לשעבר וברואנדה( והן אלה המעורבים )למשל בסיירה־לאונה ובקמבודיה(. לשון ההוראות בחוקות אלה היא כיהמפקד יימצא אחראי פלילית אם “ידע או הייתה לו סיבהלדעת” על הפשעים שביצעו פקודיו. 186 הוראות אלה,בתורן, מקבילות להוראות דומות בחקיקה הצבאית במ־דינות רבות. 187בתי־המשפט הבין־לאומיים פרשו הוראות אלה לעומקוהסבירו היבטים שונים שלהן. כך, למשל, הסביר בית הדיןלעניין יוגוסלביה לשעבר שכאשר הפקודים ביצעו פשע,ומפקדם לא הורה על ביצועו אבל נמנע מלפעול למניעתו,להפסקתו או לענוש בגינו, אין לראות את המפקד כנו־שא “באותה אחריות כמו פקודו שביצע את הפשעים, אלאשמתוקף העובדה שהנתונים לפיקודו ביצעו פשעים, עלהמפקד לשאת באחריות לכך שנמנע מלפעול”. 188בעניין אחר הסביר בית דין זה )בערכאת הערעורים( אתהדרישה כי הייתה למפקד “סיבה לדעת” על פשעי פקודיוחלה כאשר “היה ברשותו ]של המפקד[ מידע אשר היהמביא לתשומת ליבו כי פיקודיו ביצעו פשעים”. 189חוקת רומא של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי, שאומצהב־1998 ונכנסה לתוקף ב־2001, מפרטת עקרונות אלהביתר הרחבה בהשוואה לחוקותיהם של בתי הדין הבין־לאומיים שקדמו לה ובהשוואה לרוח העקרונות שפירטהפרופ’ מרטינז. החוקה קובעת כי אחריות פלילית תחול עלמפקדים שהיו ב”שליטה ופיקוד אפקטיביים” על פקודיהםבעת שאלה ביצעו פשעים, כאשר –“המפקד או האחראי ידע או, בשל נסיבות ששררו באותוזמן, היה עליו לדעת כי הכוחות ]שתחת פיקודו[ ביצעואו עמדו לבצע... פשעים ]כמוגדר בחוקה[ ולא נקטו בכלהצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנוע את ביצועם אולהעביר את הנושא לטיפול הרשויות המתאימות לצורךחקירה ונקיטת הליכים”. 190הוראות דומות מפורטות בנוגע לאחראים שאינם אנשי כו־חות הביטחון. 191בית המשפט הפלילי הבין־לאומי טרם הוציא פסקי דין בנ־דון; הוא עושה עתה את צעדיו הראשונים לקראת העמדתםלדין של חשודים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושותבאוגנדה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ברפובלי־קה המרכז אפריקנית ובסודאן )דארפור(. לא כל השאלותהתאורטיות בדבר אחריות פיקודית במשפט הפלילי הבין־לאומי באו על פתרונן, וברור שכל מקרה ספציפי העומדבפני בתי המשפט הפליליים מעלה שאלות חדשות – עוב־דתיות, ולעתים עקרוניות. עם זאת, החוקות והפסיקה הבין־לאומיים יצרו תמונה אחידה וברורה דיה באשר לתוקף שלאחריות פלילית על מפקדים בגין מעשי פקודיהם.ישראל לא הצטרפה לחוקת בית המשפט הפלילי הבין־לאומי והוראותיה אינן מחייבות אותה, אלא ככל שהן מש־קפות הוראות של המשפט הבין־לאומי המנהגי. עם זאת,מועצת הביטחון של האו”ם יכולה להפנות עניינים לטיפולושל בית משפט זה גם אם המדינה הרלוונטית אינה שותפהלחוקה; כך נעשה כבר בעניין דארפור.לעומת החוקה של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי, ארבעאמנות ז’נבה חלות גם חלות על ישראל. על פי סעיף 146לאמנת ז’נבה הרביעית, ישראל – וכמוה כל שאר המדי־נות השותפות לאמנה )שהן כל מדינות העולם( – מחויבתלהעמיד לדין, או להסגיר למדינה או לבית דין בין־לאומילצורך העמדה לדין, כל אדם הנחשד ב”עבירה חמורה”על הוראות האמנה, הנוגעות בין השאר לאנשים שנעצ־רו בשטח כבוש. סעיף 147 לאמנה קובע כי “עינויים ויחסבלתי אנושי” מהווים “עבירה חמורה” כזו.5. מן הכלל אל הפרט: אחריותם הפלילית שלמפקדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים להתעללותשל פקודיהם בעצורים פלסטיניםלהלן נתמקד בשאלה העקרונית בדבר אחריותם של מפ־קדי צה”ל וכוחות עוצרים אחרים למעשי פקודיהם המתע־ללים בעצורים פלסטינים. מובן שאין זה תפקידו של הוועדלקבוע את קיומה של אחריות פלילית במקרים ספציפיים.לאור הדיון לעיל, השאלה שהמשפט הבין־לאומי המחייבאת ישראל מעמיד היא אם המפקדים יודעים – או אם בנ־סיבות הקיימות עליהם לדעת – כי חייליהם מתעללים בפ־לסטינים עצורים, או שקיימת סכנה כי יתעללו בהם, ואינםנוקטים את כל הצעדים הסבירים במסגרת סמכותם למנועאת ההתעללויות או להעביר את הנושא לטיפול הרשויותהמתאימות לצורך חקירה ותביעה.יקשה מאוד על מפקד בצה”ל או בכוחות הביטחון האחריםלטעון בישראל של תחילת 2008 כי לא שמע על מקריםשבהם התעללו אנשי כוחות הביטחון בשטחים בפלסטיניםעצורים. גם אם נניח הנחה קלושה שלפיה לא גונב לאוזניוולו שמץ מידע מתוך ידיעתו את הנעשה בשטח עצמו, דו־חות של ארגוני זכויות אדם על מקרים כאלה פורסמו עודבשנות ה ־90, 192 ומאז תחילת אינתיפאדת אל־אקצא פוררסמו דוחות ומקרים רבים בנושא, הן בכלי התקשורת והןעל ידי הוועד וארגונים אחרים לזכויות אדם. 193על בסיס ידיעה כללית של הסכנה, על כל מפקד של כוחעוצר בשטח מוטלות החובות הבאות:- לאסור במפורש על החיילים לנקוט אלימות או הש־50
פלה כלשהן כלפי פלסטינים שנעצרו ואינם מתנגדים 51או שחדלו להתנגד למעצרם, ולהבהיר כי יגיב בחומרהעל מעשים כאלה;- לפקח על התנהגות החיילים בשעת מעצרים ולאח־ריהם;- לגדוע באבו כל ניסיון או מעשה התעללות בעצירים;- לוודא שכל מי שהתעלל בעצירים יועמד לדין במשפטהוגן.על מפקדים בכירים יותר מוטלות החובות הבאות:- לדאוג לכך שהוראות המשפט הבין־לאומי יקוימו במ־לואן, הלכה למעשה;- להוציא לכוחות העוסקים במעצרים פקודות חד־מש־מעיות האוסרות נקיטת אלימות או השפלה כלשהןכלפי פלסטינים שנעצרו ואינם מתנגדים או שחדלולהתנגד למעצרם;- לוודא כי פקודות אלה יונחלו היטב הן למפקדים והןלחיילים מן השורה, ויהוו חלק מאימוני הכוחות ומתד־רוכיהם לקראת פעולות מעצר;- לדרוש דיווח תכוף מהמפקדים בשטח על ביצוע הפ־קודות;- לקיים מעקב שוטף על ביצוע הפקודות, כולל באמצעיפיקוח עצמאיים, ביקורי פתע וכיו”ב.מדוח זה עולה כי מפקדים בכל הדרגות, בצה”ל ובכו־חות העוצרים האחרים בשטחים, נכשלים במילוי חובו־תיהם אלה. מסקנתנו היא כי יש יסוד סביר להניח כי על פיהוראות המשפט הפלילי הבין־לאומי המחייב את ישראל,חלק מאותם מפקדים נושאים באחריות פלילית להתעללותבפלסטינים לאחר מעצרם.
Change language