אבולעפיה יומנים מסודר1
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
1. יומן השירות בגדוד נהגי הפרדות בגאליפולי<br />
ביום<br />
האניה<br />
15 באפריל )1915(<br />
”Hymetus“<br />
בערב עזבתי את מחנה וורדיאן<br />
להפליג ל...<br />
י ]במצרי ם , ליד אלכסנדריה[ ועליתי על<br />
היום הים פחות או יותר נסער. משהתפשטה בעיר השמועה על אודות יציאת המתנדבים, באו<br />
להיפרד מהם הוריהם וחבריהם. כמה דמעות, כמה יללות! הרוחות נסערו מאד במשך היום,<br />
אך לא רפו ההתלהבות ואומץ הלב. אקווה שלא יעזבוני עד הסוף. הדבר שהטרידני כל היום<br />
הריהו פקודת היציאה שהגיעה אלינו דוקא באותו רגע שפחות מכל חיכינו לה, וביחוד משום<br />
שעלינו על האניה אחרי יום של הכנות יגיעות והתרגשויות בלי שנדע לאן אנו מפליגים. כעת<br />
שעה שתיים לאחר חצות. כל החברים מסביבי ישנים בשלום, רק אני שנתי נדדה ממני. אני<br />
חושב על אהובי נפשי! מתי אראה אותם שוב?<br />
יום שבת<br />
17.4.1915<br />
בשעה 4 אחרי הצהרים:<br />
רציתי לכתוב אתמול כמה מלים אלא לא היתה לי ההזדמנות. היינו על גבי האניה, חילקו לנו<br />
בגדי השרד. החיילים היו מרוצים, מצב רוחם היה גם כן טוב. עד שעה מאוחרת הם רקדו<br />
ושרו על החוף לפני האניה. התא שלי שעל גבי הסיפון טוב מאד. אנחנו שם חמישה חברים.<br />
היום היה יום של התרגשויות. מחמש בבוקר תנועה רבתי לפני האניה. פרחים, שוקולדה,<br />
סוכריות מוגשים לנו מאת הידידים. מכל הצדדים ברכות שלום ובריאות, ואיחולים<br />
להתראות בפלשטינה. בשעה שלוש וחצי אסור כבר לרדת מעל האניה. עולים. שירת<br />
"התקווה" פורצת ממאתיים פיות. הלב פועם ודמעות מתקשרות בעינים, כשהגרון נחנק מהן.<br />
בשעה<br />
שעה<br />
4<br />
8<br />
האניה מתרחקת לאט לאט מן החוף, המטפחות מתנפנפות על החוף ועל האניה.<br />
נשיקות-אויר שלוחות מכל הצדדים. מבטי-אהבה מתחלפים. אללי, למה הנני בודד כאן?<br />
איפה הם אהובי נפשי? ברגע זה שהוא כל כך נרגש, איני יכול שלא לחשוב אודותם ולא לשלוח<br />
להם נשיקת תקווה לעתיד.<br />
בערב בלב הים. האניה עושה 16 קשרים לשעה. בשמים חרמש-סהר קטן, ועל פני הים<br />
שביל כסף ארוך האובד באופק. האנשים התכנסו חבורות חבורות על פני הסיפון ושרים. לאן<br />
אנו הולכים? סוד... אנו מנחשים כי זה ל...<br />
יום ראשון<br />
18.4.1915<br />
בשעה שלוש:<br />
הנסיעה ממשיכה להיות סודית כשהיתה. רק ניחושינו נראים להיות פחות או יותר נכונים. על<br />
הסיפון שקט, אכלנו טוב וקראנו שירים מסביב לתיבה המשמשת לנו שולחן הארוחה. אני<br />
מרגיש בטוב, הים שקט. זהו שטיח גדול כחול המתנועע כמעט. באופק<br />
–<br />
לא כלום. נדמה לנו<br />
כי אנו לבדנו בכל המרחביה הזאת. הנסיעה היא נעימה מאד, ואנו חיים בנוחיות בתאנו. היינו<br />
מסכימים בעונג לנסוע כך משך שלושה או ארבעה שבועות.<br />
9 השעה<br />
בערב. בשעת סעודת הערב נודע לי דבר מוזר. הקברניט אמר בשיחתו עם הסרג'נט-<br />
מיור שלי כי יש בידיו מכתב המציין את מחוז נסיעתה של אניתו, אלא כי המכתב הזה צריך<br />
להיות נפתח רק הלילה. אמש קיבל את הפקודה לצאת מן הנמל ופעם קיבל פקודה ע"י<br />
הטלגרף האל-חוטי להימצא הערב בין דרגה זו וזו. ואמנם האניה הולכת מאז הבוקר לאט<br />
2
Change language