לעגלון<br />
ואעלה, ובין רגע התחלנו לעוף על הדרכים הטובות שבהן מצטיין האי הנבזה הזה. עלינו<br />
הרים, ירדנו בקעות, סובבנו הרים, עברנו כפרים, עלינו הר והנה הים, ומרחוק אני רואה את<br />
כדיבי הקוסר שלנו. שכחתי להגיד שהמגדה הארור נסע היום בבוקר השכם ושכח לקחת<br />
אותנו. לכן החליטו לקחת אותנו ללרנקה, איפה ניקח את הקוסר. האופיצר שנסע אתי הצעיר<br />
הנחמד התייחס אלי באופן היותר עדין והיותר נימוסי בעולם. ב-1:15 באנו אל המלון איפה<br />
שאני יושב וכותב עכשיו.<br />
אינני יודע אם רשמתי כבר שהלחם בפמגוסטה ובניקוזי שחור, פה בלרנקה הלחם לבן.<br />
כשישבתי לאכול בשעה<br />
1<br />
השתוממתי למראה עיני, הלחם שהגישו לנו היה לבן. למה? פשוט<br />
מערבבים אותו בכמות הגונה של תפוחי אדמה. ולמה הלחם שחור במקומות אחרים? כי<br />
הממשלה אסרה לנקות את החיטה עם כל הנלוים אליה ויצא קמח שחור.<br />
39
הזמנתי לשעה<br />
3<br />
עגלה שתוביל אותנו אל הנמל. האופיציר לה- סולטר בא הנה והביא לי רשיון<br />
כדי שאוכל לעלות על האניה בלי מעצור, ונתן לי פס שיתנו לי להיכנס בלי מעצור. הוא איש<br />
נחמד. הוא אמר שיבוא אל האניה לראות אם אין אני חסר איזה דבר. זה פלא שאנגלי יהיה<br />
כ"כ נחמד. לרנקה היא עיר הרבה יותר גדולה מפמגוסטה, ועגלות יש רק<br />
שבפמגוסטה יש עגלות על כל מדרך כף רגל. פלא. בשעה<br />
4<br />
3<br />
העגלה לא באה. שלחתי<br />
או 5, בו בזמן<br />
4 אנשים<br />
שיחפשו עגלות. סוף כל סוף יותר מ-20 רגע באה עגלה ונסענו אל הנמל. בלי מעצור עברנו את<br />
הג'ומרוק – חדר על גשר על הים, ובאנו אל האניה. לקחתי לי כרטיס מחלקה ראשונה, נתנו לי<br />
חדר. היה לא כל כך נחמד בעד מחלקה 1. אך הוא למעלה וזה יתרון בעד הצוללות, אף כי<br />
הדרך הזאת היא בטוחה מאד. שתינו טה ב-4, ב-5:30 האניה הרימה את העוגן ותיסע אל דרך<br />
לימסול. הייתי עייף מאד וב-9:30 הלכתי לישון.<br />
יום רביעי<br />
:1.8.1917<br />
ישנתי רע מאד. נדמה לי שכל הלילה לא ישנתי. חדרי הוא קרוב ממכונת הרמת הסחורות,<br />
והמכונה הזאת יימח שמה עבדה כל הלילה. עליתי למעלה על הגשר, לקחתי כרים ומסות<br />
ועשיתי לי מיטה טובה. קשה באמת. נרדמתי, רע טוב, טוב רע, עד<br />
2:30<br />
פחדתי פן אתקרר.<br />
ירדתי לחדרי, אוי המכונה. לו יכולתי לפוצץ אותה באותו רגע מה שמחתי. אבל הצוללת באה<br />
כשלא ירצו אותה, הלא זה דבר ידוע. במילה אחת, ישנתי רע. נדמה לי שכל הלילה לא סגרתי<br />
עין. ב-7 קמתי כי נמאסה לי כבר השכיבה. התגלחתי, התרחצתי, ב- א8 רוחת הבוקר. ועכשיו<br />
הנני יושב מול לימסול ומביט עליה מרחוק. בשעה 4 תקום ותיסע לה לפורט סעיד ונגיע אי"ה<br />
מחר בשעה<br />
.10<br />
יום חמישי<br />
:2.8.1917<br />
כמו שאמרתי האניה עמדה אצל לימסול עד שהביאו את הפוסטה בשעה 3:30, וב-4 היינו כבר<br />
במרחב. שמחתי מאד שהייתי כבר על הדרך הביתה. נדמה שכבר שנה שהחסרתי מהבית. אחר<br />
חצי שעה ניגש אלי אופיציר מהאניה ובאר לי ולעוד אופיציר אנגלי שנסע אתי במחלקה ה-1,<br />
שאם נשמע צלצול הפעמון במשך רגע או שני רגעים, סימן של סכנה, אז ניקח חגורות ההצלה<br />
שיש לכל אחד בחדרו וניגש אל הסירה מס' 5 שהראה לנו. שם נחכה עד שיתנו לנו צו להיכנס<br />
בה. נו, נו חשבתי לי עכשיו, וואס איך האב דערלעבט, לנסוע הביתה ומספרים לי מעשיות עם<br />
סכנה, עם פעמון, עם חגורה ועם סירה.<br />
ב-8 צלצול הפעמון, לא לסכנה אלא לארוחת הערב, הפעם כיבד אותנו הקפיטן הגדול. הוא<br />
ישב בראש השולחן מימינו רפאל ומשמאלו האופיציר האנגלי. כל הזמן סבבה השיחה על<br />
אודות כלבים! הוי כלבים, כל מיני כלבים, הוי כלבים, לא היה לכם מה לדבר כי אם על אודות<br />
כלבים. ורחמנות על כלבים, באותו זמן שמאות אנשים נהרגים או מתים מרעב וממחסור.<br />
אחר ארוחת הערב הלכתי לישון, קודם כל במכסה ואח"כ בחדרי. ישנתי לא טוב, אינני יודע<br />
מדוע? אבל בכ"ז יותר טוב משלשום. היום בבוקר קמתי מוקדם מאד, אלא נשארתי שוכב עד<br />
שמונה. בשעה זו קמתי, הכינותי את עצמי ואכלתי. עכשיו שעה 9, אנו לאט לאט נכנסים לנמל<br />
פורט סעיד.<br />
40
השעה 10:30. הגענו לפני חצי שעה. תכף שירדתי בא בוטג' לפגוש אותנו. שלחתי טלגרמה<br />
לאהרונסון, הנני יושב בהוטל דה-לה-פוסט, ב-12 נוסעת הרכבת, אבוא לקהירו בערב.<br />
ב-12 עזבתי את פורט סעיד, באתי ב-5 לקהירו. ליובה בא לפגוש אותי בתחנה. תכף נסענו<br />
לקונטיננטל. התראיתי עם אהרון, מסרתי לו בע"פ דין וחשבון מכל הנסיעה וכל הניירות<br />
השייכים לו. ואחר כך נסעתי למלון נציונל של ליובה, לקחתי חדר מס' 45. אחר הארוחה<br />
הלכנו קצת אל אהרון ואחר כך הלכנו לקזינו דה פריז. בילינו הערב לא רע. ב-12:30 הלכתי<br />
לישון אך בשום אופן לא יכולתי להרדם עד 3:30-4:00.<br />
יום ששי<br />
:3.8.1917<br />
הבוקר קמתי ב-7, הרכבת צריכה לנסוע ב-7:30. לעזאזל מיהרתי בלי<br />
ממש והרכבת התחילה ללכת. ב א ת י ה ב י ת ה ב ש ע ה<br />
ארוחת בוקר והגעתי<br />
.1 1<br />
--------------<br />
יום שלישי<br />
:14.8.1917<br />
בשמונה השמש מגרשת אותי ממיטתי. צריך לקום, ארוחת בקר, תודה לאל יש לי ספרים,<br />
ספר מעניין, השירה העברית בזמן האחרון. בצהרים היינו מול יפו, ב-8 מול ז"י. הסימנים<br />
טובים, ב-7 היינו מול עתלית. נסענו שעה שלמה וישבנו שעה וב-9 היינו מוכנים. אני בבגד<br />
אפור, נעלים קאוטשוק, בלי גרביים ובלי כובע. ליובה בפיג'מה של חורף חמה, בקסקט ובבוט<br />
מקאוטשוק, כך ירדנו על חוף א"י שלנו שעה<br />
.10<br />
התקדמנו יחד, על חגורתי סכין ובידי<br />
רוולורים, הלכנו בחולות, עלינו גבעות ונכנס בשדה. בקצה השדה שמה צריכים להיות חברינו,<br />
עברנו את השדה ולא הגענו עוד אל קצהו, והנה קריאתם, ונענה להם ופתאם שדים שחורים<br />
התרוממו מכל צד חמשה במספר. שלום! שלום! רפאל! נעמן! נשיקות. רפאל! יוסף! נשיקות,<br />
אבשלום פינברג, מנדל מנשה, ברגעים אחדים כמה דברים כמה שאלות, כמה תשובות, אמי<br />
אחי אחיותיי, כולם בראשון בבית שמואל, גדעון היה חולה מאד בטיפוס, חולה מסוכן, אך<br />
הוצל ועכשיו הוא כבר מתהלך. אין זמן לדבר ולעמוד על המקום, הלאה אל הים. סימן!<br />
הסירה ניגשה, הורידו הכסף, היונים, האוכל, החפצים, הכל. הנסיעה הזאת הצליחה נפלא.<br />
עלי היה לשוב אל הסירה עם כל הניירות והרפורטים, וליובה ילך אל התחנה, הוא צריך<br />
לראות את שרה!! חולשתו!!!<br />
נשאוני הערבים, שלום! עוד הפעם נשיקות! ויקחוני אל הסירה. תיכף התרחקנו מהחוף<br />
ונחכה באמצע הים. חיכינו לבוא ליובה ולסמנו, בטרם עוזבי את האניה בלי לדעת אם אשוב<br />
עוד הפעם. הבטתי אל הדוב הגדול, ביורדי ממנה בהימצאי על הסירה בדרך. עיני תפסו את<br />
הדוב. בנגשי אל החוף על גב ערבי בשימי את רגלי על אדמתנו, הינה הדוב, הדוב שם, מביט<br />
אני עליו ושולח הרבה נשיקות. ועכשיו בהימצאי על הסירה אחרי העבודה, עוד פעם חיפשתי<br />
את הדוב, אך הדוב נעלם. השעה כבר<br />
1<br />
. השטתחתי על הסירה כדי לנוח, שוקולד בכיס! ואוכל<br />
ממנו. חיכינו, חיכינו, כל כך קשה לחכות, הסימן עוד איננו. למה? וכמה מחשבות באותו רגע<br />
עוברים את הראש! אפשר קרה כך או קרה כזאת, אפשר... אפשר. אך הינה ב-<br />
1<br />
ו-1/2 פף!<br />
אור החוף הנה בא, מיד ניגשנו. הערבים ירדו הלכתי איתם עוד הפעם אל החוף אפשר אראה<br />
את נעמן ואת יוסף, אך הם לא באו. ליובה בא עם שני אנשים אחרים, עם איו ועם מנשה.<br />
41
הערבי לקח את ליובה, ערבי שני אותי שלום להתראות ב-23<br />
האניה.<br />
השעה<br />
,<br />
2<br />
באנו אל הסירה ומהסירה אל<br />
. ליובה הביא איתו אבטיח גדול בעד אהרונסון, הקקאו היה מוכן, שתינו, האניה<br />
התחילה לזוז ותלך צפונה. אחרי השתיה הלכתי לישון על מיטתי אחרי לבשי את בגדי השינה.<br />
יום רביעי<br />
:15.8.1917<br />
ב-8 צריך לקום. כלום לא עוזר. השמש מגרש ויש לעמוד מנגד. כמה רציתי אז לישון עוד, אי<br />
אפשר, קמתי, התגלחתי, התלבשתי בגדי האניה והם: מכנסי קאקי, חגורה, כתונת קאקי.<br />
החגורה נעלמה ממני היום, הלכתי בלי חגורה והמכנסים נפלו, הייתי צריך כל רגע לאחוז<br />
אותם ולהרים אותם. נעלי הקאוטשוק היו עוד רטובים אז הלכתי יחף. ומה? כך היא תמונתי<br />
היום. במשך כל היום עבדתי בתרגום הניירות,<br />
5<br />
רפורטים בסה"כ. עם אניה אחרת היינו<br />
באים לפמגוסטה לפסקוסטבה! בערב. אך ה"מנגם" לא תגיע כי אם מחר בבוקר. אחרי<br />
ארוחת הערב, אחרי הביטי אל הדוב, אל כוכב הצפון הלכתי לישון מוקדם כי הרגשתי את<br />
עצמי לא כ"כ טוב במשך היום.<br />
יום חמישי<br />
:16.8.1917<br />
אתמול בלילה הלכתי לישון מוקדם באמצע הלילה קמתי כי לא יכולתי לישון בטוב, עליתי על<br />
הגשר מקום הקפיטן. ישבתי אתו איזה זמן. הים היה רועש ובכלל האניה, כדי שתבוא בבקר<br />
והיינו לא רחוקים מאי קפריסין, נטתה מן הדרך ותלך השד יודע לאן כדי לעבור את הלילה.<br />
אחר כך הלכתי עוד הפעם אל מיטתי ובבקר השכם קמתי. התלבשתי. לבשתי לי בגדי עיר,<br />
אכלתי ארוחת הבקר. וולדון הולך העירה כדי שיביא ידיעות מה עלינו לעשות. ב-11 בא עם<br />
המשומד, ישבנו יחד קצת פטפטנו. אנו חופשים עד<br />
22<br />
)לחודש( בשעה 5, בשעה זו אנו צריכים<br />
לעלות על האניה כדי להמצא ב-23 )לחודש( על החוף עוד הפעם. אכלנו ארוחת צהרים ובאחת<br />
ירדנו העירה ובאנו אל המלון שלנו "סבאוי" הידוע. לקחנו חדר נבזה, ונשב בו כל אחר<br />
הצהרים. בו שתינו טה ב-5 ולפני ארוחת הערב יצאנו לטייל ל. ואני על דרך לרנקה. מצב הרוח<br />
טוב. ב-9 הלכתי לישון כי הייתי עייף מאד. כל המוסכולים כאבו לי מאד לא ידעתי למה<br />
ומדוע?-<br />
כשבאתי למלון ב-1 תיכף שלחתי לך מרוסינקה טלגרמה.<br />
ל. נשאר בחוץ וילך לישון ב-11 אז החלטנו לנסוע לטרודוס.<br />
יום ששי<br />
:17.81917<br />
אה, יום כזה לא עבר עלי מחיי! כמה דברים אחד אחר השני. כמה ענינים, כמה נסיעות,כמה<br />
עליות, כמה ירידות, כמה ירק, כמה עצים, כמה מים.-<br />
אך אנסה לרשום הכל בסדר כפי שעבר. ב-7 עזבנו את המלון. ב-7 הרכבת נוסעת אך הלא<br />
עגלת טיול הרכבת פה, לכן כל הפחד וההרגשות שאכלנו היו לשוא, הרכבת קמה, ותסע לדרכה<br />
וב-10 באנו לניקוסיה. נסענו אל המלון "גרנד פלס" הזמנו עגלה וניסע ב-10.30 אל מרגו<br />
המושבה העברית. הלא לל. יש חולשה שמה. נכנסנו ללוריה ישבנו איזה זמן אכלנו ענבים<br />
ואגסים. הלכתי ליהודי כץ ואמסור לו החבילה של דוד. למרגו הגענו ב-11.30 באחת עזבנו<br />
42
וניסע לניקוסיה. שוב באנו שמה בשעה<br />
2. הרכבת<br />
שצריכה לקחת אותנו לאבריכו ב-2.45.<br />
אכלנו תיכף ארוחת צהרים ומיד עלינו לעגלה שחכתה לנו וניסע אל התחנה.<br />
2<br />
רגעים אח"כ<br />
הרכבת קמה ותסע לאבריכו, החום נורא! בדרך קנינו אבטיח ונאכל אותו באמצע הווגון של<br />
המחלקה הראשונה. ל. ואני היינו הנוסעים היחידים, כי מי פריץ כמונו. ב-6.30 באנו לאבריכו.<br />
פה חכתה לנו סיופריז גדולה. חשבנו כי מאבריכו לטרודוס עגלה תקח אותנו במשך שעה אחת.<br />
א נעכטיגער טאג. אתמול טלגרפנו מהמלון לטרודוס שיכין לנו שני חדרים ושישלח עגלה<br />
לאבריכו שיקח אותנו. כשבאנו לאבריכו נגש אלינו השף דה גר ובנימוס הכי גדול ובהרימו את<br />
הכובע הוא מי יודע מי הם אלה הנוסעים. אכן ניגש ויגד לנו שבעל המלון של טרודוס לא מצא<br />
עגלה ויגד לאוטומוביל של צבא שנסע לאבריכו שיקח אותנו. אם כן נסע באוטומוביל<br />
לטרודוס. לא רע, שמחנו על זה. זה יהיה יותר קצר.<br />
אם כן עלינו שנינו על האוטומוביל ונסע.-<br />
ונסע! נו נו זאת היתה נסיעה מעולם לא אשכחה. ראשית כל מה שחשבנו שעה בעגלה זה<br />
שעות נסיעה בעגלה ובהמוטור נסענו לא פחות ולא יותר במשך 2:15 שעות.-<br />
6<br />
רק עזבנו את אבריכו והסתובבנו לדרך התחלנו לעלות על ההרים. הדרך מצוינת. האוטומוביל<br />
נסע מהר. הרוח הזך והנקי הכה על פנינו. מיד נכנסנו באיזה מין חורשה של עצי פינוס. הריח<br />
להשתגע והאוטומוביל רץ, מסתובב ומסתובב עולה מעלה ומסתובב, מימיננו עמקים נוראים,<br />
תהומות ומשמאלנו הרים גבוהים מאד. נוסעים הלאה, הלאה בלי הרף מסתובבים סביב<br />
דרכים טובות ומתרוממים. הנה הדרך לתחתנו והנה הדרך למעלה,מסתובבים עוד פעם והננו<br />
על הדרך הזאת. על מורד ההרים שמנגדנו הנה כרמים, עם ענבים שחורים, אך לא עומדים<br />
אנו, אנו עוברים, עוברים, אך מרוסיה, איזה יופי, איזה ירק, איזה עצים של פינוסים גבוהים,<br />
אך לו היית אתי כמה היית מתענגת על מראות הנפלאים האלה. איך להביא אותך הנה! אנו<br />
נוסעים ועולים ומסתובבים האויר מתחיל להיות טרי, להיות קר, והנה המוטור עמד. מה יש,<br />
המכונה חמה מאד, הבנזין רותח. ירד הצבא, ומפינה אחת ירד מים. ויקח מהמים הזאת<br />
ויכניס במכונה. המים קרים! כמה קרים. שוב עלינו ושוב נסענו הלאה, השמש ירד, האויר קר,<br />
וכמה קל! נכנסים לתוך הלב וממלאים את החזה. ואיזה ריח! אוי ריח הפינוסים. שתמשך<br />
הדרך שתמשך הלאה! הלאה! ההרים התעטפו בחשיכה אנו נוסעים ומסתובבים לחוף<br />
תהומות. שתתקלקל המכונה רגע, או שהמכונן יקבל איזה כאב גדול שיפריע אותו קצת<br />
והלכנו כולנו לאבדון ונפלנו לתהום בגובה של כמה אלפים מטרים. אך המכונן שלנו קר הדם<br />
נוסע, מסתובב ועולה שוב מסתובב ושוב עולה, המכונה נוחרת ורועשת נורא.- הכוכבים<br />
התחילו להראות, איפה הדב? הדב איננו. כל הכוכבים ישנם, אך אין הדב. חושך מסביב וקר.<br />
הידים קרות, נדחפתי אל כסאי בתוכו אולי ייחם לי. המכונה עמדה, המכונן ירד, עוד פעם<br />
מים. הבנזין רותח וזה מסוכן. המים עוד יותר קרים, קופאים. הדליק את המנורות ושוב<br />
הלאה. שוב עולה ושוב מסתובב, הדרך נעלמת מעיננו כי מכל הצדדים עצים גבוהים יערים,<br />
עצים מלפנינו, עצים מימיננו ומשמאלנו, אך מסתובבים עוד הפעם ועולים למעלה, המכונה<br />
רועשת נורא. חושך גדול מסביב, קר נורא ובמרחק פתאום בין העצים למטה מלמעלה,<br />
בצדדים אורות, אורות, יש כפרים בודאי פה ושם. השעה כבר 8 אנו עוד עולים ועולים והקור<br />
הולך וחזק והנה כבר אחרי עוד איזה סיבובים אחרונים הגענו אל בית המלון "אולימפן<br />
הוטל".<br />
43
חכינו לאיזה מלון "שיק" אחרי נסיעה כזאת. כבר פחדנו שאין לנו את הבגדים הנחוצים בעד<br />
ארוחת הערב מה לעשות? בושה וחרפה. צריך תמיד שיגידו שהיהודים נבזים, לא יכולים<br />
להתנהג בחברה! נכנסנו למלון לא האמנו למראה עיננו. פגשנו איזה מיג'ור שאלתיו אם פה<br />
המלון, ויען כן זה הוא המלון- מה יש? פשוט, בנין פשוט,בנין? לא בנין, איזה חדרים נמוכים<br />
מעץ פשוט, הכל מעץ, מלון של איזה כן במזרח, בן רגע כל פחדנו נפל, מלון פשוט, היותר<br />
פשוטים במלונים, אפשר להגיד של מדרגה שלישית. נתנו לנו תיכף 2 חדרים אחד אצל השני,<br />
נתנו לנו מים להתרחץ, אוי קר קר, עשינו הטואלט כמה שיכולנו ונרד למטה לחדר האכילה,<br />
איזה חדר. הרושם-חדר של בית מנזר-חשוך קצת, כסאות פשוטים מאד, עם שולחנות גם כן,<br />
כך פשוטים פה ושם מעט אנשים, קבוצות קבוצות, כדי מים אדומים בתבנית של יוונים או<br />
רומיים. אכלנו ארוחה פשוטה לא טובה ביותר, עלינו למעלה. אני הלכתי תיכף בשעה<br />
טוב שהיה לי מכסה, זה חימם אותי.<br />
לישון. 9<br />
יום שבת<br />
:18.8.1917<br />
קמתי ב-8, ברחיצה המים כל כך קרים, איזה תענוג! אחרי ארוחת הבוקר ישבתי בסלון<br />
קראתי ספר במקום ללכת לטייל על ההרים, לראות את הסביבה. איזה עצלות תקפה אותי<br />
ולא יצאתי מן הסלון כי אם בעד ללכת להחליף כסף לקנות איזה כרטיסים, לכתוב אותם<br />
וללכת אל הפוסטה להשליך אותם.<br />
בחוץ פלא חם, אמנם לא הרבה. יש לי פה ספר של פול בורג'ה שטן הצהרים. אני קורא. בסלון<br />
יושבים אנגלים ואנגליות קוראים ג"כ. אף אחת לא יפה. רק אשה אחת דקה מאד יש לה<br />
רגלים יפות ובגללן היא סימפטית. כתבתי ביומן, כל זה לקח לי כל הבוקר. אחר הצהרים<br />
4 בשעה<br />
!<br />
החלטתי ללכת עם ליובה ולעלות על ההר אולימפוס. אם כן לקחנו מקלות גדולים<br />
וכמו אלפיניסטים התחלנו לטפס על אלה ההרים מכוסי עצים ירוקים, עצי פינוסים, הריח<br />
משכר. ליובה הולך בקושי ואני צריך למהר להמצא על ראש ההר כדי איזה מראות. לכן<br />
עזבתיו אחורנית ואני מיהרתי לעלות. אל ראש ההר מובילה דרך צרה שהולכת ומסתובבת<br />
ועולה. פתאום סבוב גדול כי ראש האולימפוס נמצא בחבל אחר של הרים. לכן ל. נעלם ממני,<br />
ואני ממהר פתאום רץ לרדוף אחרי השמש ולהשיגה. עליתי עליתי, אני מזיע, הלב דופק חזק<br />
ובכל זאת צריך לעלות. סוף סןף עוד סיבובים, עוד עליות והנני על פסגת ההר, איזה מחזה!<br />
אלי! כמה הרים מסביב, כמה צבעים, כמה עננים ורחוק הנה מפרץ מורפו. על ראש ההר<br />
במקום היותר גבוה, אנשי צבא אנגלים העמידו מוצק מוט עץ ומסביבו ערמת אבנים. עליתי<br />
על האבנים ועל המוט ועל שלט כתבתי את שמי: ר פ א ל א ב ו ל ע פ י ה מ א ר ץ -י ש ר א ל<br />
הסביבה כה נהדרה אין חשק לשוב. להשאר, להשאר שם ולראות את העולם מגבוה! כמה<br />
יפה, כמה נשגב. הרמתי יד ונשיקות וד"ש שלחתי לכל יקירי ואהובי ומכירי.-<br />
לקחתי משמה איזה צילומים. צילמתי את צילי וידי מורמה מול יקירי וידידי. אם התמונה<br />
תצליח אז תהיה תמונה יפה. אין צורך לשוב! מסביב עורבים שחורים גדולים עפים קאוקאו.<br />
התבודדות הזאת בעולם כל כך גדול הקול הזה מעורר רגש משונה. השעה<br />
5:30<br />
צריך לשוב!<br />
צריך להיפגש עם ליובה ולבוא המלונה טרם ירד הלילה ולא נמצא את דרכנו.<br />
הרמתי אבן בתור סוביניר כי לא מצאתי דבר אחר והלאה קדימה, הירידה יותר קלה. אחד<br />
44
שתיים הנני צועד וצועד יותר חזק. הייתי יכול להיות אלפיניסט טוב, רגליים ארוכות ברוך ה'<br />
יש לי ולמקומות כאלה אוהב אני ללכת. אך הנני כבר על המקום איפה שעזבתי את ליובה,<br />
איהו? אני מחפש, איננו, הנח על המקום הזה ואח"כ שב? או טעה והלך דרך אחרת? והנה<br />
פתאום, רפאל, הד קול שומע אני, אני מסתובב ולא רואה אף אחד, ומעל הר גבוה ממולי אני<br />
שומע קול ליובה, רפאל! האם אתה רואה אותי? לא איכה?<br />
–<br />
הנני על ההר והקולות מעל<br />
ההרים יש להם כח כל כך חזק, כל ר' מצלצלות דרך אויר הזך של המקומות הגבוהים האלה<br />
שתענוג לשמוע. בוא ליובה הנני מחכה לך אך שר איזה שיר ציון. והנה פתאום אני רואה בין<br />
העצים הירוק- שחור כתם לבן, מתנועע, נקודה לבנה מתקדמת, זה ליובה הולך ושר.<br />
אנו עולים ושרים!<br />
והנה נעלם מעיני והד הקול בא עד אלי מצלצל הרמוני,- אנו עולים ושרים. אחר<br />
רגע 15<br />
נפגשנו! איזה שמחה רושם חזק גם עליו עשו ההרים האלה ולאט לאט ירדנו, ירדנו עד בואנו<br />
המלונה. היינו עייפים, התלבשתי בבגד חדש ונכנסתי להסלון וקראתי אחר ארוחת הערב.<br />
כולם לבושים שחור, אך אני לבן מראשי ועד רגלי, שבתי אל הסלון וקראתי הלאה עד<br />
.9:30<br />
קשה לראות הדב מהמלון, אך תפשתיו וסוף מצאתיו, שלום, שלום, נשיקות חמות. ב-10<br />
הלכתי לישון.-<br />
יום ראשון<br />
ישנתי רע<br />
:19.8.1917<br />
הלילה, כמעט לא ישנתי. למה? אני חושב הטה החזק, הקפה השחור, היין ששיתי<br />
כל אלה הדברים שאיני רגיל אליהם כ"כ הרגיזו<br />
החלטתי אתמול שהיום בבוקר השכם ב-<br />
ב-<br />
6 אלך<br />
קצת את עצבי<br />
וזה<br />
מנע אותי מלישון.<br />
לראות את נפילת המים "קלדוניה". קמתי ב-<br />
5:45 התלבשתי נכנסתי אל ליובה, הוא עייף עוד מאתמול הרגל כואבת לו. אם כן אלך בעצמי.<br />
6 הלכתי אל הבזאר לקחתי לי איש שיראה לי את הדרך. אחרי טירחה מצאתי לי איש<br />
זקן<br />
הלכנו יחד. כלב קטן מהמלון רץ אחרי, באנו לדרך יפה הלכנו. הדרך מסתובבת אך יורדת<br />
20 הלכנו<br />
רגע והנה פתאום ש-ש-ש- המים רצים למטה בתהום בין שני חבלים של הרים,<br />
הלכנו הלאה והרעש הזה מלווה אותנו כך במשך שעה. הזקן מדבר ערבית, פתאום הוא אומר<br />
לי שהוא טעה ושצריך לשוב- לו אך ברגע זה ירדתי אל התהום הייתי מוצא את קלדוניה. אלא<br />
זה נודע לי אח"כ. אם כן שבתי,<br />
הלכנו הלכנו התעייפתי הלכנו, התעייפתי נהייה<br />
לי חם<br />
והתחלתי להזיע. ראיתי סוף כל סוף שהאיש הזה לא יודע איפה זה ולכן החלטתי לרדת אל<br />
המים וללכת אצלהם. ירדתי, אוך, כמה קריר, אין שמש, המים קרים מאד הלכתי עם המים<br />
והנה קטרקט קטן צילמתי אותו. הלכתי הלאה. והנה קטרקט אחר קטן, צילמתי אותו. לכן<br />
הלכנו תמיד עם המים. במקום איפה היה נוח שתיתי המים כ"כ זכים וכ"כ קרים. הלכתי עד<br />
שהוכרחתי לעלות על הדרך עליתי ואחרי איזה רגעים באתי אל המלון.<br />
ירדתי לשתות טה. ליובה עוד לא ירד והוא בא אח"כ היה בסלון וקרא. אחרי הארוחה נכנסתי<br />
לסלון כתבתי לך מכתב, ישבתי וקראתי, אח"כ הלכתי החוצה נכנסתי לפוטוגרף שגר פה נתתי<br />
לו הפילם של הבוקר לגלות.<br />
שבתי המלונה, וקניתי בבזאר ענבים, ואגוזים גדולים עם<br />
קליפתם ירוקה. ישבתי עוד הפעם בסלון מול אנשים ונשים אנגלים, כולם קוראים אחדים<br />
רוקדים, ואחת מנגנת על פיאנו ולס. ב-<br />
1<br />
צילצל הפעמון ונרד לאכול ארוחת צהרים. תיכף<br />
45
אחרי האכילה השתטחתי לישון אך האוכל אני לישון ביום- בשום אופן. נכנסתי לסלון<br />
וקראתי כל הזמן. בערב הלכתי לראות את הפוטוגרף מה עשה עם הפילימים יצאו באופן<br />
נהדר!<br />
כל כך יפים בפרט הצילומים של המים. בקשתיו לעשות לי קופיות ויבטיח לי למחר בצהרים.<br />
ממנו הלכתי אל ההר מנגד, גבוה מאד. עליתי עליתי ואיתי הכלב. פלא כלב זה הלך אחרי<br />
במשך כל היום לא עזב אותי רגע. התאהב בי אהבה כל כך עזה! ישבתי על ההר מלמעלה כל<br />
הצדדים הרים גבוהים בצד אחד הדרומי רואים את הים, אגם המלח ואת העיר לימסול.<br />
כל כך חבל שלא הבאתי איתי עוד פילמים הייתי מצלם דברים כל כך נהדרים. אחרי מנוחה<br />
של איזה דקים שבתי והנה באמצע הדרך ליובה הולך עם מקלו הגדול. המסכן הרגיש את<br />
עצמו רע מאד במשך היום, ליבו לא היה בסדר. הלכתי איתו ונעלה על הר לא רחוק ממנו.<br />
ונשב עד החושך והכלב תמיד איתי. עזבתיו על ההר. וארד לבית המלון , כי רציתי לקרוא,<br />
נכנסתי לסלון וקראתי עד ארוחת הערב. התלבשתי וארד עם ליובה ששב כבר מטיולו. אחרי<br />
הסעודה עוד הפעם לקרוא כמה אושר שהבאתי איתי ספרים. וב-10 הלכתי לישון ואעזוב את<br />
ליובה לקרוא הלאה. הוא הביא איתו איזה<br />
12<br />
ספר. למזלנו<br />
2<br />
הימים האלה שאנחנו פה הם<br />
הימים היותר חמים שהיו במשך כל הזמן. כך תמיד ביום יש איזה אויר קר ובלילה קר מאד<br />
אי אפשר יותר מ-9 להשאר בחוץ , ואנחנו צריכים לבוא דווקא בימים האלה, מעניין מאד.<br />
יום שני<br />
:20.8.1917<br />
1<br />
הבוקר קמתי ב-8, התגלחתי, התלבשתי וב-9 ארוחת בוקר. כל הזמן עד הצהרים ישבתי<br />
וקראתי עד שגמרתי את הספר. ועכשיו נשארתי בלי ספרים, תודה לאל שיש לליובה תנ"ך.<br />
אשב ואקרא בו. כבר התחלתי לקרוא את יהושע. בצהרים ממש הלכתי אל הצלם. הוא עשה<br />
תמונות יפות מאד, אך שלמתי הרבה כסף, 2.5 שילינג בעד גלוי והעתקה אחת מכל תמונה. ב-<br />
ארוחת צהרים. אחר הארוחה האויר התחיל להתקרר. רוח נעים וקר התחיל לנשוב, וב-2<br />
התחיל גשם לרדת. זה כה משונה, מזמן לא ראיתי גשם באמצע הקיץ ובאוגוסט עוד. והנה עוד<br />
רעם וזה נחמד.<br />
6 השעה<br />
אצל הקלדוניה. הנני נמצא עכשיו ברגע זה וכותב מהמקום שקוראים לו קלדוניה.<br />
אני יושב על סלע גדול מסביבי סלעים גדולים למולי עץ גדול מראשי שמים כחולים ואני בעמק<br />
מסביבי הרים גבוהים ועצים, רעש גדול. מים נופלים מגובה של<br />
15<br />
מטר, ש-ש-ש-ש איזה<br />
מקום נחמד. בעצם אני יושב על הסלע, לבדי במקום כאילו יחידי בעולם. לצדי כלבי הקטן<br />
והשחור. ממקומי אין מוצא, צריך כדי לצאת להטפס על הסלעים להאחז בעצים שחורים<br />
ישנים מאות בשנים. המקום הזה שלא יכולתי למצוא אותו עם מדריך מצאתיו עכשיו בעצמי.<br />
כמה עייפתי כדי לרדת אליו מן הדרך. באי זהירות היותר קטנה הייתי מתחלק ונופל ואז<br />
שלום לעולם. אף אחד לא ידע איפה אני ולאן נעלמתי. אחר ארוחת הצהרים אחרי הגשם<br />
והרעם, השתתק העולם הלכתי לחדרי לנוח וקראתי בתנ"ך. נכלמתי ובושתי שאין אני יודע<br />
כלום מהתנ"ך. מהיום והלאה זה הספר, ספר הספרים יהיה ספרי. ב-4 שתיתי טה, פטפטתי<br />
עם ליובה עד<br />
5<br />
והחלטתי ללכת קצת לטייל. כך... ובדרכי והנה כלב מטפס בי, בין רגלי, אה!<br />
זה כלבי. אתמול ישן בחדרי ובאמצע הלילה בא בעליו ויקחהו. ועכשיו מצא אותי והוא כל כך<br />
שמח. אם כן ובן רגע החלטתי ללכת למצוא בעצמי את הקלדוניה, והלכתי עד שבאתי לפה.<br />
46
םקו<br />
למה את אינך אתי פה, היה כ"כ נחמד.<br />
6:45 שעה<br />
על הדרך עמוד 433. ברוך שגמלני.... מרוסיה התפללי אתי כי נצלתי מהמקום.<br />
תארי לך: התחלתי לעלות. וטפסתי עם יד בסלע ועם יד בעץ, ועולה ועולה, הנה אני נחלק, הנה<br />
הסלע שאוחזת בו ידי זז ונפלתי ונהרגתי. אני עולה. אני עולה הנני מכפל רגלי הנשענת אל<br />
הסלע ורגל שניה אל הסלע השני. הלב דופק חזק אני עייף מאד. הזעה נופלת טיפות טיפות.<br />
בפוזה הזאת אני צריך לנוח, ואם לא אנוח אנשום רגע, ועזבתי הכל. הגרון הפה יבשים! טיפת<br />
מים!! צריך לעלות, אי אפשר מפה. צריך. משם העליה נוראה, כל המ<br />
מלא עלים יבשים<br />
וזה כל כך חלק. על ארבע אני עולה. רגע אני חושב, נגמר אני מוכרח לההרג היום הלא כתבתי<br />
בספרי, שלום מים, שלום עצים, שלום סלעים האם זה לא להטבע! רגע של יאוש, אך בן אדם<br />
כל עוד נשמתך בקרבך אל תתיאש הלאה לעלות, ועוד פעם אני מטפס. אני מביט הבגד נקרע<br />
נתלכלך, הלאה הלאה, אני מביט למטה, הראש סובב, אני סוגר את עיני, רגע לנוח עוד מעט.<br />
אני עולה ומטפס, הולך על ארבע הולך על הברכיים. הדרך נהיית יותר קלה עד שבאתי למעלה<br />
בלי כח, בלי נשימה, שכבתי כולי, ראשי על הארץ. הלב דופק, הוי הוא דופק. אני יושב ונח<br />
והנה אני רואה דרך צרה לפני. הזאת היא הדרך למטה. אנסה ואראה עד כמה טיפש אני, כולי<br />
עייף ירדתי עם הדרך סיבובים סיבובים, אני יורד, הוי, כמה טיפש אני למה לא לקחתי את<br />
הדרך הזאת. אני יורד הלאה, אך סטופ אין יותר דרך.<br />
עד פה יורדים. אך מהמקום הזה למטה יש גובה של<br />
20<br />
מטר, ולכן האנשים לא יורדים עד<br />
מטה, ואני הייתי. עוד מעט ונהרגתי, אך הייתי הייתי... אבל....ברוך שגמלנו.<br />
7:05. צריך ללכת הביתה השמש שקעה כבר, והחושך מתחיל לעטוף את המקום.<br />
7:45 הגעתי<br />
אל המלון עייף נורא ונעלים שחורים והבגדים מלוכלכים. באמצע הדרך נהיה חושך לגמרי אך<br />
אפשר לראות את הדרך. הכלב ממלוני הולך לפני, הולך אחרי, הנה המלון תודה לאל. אם<br />
נצלתי הלילה התנ"ך שבכיסי הצילני.<br />
כמה עייף באתי המלונה, השעה<br />
8<br />
צריך לאכול. נחתי קצת והלכתי לחדר האכילה. אח"כ<br />
הלכתי אל הסלון עם התנ"ך היקר שלי, של ליובה זאת אומרת, ישבתי שמה עד<br />
פטפטתי 10,<br />
עם שתי גבירות אנגליות, אחת פניה כמו שיכור מכוערה והשניה סימפטית. היא לא אנגליה.<br />
היא ספרדית מדברת אנגלית כאנגליה ונשואה לאנגלי. ב-10 הלכתי לישון.<br />
יום שלישי<br />
:21.8.1917<br />
קמתי ב-8 מן המיטה, ישנתי רע. התעוררתי ב-6, לקחתי את התנ"ך וגמרתי את יהושע. אכן<br />
זהו הגיבור שכבש לנו ונתן לנו את ארץ ישראל, ואפילו אין אנו מוקירים אותו ואף ציר משלנו<br />
לא חשב אפילו ולא עלה בראשו לתת לגיבור הזה איזה פאסאניפיקציה. אך! עם אין אמון!<br />
החלטנו היום לעזוב את טרודוס לכן תיכף אחרי ארוחת הבוקר יצאתי בעד לדאוג איך לנסוע<br />
לאבריכו. אחר הרבה תלאות מצאתי ב-11:30 אוטומוביל שעלתה לנו<br />
2<br />
לא"י וניסע לאבריכו.<br />
באנו ב-1. אצל הרכבת יש איזה רסטורן נכנסנו אכלנו צהרים טוב. נחנו שמה מכל עמל הדרך,<br />
וב-3 נכנסנו אל הרכבת ובשעה<br />
6<br />
עגלה למחרתו ב-6 בבוקר כדי לנסוע למרגו.<br />
באנו אל ניקוסיה. ירדנו אל המלון שלנו, שתינו טה ונזמין<br />
47
יום רביעי<br />
:22.8.1917<br />
ב-6 באה העגלה וניסע אל מרגו. באנו שמה מעט לפני<br />
.8<br />
בילינו שמה את חצי היום. אני<br />
עזבתי את ליובה עם חולשתו ואלך עם צעיר אחד שהתאהב בי ונטייל במושבה ומחוץ ממנה.<br />
ב-12 שבתי.<br />
הוזמנו לארוחת צהרים אצל לוריה. אכלנו, ותיכף ב-12:45 עזבנו את מרגו וניסע אל ניקוסיה.<br />
באנו ב-2 תיכף שילמנו ולקחנו את חפצינו, ובעגלה שחיכתה לנו נסענו אל הרכבת ב-2:30 נסע,<br />
ונבוא אל פמגוסטה ב-5:15. לקחנו עגלה וניסע אל החוף ונבוא אל ה"מנגם" שחיכתה לנו.<br />
באנו עייפים מנסיעות כל היום. נכנסתי לחדרי, התפשטתי ועשיתי את עצמי. בשבע באו<br />
הקפיטנים, יצאו מן החוף ואכלנו ארוחת ערב. עשיתי את מיטתי בחוץ ואחר הביטי אל<br />
הכוכבים הלכתי לישון.<br />
יום חמישי<br />
:23.8.1917<br />
היום בערב יש לנו רנדי-ווס עם החבריא אך הים גדול ואינני מאמין שנרד. הים לא התחלף<br />
במשך כל היום. אחר רדת הלבנה היינו אצל עתלית אך אי אפשר לרדת. ב-10 הלכתי לישון.<br />
יום ששי<br />
:24.8.1917<br />
הלילה עבדאללה הערבי שלנו ינסה להביא את כל משפחתו מצור. לכן הננו מטיילים על הים<br />
עד הלילה. הים גדול והורע מאתמול, אך צור נמל קטן ואפשר לעגון בו באיזה זמן שיהיה. אני<br />
קורא ספר צרפתי שלקחתי מאצל רחל לוריה. היום גמרתיהו. בלילה ב-10 היינו מול צור. הים<br />
גדול אך עבדאללה ובניו ירדו. ב- 1:30 שב עבדאללה והביא אתו<br />
16<br />
נפשות נשים ילדים וטף.<br />
הביא אותם מאמצע העיר. דבר כזה אפשר לעשות רק אצל התורכים. שתי משפחות שלמות,<br />
נשים וילדים קטנים בוכים, לעבור איתם בחצי הלילה את העיר ולרדת אל החוף ולברוח על<br />
סירה ואין אף אחד שיגיד להם מה תעשה ומה תפעל. זה רק אצל התורכים החמורים.<br />
ובערב בתשע היה קריר, ישבתי על צד האניה שהלכה דרומה, ממולי הדב הגדול, כמה<br />
מחשבות, כמה געגועים. ב-2 הלכתי לישון.<br />
שבת<br />
:25.8.1917<br />
היום גדול. אני מרגיש את עצמי לא טוב היום. מכיון שהים לא טוב, לא ננסה הערב לרדת<br />
עטליתה ונלך ישר למצרים. מחר בבוקר נהיה בפורט-סעיד, ובערב אהיה באלכסנדריה, איזו<br />
שמחה! מחר בערב ב-8 אהיה בבית!! ביום אני קורא כל היום בתנ"ך. גמרתי כבר את שמואל<br />
א' ואתחיל את שמואל ב'. ליובה המסכן כל הזמן חולה. לא אוכל ולא שותה, רק שוכב ושוכב.<br />
יום שלישי<br />
בבוקר<br />
****************<br />
:11.9.1917<br />
8:30<br />
עזבתי את אלכס. ב-12 פגשתי את ליובה בבנהה ויחד נסענו לפורט סעיד. וולדן<br />
חיכה לנו, לקחנו כל החפצים עלינו על האוטומוביל שהוביל אותנו אל החוף ומשם נסענו אל<br />
המנגם. ב-6 הרימה האניה את עגנה ותצא את הנמל.<br />
48
יום רביעי<br />
:12.9.1917<br />
הים לא טוב. אחה"צ הורע, בערב הוטב, בלילה השתתק. היתה אפשרות לרדת אך אין אני<br />
יודע למה וולדן פקפק ואח"כ החליט שהים אצל החוף חזק ושנשוב מחר.<br />
יום חמישי<br />
:13.9.1917<br />
הים רע. אחה"צ הורע. בערב נפל קצת אבל אי אפשר לרדת וניסע פמגוסטה.<br />
יום ששי 14.9.1917:<br />
נוסעים כל היום. בצהרים פוגשים סירה עם שני מלחים טורקים. מעמידים אותה, עולים<br />
איזה מלחים עליה. מחפשים אותה, והיות והיא נטתה במרחק רב לקחו אותה שבי אתנו. חבל<br />
עב וארוך קשר אותה אל אניתנו ונסחב אותה. ב-2 האי נראה מרחוק, ב-5 נכנסנו אל החוף.<br />
ליובה תכף ירד להזמין חדרים ואוכל טוב, ואני נשארתי כדי לקבל כסף וידיעה מתי לשוב אל<br />
האניה. ב-7 קבלתי ידיעה שצריכים להיות חזרה ב-19 בשעה<br />
המלון. ישננו במלון כי לא היה מקום אחר. שלחתי טלגרמה...<br />
5. ב-7<br />
וחצי ירדתי ובאתי אל<br />
שבת<br />
:15.9.1917<br />
בבוקר ב-7 עזבנו את המלון וניסע לניקוזי. אצל התחנה נפגשנו היהודים ממרגו. הזמין אותי<br />
אחד מהם אליו ואחליט לנסוע יחד איתם אחה"צ. אחר ארוחת הצהרים באו אנשי מרגו,<br />
הלכתי איתם העירה. ליובה נשאר במלון לעוד יום. ומשם נסעתי על האופנים אל המושבה<br />
הרחוקה 9 מיל מהעיר. נכנסתי לבית לוריא שמה התאכסנתי. היו מוסקיטים, לא ישנתי.<br />
יום ראשון<br />
:16.9.1917<br />
ב-1 בא ליובה. נתנו לו את חדרי, ואני הלכתי אל ברדישבסקי בעל אחות רחל לוריא ללון,<br />
ואוכל אצל לוריא. קראתי את ז'ן קריסטוף מרומן רולנד, בלילה חג ראש השנה, הלכנו לבית<br />
הכנסת.<br />
יום שני<br />
:17.9.1917<br />
ראש השנה. הלכנו מאוחר לבית הכנסת. משם הלכתי אל כץ. הוא התחיל לעשות יין ביום זה<br />
וביקש אותי ללכת אליו לאכול ענבים. בערב הלכנו לאיכר רוזנשין לראות את ברמן<br />
אדמיניסטרטור המושבה. כל היום רוח סערה חזק מאד כמו באמצע החורף.<br />
שלישי יום<br />
:18.9.1917<br />
בבוקר הלכתי בעצמי לבית הכנסת. נתנו לי לאחוז את התורה. שילמתי חצי לא"י. כתבתי<br />
מכתב אתמול ואלך<br />
למסור אותו אל האוטומוביל הנוסע ללרנקה. בערב הלכתי עם מישה<br />
ונימן לקטוף זיתים. בלילה לפני ארוחת הערב הלכנו לקובו לראות את הגב' ברמן. אני ישן<br />
בטוב אצל מישה והמסכן ליובה רע מאד. רוח חזקה נורא.<br />
49
יום רביעי<br />
:19.9.1917<br />
הלילה צריכים אנחנו להיות על האניה. בקשוני צעירי המושבה משולמטשיק שאלך אליהם.<br />
יקחוני בעגלה אליהם, ומשם לתחנה אנגסטינה, בחצי הדרך מסילת הברזל ניקוזי<br />
–<br />
פמגוסטה, ואקבל. ליובה רצה ללכת לניקוזי כי הרגיש את עצמו לא טוב, ואבקשהו לקנות<br />
בניקוזי סל פירות, ובשעה<br />
9<br />
עזבתי את מרגו יחד עם שני צעירים, עברנו כפרים אחדים<br />
טורקים ויוונים וב-10 באנו לטשולמטשיק. קיבלוני יפה מאד, הרושם טוב, שלושה בעלי בתים<br />
זוהי כל המושבה. הלכנו תכף אל בית אחד האיכרים כהן, כבדונו בדברים טובים ובקפה.<br />
משם הלכנו לקטוף זיתים. מילאנו את הסל. הלכתי לבית סלומון לוריא, איכר שם ובעל כבר<br />
לאשה ויש לו בת. הלכתי לבית הכנסת. חדר קטן נקי ומסודר. פתחו בית כנסת השנה רק<br />
הודות לספר התורה שהבאנו להם ממצרים. כ"כ מאושרים וכ"כ הרבה ברכות המטירו עלינו<br />
בעד זה. ארוחת הצהרים אכלנו אצל כהן. איכר פשוט, מדבר גבוה וחרש קצת. אחר הצהרים<br />
הלכתי לבקר את האיכר השני. דברים טובים וכו'. ומיד אחרי הביקור נפרדתי מהאנשים<br />
הטובים האלה ואסע אל אנגסטינה. ב-3:30 באה הרכבת ובתוכה ליובה, וניסע יחד<br />
לפמגוסטה. אל הרכבת בא עבדאללה ומכתב בידו: "הים גדול נחכה במלון להודעה". נסענו<br />
למלון, קניתי 31אוקיות תפוחי אדמה.<br />
יום חמישי<br />
:20.9.1917<br />
קיבלנו מכתב ב-9 בלילה שנלך אל החוף. סירה תחכה לנו. קיצצתי את שערותי וקניתי איזה<br />
דברים. אחה"צ לקחתי אפנים ואסע אל חוף הים. טיילתי אחר ארוחת הערב ותכף נסענו אל<br />
החוף. עלינו אל הסירה ומשם אל האניה. היא תיסע מחר בשעה 4 בבוקר.<br />
יום ששי<br />
:21.9.1917<br />
הים לא רע, בערב הוטב עוד יותר. ב-8:15 שקעה הלבנה וב-10 היינו מול עטלית. לפני הירידה<br />
ישנתי והזעתי. ב-10 קמתי כולי רועד מקור, אך צריך לרדת. ירדנו אל החוף אני וליובה, עברנו<br />
את הנהר, עברנו את החולות, עלינו על הגבעות, עברנו את השדה, אין אף אחד. צריך ללכת<br />
לעטלית. אך הנה קריאה ושלושה אנשים, מנשה ועוד שניים. חדשות רעות מאד. נעמן נתפס<br />
בעוון מרגלות. מענים אותו במכות ובצום, ויתלו אותו מחר. משתדלים להציל אותו. יוסף<br />
בבאר שבע. ליובה ילך לתחנה וישאר שם ליום. אני אעלה על האניה ואשוב מחר. כן היה. באנו<br />
כולנו אל החוף, סימננו, הסירה ניגשה, לקחו את החפצים והכסף, עליתי על הסירה וכולם<br />
הלכו. מחר ב-10:30 נשוב כשהים יהיה טוב, הלוואי.<br />
שבת<br />
:22.9.1917<br />
נסענו צפונה ואחה"צ דרומה. הים מצוין, עוד יותר טוב מאתמול. הלבנה שקעה ב-9, בשעה<br />
10:30<br />
היינו על המקום, ירדנו מעל האניה. ניגשנו לא רחוק מהחוף, ראו אותנו כי חיכו לנו<br />
שמה, עשו סימן. ניגשנו. שני ערבים ירדו ותכף שבו עם ליובה ועם מפקד טורקי. נסענו אל<br />
האניה. נעמן עדיין לא תלו. הוא רצה לעבור את המדבר ולבוא מצריימה. בדויים מצאו אותו<br />
ויתפסוהו. לקחו ממנו את בגדיו עד הבשר וכל הכסף וימסרוהו לטורקים. אלה היכוהו ושמו<br />
אותו במאסר<br />
3<br />
ימים בלי אוכל, על ידיו ורגליו שרשרות כבדות מאד מאד. נתנו לו פלקות<br />
50
םיו<br />
שיגלה. הוא ביקש לראות את אשתו ואת בנו ויאמרו לו אם יגלה מי הם העובדים איתו יתנו<br />
3 לו עוד<br />
ימים לחיות, ואם לא למחרת יתלוהו. הוא עדיין לא דיבר, מפחדים פן יגלה איזה<br />
דבר. לכן הכל בסכנה. עלינו לשוב<br />
3 בעוד - ב-25<br />
ימים, לראות מה חדש. ואם אפשר יהיה להציל איזה משפחות. אשתו ריה<br />
אומרת שהוא שווה שיתלו אותו. הוא לא ביקש את עצתה כדי ללכת דרך המדבר. ועוד היא<br />
אומרת, הוא לא נחוץ לה אם יצילו אותו. הוא ישוב אליה כ"כ חולה וכ"כ חלש שהוא בטח<br />
ימות אחר איזה זמן.. אבל בכל זאת מקווים להציל אותו. הרבה אנשים מתעניינים בדבר וזה<br />
עולה להרבה מאד כסף.<br />
הטורקי הוא אופיציר שהוא נגד הגרמנים ונגד המלחמה. פטריוט טורקי שהתחנך באירופה,<br />
אלא שהוא רוצה שטורקיה תמשול רק בטורקיה, ז"א באנטוליה, ולא יהיו לה הרבה ארצות<br />
כסוריה, א"י, ארמניה וכו'. שאין לה יכולת לסדר ולממשל. הוא חיבר ספר על נושא זה ולכן<br />
הוא רצה לברוח. הוא הכיר היטב את נעמן וזה סידר שיקחו אותו. הוא מדבר צרפתית יפה<br />
ואיש מפותח בכלל.<br />
במקום לנסוע מצריימה הרי אנו חייבים לנסוע שוב לקפריסין ולשוב ב-25 בלילה, בערב יום<br />
הכפורים.<br />
ראשון<br />
:23.9.1917<br />
כל היום נסענו צפונה לפמגוסטה. כל הזמן עבדתי את וולדן בתרגום הרפורטים עד<br />
4:30. ב-<br />
4:30<br />
נכנסנו לנמל העיר. ישבנו שמה על האניה עד אחר ארוחת ערב. נפרדנו מעל הטורקי<br />
ששמו בהא-אל- דין איברהים. היה בסורבונה בפריז. ערך שם עיתון טורקי ואח"כ היה<br />
הסקרטר של פרנץ עבאד. הלכנו אל בית מלון חדש "גרנד הוטל". נשהה בו יום מחר ובלילה<br />
נשוב אל האניה.<br />
יום שני<br />
:24.9.1917<br />
ההוטל לא רע. יותר טוב מההוא ובטח יותר זול. כל הבוקר התעסקנו בקניית דברים, פירות<br />
לשרה, ובמכירת הדברים- סוכר, שוקולד, חלב נסטלה וטה שהבאנו בעד שרה ושלא רצתה<br />
לקבל. היום בלילה בשעה<br />
9<br />
נלך אל הנמל, סירה קטנה תחכה לנו ונעלה אל האניה. ע"פ<br />
הרפורטים נודע לי המחירים הבאים של צרכי החיים בא"י: הרוטל קמח חיטה – 25 ש., קמח<br />
דורה<br />
,3 שעורה ,5.2<br />
בצלים<br />
,5 בשר ,9 דגים ,10 פסוליה ,12 לוביה ,4 עדשים ,5 פולים 3<br />
4, פחם 4.5, מלח<br />
9 בשעה<br />
15, צימוקים 12, דבש חרובים 9, דבש ענבים 15, שמן 12-10.<br />
ח, מצה<br />
עזבנו את המלון והלכנו אל חוף הים שמה חכינו איזה רגעים, והנה סירה הולכת<br />
ומתקדמת לנגדנו, רק הגיעה, עלינו עליה ומיד נסענו אל האניה.<br />
יום שלישי<br />
בשעה<br />
25.9.1917<br />
4<br />
ערב יום הכיפורים:<br />
בבוקר הרימה אניתנו את עגנה ונצא את הנמל. כל היום נסענו דרומה, הים לא<br />
מזהיר. השמש שקעה ב-6 והלבנה גדולה ואורה חזק. אין אנו יכולים להתקרב, אלא לאחר<br />
שתשקע, ז"א ב-12 וחצי הלילה.<br />
הלילה ערב כיפור, מעטים היהודים בעולם שנוסעים הלילה על אניות. הלכתי לישון ב-8,<br />
51
קמתי ב-12. הלבנה ירדה, הים הוטב הרבה ומתחילים להתקרב מהכרמל. בשעה<br />
היינו 1:30<br />
על המקום. ירדנו אל הסירה והתקרבנו אל החוף. פתאום הנה אור, החבריה שמה. נגשנו<br />
אליהם. ליובה ירד עם שנו הערבים, הורידו את הכסף,<br />
3 מרטינים, 300<br />
כדורים. הערביים שבו<br />
תכף ויגידו שצריך להביא גברת וילד קטן שהם מחכים מאחורי הגבעה. אחר 5 רגעים באו מרי<br />
אשת אחי אהרונסון סם ובנה ידידיה וליובה. ומיד נסענו בשעה<br />
נסעה אניה אחרת, פן נצטרך להוציא איזה<br />
2<br />
100-60<br />
אל האניה. איתנו כל היום<br />
נפשות אז תהיה עוד אניה מוכנה לקחתם,<br />
כי אניתנו קטנה. כשבאנו אניתנו פנתה דרומה לפורט סעיד והשניה צפונה לאי קפריסין. את<br />
נעמן עוד לא תלו. המצב לא השתנה, בקשו שנשוב ב-27, אך זה אי אפשר כי הלבנה היא כמעט<br />
מאירה כל הלילה.<br />
עוד מקרה קרה חוץ ממקרה נעמן ומהיונה. תפסו שני צעירים נוצרים בחיפה שהורידו אותם<br />
הצרפתים בא"י זה<br />
2-3<br />
שבועות. תפסו אותם כי פטפטו הרבה בין אנשים, כי הביאו כסף<br />
ואנשים פרטיים. אם כן נודע הדבר לממשלה ונתפסו. הם גילו את כל דבר אנייתנו, את שמות<br />
המשפחות שבאות איתם במגע ומשא. מצד אחד הדבר הזה נהדר כי מרחיק את החשד ממנו,<br />
ומצד שני רע, כי עכשיו ישמרו את החוף בטח ביותר זהירות. אך ה' הציל אותנו עד עכשיו הוא<br />
יציל אותנו הלאה מכל רע.<br />
יום רביעי<br />
26.9.1917<br />
יום הכיפורים:<br />
מיד אחר שבאנו אתמול אל האניה התחיל רוח הדרומי חזק לנשב. הים ששקט רגע כאילו רק<br />
בעד להרשות לנו לעבוד קם שוב ביתר עוז וביתר שאת. הבוקר הים חזק מאד. כולם חולים,<br />
הגב' והילד, גם ליובה ואני ישן. ישנו עד<br />
9. קמתי<br />
רגע, הים נורא, הלכתי לישון עוד הפעם.<br />
בכלל היום הזה שכבתי וישנתי כל היום. אף פעם בחיי לא קרה לי כזאת. בערב בכל זאת<br />
התלבשתי. האניה הולכת בכל כוחותיה כדי להספיק להגיע אל פורט סעיד לפני הלילה.<br />
נוסעים מהר מאד, הים חזק והגלים מכים לצידי האניה ונכנסים לתוכה. הולכים, הולכים,<br />
השמש שקעה, הירח מאיר. הקפיטן לא התייאש. הוא רץ אל הסיפון הנה והנה, נותן צו פה וצו<br />
שם, האניה עולה ויורדת ועולה. החושך כיסה את הארץ, לא רואים את העיר ובכל זאת<br />
נוסעים. פתאום הנה מנגדנו במרחק איזה דמות שחורה של אניה. הקפיטן שלנו חושב צוללת.<br />
תיכף הוא מסובב ורץ אליה, אך זו אניה צרפתית ששומרת על החוף. הקפיטן שלנו ודאי גאה<br />
כדי לא לשאול את הדרך, מסתובב ושב והולכים הלאה הלאה. אין ארץ אין עיר, חושך גדול.<br />
מה לעשות ופתאום והנה סימן. דגל מתנופף באמצע הים, אה! שמח הקפיטן, מצא את הדרך,<br />
עכשיו כבר בטח נגיע הערב, וכך הוא לאט לאט נסענו, נכנסנו אל נמל בתוכו ותיקשר אניתנו<br />
את עגנה אצל המיפרצת. השעה 9, כולם שלנו עלו למעלה, שתינו טה, האנגלים מתפלאים, מה<br />
זה טה, בלילה שותים ויסקי! ומה? ב-11 הלכנו לישון. הפעם גמרנו עם הנסיעה. בפעם השניה<br />
הבטחנו לבוא ב-12 לחודש הבא.<br />
הנסיעה בכלל היתה מאושרה. רפורטים טובים הבאנו להם, והם שמחים גם כן.<br />
52
יום חמישי<br />
:27.9.1917<br />
בבוקר קמנו התכוננו. ב-10 תבוא אנית קיטור לקחתנו לנסוע העירה. ב-12 ניסע ברכבת, וב-<br />
8:30 אהיה בבית באלכסנדריה.<br />
*******************<br />
שבת<br />
:12.10.1917<br />
אחרי סוכות נסעתי אני, אלכס, לייב וליובה. ירדנו לחוף, חכינו כשתי שעות. לא נפגשנו עם אף<br />
אחד וחזרנו.<br />
איתנו נסעו עוד שתי אניות, כדי להציל אם יהיה צורך בכך.<br />
ה ס ו ף ז ה<br />
53
Change language