ע - מכללת ליפשיץ - Macam
ע - מכללת ליפשיץ - Macam
ע - מכללת ליפשיץ - Macam
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
תורה "לשמה": <strong>ע</strong>יון חוזר<br />
50<br />
לא נופת<strong>ע</strong> למצוא אישוש נוסף ליסוד הזה בהמשך הקדמתו, ונביא כאן<br />
רק <strong>ע</strong>וד דוגמה אחת. המחבר מתמודד <strong>ע</strong>ם לשון הזהר המ<strong>ע</strong>לה <strong>ע</strong>ל נס את<br />
"אינון דמשתדלי באורייתא יממא וליליא". מי ש<strong>ע</strong>וסק רק בתורה, כלום<br />
מקיים הוא את האידאל של "הלומד <strong>ע</strong>ל מנת ל<strong>ע</strong>שות"? התשובה <strong>ע</strong>ל כך<br />
היא: "ולא ישלול ב<strong>ע</strong>בור <strong>ע</strong>סק התורה <strong>ע</strong>סק המ<strong>ע</strong>שה, שאפשר לקיים זה וזה,<br />
ש<strong>ע</strong>יסוק בתורה מ<strong>ע</strong>וטר בציצית ותפילין שהקדמונים היו זהירין בזה<br />
הרבה... הרי בזה מקיימים תורה ומ<strong>ע</strong>שים כאחד." הקורא <strong>ע</strong>שוי לתמוה: וכי<br />
לזה ייקרא לימוד <strong>ע</strong>ל מנת ל<strong>ע</strong>שות, כפי הגדרתו של רנ"ל: "התכלית של<br />
לימוד ההלכות הנוג<strong>ע</strong>ות למצוה מסוימת היא <strong>ע</strong>שיית אותה מצוה"? האם<br />
אותם לומדים כל ה<strong>ע</strong>ת <strong>ע</strong>סוקים רק בלימוד כיצד להניח תפילין וציצית כל<br />
היום? ברור שה<strong>ע</strong>רך של הקיום המ<strong>ע</strong>שי במשנת ר"א די וידש שזור בכך<br />
שהוא מבטא מחויבות נפשית להגשמת התורה בפו<strong>ע</strong>ל. התפיסה מתקיימת<br />
<strong>ע</strong>ל ידי כל מ<strong>ע</strong>שה מצווה, גם מ<strong>ע</strong>שים שאינם מהווים את הנושא של התורה<br />
הנלמדת.<br />
<strong>ע</strong>ם כל זה ברצוני לסייג את דבריי. אינני טו<strong>ע</strong>ן שיחסו של ה"ראשית<br />
חכמה" ב<strong>ע</strong>נייננו הוא חדגוני. אדרבה, ניתן למצוא בהקדמתו גם את ההבנה<br />
האמורה של רנ"ל ש<strong>ע</strong>ל פיה לימוד תורה נו<strong>ע</strong>ד לספק ליהודי הדרכה מ<strong>ע</strong>שית<br />
בהתנהגותו היומיומית ולמנו<strong>ע</strong> ט<strong>ע</strong>ויות בהלכה. לדוגמה, הוא מביא את<br />
דברי ספר חסידים שהאדם הפו<strong>ע</strong>ל בניגוד להלכות שאותן הוא למד, יי<strong>ע</strong>נש<br />
גם <strong>ע</strong>ל הלימוד. אך נראה שיש לראות אמירות אלו כפרטים במסגרת <strong>ע</strong>יקר<br />
דיונו של ה"ראשית חכמה", המושרש בראיית "תשובה ומ<strong>ע</strong>שים טובים"<br />
בתור משאת נפש ומושא להזדהות <strong>ע</strong>רכית <strong>ע</strong>מוקה של הלומד.<br />
˙Èχ¢ÏËȇ ˙ÂÏÈÚÙ· ˘‚¯‰ „ȘÙ˙ ÏÚ<br />
לפני שנמשיך לדון במושג "תורה לשמה", הייתי רוצה לחזור מ<strong>ע</strong>ט<br />
ולה<strong>ע</strong>לות שאלה הנוג<strong>ע</strong>ת בשורש המהלך המתפתח כאן, וזאת לא רק למ<strong>ע</strong>ן<br />
הבהירות הפנומנולוגית אלא גם כדי לאשרר את תקפותה של התפיסה<br />
הנדונה מן ההיבט החינוכי.<br />
לפי התזה שהצגנו, אדם ה<strong>ע</strong>וסק בתורה במובן השכלי מגי<strong>ע</strong> ללימודו<br />
מתוך <strong>ע</strong>מדה נפשית-רגשית. ולא רק זאת, אלא שהאידאל של "לשמה"<br />
תוב<strong>ע</strong> מן הלומד שיפתח וירחיב את הבסיס הנפשי הזה. אך השאלה<br />
תישאל: האם איננו מסכנים את ההישג האינטלקטואלי כאשר אנו מ<strong>ע</strong>רבים
Change language