![-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]](https://img.yumpu.com/62358158/57/500x640/53-1.jpg)
-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש. מנגד<br />
ובאותו המסמך, בערך "חיי אדם" לומד החיל כי<br />
מוטל עליו לנהוג: "... באופן מושכל ובטיחותי<br />
בכול פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה<br />
של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת<br />
רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה".<br />
אם כך, שואל עצמו החייל הקטן, כיצד לפעול<br />
בקרב? האם על פי "המידה הנדרשת" העמומה<br />
והבלתי מחייבת, או על פי דרישת "חירוף<br />
הנפש" שהיא מושג מוחלט ומחייב? מי בתנאי<br />
אי הוודאות ההפכפכים של שדה הקרב יקבע<br />
לחייל או למפקד מהי "המידה הנדרשת"? ומה<br />
יהיה דינו של מי שהעריך כי המידה היא כנדרש<br />
אבל המציאות כפתה עליו תוצאה שונה?<br />
איך מיישבים את הסתירה בין שבועת החייל<br />
הוותיקה משנת 1948, על פיה נדרש החייל:<br />
"להקדיש את כול כוחותיי ואף להקריב את<br />
חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל", לבין<br />
"חשיבותם העליונה של חיי האדם" על פי ערכי<br />
צה"ל של היום?<br />
גם ניסוחו של ערך "הרעות" יש בו בכדי<br />
להרחיק את החייל מערך הדבקות במשימה<br />
כערך העליון: "רעות - החייל יפעל מתוך אחווה<br />
ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם<br />
כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כול סכנה<br />
רוח צה"ל -<br />
מסמך<br />
וקושי, עד כדי חירוף הנפש. משמע - החייל,<br />
שכבר קיבל מ"רוח צה"ל" הרשאה להחליט על<br />
דעת עצמו מתי ועד כמה לחרף את נפשו, ייעשה<br />
נכון אם במקום לסכן את עצמו למען השלמת<br />
המשימה ייעשה את אותו הדבר למען חילוץ<br />
חבריו. משמע - לפי ערכי צה"ל הנוכחיים חייל<br />
שייטוש את המשימה שלפניו ויעבור לחלץ את<br />
חברו שמאחור יהיה זכאי לאותה המידה של<br />
הערכה מצד מפקדיו.<br />
בחינה של מבצע "צוק איתן" על פי "רוח<br />
צה"ל" בלבד תמצא שם צידוקים להצלחתו של<br />
המבצע. אבל בחינתו של אותו מבצע לאורם של<br />
"עקרונות המלחמה" של צה"ל יביא למסקנה<br />
הפוכה, שעל פיה מדובר אולי בכישלון הקשה<br />
ביותר בתולדותיו של הארגון.<br />
מי שהיה זקוק להוכחה בדבר עליית ערך<br />
החילוץ למעמד שווה לערך השלמת המשימה<br />
קיבל אותה בטקס הענקת הצל"שים בעקבות<br />
מלחמת לבנון השנייה. באותו המעמד למדנו<br />
שרוב הצל"שים ניתנו בגין מעשי חילוץ בעוד<br />
שבודדים בלבד הוענקו על הדבקות במשימה.<br />
למען ההגינות חשוב לציין כי באותה המלחמה לא<br />
ניתנו לכוחות משימות ברורות כלשהן, ולכן כול<br />
מה שנותר להם היה לחלץ את חבריהם שנפגעו<br />
כתוצאה מהמהלכים הסתמיים שביצעה היחידה.<br />
"רוח צה"ל" ביחד עם הצורך למצוא חן<br />
בעיני חלקים מהחברה האזרחית, הביא את<br />
צה"ל לאמץ הלכי רוח אופנתיים, שבאו לביטוי<br />
גם בסיסמה "עם בונה צבא בונה עם". ייתכן<br />
שמי שעשה זאת לא התכוון לכך, אבל בפועל<br />
תרמה אותה סיסמה להרחבת הסדקים בחומה<br />
המקצועית והערכית, האמורה לשמר בתוך צה"ל<br />
את ערכי הלחימה והיררכיה המסורתיים והלא<br />
דמוקרטיים, שבלעדיהם הוא איננו מסוגל להגן<br />
על הדמוקרטיה. הדרך הדמוקרטית שבה מתנהל<br />
העם איננה יכולה ואסור לה להיות מאומצת<br />
על ידי הצבא.<br />
נחזור אל המבצעים האחרונים. אין כמו<br />
דרך הפעלת הכוח במבצעים אלה מללמד על<br />
כך שלא עקרונות המלחמה היו אלה שכיוונו<br />
אותם. התחבולה, ריכוז המאמץ, האבטחה,<br />
הרציפות וההמשכיות והחובה לקצר את משך<br />
הלחימה נעלמו מתחת לשכבה עבה של ברברת<br />
"ערכית" חסרת שחר, שנמשכה קרוב לחודשיים,<br />
שבסופם קיבלנו "הבנות". משמע - המאמץ<br />
הצבאי, שב"צוק איתן" עלה ביותר משבעים<br />
הרוגים, לא השיג כול שינוי תודעתי אצל האויב.<br />
ולמי שיצביע על השקט הנוכחי בצפון או בדרום<br />
כהישג יש להזכיר שאיש, כולל האויב עצמו,<br />
איננו יודע אם ומתי תתחדש האש.<br />
ההמשך של "רוח צה"ל" והורדת רמת<br />
הדרישות שאותה היא מאפשרת לצה"ל, היה<br />
בדרך הפעלת הכוח במבצעים שמטרתם היא<br />
הרתעה במקום הכרעה. דרך זו יצרה שרשרת<br />
של מבצעים, שכתוצאה מהם במקום שהאויב<br />
ייסוג יותר ויותר ממטרות היסוד שלו, כפי שקרה<br />
במלחמות שבהם צה"ל הכריע, הוא צובר יותר<br />
ויותר עידוד להמשיך במלחמתו. תזכורת: מצרים<br />
וויתרה על רעיון הכחדת ישראל ופנתה לדרך<br />
השלום הקר רק אחרי ארבע תבוסות רצופות.<br />
התוצאה של כול אלה היא שבדרכו אל מעמד<br />
הכתרתו בידי עצמו כ"הצבא המוסרי בעולם"<br />
הותיר צה"ל מאחוריו חוב מוסרי גדול לאין<br />
שיעור - להיות המגן לאזרחי ישראל. מה בדיוק<br />
"מוסרי" בארגון ציבורי עתיר בנכסים שאיננו<br />
מספק את הסחורה בזמן ובמקום שבו היא<br />
נדרשת? האם מבחנו המוסרי העליון של צה"ל<br />
הוא בהשתדלות, המוצדקת לכשעצמה, להימנע<br />
מהרג בלתי מעורבים או שמא בכושרו להגן<br />
כמיטב יכולתו על אזרחי ישראל? אם הימנעות<br />
מהרג מיותר של חיילים ואזרחים היא הערך<br />
עליון, מדוע צה"ל איננו חותר לקיצור משך<br />
המלחמה על ידי הכרעתה במהירות?<br />
נראה אם כך שהמכשול העומד בפני צה"ל<br />
בדרכו לניצחון איננו האויב אלא מערך הערכים<br />
וההסכמות שבשתיקה שהוא יצר עבור עצמו,<br />
אלה שהפכו אותו מצבא בלתי מנוצח לצבא<br />
שהוא בלתי מנצח. מדינת ישראל איננה יכולה<br />
להרשות לעצמה צבא שבפועל אלה הם הערכים<br />
המובילים אותו.<br />
* מבוסס על הרצאה של אל"ם )במיל'( יהודה וגמן, בטקס הענקת פרס מולדובן לספרות צבאית באוניברסיטת אריאל, ביום 27 במארס 2018<br />
אוקטובר 2018 שריון <strong>53</strong> ׀ 57
Change language