הוראת סיפור ×”× ×¡ המקראי ×‘×—×™× ×•×š הממלכתי בישראל - ×”××•× ×™×‘×¨×¡×™×˜×” העברית ...

מי שמקנה את המשמעות הזאת לטקסט הוא המחבר,‏ ואי אפשר לנתקה ממנו:‏
To banish the original author as the determiner of meaning was to reject
the only compelling normative principle that could lend validity to an
interpretation (ibid, p. 5). 15
כל טקסט זקוק לפרשנות ,
או של המחבר,‏
או של הפרשנים,‏
וכאשר הפך המחבר ל'בלתי-‏
רלוונטי'‏
16
אליבא דתורות הרמנויטיות חדשות
הפרשן הפך ל'מחבר'‏
של המשמעות.‏
אך איזו
עדיפות יש לפרשן על פני המחבר בקביעת משמעות הטקסט ‏(שם,‏ עמ'‏ 5-4)?
תוצאת גישה זו
היא שהמשמעות הופכת לחומר ביד היוצר,‏ כאשר כל קורא קובע לעצמו מה הטקסט מתכוון
לומר.‏
תוצאה זו שוללת את אחת מאבני היסוד של טקסט,‏
לדעת הירש,‏
והיא ה sharable
,self-identity
של היצירה.‏
היצירה חייבת להיות בעלת
גבולות,‏
ומהות פנימית;‏
meaning
.(44
בלעדיהם,‏ אין מהמהמהמה לפרש,‏ ואין מצע משותף לפרשנות (1967,
עמ'‏
,1976
ניתן להצדיק את
‏'כוונת המחבר'‏
ככלי הרמנויטי עיקרי גם מטעמים אתיים
‏(הירש,‏
עמ'‏ 7):
… authorial intention is not the only possible norm for interpretation,
though it is the only practical norm for a cognitive discipline of
interpretation. The choice of an interpretive norm … belongs to the
domain of ethics rather than the domain of ontology (italics added).
כאשר מפרשים טקסט ומתעלמים מכוונת המחבר,‏
הטקסט מספק את הצרכים והמטרות של
הפרשן.‏ זה דומה לשימוש בבן אדם אחר לצרכים אישיים:‏
Kant held it to be a foundation of moral action that men should be
conceived as ends in themselves, and not as instruments of other men.
This imperative is transferable to the words of men because speech is an
extension and expression of men in the social domain, and also because
when we fail to conjoin a man`s intentions to his words we lose the soul
;154
גם ליאו שטראוס טוען שכוונת המחבר קובעת במידה גדולה את משמעות הטקסט.‏ ראה:‏ שטראוס,‏ 1952,
לוז,‏ עמ'‏
ואחרים עמ'‏
הירש מציין את
עמ'‏
.(2-1
,1967)
.269
Eliot, Pound, Heidegger
,2005
15
16
90