58 אור המזרחונראה דכשהגמרא אומרת "אתי מרור דרבנן ומבטל למצה" אין פירושו שטעם המרורשהוא מדרבנן מבטל ליה לטעם מצה שהיא דאורייתא דא"כ היה שפיר יוצא המצוה <strong>של</strong> מצה כיוןדלא צריך שיטעום טעם המצה בפיו וכמו שהקשינו,החפצא <strong>של</strong> מצה ואין כאן שום אכילה,שאין כאן מצה כלל.אלא פירושו שהמרור דרבנן מבטל אתואין הכוונה כאן משום <strong>של</strong>א טעם טעמו <strong>של</strong> מצה אלאאולם רש"י והרשב"ם ביארו "ומבטל ליה לטעם מצה דאורייתא" וא"כ שוב*יקשה מדוע יצא בבלע מצה הרי אין כאן כלל טעימה.אמנם ע' ברשב"ם על הגמ' בבלע מצה שכתב וז"ל: "ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן".לפ"ז אפשר לומר דאם בלע מצה יצא בדיעבד אף אם לא טעם טעם מצה אבל הא ד"לא נכרוךאיניש" מיירי לכתחלה כי לכתחלה צריך שיהיה טעם מצה בפיו.ד. הערה בנוסח ברכת "אשר גאלנו"בהגדה <strong>של</strong> פסח בברכת "אשר גאלנו" אומרים "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצהומרור", וצ"ע מדוע לא מזכירים ג"כ פסח.ואין לומר שנוסח זה קאי בזמן שאין פסח, שהריהרמב"ם בפרק ח' מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' כתב וז"ל, "וחותם ברוך אתה ד' . . . והגיענו ללילההזה לאכול בו מצה ומרורים, ובזמן הזה מוסיף כן ד' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדיםולרגלים אחרים וכו'" הרי הרמב"ם הביא מתחילה את הנוסח בזמן שבית המקדש היה קיים ומ"מאינו מזכיר אלא מצה ומרור בלבד, וצ"ע.* וראה בענין זה בחידושי מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל למס' זבחים עט. עמ' קפ"ז – הערת המערכת.
הרב <strong>של</strong>מה דיכובסקיבית דין הגדול, ירו<strong>של</strong>ים; תל-אביבבדיקת חמץ כחובת הביתז"ל הטור או"ח סימן תל"ו: "כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית עו"ג תוך ל' יום צריךלבער אע"פ שהעו"ג יתן בו חמץ שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו והני מילי במפרשויוצא בשיירא אבל אם נכנס הישראל בבית אחר בעיר הזאת או אפי' הלך לעיר אחרת בודק שמהוא"צ לבדוק כאן.ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהעכו"ם נכנס בביתו אף אם נשאר לישראל חמץ ודאימתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה".וכתב על כך הבית יוסף: "ומה שטען אליו רבינו משום דכיון שהגוי נכנס בביתו וכו' איןלך הפקר גדול מזה, אינה טענה מפני שטעמו <strong>של</strong> אבי העזרי דכיון דנכנסו <strong>של</strong>שים יום חלה עליומצות חכמים שצוו לבער ולא סגי ליה בביטול ואם כן אף על פי שאין לך הפקר גדול מזה כל שאינומבער לא קיים מצות חכמים דמאחר שנכנסו <strong>של</strong>שים יום חלה עליו חובת הביעור.העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס.ומה שחילק אבינראה שהוא משום דאף על גב ד<strong>של</strong>שים יום קודם פסח חלהעליו חובת ביעור אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער אבל לא לענין שזקוק לבערבית זה הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו ואם אינו נכנס בביתאחר צריך לבער בית זה כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו".ה"חק יעקב" (ס"ק יז, הובאו דבריו גם ב"באר היטב" ס"ק י) העיר: "לפי מה שפסקהרב לעיל סוף סימן תלג, דהכיסים ובתי יד <strong>של</strong> הבגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים לבדוק,א"כ אף ביוצא בשיירה ומפרש אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה?ואפשר לומר, כיון דכתיבתשביתו שאור מבתיכם, עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש". ביאור דבריו, כי חובתהבדיקה מוטלת על הבית, כיון שכך קבעה התורה: "תשביתו שאור מבתיכם". על כן, כל שהיה לובית בתקופת החיוב <strong>של</strong>פני הפסח, אינו נפטר מחיובו אם אינו בודק בית ממש.אינה עיקר הבדיקה שצוו חכמים, ואינו יוצא בה ידי החובה שהטילו עליו.הגדרה זו במהות חיוב בדיקת חמץ, היא הגדרה מחודשת.בדיקת בגדים וכיסיםמשמעותה, כי חכמים לאהסתפקו בהטלת חובת בדיקה על האדם, בתוך <strong>של</strong>ושים יום <strong>של</strong>פני הפסח, אלא קבעו שאם היהמתגורר בבית בתקופה זו, חלה עליו חובה מיוחדת לבדוק את ביתו. כל אדם, אם אין לו ביתמפרש ויוצא בשיירה– כגון–אינו מקיים את צווי חכמים, אף שיש ביכולתו לבדוק את בגדיו וכיסיו.יצויין, כי לאחרונה התפרסמה הוראה <strong>של</strong> הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בספר שבות יצחק עמ' ל-לא),<strong>של</strong>פי דברי החק יעקב אין לברך על בדיקת כלים ובגדים, כיון שאין זו עיקר המצוה. כמו כן הורה,<strong>של</strong>א לברך על בדיקת מכונית שהיא כמזוודה גדולה, אא"כ ברך על בדיקת בית ופטר בברכה אתהמטלטלין.