הדו"ח במלואו .pdf - הוועד הציבורי × ×’×“ ×¢×™× ×•×™×™× בישראל

לשעבר וברואנדה(‏ והן אלה המעורבים ‏)למשל בסיירה־לאונה ובקמבודיה(.‏ לשון ההוראות בחוקות אלה היא כיהמפקד יימצא אחראי פלילית אם ‏“ידע או הייתה לו סיבהלדעת”‏ על הפשעים שביצעו פקודיו.‏ 186 הוראות אלה,‏בתורן,‏ מקבילות להוראות דומות בחקיקה הצבאית במ־דינות רבות.‏ 187בתי־המשפט הבין־לאומיים פרשו הוראות אלה לעומקוהסבירו היבטים שונים שלהן.‏ כך,‏ למשל,‏ הסביר בית הדיןלעניין יוגוסלביה לשעבר שכאשר הפקודים ביצעו פשע,‏ומפקדם לא הורה על ביצועו אבל נמנע מלפעול למניעתו,‏להפסקתו או לענוש בגינו,‏ אין לראות את המפקד כנו־שא ‏“באותה אחריות כמו פקודו שביצע את הפשעים,‏ אלאשמתוקף העובדה שהנתונים לפיקודו ביצעו פשעים,‏ עלהמפקד לשאת באחריות לכך שנמנע מלפעול”.‏ 188בעניין אחר הסביר בית דין זה ‏)בערכאת הערעורים(‏ אתהדרישה כי הייתה למפקד ‏“סיבה לדעת”‏ על פשעי פקודיוחלה כאשר ‏“היה ברשותו ‏]של המפקד[‏ מידע אשר היהמביא לתשומת ליבו כי פיקודיו ביצעו פשעים”.‏ 189חוקת רומא של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי,‏ שאומצהב־‎1998‎ ונכנסה לתוקף ב־‎2001‎‏,‏ מפרטת עקרונות אלהביתר הרחבה בהשוואה לחוקותיהם של בתי הדין הבין־לאומיים שקדמו לה ובהשוואה לרוח העקרונות שפירטהפרופ’‏ מרטינז.‏ החוקה קובעת כי אחריות פלילית תחול עלמפקדים שהיו ב”שליטה ופיקוד אפקטיביים”‏ על פקודיהםבעת שאלה ביצעו פשעים,‏ כאשר –‏“המפקד או האחראי ידע או,‏ בשל נסיבות ששררו באותוזמן,‏ היה עליו לדעת כי הכוחות ‏]שתחת פיקודו[‏ ביצעואו עמדו לבצע...‏ פשעים ‏]כמוגדר בחוקה[‏ ולא נקטו בכלהצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנוע את ביצועם אולהעביר את הנושא לטיפול הרשויות המתאימות לצורךחקירה ונקיטת הליכים”.‏ 190הוראות דומות מפורטות בנוגע לאחראים שאינם אנשי כו־חות הביטחון.‏ 191בית המשפט הפלילי הבין־לאומי טרם הוציא פסקי דין בנ־דון;‏ הוא עושה עתה את צעדיו הראשונים לקראת העמדתםלדין של חשודים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושותבאוגנדה,‏ ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו,‏ ברפובלי־קה המרכז אפריקנית ובסודאן ‏)דארפור(.‏ לא כל השאלותהתאורטיות בדבר אחריות פיקודית במשפט הפלילי הבין־לאומי באו על פתרונן,‏ וברור שכל מקרה ספציפי העומדבפני בתי המשפט הפליליים מעלה שאלות חדשות – עוב־דתיות,‏ ולעתים עקרוניות.‏ עם זאת,‏ החוקות והפסיקה הבין־לאומיים יצרו תמונה אחידה וברורה דיה באשר לתוקף שלאחריות פלילית על מפקדים בגין מעשי פקודיהם.‏ישראל לא הצטרפה לחוקת בית המשפט הפלילי הבין־לאומי והוראותיה אינן מחייבות אותה,‏ אלא ככל שהן מש־קפות הוראות של המשפט הבין־לאומי המנהגי.‏ עם זאת,‏מועצת הביטחון של האו”ם יכולה להפנות עניינים לטיפולושל בית משפט זה גם אם המדינה הרלוונטית אינה שותפהלחוקה;‏ כך נעשה כבר בעניין דארפור.‏לעומת החוקה של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי,‏ ארבעאמנות ז’נבה חלות גם חלות על ישראל.‏ על פי סעיף 146לאמנת ז’נבה הרביעית,‏ ישראל – וכמוה כל שאר המדי־נות השותפות לאמנה ‏)שהן כל מדינות העולם(‏ – מחויבתלהעמיד לדין,‏ או להסגיר למדינה או לבית דין בין־לאומילצורך העמדה לדין,‏ כל אדם הנחשד ב”עבירה חמורה”‏על הוראות האמנה,‏ הנוגעות בין השאר לאנשים שנעצ־רו בשטח כבוש.‏ סעיף 147 לאמנה קובע כי ‏“עינויים ויחסבלתי אנושי”‏ מהווים ‏“עבירה חמורה”‏ כזו.‏5. מן הכלל אל הפרט:‏ אחריותם הפלילית שלמפקדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים להתעללותשל פקודיהם בעצורים פלסטיניםלהלן נתמקד בשאלה העקרונית בדבר אחריותם של מפ־קדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים למעשי פקודיהם המתע־ללים בעצורים פלסטינים.‏ מובן שאין זה תפקידו של הוועדלקבוע את קיומה של אחריות פלילית במקרים ספציפיים.‏לאור הדיון לעיל,‏ השאלה שהמשפט הבין־לאומי המחייבאת ישראל מעמיד היא אם המפקדים יודעים – או אם בנ־סיבות הקיימות עליהם לדעת – כי חייליהם מתעללים בפ־לסטינים עצורים,‏ או שקיימת סכנה כי יתעללו בהם,‏ ואינםנוקטים את כל הצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנועאת ההתעללויות או להעביר את הנושא לטיפול הרשויותהמתאימות לצורך חקירה ותביעה.‏יקשה מאוד על מפקד בצה”ל או בכוחות הביטחון האחריםלטעון בישראל של תחילת 2008 כי לא שמע על מקריםשבהם התעללו אנשי כוחות הביטחון בשטחים בפלסטיניםעצורים.‏ גם אם נניח הנחה קלושה שלפיה לא גונב לאוזניוולו שמץ מידע מתוך ידיעתו את הנעשה בשטח עצמו,‏ דו־חות של ארגוני זכויות אדם על מקרים כאלה פורסמו עודבשנות ה ־‎90‎‏,‏ 192 ומאז תחילת אינתיפאדת אל־אקצא פוררסמו דוחות ומקרים רבים בנושא,‏ הן בכלי התקשורת והןעל ידי הוועד וארגונים אחרים לזכויות אדם.‏ 193על בסיס ידיעה כללית של הסכנה,‏ על כל מפקד של כוחעוצר בשטח מוטלות החובות הבאות:‏- לאסור במפורש על החיילים לנקוט אלימות או הש־50