-מספר-41
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
דב משמאל, משווה שפמים עם חבר יעקב גרנק אוחז בדגל מימין אחרי עוד פשיטה מוצלחת במלחמת השחרור<br />
יוני 2012 שריון <strong>41</strong> ׀ 87<br />
לאחר ההסתערות שבה הפלוגה על עקבותיה, בלי<br />
מפקדה, כשעל הזחל"מים מוטלים עוד שנים עשר<br />
חללים". למחרת עם שחר חודשה ההתקפה על<br />
עוג'ה בכוח טנקים, רגלים, ובהפצצה מן האוויר.<br />
עם בוקר 27 בדצמבר, לאחר פריצה של גדוד<br />
82 לכיוון התל, וגדוד 89 לכיוון הכפר, הסתיים<br />
הקרב, ועוג'ה אל־חפיר נפלה בידי כוחותינו.<br />
תיאור הלילה לאחר נפילתו של דב וחבריו<br />
)מתוך יומנו האישי של יוסף עברון(<br />
"יום ראשון - 26.12.48 - שעה 23.00 הכוכבים<br />
נוצצים קרים וקשוחים. תמיד זה אותו נוגה חיוור<br />
וחסר הבעה. בכל מקום אותו האור: בהוליווד<br />
הצוהלת, בסין הרעבה, בערבות המדבר הדומם. כך<br />
הם קרצו לאדם בראשית הימים, וכך יוסיפו ויקרצו<br />
לו בוודאי, עד אחריתם. קפואים, אילמים בלי צל<br />
של רגש. ורק בני אדם מיואשים או מאושרים<br />
ראו בהם שותפים לרגשותיהם, עדים דוממים<br />
לחוויותיהם. ולא העלו על דעתם, כי רחוקים<br />
מדי הכוכבים, ורק אורם המטעה קוסם לשוכני<br />
האדמה בברק ערמומי, ספק לועג, ספק מעודד. וגם<br />
הלילה הם נצצו כדרכם, שלווים אדישים, והרוח<br />
המדברית נשבה - צוננת ומכאיבה; ועננים קלים<br />
ריצדו בשובבות - הכול כרגיל... במרחק צעדים<br />
<strong>מספר</strong> נחו גופותיהם הדוממות של דב וחבריו; אי<br />
שם על קו הרקיע הבריקו אלומות אור; נקודות<br />
אדומות זעירות הרהיבו את העין - וכל אחת מהן<br />
אצרה בקרבה את המוות. נערים צעירים ישנו אולי<br />
את לילם האחרון - עם שחר הם ישובו יסתערו על<br />
עוג'ה. המולת התותחים התערבה עם שאון מכונות<br />
הירייה, עם נחרת הישנים, עם אנקת הפצועים -<br />
ויצרה סימפוניה ישנה ועתיקה; סימפוניה החוזרת<br />
על עצמה זה דורי דורות ולא תסתיים עד עולם.<br />
ורק הן, הגוויות, לא לקחו בה חלק. הן נחו שקטות<br />
דוממות, כאותם כוכבים רחוקים.<br />
לבכות? מה טעם?!<br />
הן מחר אף אתה עלול לשכב כך בשלווה, וזה<br />
כה פשוט - קשה יותר יהיה להמשיך בלעדיהם<br />
- להמשיך ולהילחם; ושום ניצחון לא יוכל עוד<br />
גדוד הקומנדו, גדוד 89 של חטיבה 8 דהר בדרך<br />
לעוג'ה אל־חפיר במרחבי הדרום, בשלבי הסיום<br />
של מלחמת העצמאות. בתמונה המפקד יעקב<br />
גרנק שעה קלה לפני שנפל בקרב<br />
להשיב לגדוד את מה שאבד לו במדבר; בלי דב<br />
הגדוד לא ישוב לעולם למה שהיה. האתמול ?<br />
- הוא משתרע מעבר למרחבי זמן אין סופיים.<br />
מתי היה זה שראית אותם לאחרונה? האמנם<br />
היה זה הבוקר? האם לא אלפי דורות חלפו להם<br />
מאז. המחר? - הוא יבקע בעוד שעות <strong>מספר</strong>,<br />
או שמא לא יבקע עוד לעולם... דם, זיעה, חול,<br />
דמעות - כך הולכת ונרקמת אגדת הנגב; אך<br />
הנדע, כשתושלם לקרוא בין השורות, משהו על<br />
הכאב של רוקמיה?!".<br />
דב חשש מחודש דצמבר<br />
כך סיפר אחד מחבריו: "התרגשות גדולה<br />
אחזה בי בלחצי את ידו של דוב, אך דוב<br />
נראה לי מוטרד. "הייתי רוצה שחודש זה,<br />
חודש דצמבר, יחלוף. בשבילי חודש דצמבר<br />
מבשר רעות. בדצמבר תש"ה נפצעתי קשה<br />
בירושלים, בדצמבר תש"ז נפצעתי קשה<br />
בתל אביב ובחודשי דצמבר אחרים ראיתי<br />
כישלונות שהכאיבו. עכשיו יוצאים לקרב<br />
בדצמבר וזה מטריד את מנוחתי", אמר לי דוב.<br />
ניסיתי להרגיעו ולהניאו מאותן מחשבות. "אני<br />
מתפלא עליך", אמרתי, "איך זה אדם כמוך<br />
ייתפס לאמונות טפלות?"<br />
"דוב איננו. שמעתי והתקשיתי לעכל"<br />
)מתוך ספרו: "ייבנה בית־המקדש! - סיפורו<br />
של דני לוחם חרות ישראל" מאת עזרא אלנקם(<br />
אט אט הגיעו לאוזני עוד ועוד פרטים:<br />
דוב עמד חשוף על הזחל"ם כמנהגו, כדי<br />
שפקודותיו תהיינה ברורות לכול, כדי לכוון<br />
את פלוגתו אל היעד. ומי שדואג ללוחמיו<br />
ועומד בראש קשה לו לדאוג לחייו. וכך נפל.<br />
נפל כראוי לדוב, כשהוא עומד זקוף וגבוה<br />
מכולם על גבי הזחל"ם ובידו מפת נתיבי<br />
האדמה הזאת. כדור המוות פגע בצווארו..."<br />
"...הנה בא לקראתי שמשון. שערותיו פרועות<br />
ובגדיו חמוצים בדם חבריו. לא מזמן, בבית<br />
גוברין, בקרב עם הלגיון, נהרג לידו חברו<br />
נפתלי. עכשיו הוא בא ו<strong>מספר</strong>: "ישבתי באותו<br />
זחל"ם שקצר את המוות הנורא מכל, הזחל"ם<br />
שעליו עמד דוב. כולם, כל מי שנמצא בזחל"ם,<br />
נהרג סביבי. יחידי נותרתי בחיים. ניסיתי<br />
לטפל בגוססים - מאום לא עזר. סירבתי<br />
להשלים... ניסיתי נואשות להחיות את דוב...<br />
הוא מת בזרועותיי ... עכשיו צריך לגייס<br />
הרבה כוחות נפש, הרבה אמונה.... חייבים<br />
להמשיך... להצדיק את קרבנם... להמשיך<br />
ולהשלים את אשר חברינו לא הספיקו... הדרך<br />
עוד לפנינו..."
Change language