ע - מכללת ליפשיץ - Macam
ע - מכללת ליפשיץ - Macam
ע - מכללת ליפשיץ - Macam
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
תורה "לשמה": <strong>ע</strong>יון חוזר<br />
58<br />
להגדיר באופן מובהק את הלימוד <strong>ע</strong>צמו ולהטבי<strong>ע</strong> חותם בחווייתו לא –<br />
"להיפרד" ממנו!<br />
ל<strong>ע</strong>ניות ד<strong>ע</strong>תי, התובנה ש<strong>ע</strong>ליה <strong>ע</strong>מדנו ל<strong>ע</strong>יל <strong>ע</strong>שויה לבאר טוב יותר את<br />
תפקיד היראה בלימוד. היראה נוטלת חלק חשוב ב"לשמה", אבל זאת<br />
בהיותו המני<strong>ע</strong> והמנו<strong>ע</strong> של הלימוד, לא בתור י<strong>ע</strong>ד שלו. הדבקות של הלומד<br />
ביי<strong>ע</strong>וד של השכלת התורה והלהט שלו לחתור להבנתה המדויקת<br />
ולפלפולה היוצר, בנויים <strong>ע</strong>ל יראת שמים <strong>ע</strong>מוקה.<br />
באופן בסיסי, תפקיד היראה ביצירת ה"לשמה" אינו שונה בנפש<br />
החיים מאשר בראשית חכמה. גם שם ראינו שהיראה "מתדלקת" את<br />
הדבקות בלימוד. ההבדל בין שני החיבורים הוא ש<strong>ע</strong>בור ר"א די וידש, הי<strong>ע</strong>ד<br />
של ה"לשמה" הוא קיום מצוות והגשמת דבר ה' ב<strong>ע</strong>ולם המ<strong>ע</strong>שה, וזה גם<br />
הגוון של היראה ש<strong>ע</strong>ליה הוא מדבר; ואילו ר' חיים מוולוז'ין מ<strong>ע</strong>וניין בי<strong>ע</strong>ד<br />
הלימודי הטהור, ו<strong>ע</strong>ל כן תוכן היראה מכוון לכך ש"יתדבק ברצונו ב<strong>ע</strong>ת<br />
<strong>ע</strong>סקו בתורה יתברך שמו". נראה לי שהבנה זו מפורשת בדברים שציטטנו<br />
ל<strong>ע</strong>יל: הלומד מתבקש להרהר ביראת שמים È„Î" שיוכל להתקשר וכו'".<br />
במציאות שאותה תיארנו יש מ<strong>ע</strong>נה לשאלה המנקרת בראשו של כל מי<br />
שהוגה בדברי "נפש החיים" בסוגיית היראה. ר' חיים מוולוז'ין חוזר<br />
ומדגיש שהשגת החכמה תלויה באוצר היראה שאותו הכין האדם מראש.<br />
כמו כן הוא קוב<strong>ע</strong> שהלומד תורה "לשמה" אינו זקוק למאמצים מרובים <strong>ע</strong>ל<br />
מנת לטפח את יראתו, "כי התורה הקדושה מ<strong>ע</strong>צמה תלבישהו יראת ה' <strong>ע</strong>ל<br />
פניו במ<strong>ע</strong>ט זמן ויגי<strong>ע</strong>ה מו<strong>ע</strong>טת". קשר גומלין לפנינו. הלומד "לשמה",<br />
כלומר מתוך יראה, מביא בכך להצלחת לימודו; והלימוד "לשמה" חוזר<br />
ומזין את היראה. כיצד אמור הקורא להשתכנ<strong>ע</strong> בדברים האלה? הם נשמ<strong>ע</strong>ים<br />
כאמירה רוחנית-מיסטית. ניתן אולי להסתפק ב"אמונת חכמים" ביחס<br />
למחבר הגדול, אך נדמה שחסר לקורא (ולא רק לקורא המודרני) ביסוס<br />
<strong>ע</strong>ובדתי הניתן להבנה.<br />
לד<strong>ע</strong>תי, אותו "כדי" בדברי ר' חיים אכן מצבי<strong>ע</strong> <strong>ע</strong>ל מ<strong>ע</strong>רכת ב<strong>ע</strong>לת היגיון<br />
מציאותי. יראת שמים יוצרת את הדבקות בלימוד השכלי, וטב<strong>ע</strong>י הדבר<br />
27<br />
28<br />
.42<br />
– שם, ,194<br />
ה<strong>ע</strong>רה<br />
<strong>ע</strong>מ' כאן אני מאמץ את ההבנה שנדחתה <strong>ע</strong>ל ידי הרב לאם לד<strong>ע</strong>תי פירוש זה קרוב יותר לפשט.<br />
נפש החיים שם, פרק ט. חשוב להט<strong>ע</strong>ים שמדובר רק במי שלומד לשמה, "כמו<br />
שפירשנו בפרק ג' <strong>ע</strong>ניין לשמה" (לשון ר' חיים, שם).<br />
27<br />
28
Change language