![-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]](https://img.yumpu.com/62358158/10/500x640/53-1.jpg)
-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
אז אני שריונר,<br />
לא פחות ולא יותר<br />
שלוש שנים מדהימות בפנימייה של קיבוץ יד מרדכי, התקופה המעצבת והיפה בחיי. בסוף<br />
השבוע אני מגיע לקיבוץ, יושב עם חברים, ומבין שלמרות שרובם משרתים גם ביחידות<br />
קרביות - הם מקנאים בי. אז אני שריונר, לא פחות ולא יותר. אולי אני לא אובייקטיבי אבל<br />
היום אני מבין שבעצם כשהייתי בטנק הייתי בבית<br />
רס"ן אולג אנטיס<br />
כאשר מראים לילד בן 14 קלטת וידיאו של נוף הטיילת של תל אביב,<br />
בחורות משתזפות בביקיני, מכוניות שאינן מתוצרת ברית המועצות, זה<br />
נראה מאוד מפתה. ואני מודה, לא עמדתי בפיתוי. גם אני רצתי לעשות<br />
מבחני קבלה לתוכנית נעל"ה )נוער עולה לפני הורים(, לגמרי בהבנה<br />
שלומדים שלוש שנים וחוזרים לאוקראינה. שאלתי את עצמי למה לא?<br />
בגרות "בין־לאומית" עם ים, נוף ועוד.<br />
לא אשכח לעולם את התדריך הראשון של המחנך בקיבוץ. שנים אחר<br />
כך הבנתי שזה היה ממש קפ"ק )קבוצת פקודות( 1 לחיים... שלוש שנים<br />
מדהימות בפנימייה של קיבוץ יד מרדכי, התקופה המעצבת והיפה בחיי.<br />
אולי בגלל הילדות הוורודה או בגלל סיטואציה מוזרה שאתה עוד ילד,<br />
אבל כבר לא. אתה הראשון במשפחה שעלה לארץ, אתה הופך לעוגן,<br />
וגם סוג של קצין מודיעין עבור המשפחה.<br />
שלוש שנים עברו כיום אחד. אנחנו עדיין קבוצה של ילדים מתבגרים,<br />
והשאלה לאן מתגייסים עולה על הפרק. אף אחד לא שאל האם להתגייס.<br />
בערכים ובחינוך שקיבלנו בנעל"ה ובקיבוץ, זו ממש לא הייתה שאלה.<br />
אבל עדיין, מה רוצה ילד? להיות אסטרונאוט? טייס? קברניט? במילה<br />
אחת - גיבור. אבל יש הורים וסיפורים מהצבא ה"אדום" - שחילות<br />
טכנולוגיים הם טובים יותר. ההורים רוצים לראות אותך איש חימוש<br />
של מטוסים, בטח לא טנקים... זה מסוכן.<br />
אז מה רציתי? להיות גיבור - כן. לרכוש חברים - כן. להציל את העולם<br />
- כן. שכול הבנות יהיו בהלם - כן. לרוץ הרבה - לא ממש.<br />
הבנתי שטנקיסט זה מציאותי. אח של סבא שלי נכנס עם טנק לברלין<br />
במלחמת העולם השנייה. שני דודים היו טנקיסטים בצבא אדום לאחר<br />
המלחמה. אלה הסיפורים שעליהם גדלתי. אז גיבור בטנק ממש תפס אותי.<br />
צוות - נכון זו עבודה צמודה ואינטימית עם חברים קרובים, ולא עם עדר<br />
אנשים שעד סוף השירות אתה לא זוכר איך קוראים להם.<br />
גם הטכנולוגיה תפסה אותי. כמות הדברים שיש במרכבה, האמת<br />
לא פחות ממסוק קרב מתוחכם. וגם הבנתי שבשריון אתה יכול להגיע<br />
לתפקיד פיקוד ממש מהר, וזה היה חשוב לי. כמו שעגבנייה נהית אדומה<br />
כבר בחנות, כך הבנתי שעשיתי בחירה נכונה.<br />
עברו כמה שנים, ההורים כבר בארץ, כול החברים בצבא, ואני כבר<br />
מפקד מחלקה צעיר, עולה לעמדת מערב במוצב דוגית, סביב עזה. שאלתי<br />
את עצמי למה? למה פלוגת חי"ר לא יכולה להסתדר בלי טנקים. שם הכול<br />
התבהר. המג"ד בעצמו היה מגיע כול שבוע לביקור, מהקצה השני של הארץ,<br />
היינו מדברים כמה חשוב להיות פה ולעשות מה שאנחנו עושים, שאין<br />
תחליף לטנק, ושבעצם הטנק הוא הראשון. כאן, בטווח 5,450 מטרים<br />
אל המגדל שליד הפאב בקיבוץ יד מרדכי, הבנתי שאני מגן אל הבית.<br />
כן, ממש ככה אני תופס את עצמי ומבין שאני מגן על החברים<br />
המחבר רס"ן אולג אנטיס )מימין( יחד עם עומרי בן מחזור שלו<br />
והמשפחה. ואולי בעצם הבית שלי הוא פה, בטנק, בטווח 5,450 מטרים,<br />
טווח מדויק - לא מדוד ולא אמוד. אני והצוות המדהים שלי, המחלקה,<br />
פוגעים במחבלים, מונעים חדירות, נותנים ביטחון.<br />
בסוף השבוע אני מגיע לקיבוץ, יושב עם חברים, ומבין שלמרות שרובם<br />
משרתים גם ביחידות קרביות - הם מקנאים בי. אז אני שריונר, לא פחות<br />
ולא יותר. אולי אני לא אובייקטיבי אבל היום אני מבין שבעצם כשהייתי<br />
בטנק הייתי בבית. <br />
10 ׀ שריון <strong>53</strong> אוקטובר 2018
Change language