פרק רביעי: הגותו של יהודה הלוי

44 ו הגותו של יהודה הלויוזול תו בקלפה,‏ וסגלת שת אנוש.‏ וכן הגיע הענין עד נח:‏ ביחידים היו לבבות,‏ דומיםלאדם ונקראים בני אלהים,‏ שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחבמותוביכלת,‏ ובימיהם אנו מונים מאדםועד נח ובן מנח ועד אברהם,‏ ואפשר שהיה מהםמי שלא דבק בו הענלן האלהי ברנרח,‏ אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו ע‎3‎ר,‏ועוד —שהשיג נח בעצמו.‏ והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בניבנים...‏ ואין ספק כי הטבע ההוא והךמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראהלהרגשה,‏ באשר היה צפון טבע ע‎3‎ר בבניו עד שנראהבאברהם)עט׳ .)47 ,45במשך דורו ת היתה להם בכוח האפשרות לקבל את ׳העניין האלוהי׳,‏ והם העבירויבולת זו לצאצאיהם,‏ בלי שהם עצמם הוציאוה מן הכוח אל הפועל.‏ היכולת לקבל את׳העניין האלוהי׳ היא אפשרות טבעית העוברת בירושה,‏ בדומה לתכונות התורשתיותשל צמחים,‏ חיות ובני־אדם.‏המלך משיב בקורטוב של בדיחות־דעת:‏ אכן,‏ זכות גדולה היא להיות צאצא שלאדם בשרשרת הרוחנית.‏ הוא מודה שישראל נעלים מעל לבל יצורי האדמה,‏ אך מההיה על עליונו ת זו בשעת מעשה העגל?‏ כאן נאחז החבר בטיעון העומד להופיע,‏ באוראחר,‏ אצל הרמב״ם:‏ אין לדון את עם ישראל אלא לפי מנהגי התקופה.‏ באותם הימיםהיו כל העמים עובדי־אלילים,‏ ובקושי יבלו לתפוס אל שאי־אפשר לפנות אליו פנייהפיסית,‏ אל מופשט שאין עצם המעיד על קיומו.‏ אפילו עמוד־הענן,‏ שידעו בי הוא איננוהאל,‏ היה להם האות הנראה המעיד על נוכחות האלוהים,‏ והם פנו אליו והתפללו לאלכשפניהםהעמוד.‏ אלאומר אגב,‏עצמנו אנו החבר,‏מתייחסיםבהערצהמסויימים,‏ ונראה לנו בי משהו מן הקדושה יבול לעבור אלינו בזכות קרבתם.‏למקומותבך נדמההיה לבני ישראל במדבר בי יש בוח אלוהי בגלויים המוחשיים הללו.‏ מה ע שו?‏ לאחרמעמד הר סיני עלה משה להר,‏ בלי שלקח אתו מזון,‏ ונעלם.‏ הם חשבו שי שוב לאלתרועמוהגילויים הנראיברלעין של נוכחות האל.‏ אך הימים חלפו,‏ ומשה לא חזר.‏ אזסבורים היו בני ישראל,‏ כי ראוי לעשיות דמות,‏ שלא תבוא במקום האל,‏ אך תגלם אתכבודו,‏ בדומהלעמוד־הענן.‏ היה זה חטא גדול,‏ אבל לא בל בני ישראל היו שותפים לו.‏האנשים שרצו בעגל באמת ובתמים ואף עשוהו לא מנו יו תר משלושת אלפים איש,‏מתוך שש מאות אלף,‏ כלומר אחד לכל מאתיים;‏ ואנשים אלה נכחדו.‏ השאר,‏ בתוכםאדם וג ר עינו,‏ ו א לו ש אר הבני ם ל א היו כי אם ב קלפו ת:‏ ו סגל ת שת היה אנו ש בנו.‏ ו כ ך נ מ שך ה עניועד נח על י די י חידי ם ש היו כגר עיני ם,‏ כלם דו מי ם לאד ם הר א שון ונ קר אי ם ׳ בני אלהי ם׳,‏ ולבל ם ה שלמו תבגו ף ו ב מדו ת,‏ ב ארי כו ת י מי ם,‏ בחכמה וב כ שר המעשה — ו לפי י מי חייה ם מוני ם אנו את השני ם מאדם ו עדנח.‏ ו כ ך היה הדבר גם ב דו רו ת א שר מניח עד אברהם : אמנם היה בהם מי של א דבק בו ה ענין ה אלוהי — כן,‏ל מ של,‏ סר ח,‏ אול ם — אברהם בנו היהבי ה עניןתלמיד ל א בי א ביו,‏ לע‎3‎ר,‏ — גדו ל ה מזא ת ! הו א הכיר גם את נח —ה אלוהי נ מ שך אצלם מ אבו ת אבו ת אל בני בני ם...‏ ו אין ספק ש או תו הטבע ו או תו ד מיון כבר היוצ פוני ם ב אב,‏ אם כי הדבר ל א היה ג לוי ל חו ש.‏ כך היה הטבע של עבר צ פון ב בניו עד שנ תגל ה באבר ה ם.‏The Goldstein-Goren International Center for Jewish Thought