אבולעפיה יומנים מסודר1
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
יום רביעי<br />
:12.5.1915<br />
בשעה 4. היום יום גשם. ביפו צריך להיות כעט חם. הסבו איתנו אל השולחן בשעת הסעודה<br />
באוהלנו, חלוצי נעליים כמנהג המזרח, שני אנשים מניו-זילנד וצרפתי אחד. היה די מבדח.<br />
לעתים רחוקות שומעים היום את קול התותחים.<br />
הצרפתים התקדמו קצת, האוסטרלים והניו-זילנדים איבדו הרבה מאד אנשים, לא יאומן כי<br />
יסופר,<br />
"It is not a war, it is" a murder<br />
- אומרים הם. המספר המעט שנשאר מתרעם.<br />
מחננו נמצא בגן אחד שם גדלים שקדים וזיתים. זה יפה, זה מזכיר את פלשתינה. הכל מכוסה<br />
ירק והטבע עשיר מאד. הרבה מעיינות מים מסביב. מאחורי אוהלנו יש שיחי שושנים, פרחי<br />
פרג, מרגניות, עץ שקד. לפעמים כשיפה בחוץ באה צפור שמה לנוח.<br />
9 בשעה<br />
וחצי. הערב עשיתי טיול יפה. נכנסתי למין חורשה אחת, עצי פרי הרבה. זה מזכיר לי<br />
את הלבנון. כמה יפה הארץ, הרים מוריקים, גבעות, דרכים עם שדרות עצים, מעיינות מים.<br />
כמה זה מקסים וכמה היה זה נחמד לבוא הנה רק לזמן קצר, בקיץ בימי שלום.<br />
הסינגלי: שלום אנוסק'ה, שלום אנובילא – תודה הראבי.<br />
יום חמישי<br />
:13.5.1915<br />
יום יפה, אלא קצת יותר חם. כמה פצצות במחנה. אמש היה נורא, יריית תותחים תכופה, אי<br />
אפשר היה להרדם. פצצה אחת נפלה במרחק של 15 מטר מאוהלנו בשעה 2 וחצי בבוקר.<br />
מספרים כי "גלית" ניתקל במוקש הלילה. הצרפתים מתקדמים לאררס, הגרמנים יורדים<br />
לליבוי.<br />
יום ששי<br />
:14.5.1915<br />
בשעה 12. בא תורי. אני פצוע. כדור עבר את זרועי הימנית לכל רוחב השריר. אני חבוש ואני<br />
מתפלא איך יכול עוד לכתוב. בכל זאת יש לי כאב ואיני יכול להמשיך.<br />
בשעה 9. אניית החולים "אלוניה". בשעה 4 מובילים אותי אל בית החולים אשר על חוף הים<br />
לא רחוק ממחננו. בית חולים ארעי. זהו אוהל רחב ששטיחים מרבד על האדמה ושוכבים<br />
עליו. הפצצות נופלות במחנה. מובילים אותנו אל חפירה אחת ששם משכיבים את כולנו.<br />
6 בשעה<br />
אומרים לי שאלך בדרך החול אל האניה. את הפצועים האנושים משכיבים באניה<br />
שתפליג לאלכסנדריה, ואת הפצועים קל משכיבים באניה אחרת עד שישובו לאיתנם.<br />
ראיתי את אוירבך.<br />
יום שבת<br />
:15.5.1915<br />
צהרים. סדרו אותי יפה בתא בעל שתי מיטות אשר שם הייתי לבדי, ומשום מעלתי הייתי<br />
מכובד על כולם. אני סועד באולם ששם משרת נער בבגדי שרד. בבוקר רחצו את פני ובאולם<br />
חתך לי הנער את הלחם והבשר. הייתי נרגש מחביבותם של אנשי האניה. כולם מהרופא<br />
הקולונל ועד החייל הפשוט של הצלב האדום המכבד את החדר, כשהם מדברים אלינו יש להם<br />
אותה ארשת הפנים של אמהות דואגות המהפכות את משכבי ילדיהן החולים. תמהתי מאד<br />
לראות את האנגלים כל כך חביבים וסבלנים. לא גסות, לא דברים עזים. להיפך, בפניהם<br />
ארשת נועם, הייתי אומר, החסד בעור ועצמות. בצהרים אל השולחן מחזה מצחיק ומדאיב<br />
15
Change language