יאצק דוקאי קרח חלפנו על פני כרכרה בודדת שחיכתה לנוסעים שהגיעו ברכבת אקספרס שאחרה. העגלון לגם מבקבוקון שהוסתר בשרוול מעילו. הז׳נדרם השומר בחזית תחנת הרכבת הביט באיכר בקנאה. – כאן זה בא והולך, חודש חם, חודש קר – והרי זה קרוב יותר לארץ הקרח מאשר וארשה שלכם. מה מושך כל כך במקומות מסוימים ומה ודוחה במקומות אחרים? – הא לך! מדרך המלך שעברה במקביל למסילת הברזל הסתעפו שתי דרכים, זו משמאל הובילה ישר אל האורות המעטים בחלונות הקומה השניה והשלישית בבניינים במרכז יקטרינבורג. כל הבתים שנראו ברחוב הסמוך לתחנת הרכבת נבנו מעץ בתבנית של מלבן ארוך. הם הזכירו יותר בתי כפר מטים ליפול מאשר חצרות אצולה, שלא להזכיר את בתי המידות בווארשה; נמוכים, נוטים אל האדמה, נראים כחפורים למחצה בסוללות עפר רעועות. החלונות הגדולים היו מוגפים, השלג נדבק לסדקים ולשברים, נח על הגגות השפופים ויצר צורות חלקות דמויות מדרגות, רוח חלשה נשאה אותו אל קרנות הרחובות והמעברים בין הבתים. את הדרך עשו בדממה. – האדון בנדיקט? על מה אדוני מסתכל כל כך? אדוני קבע פגישה עם מישהו? – פֶ סאר חייך באירוניה רבת משמעות – אני כופה את עצמי, אדוני יגיד שאני כופה את עצמי. מחשבת פתע: זה הוא! הוא, הוא, הטורקי המקולל הרי! יצא, חיכה, נבדק בלי לשאול שאלה, ותחת הפרווה הזאת יכול להיות שיש לו שתי סכינים, תריסר אקדחים, ואיך הוא מחייך, הוא, הוא! – אתה נראה לי רזה משהו, אדוני. – פסאר עצר – לא קר כל כך. – הביט בתשומת לב – אדוני חיוור מאוד. ידו רועדת. היד שהחזיקה בסיגר הושפלה מיד. להביט בערגה – שם: קבוצת גברים בעלי פנים גסות, בטח עובדים מאיזה מפעל, הולכים בשוליים ומחליפים ביניהם הערות קולניות, סצנה גסה מסוגה – להביט בהם, לא להביט בטורקי, לא להניח לאיש להבין את תחושותיך. והוא בשלו: – כאן, מעל רחוב איסֶ טְ סְ קה, יש מסעדה הגונה לגמרי, ואם אדוני ירשה להזמינו לארוחת בוקר מוקדמת מאוד, תהיה לנו הזדמנות לדבר בארבע עיניים וארבע אזניים, מה שבאמת בלתי אפשרי אף פעם ברכבת. – אך על מה? – נשאל בתקיפות. הטורקי החמיץ פנים, גידיו הזדקרו מתחת לעורו כפי שקורה בעת מאמץ רב, הוא הזיז את הסיגר בפיו ושפשף את עורפו. – הם יכולים לבלבל את המוח על רוחות ועל שגעונות אחרים, אל אני נמצא בעסק כבר שנים, ראיתי את הזוהר השחור ואת הברק של קתדרלת ישוע הגואל... אוף, ולאן זה אדוני ממהר כל כך ש... צעקה קרעה את הכפור היקטרינבורגי – צווחתו הקטועה של הגוסס – צעקה וצווחה; אדם מת בשעת סערת שלגים לילית. הביטו בין הבתים ושם תנועה באפלה – דמות אנושית – נמוך – צורה שחורה מתרוממת ונופלת. מעד. בתוך הבהירות המושלגת האירו לרגע פניו של נער שחור עיניים – אלוהים ישמור עלינו! – הפה היה פעור לרווחה, כתם לכלוך על בלט השכם והפנים היו חיוורות מאוד. היתה זו זרועו שהתרוממה ונפלה. בכף היד היתה אבן שבה ריסק את גולגלתו של אדם השרוע על הארץ. שריקה פלחה את הדממה, עץ נסדק. הכל הסתחרר. אונאל טייב פסאר, מתוח כמו קשת, עם שיניים נעוצות בסיגר ובפרווה פעורה לרווחה, הניף בשתי ידיו אלה כבדה מעל ראשו. אם יפגע במטרה ירסק את עצמותיו. הכפור נסדק שוב, מיריית רובה: הראשון מבין הפועלים התמוטט באמצע הרחוב ופניו נתחבו תוך הקרח. השני נמנע ממכת האלה של הטורקי. היו להם סכינים. נשמעה ירייה נוספת. הכל הסתחרר כמו בובה מסתובבת על מקל, תמיד סיבוב אחד לאחור. הסכינאים הסתתרו באפלת הסמטה תוך מעידות; האחרון שבהם הפנה את ראשו באימה ובכעס – על עצמו, לעבר שער הבית בצדו האחר של הרחוב. כפות הרגליים ניתקו מן הקרקע ורצו אל השער ההוא. אדם במעיל צהוב החל במנוסה על נפשו. הרחוב היה רחב, ריק מאדם, שלג נפל בשקט על שלג, רצו דרך עיר זרה שהסתתרה באפלה, דלתות נעולות, חלונות מוגפים, אף לא נפש חיה, פנס בודד בקרן רחוב, שאף היא ריקה מאדם, רק איוושת הרוח, חריקת הקרח תחת הנעליים ונשימה מחרחרת. רודפים אחרי האיש במעיל צהוב. הרחוב היה ישר בשעה שירה, אך מתפרש על גבי גבעות שנפרשו כמו בגלים נעים ללא הרף למעלה-למטה. הוא הופיע ונעלם מאחורי פסגת הזינוק. הוא חשש שאז יפנה לאנשהו הצידה ויסתתר בצל – אך לא, הוא המשיך במנוסתו ואפילו לא הביט לעיתים קרובות לאחור, הייתה לו מטרה מוגדרת, הוא לא ברח עם עיניים עצומות. הוא הבין הכל, כשהטמפרטורה ירדה כל כך שהנשימה המחרחרת הפכה לשיעול חונק והכפור התברג אל הגרון כמו נטיף קרח– אך האיש במעיל הצהוב רץ הלאה היישר אל זרועותיו של הקרח הגדול. לאורך השדרה שמעל הנהר בערו כמה פנסים, מעומקו של הרחוב החוצה שטה לה גם זריחה צהובה; זוהר הקרח התפרץ מבעד השלג הקפוא ודמדומי השחר הקיצי-חורפי. תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס 92
יאצק דוקאי קרח 93 Wydawnictwo Literackie Kraków 2007 145 × 205 • 1054 pages hardcover ISBN: 978-83-08-03985-4 Translation rights: Jacek Dukaj Contact: Wydawnictwo Literackie
Change language