פרק רביעי: הגותו של יהודה הלוי

ר עיונו תיו העיקריים 149ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עןר ואימץ מאת האלהים,‏ מפני שהיה רחוקהדבורבעיניהםמזולתארם,‏בעבורשהדבור גשמי.‏ ורצה ה,‏ להסיר הספק הזהמלבותם וצוד.‏ אותם להתקדש הקדשה הצפונה והגלויה,‏ ושם הדבר הנחוץ בה:‏הנשים מן פרישותוהץמוןלשמעדבריהאלהים.‏והתקדשהעם,‏ונזד מןלמדרגתהנבואה,‏ אף לשמע דברי האלהים פנים בפנים.‏ והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמותאותות גדולו ת מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני.‏ ונשארה האשההיא ארבעים יום רו אין אותה העם,‏ ורו אין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה,‏ ושמעהעם לבור צח בעשרת ךברים,‏ הם אמות התורות ושרשיהן.‏ אחד מהם מצות שבת,‏ובבר קדמה מצותו עם הורדת המן.‏ ואלה עשירת הךברים לא קבלם ההמון מאנשיםיחידים ולא מנביא,‏ כי אם מאת האלהים נתנו,‏ אבל לא היה בהם כיח במשה לראותהדבר הגדול ההוא.‏ והאמינו העם מן היום ההוא,‏ בי משה ‏?)דבר בו בדבור התחלתומאת הבורא,‏ לא קדמה למשה בו מחשבה ולאחשבוהפילוסופיםמנפשיזדכבומחשבותיהעצה —ותדבקשלא תהיה הנבואה,‏ כאשרבשכלהפועל,‏רוח הנקראהקדש או בגבריאל וישבילהו,‏ ואפשר שיתךמה לו בעת ההיא בחלום או בין שנהוקיצה שאיש ‏?)דבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו,‏ ורואה אותו במחשבתו לאבעיניו,‏ ואז יאמר בי הבורא דבר־בו.‏ וסרו אלה הקברות במעמד הגדול ההוא.‏ ומהשנללה ‎1$‎ל הדבור האלהי מן המכתב האלהי,‏ שחקק עשרת הדברות האלה בשנילוחות אבנים יקרות,‏ ונתן אותם ‏:אל משה,‏ וראו אותם מכתב אלהי כאשר שמעובך באים הלזארה והסיוע מאת האלוהי האמונה בי הרוחני,‏ שאינו בשר ודם,‏ יבול לדבר לא נתקבלה עלדעתם,‏ שהרי הדבור גשמי הוא.‏ אולם האלוה רצה להסיר ספק זה מלבם,‏ ולבן צוה אותם להתקדש בקדשההפנימית והחיצונית,‏ וביחוד ל?ר ש מן האשה,‏ ולהתבונן ולבון את הלב לקראת שמיעת ךבר האלהים.‏ והםהתקדשוהאלוהוזמנו עצמם למדרגה אשר בה ימצאו ראויים למעמד הנבואה — גדולה מזאת!‏ — לשמע בדבר‏$ל בלם פנים בפנים.‏ והדבר בא לאחר שלשה ימים,‏ בהם קדמו להתגלות אותות עצומים:‏ ברקיםורעמים,‏ רעש אדמה,‏ ואש,‏ שהקיפה את הרסיני ונראתה עוד ארבעים יום על ההר לעיני בל העם,‏ אשרראה את משה נכנס בתוכה ויוצא מתוכה.‏ והנה שמע העם דבור אלוהי ‏?לפרש בעשרת הדברות,‏ שהן אמותהמצוותושרשיהן,‏ —ביןהפלן.‏ את עשרת הדברות האלהאלה גם אזהרה על שמירת השבת,‏ שכבר נצטוו עליה לפני זה בסמוך להורדתקבלו המוני העם לא מיחידים ולא מנביא יחיד,‏ בי אם מפי האלוה.‏ אמנםלא היה בו ב^ם כח בכחו של משה לראות את המר^ה הגדול ההוא פנים בפנים,‏ אך מן היום ההוא והלאההאמין העם כי משה ע״ה יבואהו הדבור מעם האלוה,‏ בלא שקדמה לזה אצל משה מחשבה או דעה.‏ ביהנבואה אינה נובעת,‏ כמו שיחשבו הפילוסופים,‏ מנפש האדם שנזדבבו מחשבותיו ודבק בשכל הפועל,‏שיש קוראים—לו ׳רוח הקדש׳ ויש שיקראו לו ׳מלאך גבריאל/‏ ושכל זה לסיע בידו ויחוננהו דעת;‏ אדם בזהאומרים הפילוסופים — יתכן בי יציר לו בדמיונו אותה שעה,‏ בחלום או בין שנה ליקיצה,‏ כי הבלדבר עמובן אדם הוא,‏ שאתבמחשבתו —ךבריו לשמע,‏ לפי ה?לךכלה לו,‏ לא באזניו,‏ בי אם בנפשו,‏ ואותו יראה,‏ לא בעיניו,‏ כי אםואז יאמר כי האלוה דבר אליו.‏ אבל כל סברות השוא האלה סרו עם המעמד הגדול ההואועם הךברים שבאו אחר הדבור האלוהי,‏ הלא הם:‏ הנבתב,‏ בו חקק האלוה את עשירת הדברות האלה בשנילוחות אבנים יקרות,‏ ונתנם ביד משה,‏ והעם ראה את הךברים בכתב אלוהי,‏ בשם ששמע אותםלפני זהThe Goldstein-Goren International Center for Jewish Thought