פרק רביעי: הגותו של יהודה הלוי

150 הגותו של יהודה הל ויאותם דבור אלהי.‏ ועשה להם מעזה במצות האלהים ארון והקים עליו המשכן הידוע.‏ונשאר זה בין בני ישראל בל ימי הנבואה בתשע מאות שנה,‏ עד שמרו העם ונגנזהארון וגבר עליהם נבובדנצר והגלם)מאמר א,‏ פז,‏ עט׳ 41,39(.בעובדה ההיסטורית של ההתגלות מתברר לנו כי אלוהים איננו רק המניע הראשון,‏אלא גם,‏ בדרך על־טבעית,‏ אלוהי ישראל.‏ אמנם,‏ התפיסה העל־טבעית שגילה העםבהר סיני נועדה להוכיח שהקשר אל אל בלתי־גשמי הוא בגדר האפשר.‏ עם זאת,‏ חיזיוןושמיעה אינם רק הוכחה למקור האלוהי של התורה וגם אינם תופעות־לוואי שלההארה השכלית•,‏ הם חלק בלתי־נפרד ממסכת היחסים בין האל לעמו.‏כמובן,‏ בדברנו על טבע ועל־טבע האבחנה היא מלאכותית-,‏ כי הדרגה החמישיתבסולם הצורות גם היא טבעית ובלולה בסדר הבריאה,‏ ממש כמו הצורה החיונית אוהאנושית.‏ וכך גם ארץ־י שראל,‏ הקשורה גם היא ל׳עניין האלוהי׳,‏ הרי היא חלק מןהעולם ולא מחוץ לו.‏ ובכל זאת,‏ בשעה שבעולמנו אפשר לומר בי הסולם כולו הואמבחינה מסויימת טבעי,‏ אין להתעלם מן העובדה שאלוהי הטבע,‏ המנהיג את העולם,‏קבע בו חוקים החלים על העולם כולו;‏ ו אילו אלוהי ישראל מגלה את רצונו ומתערבבמהלךההיסטוריה.‏במו אברהם אבן עזרא,‏ כן גם יהודה הלוי חושף בתורה אתהצדדים השונים בגילוי רצון האל,או בדרכי פעולתו,‏ בשמותיהם שבמקרא:‏אמר הכוזרי:*‏ כבר התבאר לי ההפרש בין אלהים וה׳ והבינותי מה בין אלהי אברהםואלהיאךסטו ושה׳ תכספנה לו הנפשות בטעם וראיה ואלהים יטה אליו הקשהוהטעם ההוא יביא מי שיגיע אליו שימסור נפשו על אהבתו ושימות עליה וההקשההזאת היא ראייה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער ואיןלהאשיםאךסטוכשהואעל לועגהאלהים אותם)מאמר ד,‏ טז,‏ עט׳ 261(.מעשההנימוסיםשהוא אחרידע אם מסופקאלוהי האמונה נתגלה לנביאיו,‏ ואין נביאים אלא מקרב העם שקיבל׳העניין האלוהי׳ : אך נבואה זו קשורה בהכרח גם לארץ־י שראל :בירושה אתכ ך בור אלו הי,‏ ו ה א רון א שר עשה להם משה על פי ה אלו ה:‏ מ סביב ל א רון זה הקים את המ שכן הנודעל תהל ה.‏מ שכן זה נ ש אר ב קרב בני י שר אל כל י מי הנבואה,‏ כתשע מאו ת שנה — עד שחטא העם,‏ ונגנזה א רון,‏ וג ב ר עלי ה ם נבוכדנ־צר ו הגלם.‏* ב תרגו ם אבן ש מו אל:‏הנה נ תב אר לי הל!פר ש בין השמות ׳ אל הי ם׳ ו׳ ה״,‏ ו הבינו תי מה רב המרחק בין ״אלה י אבר הם׳ ו בין ׳ אל הי׳אךי ם טו :כי ל׳ ה״ י תעל ה משתוקקים בני אדם ש ה שיגו הו ב חו ש ו על י סו ד עדו ת ר אי ה,‏ ו א לו ל׳ אל הי ם׳ נוטי םעל פי הקש הגיוני.‏ מיו א לו הלוקשע ליו.‏ש ה שיגו ב חו ש בא לי די מ סירו ת נפ ש מ תוך אהבת האלו ה ו לי די הנ כונו ת ל מו ת עלי ה;‏מר^ה רק ז א ת:‏ כי חובה היא לרו מ ם את האלוה כל שעה ש אין הדבר מזי ק ו אין סובלי ם צעראין ל הא שי ם אפו א את ארי סטו על הלגלוג שלגלג על טקסי ע בוד ת ה אלוה,‏ מאחר שהו א ‏?לספק אםהאלו ה יו ד ע בז ה.‏The Goldstein-Goren International Center for Jewish Thought