![-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]](https://img.yumpu.com/62358158/19/500x640/53-1.jpg)
-53-תוכן-אינטראקטיבי[1]
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
מימין: גידי כפיר־אל מ"פ "ומפיר" יבדל"א, ויניב טמרסון ז"ל בצילום האחרון שלו. צולם במגנן בלבנון<br />
בידי רון ויינריך<br />
במיוחד, והתבטאה בעיקר בעלייה לעמדת אש<br />
במרחק קצר מהמוצב, ובירי על כמה מטרות ובהן<br />
מוצב חיזבאללה ועל צמד בניינים רבי קומות<br />
בכפר לבנוני סמוך, שנחשדו כי יש בהם נוכחות<br />
של מחבלים. החי"רניקים חשבו שהטנק מסוגל<br />
לכול ויכול "להוריד" כול מטרה בכול טווח, ולכן<br />
הקפיצו אותנו בכול חשד. לי זה נראה לפעמים<br />
כמו סתם בזבוז של פגזים, למרות שהיה גם<br />
סיפוק מסוים בפגיעה במטרות בטווחים של 2־3<br />
קילומטרים. מי שהיה תותחן טנק יודע שהכי קל<br />
"להוריד" מטרות בירי מעמדה סטטית.<br />
תוך יומיים התחלנו בנוהל ידוע בגבול הצפון<br />
שנקרא "כוננות עם שחר". הצבא חשב שדווקא<br />
בשעות הבוקר המוקדמות, במעבר בין לילה ליום,<br />
ינצלו לוחמי החיזבאללה את חוסר הערנות של<br />
כוחותינו לביצוע התקפה. מבחינתנו זה היה לקום<br />
בסביבות 4 בבוקר, לשבת בטנק ערניים ולהאזין<br />
בקשר להמשך פקודות. בכוננות הראשונה החמ"ל<br />
של המסייעת שכח מאיתנו וישבנו רדומים בטנק<br />
כ־4 שעות. זו הייתה השגרה היומית שלנו. בשלב<br />
מסוים החלטנו ששניים מהצוות יישארו בכוננות<br />
בטנק והשניים האחרים ישהו במקלט שבמוצב.<br />
באותם ימים המשכתי לחורר את צמד הבניינים<br />
ואף פגעתי בנגמ"ש לבן של האו"ם, שככול<br />
הנראה עבר לידי חיזבאללה. האירוע הקשה<br />
הראשון במלחמה התרחש ב־24 ביולי כאשר<br />
טנק המג"ד עלה על מטען באזור בינת ג'בייל,<br />
והתותחן קובי סמילג נהרג, לכוד בצריח שהתפרק<br />
מהתובה. שאר חברי הצוות, חברינו הוותיקים<br />
לפלוגה, נפצעו בדרגות שונות. מאמצי החילוץ<br />
של קובי לא צלחו בגלל הירי הכבד על הכוחות<br />
באותו מקום. באותו יום בפלוגה המקבילה<br />
חוד החנית נהרג מ"מ צעיר ומבטיח בשם לוטן<br />
סלווין מפגיעה של נ"ט. אלירן נחום הטען ואני<br />
היינו ליד הטנק כאשר בישרו לנו את הידיעות<br />
הקשות. שנינו בכינו והתכנסנו בתוך עצמנו. רצינו<br />
להגיע להלוויה של קובי, אך זה לא התאפשר, מה<br />
שהגביר עוד יותר את העצב בצוות. הבנו כמה<br />
קשה יכולה להיות המלחמה, וכי לאף אחד אין<br />
"תעודת ביטוח". באותו רגע התבגרנו מנטלית<br />
והפכנו מפוכחים יותר.<br />
בשבוע השני במוצב הצטרף אלינו טנק ג'<br />
של הפלוגה. מט"ק הטיפולים היה חברי יניב<br />
טמרסון שהגיע רק לפני כמה שבועות לפלוגה<br />
מקורס המפקדים. עשינו מסלול יחד בפלוגות<br />
מקבילות, הוא היה בחור טוב ותמיד היה לנו<br />
על מה לדבר. יניב הגשים מבחינתו חלום להגיע<br />
מחיל החימוש ליחידה קרבית ורצה מאוד לפקד<br />
על טנק בפעילות מבצעית. הוא פנה שוב ושוב<br />
למ"פ לקבל צוות משלו ונענה שזה יקרה. יניב<br />
היה בן משק מציפורי והשירות בטנקים התאים<br />
לו כמו כפפה ליד. הוא התרגש לשמוע כאשר<br />
חבר של המשפחה כתב עלי ידיעה קצרה בעיתון<br />
"וסטי", וסיפר שגם סבא שלו היה לוחם בצבא<br />
האדום והוא הלך בעקבותיו.<br />
באותו שבוע זכינו להתכבד בביקורם של<br />
המח"ט ושל אביגדור קהלני, מה שדי ריגש<br />
אותי. זמן קצר לפני המלחמה סיימתי לקרוא<br />
את הספר "עֹז 77", ספרו המפורסם של קהלני,<br />
וכעת זכיתי לפגוש את גיבור הספר. המח"ט<br />
הציג את הצוות שלי כ"ספרא וסיפא", והשריונר<br />
הוותיק ממלחמת יום הכיפורים חייך והסכים.<br />
חבר של המשפחה הגיע לשערי המוצב, צילם<br />
אותי ליד הטנק והביא לי קצת צ'ופרים. אלה היו<br />
התמונות היחידות שלי מהמלחמה, קיוויתי שלא<br />
יגיעו לעולם לעיתונים. באותה תקופה כמעט<br />
כול הטנקים של הפלוגה כבר נכנסו לפעילות כזו<br />
או אחרת ללבנון, ולנו לא התאפשר להתאחד<br />
עם שאר החברים. בקשותינו התממשו לאחר<br />
מאמצי המ"פ והמג"ד, רק בשבוע השלישי במוצב.<br />
צוות אחר מגדוד 46 החליף אותנו, והטנק שלנו<br />
הועלה על מוביל בדרך למוצב באזור קיבוץ יפתח<br />
שנמצא בדרום רכס רמים שבאצבע הגליל.<br />
לפני שעזבנו אני זוכר רגע אחד מיוחד ונדיר.<br />
ניגשתי לאחד הטנקים של גדוד 46 והתחלתי<br />
לשוחח עם מישהו שעלה על סרבל והיה עבדקן.<br />
"תגיד, אתה בייניש )בן ישיבה(?" שאלתי אותו.<br />
"לא, אני מ"פ", הוא ענה לי. רק אחר כך ראיתי את<br />
דרגות הסרן שעל כתפיו. היה זה בניה ריין, שחזר<br />
בדיוק מחו"ל כדי להצטרף לחבריו במלחמה.<br />
כמה דקות אחר כך ראיתי אותו מעביר תדריך<br />
לצוותו. עמדו שם המט"ק אורי גרוסמן, בנו של<br />
דוד גרוסמן הסופר המפורסם, אלכס בונימוביץ'<br />
שעשה איתי מסלול בפלוגה מקבילה והיה מט"ק,<br />
ואדם גורן שהיה טען. הצוות המיוחד הזה תגבר<br />
את הגדוד בשלל משימות ולא שב. באחת מהן<br />
הוא נפגע מטיל נ"ט שפוצץ מארזי תחמושת<br />
בטנק וכול אנשי הצוות נהרגו. לאחר המלחמה<br />
הוענקו לכולם צל"ש אלוף.<br />
בדרך ראינו את הכפרים הלבנוניים השרופים,<br />
את פגזי הארטילריה שחלפו מעלינו לכיוונם,<br />
ומאות דונמים שרופים של יערות בשטחנו.<br />
הגענו למוצב שדמה למקלט אחד גדול. הטנקים<br />
התמקמו במעין חניון מחוץ למוצב והתערבבו<br />
עם כלי הרכב שבאו והלכו. הצפיפות הייתה רבה.<br />
באותו ערב כבר הגיעו פקודות המבצע: טנקים<br />
של הפלוגה מיועדים לפעול בגזרות הכפרים<br />
מוחביב, מיס אל־ג'בייל ובליידא, שנמצאים כמה<br />
קילומטרים מהגבול. הספקנו לאכול ארוחת ערב<br />
מאולתרת ועלינו על הטנקים לקראת יציאה.<br />
הכניסה ללבנון הייתה מסורבלת.<br />
נערכנו בשיירת משוריינים, כאשר מלפנים<br />
היה דחפור די־9 או שניים, מאחוריו נגמ"שים,<br />
אחריהם הטנקים, ועוד נגמ"שים שסגרו את<br />
השיירה. הנסיעה אל מעבר לגבול הייתה איטית,<br />
אוקטובר 2018 שריון <strong>53</strong> ׀ 19
Change language