פרק רביעי: הגותו של יהודה הלוי

156 הגותו של יהודה הלוימה שלרצו ותהפיך להם העצמים,‏ באשר תעשיה אש החים הטבעי בחיים אשר להפךהמזון לדם ובשיר ועצם ושאר האברים-,‏ וטורחים למצא באש הזאת.‏ והתעו אותםנסיונותשמצאואותםלא במקרהמשעורם,‏באשרנמצאנהלה האדםמהנחתהשבבת זרע בךחם,‏ והרוחניים באשר שמעו מאדם עד בני ישראל מה שהיה נעשהלהם בקרבנות,‏ מהראות האותות האלהיות,‏ חשבו בי ההתחלה אמנם היא מהמחקרוהחפוש,‏ ושהנביאים אמנם היו חכמים מחכמים ומשיגים הפלאות ההם בהקשתםוקוו שי שערו הם גם כן קרבנות בעתים ידועים ומבטים כוכביים,‏ כפי מה שהביאהאליו סברתם עם מעשיים וקטרת,‏ עד שעו שין קזפרים לכוכבים וזולת זה ממה שזכרואסור.‏ וזולתאלה —בעלי השמות,‏ כאשר שמעו על נביא שךבר בכה וכה ונעשה לוהפלא שנעשה,‏ חשבו כי הדבור ההוא הוא סבה בפלא ההוא וחתרו זה לריק.‏ איןהעושה כמטבע.‏ המעשיים התוריים דומים לטבעיים,‏ אינך יודע תנועותם ותחשבםתיהו,‏ עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותלחד לו היבלת.‏ כאשר אם לאהיית שומע מעולם ׳משגלי ולא ידעתו ולא ידעת התולדה ממנו,‏ ותראהעצמך נזקקאל הכעור שבאברי האשה,‏ ואתה יודע מה שיש בקרבתה מהפחיתות,‏ ומה שלשבכניעות אל האשה מהיריעות,‏ הלית נפלא ואומר:‏ אין התנועות האלה אלא תהוו שגעון,‏ עד שתראה ׳דמיונך׳ נולד מן האשה לפליא אותך הדבר ותחעזב כי אתהעזרת היצירה,‏ ושהיוצר כון בזה לשוב העולם.‏ וכן הם המעשיים התוריים המעזעריםמאת האלהים.‏ תשחט הכבש'‏ על הדמיון,‏ ותתלבלך בדמו וה^שטתו וברחיצת מ^יווהדחתו ונתוחו וזריקת דמו ועריכתעציו יסקדת אשו ומערכתו,‏ ואלו לא היה במצנתל ה מציא כל מהשלר צו,‏ בהפכם עצמי ם לעצ מי ם,‏ ב דרן שא ש החים הטבעי פו על ת בבעל החיי ם,‏ בהפבה אתה מזון לד ם,‏ לב שר ול עצמו ת ול ש אר אברי ם : מ ש תדלי ם הם למציא אש דו מ ה לז א ת : מתעים אותם נסיונו תשנזד מנו להם,‏ ל א מ תוך שעור ש ש ערו — ב ה ת הוות בן האדם מ שימ ת ז ר ע בךל!ם•‏ ו אף בלשביעי הרו חו ת כך.*‏בשמעם כי כל הדורו ת מאדם עד בני י שר אל נר או אלילו ם או תו ת ע ליוני ם בשעה ש ה קריבו קרבנו תובחשבם בי מ קור ה או תו תב עיון וב חקיר ה ובי הנביאי ם ל א היו כי אם חכמים מחכמים א שר הגי עו ל?ל אי םההם ב הגיונ ם,‏ קוו בי י ח שבו גם הם ל ה קריב קרבנו ת בז מני ם קבועי ם וב מע מד י דו ע של מערכו ת כוכבי ם,‏ לסימה ש הגי עו א ליו בקזברתם,‏ ויו סי פו מדעתם מעשייע בוד ת הכוכבי ם ו כדו מ ה,‏ מ מין הקזפרים ש אסור ל הזכיר ם ב שם.‏ מלבד אלהבשמעם כי נ בי א פ לוני ד בר כךקזקסים ו הקטר ת קטלת*,‏ לשם בך אף ח ברו קפרי ם עלהיו גם ב עלי ׳ שמו ת/‏ אשרו כך ונע ש ה לו מופ ת — ח שבו כי הד בור ההוא היה הסבה ל מופ ת ההואוב ק שו ל חקות את ד ב רי הנבי א.‏ אול ם הבלחקה איבו דו מ ה ל מ חונן מ טב עו.‏ כי ה מצוו ת דו מו ת למעשיםטב עיי ם:‏ אין אתה מ בין את ה תנועו ת ה ק שורו ת ב הן ו חו שב אתה כי אין ב הן מו עיל עד שאתה רואהתו צ או תן,‏ ו אז אתה ‏?לשבח את הבלצוך עלי הן ו מדרי קנך ב הן ואתה מ כריז על אמונ תך בו.‏ כך,‏ ל מ של,‏ לול אשמעת מעול ם עלהכלשגל ול א יד ע ת תו צ או תיו ו היי ת מוצ א עצ מך נזקק אל הפחות ב א ברי האשה ורו א הכמה פחו תה קרבה זו ומה גרו ע ה כניע ה זו לא ש ה,‏ היי ת משתומם ו או מ ר:‏ אין תנו עו ת אלה בי אם ד ב רי סבלו שג עון!‏ — אול ם ל א חר שתראה י צי ר דו מ ה לך נו ל ד כלן האשה תראה בז האתהפל א,‏ ו ת ת חיל לחשיב כי שתףלי צי ר ה ו כי היו צר בון בז ה בי תו סיף מ שלך לל שוב העולם.‏ כאלה הם גם מעשי הכלצוות ש שעור ם נ תןמאת האלו ה י ת׳:‏ אתה זוב ח את הכבש',‏ ל מ של,‏ ו מ תלכלך בד מו וב הפ שט ת עורו,‏ וב ש טיפ ת בני מ עיו,‏וב הד ח תו,‏ בנ תו חול אברי ם,‏ ו בזרי ק ת ד מו,‏ בעריכ ת ע צי הכלזבח וב הדל ק ת א שו ו ב ס דור כלערבתו — ולול אThe Goldstein-Goren International Center for Jewish Thought