יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש סוף והתחלה לא יכולתי להירדם. שכבתי לא מכוסה, מזיע. בהיתי בתקרה, שנראתה בקושי בתוך האפלה. הזרוע צרבה מעט, הפצעים על הפנים צרבו מכאב. שמעתי כיצד ההורים מדברים עם “זה מהשלוש עשרה”, תחילה בשלווה ואחר כך בקול רם יותר ויותר. השכן יצא מביתנו מאוחר בלילה. דלתות החדר שלי נפתחו מעט ואבא הביט פנימה. רגע מאוחר יותר נסוג בשקט. כשנרדמתי לבסוף, היה לי חלום מוזר, שאני וורונק יושבים אצלי בחדר, הוא על כורסא העומדת בין שולחן הכתיבה לבין החלון, ואני על כיסא שליד שולחן הכתיבה, ומדברים כרגיל על כלום. אני מפיל כוס תה שלא בכוונה. המים הרותחים נשפכים על ורונק והוא לא שם לב לכך. הכלי מתהפך על פני השולחן, נופל על הכורסא ועף לכיוון החבר שלי. התעוררתי. כבר היה אור יום. לא יכולתי לסבול שינויים, פחדתי מחידושים. לכן אהבתי את בניין הבלוקים שלנו, מקום שהכרתי מהילדות, שהיו לו גבולות מוגדרים; הזכרונות המוקדמים ביותר היו קשורים בו. זה אולי משום כך פחדתי מן החלום הזה שחלמתי בלילה האחרון של החופשה, בלילה בין רביעי לחמישי בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים. ורונק היה איתי זה זמן רב, לא רציתי לאבד אותו, ויחד עם זאת לא רציתי עוד למשוך את המלחמה עם “זה מהשלוש עשרה”. קיבלתי החלטה, עלי רק לדבר עם ורונק על כך. שמעתי כיצד ידידי שורק מתחת לבניין. הבטתי דרך החלון. ורונק התחבא מאחורי השיחים. נופף בידו, הצביע לעבר המרתף. הבנתי. הוא רץ לשם בעודו מתכופף כאילו תחת יריות. יצאתי מהחדר. ההורים לא היו. הבטתי בשעון. השעה 12 חלפה מזמן. כמה ישנתי! רצתי מהר אל חדר האמבטיה, השתנתי, רחצתי את הפנים. הסתרתי בכף ידי את ההשתקפות שלי. לא רציתי להביט בעצמי. רצתי אל המרתף. קור ואויר דחוס העלימו את שאריות השינה. ראשי קצת כאב. זה בטח מפני שישנתי הרבה זמן. ורונק חיכה לי. עמד בפינה, היכן שאורה של הנורה לא פיזר את האפלה. – שלום – אמרתי ומיד ניגשתי לעניין. – אני כבר לא רוצה להתגרות ב”זה מהשלוש עשרה”, נשאיר אותו בשקט. זה היה טוב בזמן החופשה, אך הלימודים מתחילים. – מאוחר מדי – הוא קטע את דברי. לא ידעתי אם הוא מחייך, אך היה לי הרושם שזה בדיוק כך. – איך זה מאוחר מדי? – מאוחר מדי להשאיר אותו בשקט. – הוא ניגש אלי. הבגדים נדבקו לגופו כאילו גשם של דם נשפך עליהם לפתע. שיערו הג׳ינג׳י התלכד לפקעות שנקשרו לקצוות אשר לא השחירו. – מה עשית?! – צעקתי. חשבתי שראשי התפוצץ מרוב כאב. – עשיתי את מה שתכננו. – חיוך עיוות את פניו מכוסי הדם. – לא נכון! – בדירה שלו. הוא תפס אותי בזרועי והוביל במדרגות למעלה. הבחנתי שיש לו כפפות עבודה על כפות ידיו, שהיו לחות וספוגות בדם. התנגדתי, אך הוא היה חזק מאוד, כמו גבר בוגר. הוא הוביל אותי אל מתחת לדלת מספר 13, דחף אותה ומשך אותי אל המטבח. ״זה מהשלוש עשרה״ שכב על הרצפה. ורונק כרע על ברכיו לפני יד גדועה, הרים אותה, הביט בה והשליך הצידה. נטל גרזן עם עיטור חלוד על הלהב. חבטתי בגרזן כפי שלימד חוטב העצים, אתה זוכר? – הוא נעמד מעל הגופה והרים את הגרזן. – כדי שלא לחתוך לעצמי את מה שלא צריך. ולא גבוה מדי. אתה זוכר? – הוא אמר בעודו מוריד את הכפפות. ניער אותן והשליך על הגופה. הבטתי כמו מהופנט בגופתו של השוטר. הוא שכב על הגב. עיפרון נעוץ בעינו, ידו הימנית גדועה, בטנו משוספת, איברים פנימיים שפוכים על הרצפה. שלולית דם קפואה. – הסוף לבועות החשיש – אמר ורונק. הבטתי ולא רציתי לדעת. ניסיתי לעצום את עיני, אך עפעפי לא נשמעו לי. רציתי להסתיר אותן בידי, אך הידיים לא ביצעו את פקודתי. התחלתי לצעוק. – אתה תביא לכאן את כל הבית! –ורונק זינק אלי וחסם את פי בידו. – תכף כולם יהיו פה, זין שכמוך! – הוא דחף אותי לעבר הקיר והלאה, לעבר היציאה. פתח את הדלת ודחף אותי החוצה אל המסדרון. בחדר המדרגות החלה תנועה רבתי. פיאסטקובה הייתה הראשונה שרצה בכיוון שלנו, כרגיל צועדת בראש דואר המידע המקומי. מאחוריה הבחנתי בשכנים אחרים, וביניהם השומר פולפה, שהיה צריך היה להיות בעבודה. הם צעקו משהו, נוצרה מהומה והוכפלה על ידי הד בחדר המדרגות. דלתות נוספות נפתחו. – מהר יותר! – צעק ורונק. – תמיד אתה מקלקל הכל. סטאנקובה נעמדה כמו נציב מלח כשראתה את ורונק מכוסה הדם. פולפה עקף אותה ורץ אל תוך הדירה של ״זה מהשלוש עשרה״. ידידי הכה שוב בגבי ונכנסתי אל דירת משפחתו של ורונק. נשענתי על הקיר ונשמטתי אט אט על הרצפה. הרגשתי כאילו מישהו שם קסדה על ראשי, כזאת שמגנה מפני חייזרים. הצלילים הגיעו לאזני מרחוק והתמונות פילסו את דרכן מבעד לערפל סמיך. ראיתי כיצד ורונק מזיז את המתרס וחוסם את הדלת; שמעתי 80
את הרעש ששרר בחדר המדרגות כשהשכנים גילו מה קרה ל״זה מהשלוש עשרה״, אך היה לי הרושם שזה נגע למישהו אחר. נסגרתי בתוכי יותר ויותר, המציאות גרמה לי להירדם. זה רק חלום, חלום ביעותים, אני נעלם. ורונק כבר עמד עם האקדח של אביו, כשהשכנים הראשונים הגיעו וניסו להיכנס בכוח. – פתחו! – זה פולפה. קולו חדר דרך המהומה ששררה בפרוזדור. הצעקות, ההתרעמות ואפילו הבכי. – שקט! – פקד השומר. הוא פנה אלינו: - בנים, פתחו את הדלת, שום דבר לא יקרה לכם. תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש 81 W.A.B. Warsaw 2008 123 × 195 • 256 pages hardcover ISBN 978-83-7414-470-4 Translation rights: W.A.B.
Change language