אבולעפיה יומנים מסודר1
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
פצעי הולך ומתרפא. יהודית! איני יכול להתאפק<br />
והיקרה שלי, כמה הייתי מאושר לראותה!<br />
ולא להגות בה יום יום. החברה הנעימה<br />
יום ראשון<br />
:30.5.1915<br />
חם קצת באניה. אני מצייר לי איך ילהט היום על היבשה. מסרתי הבוקר מכתב לרופא.<br />
אתמול אמרתי לו כי איני מרגיש את עצמי טוב. הוא ענה לי כי פני טובים והוא רואני מהלך<br />
על רגלי, משמע כי אני בכי טוב right" All<br />
."<br />
המענה הזה הציקני. הוא חשב שאני מרמה<br />
אותו בשביל שאוכל להישאר עוד יותר על האניה. לא אמרתי לו כלום אלא כתבתי לו מכתב<br />
יפה ואחרי קוראו אותו אמר לי שלא חשב כך. הוא בדקני ונתן חינין והבטיח למחר לראות<br />
אותי שוב.<br />
הקתולים עורכים תפילה באניה.<br />
יום יום יש לי כאב ראש.<br />
10. בשעה<br />
הערב הביאו<br />
19<br />
פצועים, כמעט כולם פצועים אנושים בראשיהם. היה אחד ביניהם<br />
שנטרפה דעתו, אחר שאיבד את כח הדיבור, ואחר שפניו מרוסקים, היה נורא להביט. מראה<br />
זה פולח כליות ולב, וברדתך אל הסיפון<br />
–<br />
כבר עולם אחר, מוסיקה, ריקודים,<br />
ששעשועים,שירה וזימרה וכוליה וכוליה... רק קיר עץ מבדיל בין הגוססים והמחוללים. אוי!<br />
האנושיות! ובאניה על הסיפון כאשר יורדת החשיכה ואין לראות עוד את הפצועים ולא את<br />
החולים, מה נעים להישען לירכתי האניה ולהתמסר להירהורים! אנו שוכחים אז את כל<br />
הצרות וכל הפגעים שמסביבנו, ואין אנו הוגים אלא בהורינו וידידינו היקרים. מדוע הנני כה<br />
בודד? ולו היתה אימי עד כמה הייתי מאושר!<br />
יום שני<br />
:31.5.1915<br />
פצועים ועוד פצועים, תמיד פצועים, שלושה טרנספורטים הגיעו עד עכשיו, וכולם בפצעים<br />
אנושים! נער מסכן אחד קיבל כדור דום-דום בעינו השמאלית, ניקר אותה ועבר מתחת לעינו<br />
הימנית, נכנס לתוך פיו, ובהתפוצצו שם ריטש את כל חטמו. והנער המסכן, הרופא אומר,<br />
שנשאר לו רק יום אחד לחיות! הערב קונצרט רשמי על האניה!<br />
יום שלישי<br />
:1.6.1915<br />
אין מה להגיד, אני חולה. כל הלילה קדחתי באש ולא עצמתי עין. כאב ראש נורא וכאב<br />
ברכיים. לא ירדתי לסעודת הבוקר. רופא האניה מטפל רע בחולים. האדם עכשיו אין לו שום<br />
ערך. איני יודע מה יהא סופי כאן.<br />
יום רביעי<br />
:2.6.1915<br />
אתמול אחרי הצהרים היה לי רע מאד. קדחתי בקדחת ולא היה איש על ידי, עזוב מכל. בבית<br />
הורי, היתה אימי הטובה מטפלת בי, ואולי גם יהודית הטובה שלי. בשעה<br />
לרופא. הוא לא בא. הלכו ארבע פעמים לקרוא לו, ובשעה<br />
5<br />
10<br />
שלחתי לקרוא<br />
בראותי כי אין איש בא, כביתי<br />
את האור. כל היום לא בא אוכל אל פי. יכולים לגווע כאן ושום איש לא ידע. אתמול מתו<br />
ארבעה אנשים, קברו אותם בלימנוס. היום אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב.<br />
21
Change language