צבא העם. צילום חיילים לאחר מלחמת ששת הימים. באדיבות ארכיון צה"ל לשרת בצה"ל זו מתנה גדולה, לא כול אחד ראוי לה האם צה"ל עודנו צבא העם? כיצד להבטיח חלוקת נטל שִ וויונית בין אנשי המילואים? האם צה"ל יכול להתמודד עם המגזריות שמסתמנת בו? מה עתיד הטנק? על כול אלה ועוד השיב אלוף גרשון הכהן ללא היסוס, בנחרצות וברהיטות 6 ׀ שריון <strong>41</strong> יוני 2012
אל"ם )במיל'( שאול נגר שיחה עם אלוף גרשון הכהן היא תמיד חוויה ואתגר אינטלקטואלי. עד לא מזמן היה אלוף גרשון הכהן מפקד המכללות וממשיך להיות מפקד גייס, והוא מכיר את צה"ל לִפְנַי ולפנים על כול רבדיו. דבריו נסמכים על ניסיון רב שנים ועל משנה פילוסופית סדורה, שיש בה תשובות מנומקות גם לקשות שבשאלות שהציבור בהן מפולג. הצבנו בפניו שורה של שאלות, חלקן מטרידות, ועל כולן הוא ענה בשטף וללא היסוס. צה"ל והעם האם צה"ל עודנו צבא העם? אם אין כך המצב מדוע זה קרה? האם אפשר ורצוי להחזיר את הגלגל לאחור וכיצד? קודם כל אני ממש לא נמצא במקום הזה של אנשים המוטרדים מהשאלה האם זה ממשיך להיות צבא העם בשעה שלא כולם מתגייסים. כמובן מסיבות רבות רצוי שככל הניתן כולם יתגייסו. ברור שעוד נכונו לנו תהיות רבות על הדרך שבה ניתן לממש שאיפה זו. אבל אותי מעניינת בהקשר זה, דווקא השאלה האחרת, מה עונים לאותם אזרחים שנענו לחובה, רבבות שהתגייסו וממשיכים לשרת, ממלאים את השורות במסירות רבה, ובכל זאת שואלים ורוטנים "למה רק אנחנו, ומה עם האחרים שלא באים?" תשובתי פשוטה: ההצדקה לכך שאני משרת ממש לא עוברת דרך הסיפור שבסוף החובה חלה על כולם, ואם היא לא באמת מחייבת את כולם בשוויון מלא אז זכותי לשאול: "למה דווקא אני?". נקודת המבט שלי אומרת משהו לגמרי אחר: לשרת זאת מתנה גדולה שלא כל אחד ראוי לה. כאן צריך להסביר, מדינה אינה רק ישות משפטית וכאשר ממלאים חובות כלפי המדינה זה לא נעשה רק מתוקף החוק. המדינה כאמצעי, לא באה לשרת רק את הצרכים הפרטיים של כל אזרח ואזרח, אלא גם את צורכי האומה על שאיפותיה ומטרותיה. כאשר האזרח משרת את מדינתו הוא מתמסר לא רק לחובת הציות לחוק, אלא גם לרעיון הכרוך בהזדהותו עם האומה וערכיה. גם בסין הצבא הוא צבא העם, עם גיוס חובה. אם הם היו מגייסים את כולם בגיל 18, היה להם צבא שהם לא יכולים להכיל אותו בכלל, גם לא להאכיל אותו. בסין הנוהג הוא שאחד מעשרה מתגייסים, הצבא בוחר את מי הוא רוצה לגייס, וכשאדם צעיר מקבל זימון לצבא הוא גאה בזה שהוא נבחר. התשעה האחרים לא מתגייסים מפני שהצבא לא בחר בהם. לא השאלה 'כמה מתגייסים' קובעת אם זה עדיין צבא העם אלא השאלה - מכוח איזה מניעים מתגייסים. גם במשחקי כדורגל בין־לאומיים, כשעולות למגרש נבחרת ברזיל נגד נבחרת גרמניה, זה משחק שבו משתתפות כלל האומה הברזילאית מול כלל האומה הגרמנית. משחק כדורגל בין־לאומי זה אירוע לאומי, על המגרש משחקים רק נציגים אבל הם מייצגים את כלל האומה. ביחידה המיתולוגית ה־101 היו כארבעים איש, אבל כלל האומה אכן ראתה בהם את גיבוריה מיצגיה הנאמנים. לא כל אדם מתאים למלאכת הצבא, ולא כל אדם ראוי לשרת. נקודת המוצא שלי נובעת מכך שאני ממש לא נמצא בתוך השקפת העולם הליברלית, אדם כמו פרופ' מרדכי קרמניצר למשל, שהיה אחראי לגיבוש תכניות הלימודים באזרחות, המליץ שיְלָמְדו אזרחות על בסיס ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אבל קיימות עוד אופציות, יש גם דמוקרטיה רפובליקנית. לעניינינו, ההבדל המהותי בין הגישות הוא בשאלת מיקומו של הפרט מול המדינה. בתפיסת עולמי שאכן אינה ליברלית, הציבור קודם לפרט. בשעה שהציבור מבקש ממישהו לשרת בעבורו זו בקשה אשר מעצם ההיענות לה ממשמעת את חייו כפרט. בסיפור הליברלי, לעומת זאת בהעמדת ההיגיון והצידוק לחובות שמטילה מדינה על הפרט, מוצגת קונסטרוקציה הסברית, ש<strong>מספר</strong>ת כך: באתי לעולם אדם פרטי, כאינדיבידואל בעל אינטרסים פרטיים. על מנת למֵַרב )למקסם( את מימוש האינטרסים שלי אני מחפש בני ברית. פגשתי אותך ואותך, יוני 2012 שריון <strong>41</strong> ׀ 7