אינגה איבאשיוב במבינו אני מהמר שמאריה נושאת את זה בתוכה. את תמונת הדרך, אך לא רק אותה. משהו שקרה במהלך הדברים. משהו שהושאר הרחק מאחור. כמו כל האחרים, יש משהו בתוכה. החוטים מצטלבים. הגֶנים משתלבים, ומן הצירופים יכולים לצאת כל מיני דברים ואני רוצה לדעת מיהם, אולי זוהי בדיוק ההיסטוריה שלי, אך באותה מידה גם לא שלי ולא של מישהו אחר. לנבור בתוך תמונות, גלויות, שאריות. אין במה לאחוז: שום אלבום, שום יומן. שום רעיון מנחה מלבד הצורך. הסיפורים לרוב לא אסופים. כל דבר שמישהו יאמר על עצמו. בנושא האישיות שלו. והחיים, כך פשוט, שלהם או של מי שלא יהיה. אלו שעברו מן העולם ואלו שהווים. אין לנו דבר נוסף בנושא הזה. תנועה באמצע, כניסה מאחור, אותו דבר, אך ללא רמזים לאותו דבר. אם כל האשליות האבודות האלה, מאריה. אני מתחילה במאריה, משום ששמה מושך אותי. שמן של כל הנשים הוא אוה-מאריה. זאת במיוחד. כאילו בגלל השם היא הועמדה מלכתחילה ומיד, יותר מאווה, וכמובן, פחות נבחרת, זו שההמון בחר בה, והרי איש לא הבטיח לה את זה. איש לא הבטיח כשקרא לילדה בשם, אך היא הרי רוצה זאת, את היעוד. היעוד מפתה ומכשף את הגורל, כשהוא נותן מבלי משים שם לילדה. זאת אומרת, נבחרת לבטח, אך הבה נזכור: מאריה במצב כזה הוא שם נפוץ. כך קוראים לבטח לכל גיבורה שלישית שנהרתה בנסיבות הללו, המעניינות אותי. אלה שאני רואה בהן חלק מתמונת הדרך. כך קראו לסבתות שלנו. אין לי במה להתפאר משום שנראה מה יהיה על השמות ועליהן הלאה. הביאו אותן רק ב-1957. הביאו. רכבת הביאה אותן, אך קודם לכן מישהו הרשה להן, הוציא להן מסמכים, חתם על ההחלטות בעניינן. ההיסוסים שלהן ושל ההם, החלטה שהנה עומדת להתקבל, אך אחר כך יד משוכה לאחור, גלגל שמסתובב לאחור. עמידה מתחת לאותה גדר עצמה. עד הרגע האחרון הזה. זה לא היה מצחיק בכלל, גם לא היו גיבורים בקרונות האלה, שהיום אנחנו קוראים להם ״קרונות בקר״. אך כולם נסעו בהם, כי למה יש לצפות, זה היה מיד אחרי המלחמה. לכל הצי היה יעוד אחר. כל הקרונות האישיים נועדו למשהו אחר, להסעת אנשים חשובים שקיבלו החלטות חשובות בקרונות ממחלקה רביעית. קרונות מכל מחלקה שהיא. בסופו של דבר, לאן יכלו אנשים לדחוס את עצמם עם כל זה? ומי הסיע מכר, ואיזה? מה היה פירושה של המילה ״בקר״ בזמן שהקרונות האלו נטשו מפעלים גרמניים, מפעלים גרמניים רגילים? מפעלים רוסיים, סובייטיים, מרווח שונה בין הגלגלים, על כן גם של הציר, מה שיכול היה, מה ששימש להרבה מסקנות סימליות וסנטימנטליות. לכן ההדגשה, החזרה על כך שבקרונות בקר... העירה, הלאה, לעיר הגדולה, כל אחד מהם, כל אחד ואחת נסעו ברכבת כלשהי בזמן כלשהו. אם להשוות ביניהם, המילה ״בקר״ – תהיה לה משמעות אחרת. הם גם קיבלו החלטה משלהם, החלטה שאי אפשר לפרשה כהחלטה עצמאית לגמרי. קשה לדבר בכלל על החלטה. כן, שהכל יתחיל מזה – קשה לדבר בכלל על החלטה. היא מתחילה אחר כך, אפשר להתאים אותה לאירועים. שורפים לך בית, שוב יבואו לקחת את החיטה, ואפילו אין תפוחי-אדמה, וכבר מזמן אין עבודה )ואולי עבודה מעולם לא הייתה בנמצא; עבודה - כהפגנה של מה שיש - הייתה פעם(, גינה חפורה עד מלפפון אחרון. בבית הספר הילדים לומדים לשכוח את השפה )לפחות כך מדברים על זה, משום שלמעשה אין לדעת בוודאות אם הם לומדים את השפה שתשרת אותם בעתיד; זה נושא רגיש(, השכנה ממול הייתה חייבת לומר משהו למאהב שלה, איש נקוו״ד, להכעיס בשל עניינים כלשהם שקרו מזמן, אולי בשל רכילויות, השכן משמאל מדבר בקול רם יותר ויותר; זה מוזר. אולי מתוך רוגז על הנעורים, חוזרים מהריקודים, והיא לא עם זה שחפצה בו. על כך ה... אכן, עם זה שאיתו היא... עניינים רגילים, כפריים ופרבריים, כל אחד מכיר אותם, כל אחד חווה, בלי לדעת רגע אחרי זה מה הם אומרים, ויש להם משקל רק במרחק מתאים. זה מוזר שלא הגלו אותם למזרח. מוזר שלא יצאו מפה. מוזר שהם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים. הם יושבים כאן בצורה כזאת, זה מוזר... כש... לא ממש ברור מה טוב יותר. באיזו שפה להשתמש? באיזו אמתלה יכלו להוציא אותם? האם הגדר שלהם הייתה מוצאת חן בעיני מישהו? המניעים קשורים תמיד לסיבות כלשהן. לכן הם מחכים שנים להחלטה וחייבים להחליט בעצמם מי הם, איזה סבא להסתיר ואיזה להבליט. איזה סבא יוכל לתת אליבי ולהתברר כמכרה זהב, אף ששורשיהם וענפיהם של הורי הסבים נפרשים לאורכו של עבר כמעט מיתי. הבה ניזכר בהורי הסבתות המיתיות: הרי תמיד היו מוכנים להלוות קמח או לשון, ובדיעבד מסתבר שכבר מימים ימימה הסבים האלה היו המחליטים והקובעים אפילו כששתקו, משום שבשתיקה הייתה חייבת להיות מחשבה ובעצם היה אוטיזם רגיל, טיפשות רגילה, הרגילה ביותר. בכל שני דורות, נתקלת בכשרון לספר סיפור, שנתגלה אצל כמה מן הענפים הרחוקים במשפחה, וכישרון הסיפור היה כמו גֶן רע, הכשיל את סיכויי ההישרדות, כי מי שמספר ומדבר, גוזר דין על עצמו. אין ספק שבזכרונם של הבנים והנכדים היו חשובים הסבים האוטיסטים, אלה שמדברים במהירות. גם אצל הבנות האבא הוא הו-הו! הוא היה חתיכת טיפוס! אנחנו לא 48
49 Świat Książki Warsaw 2008 130 × 214 • 350 pages hardcover ISBN: 978-83-247-1261-8 Translation rights: Świat Książki יודעים במה עסק אבא, אלא מפי הדורות הקודמים. מי היה אבא ומי הייתה אמא. והנה הם מגיחים לפתע מן אל העולם כסיפור מן העבר שבמשפחת איכרים או בפרוורים לא יחסו לו חשיבות. אנחנו לומדים את השפה מהאימהות, אך מה יוכלו לספר לנו? על בתי הכפר שבפתחם דלת נמוכה ומזכרת - הדפס שמן של אם האלוהים? מה יכלו לומר? אני מעדיפה שלא לשמוע את הסיפורים האלה. תמונה מצהיבה של סבתא רבתא וסבא רבא בתנוחה מאובנת, עוני על רקע שחור-לבן דהוי ומצהיב. מבעד לשחור-לבן המצהיב והמשטח השחוק, המכוסה בירק שופע, רואים אפילו טוב יותר את שחיקת קורות החיים. את עוני הסביבה והאנשים. יופיים הוא, כנראה, נחלת העבר, אף שגם זה מוטל בספק. זה טבעו של העוני: הוא אינו מיטיב במאומה עם הצדודית ותווי הפנים. היופי יכול להתגלות בילדים, לכן אומרים לעיתים קרובות כל כך: ״זה ממש אבא״, ״זאת אמא, כשהייתה צעירה״. בעניין העקרוני, לעומת זאת, אין מה להסתיר ואין מה לדבר על מסורת. חוץ ממסורת של צלחת המרק. תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס אינגה איבאשיוב במבינו