okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
סוף והתחלה<br />
לא יכולתי להירדם.<br />
שכבתי לא מכוסה,<br />
מזיע. בהיתי בתקרה,<br />
שנראתה בקושי בתוך האפלה. הזרוע צרבה מעט, הפצעים על<br />
הפנים צרבו מכאב. שמעתי כיצד ההורים מדברים עם “זה<br />
מהשלוש עשרה”, תחילה בשלווה ואחר כך בקול רם יותר ויותר.<br />
השכן יצא מביתנו מאוחר בלילה. דלתות החדר שלי נפתחו מעט<br />
ואבא הביט פנימה. רגע מאוחר יותר נסוג בשקט. כשנרדמתי<br />
לבסוף, היה לי חלום מוזר, שאני וורונק יושבים אצלי בחדר,<br />
הוא על כורסא העומדת בין שולחן הכתיבה לבין החלון, ואני על<br />
כיסא שליד שולחן הכתיבה, ומדברים כרגיל על כלום. אני מפיל<br />
כוס תה שלא בכוונה. המים הרותחים נשפכים על ורונק והוא לא<br />
שם לב לכך. הכלי מתהפך על פני השולחן, נופל על הכורסא ועף<br />
לכיוון החבר שלי. התעוררתי. כבר היה אור יום. לא יכולתי לסבול<br />
שינויים, פחדתי מחידושים. לכן אהבתי את בניין הבלוקים שלנו,<br />
מקום שהכרתי מהילדות, שהיו לו גבולות מוגדרים; הזכרונות<br />
המוקדמים ביותר היו קשורים בו. זה אולי משום כך פחדתי מן<br />
החלום הזה שחלמתי בלילה האחרון של החופשה, בלילה בין רביעי<br />
לחמישי בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים. ורונק היה איתי<br />
זה זמן רב, לא רציתי לאבד אותו, ויחד עם זאת לא רציתי עוד<br />
למשוך את המלחמה עם “זה מהשלוש עשרה”. קיבלתי החלטה,<br />
עלי רק לדבר עם ורונק על כך.<br />
שמעתי כיצד ידידי שורק מתחת לבניין. הבטתי דרך החלון.<br />
ורונק התחבא מאחורי השיחים. נופף בידו, הצביע לעבר המרתף.<br />
הבנתי. הוא רץ לשם בעודו מתכופף כאילו תחת יריות. יצאתי<br />
מהחדר. ההורים לא היו. הבטתי בשעון. השעה 12 חלפה מזמן.<br />
כמה ישנתי! רצתי מהר אל חדר האמבטיה, השתנתי, רחצתי את<br />
הפנים. הסתרתי בכף ידי את ההשתקפות שלי. לא רציתי להביט<br />
בעצמי.<br />
רצתי אל המרתף. קור ואויר דחוס העלימו את שאריות השינה.<br />
ראשי קצת כאב. זה בטח מפני שישנתי הרבה זמן.<br />
ורונק חיכה לי. עמד בפינה, היכן שאורה של הנורה לא פיזר את<br />
האפלה.<br />
– שלום – אמרתי ומיד ניגשתי לעניין. – אני כבר לא רוצה<br />
להתגרות ב”זה מהשלוש עשרה”, נשאיר אותו בשקט. זה היה טוב<br />
בזמן החופשה, אך הלימודים מתחילים.<br />
– מאוחר מדי – הוא קטע את דברי. לא ידעתי אם הוא מחייך, אך<br />
היה לי הרושם שזה בדיוק כך.<br />
– איך זה מאוחר מדי?<br />
– מאוחר מדי להשאיר אותו בשקט. – הוא ניגש אלי. הבגדים<br />
נדבקו לגופו כאילו גשם של דם נשפך עליהם לפתע. שיערו הג׳ינג׳י<br />
התלכד לפקעות שנקשרו לקצוות אשר לא השחירו.<br />
– מה עשית?! – צעקתי. חשבתי שראשי התפוצץ מרוב כאב.<br />
– עשיתי את מה שתכננו. – חיוך עיוות את פניו מכוסי הדם.<br />
– לא נכון!<br />
– בדירה שלו.<br />
הוא תפס אותי בזרועי והוביל במדרגות למעלה. הבחנתי שיש לו<br />
כפפות עבודה על כפות ידיו, שהיו לחות וספוגות בדם. התנגדתי, אך<br />
הוא היה חזק מאוד, כמו גבר בוגר. הוא הוביל אותי אל מתחת לדלת<br />
מספר 13, דחף אותה ומשך אותי אל המטבח. ״זה מהשלוש עשרה״<br />
שכב על הרצפה. ורונק כרע על ברכיו לפני יד גדועה, הרים אותה,<br />
הביט בה והשליך הצידה. נטל גרזן עם עיטור חלוד על הלהב.<br />
חבטתי בגרזן כפי שלימד חוטב העצים, אתה זוכר? – הוא נעמד<br />
מעל הגופה והרים את הגרזן. – כדי שלא לחתוך לעצמי את מה<br />
שלא צריך. ולא גבוה מדי. אתה זוכר? – הוא אמר בעודו מוריד את<br />
הכפפות. ניער אותן והשליך על הגופה. הבטתי כמו מהופנט בגופתו<br />
של השוטר. הוא שכב על הגב. עיפרון נעוץ בעינו, ידו הימנית גדועה,<br />
בטנו משוספת, איברים פנימיים שפוכים על הרצפה. שלולית דם<br />
קפואה.<br />
– הסוף לבועות החשיש – אמר ורונק.<br />
הבטתי ולא רציתי לדעת. ניסיתי לעצום את עיני, אך עפעפי לא<br />
נשמעו לי. רציתי להסתיר אותן בידי, אך הידיים לא ביצעו את<br />
פקודתי. התחלתי לצעוק.<br />
– אתה תביא לכאן את כל הבית! –ורונק זינק אלי וחסם את<br />
פי בידו. – תכף כולם יהיו פה, זין שכמוך! – הוא דחף אותי לעבר<br />
הקיר והלאה, לעבר היציאה. פתח את הדלת ודחף אותי החוצה<br />
אל המסדרון. בחדר המדרגות החלה תנועה רבתי. פיאסטקובה<br />
הייתה הראשונה שרצה בכיוון שלנו, כרגיל צועדת בראש דואר<br />
המידע המקומי. מאחוריה הבחנתי בשכנים אחרים, וביניהם<br />
השומר פולפה, שהיה צריך היה להיות בעבודה. הם צעקו משהו,<br />
נוצרה מהומה והוכפלה על ידי הד בחדר המדרגות. דלתות נוספות<br />
נפתחו.<br />
– מהר יותר! – צעק ורונק. – תמיד אתה מקלקל הכל.<br />
סטאנקובה נעמדה כמו נציב מלח כשראתה את ורונק מכוסה<br />
הדם. פולפה עקף אותה ורץ אל תוך הדירה של ״זה מהשלוש עשרה״.<br />
ידידי הכה שוב בגבי ונכנסתי אל דירת משפחתו של ורונק. נשענתי<br />
על הקיר ונשמטתי אט אט על הרצפה. הרגשתי כאילו מישהו שם<br />
קסדה על ראשי, כזאת שמגנה מפני חייזרים. הצלילים הגיעו לאזני<br />
מרחוק והתמונות פילסו את דרכן מבעד לערפל סמיך.<br />
ראיתי כיצד ורונק מזיז את המתרס וחוסם את הדלת; שמעתי<br />
80
Change language