אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן עולם המחלה, אימפריית המחלה. כך יש לתארה. פלנטה. המחלה בתור יבשת לא מוכרת. מקום ארעי. תמיד הבראנו. אלו אחרים שחלו וגססו. אני חוזרת שוב. היינו בריאים, אף-פעם לא יכולנו ולא רצינו להרשות לעצמנו את המותרות של מחלה. כעת המחלה היא גזר- דין. היא משהה של חיינו הקודמים, אולי של חיינו בכלל. המחלה היא כיליון, עוול. היא שוללת אותנו, את כוח הרצון שלנו, את כוח אהבתנו. אנו שייכים בו-זמנית לעולם הבריאים והחולים, כתבה סוזאן זונטאג. בדרכונינו הארציים הוטבעו חותמות של שתי אשרות. לאחדים ניתנה הפריבילגיה לחיות בפלנטת האנשים הבריאים. עבורם טבעי הדבר. כך היה גם עבורנו. ביקרנו לפעמים בארץ המחלה, אך לעתים נדירות, מתוך הכרח, בחיפזון. רק בכדי להיחלץ משם מהר ככל שניתן. כל ביקור, אף שהיה קצר ומלא ציפייה לעזיבה, נרַאה בעינינו כהשפלה. גופותינו סירבו לציית. עינו אותנו בשפעת, שיעול, פריחות בגפיים. רצינו לברוח, לברוח חזרה אלינו, אל מולדתם של הבריאים, היכן שהכל אפשרי. מעולם לא התעכבנו יותר מדי בארץ החולים, לא היינו חייבים. לא נשלחנו ולא גורשנו לשם. לא לקחנו בחשבון התפתחות שכזו – הגירה כפויה לעולם החולים. החיים התכסו ברקמת המחלה. תוך שמתקפתה הורסת הכל. פיצוץ. דינמיט. אין מקום לדרכים צדדיות. גורלנו הלא-ממומש נבקע מבפנים. וכל מה שהיה לנו - שיש לנו – נעשה סופי. לא יהיה יותר, לא כפי שהיה. הטיולים, הבגדים, המחוות, ההבטחות כבר לא יחזרו על עצמן באותה צורה שמלפני הדיאגנוזה. שירו של כהן man“ I”, am your העניבה של ארמאני, מושבי העור של פורשה, הספר של קוֹנְ ביצקי, הגלגליות על שפת האגם, הצבעונים הצהובים, ריחן המשכר של החבצלות שקידמו את פנינו, כל האחרים, הכל אחרת. לא הטעם הזה. טעם של אפר. בית החולים הפך לזירת החיים, לא לזירת ביקורים נמהרים, מתגנבים, של אנשים אחרים כפי שהיה עד אז. ממחלה יוצאים, כך לימד הניסיון. כאן זה אחרת. עד עכשיו אני לא יכולה )לא רוצה( לקבל את הדיאגנוזה, להכיר בשוני הזה. אנחנו שוללים את המחלה. אנחנו מאמינים שזה הפיך. כוח הרצון אמור לתת לנו את כוח החיים. גודלו הממוצע של מוחנו הוא 1400 סנטימטרים מעוקבים )ליטר וחצי חלב, ואולי של ויסקי ומרק כרוב?(. מוח של גבר שוקל בין 1250 ל1750 גרם. זה עושה מהאיבר המעודן ביותר קילו וחצי של תפוחי-אדמה או אותה כמות של צוואר-חזיר? קרוב לודאי שהמוח הכבד ביותר מבין אלו שנחקרו עד כה היה למחבר ״רּודין״ איבן טורגנייב – מעל לשני קילוגרמים. מרחבו של המוח המקופל בהידוק מאפשר את ״אריזתם״ בגולגולת של תאי-עצבים רבים מספור. השכבה החשובה ביותר שלהם, בעובי של שניים עד 3שלושה מילימטרים היא הקליפה – ה״קורטקס״, האזור הראשי האחראי על עיבוד מידע, במיוחד של התהליכים המתקשרים לייצוג מודע. לקליפה חלל גדול )כמו שדה ענק(, כדי שתוכל להתמקם בתוך הגולגולת היא חייבת להיות לחוצה, ומכאן הקמטים והקפלים. הדבר הכי חשוב אצלנו נראה כמו קלף נייר מקומט והנו אקראי כמו קווי המתאר שעל כף היד. לניתוח הלכנו בעיניים עצומות. לא רצינו לדעת יותר מדי. חלקו הקדמי של המוח, כלומר האונה הקדמית, תופס בערך 40 אחוז מסך גודלו, והוא אחראי על התכונות המאפיינות אותנו בתור אנשים. זהו מקום מושבה של האמביציה של ה. ושל כוחו הפנימי, קסמו ומיומנות השכנוע שלו. כאן גם מאוכסן הידע שלו – בדמות מושגים, בקשר עם השפה. כל זה אמור להיוותר במקומו ללא שינוי. קרוב לוודאי כמו כל שאר סוגי הזיכרון – האפיזודי, הסמנטי, הפרוצדורלי, הקטלוגי. הפאניקה נטלה ממני את זיכרוני. במשך שבועות פעלתי כמו מורדמת. כמו מריונטה מנייר הפועלת מכוח ההכרח לסעוד את החולה. ביצעתי פעולות קונקרטיות, משימות, תנועות, שיחות, הבאתי, הפשטתי, קניתי, כיבסתי, האכלתי. כשהגיעה העת שוחחתי עם הרב על סידורי הקבורה ועוד קודם לכן עם הדודים יאנֶק ומרטין על כספים ועל טקסי האבל. האם הוא מעוניין בשריפת-גופה? יהודים לא שורפים גופות. האם אינני יודעת זאת? לא, אינני יודעת. ידעתי שרצה שיהיו כמה תצלומים בארונו. ארון, אז לא יהיה אפר. אילו תצלומים ומי ייקח על עצמו לעשות העתק שלהם? בית הקברות הוא אותו בית הקברות בו נקברו הוריה של אסתר. אינני יודעת היכן הם קבורים. לשאול. בצפון העיר. עם יהודים אחרים. לרשום. לרשום, כדי לא לאבד. כך יָעַ ץ מילוֹש. מדוע לא לאבד? אולי צריך ורצוי לאבד. אולי השכחה תציל אותי? ה. לא רוצה לחזור 36
למצב הזה, לא רוצה לחוות מחדש את המחלה. הוא עושה הכל כדי לחזק את התקווה. הוא משוכנע שהגרוע מכל כבר מאחורינו, ששום דבר סופני כבר אינו מצפה לנו. הוא לועג לדיאגנוזות ולסטטיסטיקות. שנתיים? מדוע הם נותנים רק את התחזיות הכי רעות? אילו כוחות בלתי רגילים צריך כדי להאמין בהכנעת הבלתי-ניתן להכנעה? מניין שאב אותם ה.? עכשיו כבר לא ממני. ממני אפשר לספוג רק פחד. תרגום מפולנית: עילי הלפרן אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן 37 Wydawnictwo Literackie Cracow 2007 145 × 207 • 240 pages paperback ISBN: 978-83-08-04099-7 Translation rights: Wydawnictwo Literackie (except English rights) English rights: Agata Tuszyńska Contact: Wydawnictwo Literackie